• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
31 בדצמבר 2009

שתי תמונות לכבוד סוף השבוע

אחת המוקדשת לאיריס המתוקה, שקיבלה אישור מיוחד לזנוח אותי ואת הבלוג למשך שבוע ולטוס עם הפושטק לניו יורק:


ואחת שמוקדשת לשנה האזרחית החדשה שבאה עלינו לטובה. מאחלת לאיריס, לעשרות אלפי הקוראים האהובים שלנו  ולעצמי שתהיה שנה מאושרת!!!!!!!!!!!!!

תחגגו היום!


29 בדצמבר 2009

מעללי פרדיננד השני

ליעד:
טוב, הגיע הזמן שאכתוב עליו ואוציא את מערכת היחסים שלנו אל אוויר העולם.
כן- פרדיננד השני, אני מדברת עליך (מה שחשוב זה שאתה לא יודע שאני מדברת עליך, כי אתה לא יודע על קיומו של הבלוג הזה).


מי זה פרדיננד השני (שם בדוי, אל דאגה), אתם שואלים? אה, שאלה מצוינת. סיפור שהיה, כך היה:
אני עולה מידיי בוקר על קו 25, יורדת במונטיפיורי וצועדת לי על שבזי עד המשרד.
פרדיננד, מצידו, יוצא כל בוקר מהדירה שלו, שממוקמת ליד המשרד שלי, ועולה את שבזי לעבר המשרד שלו שממוקם אי שם ב-'לא רלוונטי'.
כך, כמעט כל בוקר, אני ופרדיננד חולפים זה על פני זו, מזה כמה חודשים.


בשלב הראשון לא שמתי לב אליו. בחורה אדישה שכמותי, ועוד ב-9 בבוקר, מי בכלל רואה מה מימיני ומשמאלי.
בשלב השני- שמתי לב אליו. אבל רק הבחנתי שיש בחור שעובר על פני כמעט כל בוקר. זה הכל.
שלב שלישי- הי! הבחור הזה די גבוה.
שלב רביעי – הוא חמוד?
שלב חמישי- לא, הוא לא.
שלב שישי- כן, הוא דווקא כן.
שלב שביעי – האם אני אראה אותו הבוקר? האם אני אראה אותו הבוקר? האם אני אראה אותו הבוקר?
שלב שמיני- טוב, ליעד, תפסיקי להיות אדישה כל כך, שמת לב שהוא בוחן אותך, למה שלא תחייכי אליו במקום להמשיך ללכת בסנוביות ולהתעלם מקיומו?
שלב תשיעי- לעזאזל, שוב עברתי על פניו בסנוביות והתעלמתי מקיומו
שלב עשירי עד עשרים ושתיים – ראה ערך שלב תשיעי


ואז, זה קרה. יצאתי מהמשרד בסוף יום העבודה והלכתי לכיוון שבזי, כשלפתע מישהו מתוך מכונית חונה נופף לי לשלום. לא זיהיתי מי זה, אז עשיתי דבר מאוד טיפוסי לי: נופפתי בחזרה ופשוט המשכתי ללכת. איזה מן דבר מוזר לעשות.
הבחור יצא מהמכונית: "הי"
הסתובבתי והופתעתי לראות שזה הבחור ה"חמוד-לא הוא לא-כן הוא כן" שלי.
"הי"
"איך קוראים לך?" שאל בעוד הוא צועד איתי. "ליעד"
"את עובדת כאן?" "כן, במשרד פרסום"
"מה את עושה?" "קופירייטרית" "אז את יצירתית?" "אני מאוד מקווה, אחרת אני במקצוע הלא נכון".
"טוב" הוא עצר. כנראה שכאן הוא גר. "איך אמרת שקוראים לך שוב?"
"ליעד"
"ליעד. טוב..." "אז בי" "בי". והמשכתי בדרכי.
אפילו לא שאלתי אותו איך קוראים לו. אני זונה.
הוא פשוט תפס אותי לא מוכנה! ומנגנון החוסר שיתוף פעולה פרץ ממני החוצה. לעזאזל איתך, מנגנון!
לא נורא, בפעם הבאה שאראה אותו אשאל איך קוראים לו.


למחרת בבוקר פרדיננד צעד לקראתי ואני מילאתי את הבטחתי ושאלתי לשמו.
"אני פרדיננד השני" הוא לחץ לי את היד. גבירותיי ורבותי: אכזבה. לחיצת יד רופסת במיוחד. אך לא ניתן לזה לשבור אותנו, נכון?
ניהלנו עוד דיאלוג קצר וחסר משמעות וכל אחד המשיך בדרכו.
בוקר למחרת שוב ראיתי אותו. אמרתי לו "הי" ורק אחרי שהוא חלף על פני הוא אמר לפתע:
"כל בוקר שאני רואה אותך הוא בוקר טוב" או משהו כזה.. לא זוכרת את הניסוח המדויק. חייכתי ופלטתי "אני שמחה לשמוע" או משהו מפגר דומה.
אין ספק שהיחסים שלי ושל פרדיננד השני עלו מדרגה.


מאז אותו בוקר, בכל פעם שאני רואה אותו הוא אומר לי משהו אחר. ביום גשום אחד הוא לעג על המטריה שלי (היא קטנה מידיי לטענתו), ביום אחר קיבלתי מחמאה על הלבוש (יפה ה.. צעיף שלך), בחנוכה נשאלתי האם אכלתי סופגנייה, ופעם אחת אפילו שוחחנו היכן אני גרה והיכן הוא עובד, ולרוב אנחנו סתם מחייכים ומאחלים בוקר טוב אחד לשני.


והנה מגיעה ההתוודות: פרדיננד הפך לאובססיה קלה. האם אני אראה אותו הבוקר? האם הוא מוצא חן בעיניי? עד כמה הוא מוצא חן בעיניי? ומתי, מתי כבר תשאל אותי אם אני רוצה לצאת איתך??!
ואז נרקמה תיאוריה, בעזרתה האדיבה של איריס (ושל אביטל גיסתי): פרדיננד השני פשוט תפוס. יש לו חברה, מאהבת, ידועה בציבור, או אולי הוא בכלל נשוי, לאישה בשם ציפה דריפה יאמפמפוני.
אחרת אין הסבר למה הגבר הזה, עם אחלה כפות ידיים ממה שהספקתי לקלוט, לא עושה צעד נוסף לעבר הבחורה שהופכת כל בוקר שלו לבוקר טוב.
אני יודעת מה אתם עומדים להגיד, תנו לי להקדים אתכם: החלטתי אני ללבוש את המכנסיים בבית ופשוט לשאול אותו מתי הוא מתכנן להזמין אותי לשתות משהו. אם ההר לא בא אל מוחמד...


וזהו. הנה אנחנו כאן. בתקווה שמחר אראה אותו ואשאל אותו את השאלה, אז סוף סוף נצא לדייט שבו אגלה שהוא בכלל לא היה שווה את כל זה (סתם, בלי פסימיות), או שהוא יגיד לי שהוא נשוי עם 3 ילדים, and that's that.


נ.ב. אני התנהגתי כבחורה טיפוסית, שפכתי בפניכם את כל מעללי פרדיננד השני, ומן הסתם שגם כל החברות שלי יודעות על קיומו. אך האם פרדיננד, מצידו, משקיע בי כל כך הרבה אנרגיות? האם הוא סיפר לאחד החברים שלו על הבחורה שעוברת על פניו כל בוקר? משום מה, ככה בהימור מטורף וחסר כל בסיס, אני אנחש שהתשובה היא 'לא'.


איריס:
למי מאיתנו לא היה אותו? האביר המיתולוגי.. הבלתי מושג, המיסטר ביג שלנו אם תרצו.
זה שאנחנו לא יודעות עליו כלום, אבל משוכנעות (משוכנעות!) שנועדנו להיות יחד..


אבל אני מכירה את ליעד. אני יודעת שהיא לא כזאת. היא דווקא בחורה מציאותית מאוד, אולי אפילו מידיי, והנה, אפילו היא נפלה קורבן לרמזים הדקים שניתנו על ידי אדיבותו (?) של זר.
טוב, הוא כבר לא כל כך זר, אבל כפי שהיא כתבה, אני בהחלט חושבת שהוא לא פנוי, כי אחרת הוא כבר מזמן היה מציע לה לצאת איתו. כל הסימנים שם: פלרטוטים: יש. עניין הדדי: יש. פגישות אקראיות אך תכופות: יש. הזדמנויות לשאול שאלות: יש גם יש. וגם חברה או אישה כנראה שיש. פרדיננד השובב.


אבל מעבר לזה, יש גם את הלא-ידוע. המוטיב החמקמק הזה שאולי כדאי להשאיר אותו כמו שהוא. לדוגמא: כשהייתי בתיכון הייתי מאוהבת קשות ביודבתניק שלא ידע בכלל על קיומי.
כעבור מספר שנים, אחרי הצבא, נפגשו דרכינו והוא הציע לי לצאת איתו. הספיק לי דייט אחד כדי להבין שעשיתי טעות: המיתוס התנפץ לרסיסים ועמד מולי אדם פשוט, לא חכם במיוחד, לא מצחיק במיוחד ואפילו לא נחמד במיוחד. כעסתי על עצמי שנתתי למיתוס להישבר, זה היה כמו לפגוש את הסופר האהוב עליך ואז לגלות שהוא מתעלל בבעלי חיים...מיתוסים לפעמים נועדו להישאר מיתוסים, ולכן אני אומרת לליעד, אולי כדאי שתשאירי את זה ככה. (למרות שאני מאוד סקרנית לדעת מה הסיפור שלו)


ולפרדיננד, תמשיך להיות מיתוס- מי שלא תהיה.

24 בדצמבר 2009

שיר אחד לכבוד סוף השבוע




23 בדצמבר 2009

פוסט המובטלת

איריס:
בשבוע שעבר קרה לי משהו מוזר. פוטרתי מעבודתי.

אני עובדת מגיל 15 וזאת הפעם הראשונה שמפטרים אותי. ההודעה עצמה הייתה זריזה, כמו שמורידים פלסטר. אני לא יודעת עבור מי, בשבילי או בשביל הסמנכ"ל שבישר לי, אולי עבור שנינו, זאת הייתה חוויה מעט כואבת, אבל זריזה, ובהחלט משהו שכנראה צריך לעבור אותו.

לאחר שהתפוגגה תחושת העלבון הצורב שאפפה אותי בחמש הדקות הראשונות שלאחר ההודעה, התחלתי להפנים..
האמת שכבר מספר ימים התלבטתי ביני ולבין עצמי לאן מועדות פניי בעתיד, והאם אני רוצה להישאר בתחום. וככה, פתאום יום בהיר אחד, הגורל פתר לי את הדילמה והגיש לי את התשובה שחור על גביי לבן- את עוזבת. נקודה.
יש בזה משהו משחרר! וכמובן, לאחר שהסבירו לי שזה לא אני, שזה הם, ויש צמצומים וכד', בחרתי גם שלא להיעלב ולהמשיך הלאה לדרכי.

עוד לא התחלתי לחפש עבודה חדשה ועל כן אני מפנטזת לי על מנוחה קצרצרה על זרי דמי האבטלה עם השותף הנפלא שלי- ה"יס מקס", ועוד כמה ספרים שהצטברו לי על המדף..
ובעוד חלומות בהקיץ על ארוחות עסקיות בצהריים ותור לשיננית ב 11 בבוקר, עוטפים אותי, אני לרגע נלחצת: איך מתרגלים לתקופה בלי עבודה? לא עשיתי את זה הרבה זמן, וכמו שאני מכירה את עצמי, אחרי יומיים אני אטפס כבר על הקירות מרוב שעמום.. אני פשוט מכירה את עצמי.. אני זוכרת איך הייתי בימי החופש הגדול בתקופת בית הספר: מיליון תוכניות לנסיעות, אלפי קביעת תורים לטיפולים בדברים שמזמן צריך היה לטפל בהם, ויום- יומיים אשר שוריינו מראש למטרה אחת בלבד:  לסדר אחת ולתמיד את הארון! כי הגיע הזמן ועכשיו יש לי זמן.

פלאש פורוורד חודשיים קדימה: אני מתעוררת יקיצה טבעית ב 12 , אוכלת ארוחת בוקר, וחוזרת לשנת צהריים..
ובערב? כבר אי אפשר לסדר את הארון... כבר חושך בחוץ!

זה מה שעלול לקרות לי! אני לא מוכנה לזה! אני לוקחת שבוע אחד, הולכת לשיננית ומוצאת עבודה. זהו, נגמרו החגיגות. אני כנראה מסוג האנשים שכשנותנים להם יותר מידיי חופש הם הולכים לאיבוד. אז אני מחפשת עבודה אם אתם שומעים על משהו... והארון? אני אסדר אותו באיזה יום שבת אחד...

ליעד:
תרשו לי בבקשה לא להתמרמר מעל מסך המחשב ולתהות כיצד אמשיך את חיי בעבודה ללא איריס – זאת אשמור לרדת החשיכה, אז אבכה אל הכר ואוכל המון גלידה ישר מהקופסא.

בנתיים, אני רק רוצה לספר לאיריס (ולכם, אלפי קוראים נאמנים שלנו) סיפור קצר מניסיוני האישי, שאולי יקל על הכניסה שלה לתוך מעגל האבטלה:
לפני כשנה נכנסתי גם אני לסטטיסטיקה והפכתי למובטלת.
פעם בשבוע, ביום שלישי בין השעות 08:00 ל-10:00, הייתי צריכה להתייצב בלשכת התעסוקה בעמדה 29, שם הופקדתי בידיה של דבורה.
דבורה אהבה לשחק אותה קשה להשגה, והדרך אליה תמיד הייתה עמוסה במכשולים; בכל פעם שהגעתי ללשכה, הייתי צריכה לרשום את שמי על דף שנמצא ליד העמדה, ולברר מי נמצא בתור לפני.

"מי זה דודו??" צעקתי פעם אחת במלוא גרוני. השתרר שקט וכולם נעצו בי מבטים. אחרי כמה שניות של דממה מביכה ניסיתי לדמיין את כולם ערומים וצעקתי שוב, ביתר נחישות: "יש פה מישהו בשם דודו?" גבר משופם (דודו? דודו זר? הייתכן?) הרים את עיניו מהרצפה ומלמל "אני". הללויה, האבדה נמצאה. עכשיו אני יכולה לשבת ולצפות מהצד באנשים היסטרים מנסים לברר לאיזו עמדה הם צריכים לגשת ואיך הם יודעים מתי מגיע תורם.
עכשיו, אני יודעת מה אתם חושבים: "למה אין מספרים כמו בדואר? למה הם לא דואגים לתור מסודר? למה האיילות בוכות רק בלילות?" לצערי, אין לי תשובות.

תורו של דודו הגיע במהרה, ואני נכנסתי אחריו. דבורה הרימה עין אחת לעברי, בזמן שעינה השניה בחנה את פנקס התעסוקה שהגשתי לה. היא תקתקה במחשב ומיד הפנתה אלי מבט מודאג:
"היום אני צריכה להתחיל להפנות אותך לכל סוג עבודה, לא רק בתחום שלך".
כן, הימים הטובים נגמרו. קדימה דבורה, אני מוכנה! מה גזר הדין? ממיינת ברגים? אורזת קופסאות? מזכירה למנכ"ל? מזכירה למזכירה של המנכ"ל? מזכירה אלקטרונית? מה שזה לא יהיה, אני מסרבת לחבוש כובע מתכת צהוב. מסרבת!
דבורה קטעה את מחשבותיי המצמררות:
"נמשוך את זה עוד שבוע" אמרה וחתמה בפנקס.
"דבורה! אני אוהבת אותך!" רציתי להגיד, אך יצא לי רק "תודה" רגיל ומסורתי.

לאחר קצת מעל חודש ימים מצאתי עבודה, בכוחות עצמי, ונופפתי לעתיד שלי במפעל הברגים לשלום.
איריס, לידיעתך, המשרה שם עדיין פנויה.







20 בדצמבר 2009

פוסט של פסטה

מאת: איריס פרידמן
צילום: ליעד קליין

והפעם בבלוג שלנו, לשם שינוי, מתכון.
ליעד הוציאה ויזה, חידשה הדרכון ושמה פעמיה אל הגבול, בואך יד אליהו.
היא הגיעה במוצ"ש, חמושה במצלמה, כדי לראות את הדירה החדשה והמסודרת, ולצלם את המטבח הפוטוגני, והטבחית הפוטוגנית קצת פחות, מכינים יחדיו את המתכון הקליל ביותר הזה.
אני ממליצה עליו אם בא לכם פסטה קלילה אבל נמאס לכם מהעגבניות הבנאלי ומהבולונז המשעמם..
זאת אדפטציה שלי לאדפטציה של רייצ'ל ריי למתכון איטלקי קלאסי: עוף בנוסח פיקטה. כאן הוא כבר מגיע עם פסטה בילט אין. לא יכול להיות רע.

הנה, מתחילים:
מתכון ל-4 אנשים (או שלושה רעבים במיוחד)
מה צריך להכין?
שמן זית
חזה עוף ברצועות למוקפץ, כ 300-500 גרם, (תלוי כמה אוהבים עוף...)
מלח+פלפל
4 שיני שום קצוצות
2 בצלים סגולים קצוצים
2 כפות קמח לבן
חצי כוס יין לבן יבש
מיץ מלימון אחד
כוס ציר עוף (כן, לדעתי אפשר מאבקה..)
3 כפות צלפים מסוננים
חצי כוס פטרוזיליה קצוצה
פסטה שאוהבים (אני אוהבת את ה angel hair ספגטיני דקיק שמתבשל תוך 3 דקות)

מה עושים עכשיו??
1. במחבת גדול עם שמן זית, מקפיצים את רצועות העוף, מתובלות במלח+פלפל, עד להזהבה. מוציאים החוצה ושומרים בצד.
















2. מוסיפים עוד טיפה שמן זית ומטגנים את הבצלים עד ששקופים.












3. מוסיפים את הקמח והשום ומבשלים על אש בינונית 2-3 דקות.












4. מוסיפים את היין ומצמצמים כדקה.












5. מוסיפים מיץ לימון,ציר עוף,צלפים ופטרוזיליה ומערבבים עד שמבעבע.
















6. מחזירים פנימה את העוף ומערבבים.















7. משאירים על אש קטנה, או מכבים ובינתיים מכינים את הפסטה

















8. כשהפסטה מוכנה, מכניסים אותה לרוטב ומערבבים טוב-טוב על אש קטנה












9. וזהו. מוכן. טעים. בתיאבון.

 
 
 
 
 
 
 
 



(אפשר גם פרמז'ן למעלה כמובן)

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

איריס חוגגת את סופו של המתכון:

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

וליעד שבעה ומרוצה:


17 בדצמבר 2009

wish list לכבוד סוף השבוע

13 בדצמבר 2009

!i can't pull it off

איריס:
יש משפט מאוד שימושי באנגלית שלא קיים בעברית: Pull it off
כלומר, לצאת עם הצהרה אופנתית נועזת, ולצאת ממנה בשלום.
למשל, לחבוש כובע ממש מוזר לעבודה, אבל להצליח להיראות בו טבעית ונינוחה.
לי זה קשה. מאוד.

הבעיה שלנו עם אופנה, היא לא היעדר בסטייל. אלא היעדר בתעוזה.
יש פה סטייל. מסתובבות במחוזותינו מספר אושיות מאוד אופנתיות, ללא ספק.
אבל אני לא בדיוק אחת מהן. זה לא שאני לא אוהבת אופנה, או מתלבשת בצורה לא אופנתית.. אני פשוט לא הפאשוניסטה המצויה. ולמה? כי פאשוניסטה צריכה לקחת סיכונים. ומי שלוקחת סיכונים בחברה הישראלית, צריכה להיות מוכנה להגן על עצמה בחירוף נפש מפני ההערות שיהיו צפויות לה באותו היום, החל ב: פששש... דפקת הופעה, הא?" ועד "איזה לוק הרכבת לעצמך היום, הא?"
אתם לא יכולים פשוט לתת מחמאה וזהו?!

אין מה לעשות. באופנה צריך לקחת סיכונים, ובתור מישהי שכבר לקחה כמה סיכונים ופשוט אין לה כוח להתמודד יותר עם ההערות הסביבתיות, החלטתי שרוב הזמן, אני הולכת על בטוח. יפה, אבל בטוח. זה קצת עצוב, אבל זה מה שבחרתי.
ואני מסירה את הכובע המגניב שלי (שאני אגב לא מעזה לחבוש) בפני כל מי שבוחר אחרת..
אבל גם אני, אין מה לעשות, אינני שמלת צמר שכולה תכלת. (חדשה! עם האטיקט שמעולם לא יצאתי איתה מהבית)

והנה החטא שלי: ביום שישי, הפושטק ואני יושבים בבית הקפה השכונתי שלנו לשעבר (ששש..עוד לא גילינו שם לאף אחד שעברנו דירה).
בעודנו לוגמים את קפה הבוקר שלנו בחשאיות, לבושים במיטב הג'ינסים שלנו, נכנסת לבית הקפה משפחה: אמא, אבא וילדה, שנראים כאילו הרגע עשו עלייה מפריז. ועוד באונייה. כלומר פריזאיים אמיתיים ויפים מהפיפטיז.
הם התנהלו להם באלגנטיות נינוחה בעוד כל יושבי הקפה, התל-אביבים הנאורים, כולל אנחנו,מרימים גבה על עבר התופעה ההזויה: אנשים שהעזו להצהיר הצהרה אופנתית!
זה לא ייתכן! מדובר באנשים שיגרמו אפילו לאילנה ברקוביץ' לחזור הביתה ולהחליף נעליים מחשש לבנאליות מתקדמת באאוטפיט.

כאשר יצאנו משם, הודעתי לפושטק שגם אנחנו בעצם די צבועים. אנחנו מקטרים על האופנה הישראלית, אבל כשמישהו לוקח סיכון, גם אנחנו מרימים גבה.
ולכן הבעיה היא בעצם, לא חוסר בסטייל, אלא החשש הזה, להיות הילד המוזר בכיתה, שכולם צוחקים על הסוודר ה"מיוחד" שלו. וכל עוד אנחנו לא לוקחים סיכונים ולא נותנים לאנשים אחרים לקחת סיכונים, לא תהיה כאן אופנה.

אז אני קוראת לכל אחת ואחת מכן:
תוציאי את הכובע המוזר שקנית בברלין! תנסי את החצאית המוזרה שקנית בשוק! תקני דווקא את הנעליים הסגולות!
ומה איתי? האם הכובע והשמלה שלי אי פעם יראו אור יום?
אין סיכוי. I just can't pull it off

ליעד:
איריס,
you can pull it off, sister!!!
אולי את לא מעיזה ללכת עם הכובע המוזר, ואולי המעיל הסגול שקנית הפך ללעג בין חבריו המעילים, אבל את נראית מעולה ומתלבשת הורס.

ואחרי החנפנות הקצרצרה הזו (בכל זאת, היא הבטיחה שהיא תאפה לי פיצה במטבח החדש ואני לא רוצה להרוס), אעבור לגילוי נאות: לאמא שלי יש בוטיק בגדים. אני גאה להיות ביתה של אישה שחיה, נושמת וחולמת אופנה 24 שעות, 7 ימים בשבוע. כך שאני מאוד אוהבת ומודעת לאופנה שמסביבי ומאוד מעריכה אנשים שמתלבשים טוב (עזבו אתכם מההתחממות הגלובלית, בוא נדבר על בגדים!).

הבעיה היא, שבעוד שאמא שלי היא האישה הכל יכולה, נראית מעולה, מתלבשת מדהים, מתאבזרת נפלא ובעלת אוסף נעליים מעורר זקפה- אני, כמו איריס, חוששת לחבוש את הכובע המוזר שיש לכל אחת מאיתנו בארון. לפני כשנתיים עשיתי טעות איומה והגעתי איתו למשרד בו עבדתי. לאחר כחצי שעה של מבטים, לחשושים ואצבעות מונפות הורדתי את הכובע בבושת פנים והוא לא חזר לקודקודי מעולם. כי אין מה לעשות, לכולנו (חוץ מאמא שלי), אכפת מה יגידו השכנים. ובישראל כמו בישראל, תמיד יהיה לשכנים מה להגיד.

כל מי שמגלגל עכשיו עיניים בזלזול ומסנן לעצמו "למי אכפת מה אנשים לובשים", תנסו להסתובב פעם במילנו. אתם תרגישו נפלא. כל הנשים נראות מדהים, כל הגברים נראים מדהים, לעזאזל- כל הכלבים נראים מדהים. וזה משנה הכל. הרבה יותר כיף להסתובב ברחוב, הרבה יותר כיף להביט ימינה ושמאלה, והרבה הרבה יותר כיף לדעת שהגבר שזרוק לו סוודר ירוק על הכתפיים לא גיי.
ושם, בדיוק בין הבוטיק של בוטגה וונטה לסניף הראשי של ארמאני אני נכנסת כל פעם למלכוד 22: מצד אחד, אני מעיפה מבט קצר על הלבוש שלי, נחרדת ומייד רצה לחנות הקרובה ומצטיידת בשמלה בת זונה ומגפיים על עקב 9 ס"מ.
ומצד שני... אני חוזרת לארץ. ובעוד שבמילנו בחורה בגובה 1.74 שהולכת על עקבים הוא מראה נפוץ, כאן אני הופכת לגוליבר בממלכת הישראלים הגמדים ומשליכה את הנעליים לקצה המרוחק ביותר שבארון, יחד עם הכובעים המוזרים של כל נשות ישראל.


אמרנו לכן לנסות to pull it off, לא הבטחנו שזה יצליח...






10 בדצמבר 2009

ציטוט לכבוד סוף השבוע


"מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה מופתעת" -מ. דבש

7 בדצמבר 2009

עכשיו מעונן

ליעד:
כל החברות שלי, me included, בדיכאון.
חכו- אל תוציאו עדיין את הפרוזאק מהתיק. כשאני אומרת דיכאון, אני מתכוונת רק לבאסה כללית, נפנוף ידיים לכל עבר, פליטת אנחה כל כמה דקות ורצון לבכות על חזה גברי ושעיר (מעט. שעיר מעט). אך עדיין, אל לזלזל בדיכאון מסוג זה. הוא נפוץ ביותר וכשמו כן הוא- מדכא עד מאוד.

עכשיו תשאלו, אני יודעת שאתם רוצים: אשמת מי כל זה?
נכון! החורף.
"אני לא מפסיקה לנשנש כל הזמן. זה בטח בגלל החורף" מצהירה נ' בזמן שהיא מורידה את הז'קט ונשארת בגופיה בלבד.
"אני כל הזמן בוכה. הכל אשמת החורף" ד' מתמרמרת ופותחת את המאוורר.
"אני צריכה גבר שיחבק אותי. אני שונאת להיות לבד בחורף" אומרת אות אחרת בא"ב בזמן שאנחנו מתפנקות בשמש בבית קפה בדיזינגוף.

גם אותי הכניע החורף הארור, המקפיא, האפור הזה של ישראל, ובזמן שאני מסתובבת וממלמלת לעצמי "רע לי", אני לא יכולה שלא לחשוב: מה זה החורף של שוודיה לעומת שלנו??! לא פלא שהכל שם כל כך ורוד (ובלונדיני). שיקפצו לכאן בינואר, נראה איך הם ישרדו את הכפור.

אז מאיפה הדיכאון הזה מגיע בעצם? מה, כולנו במחזור המוני? אולי פשוט השעון הביולוגי מאותת לנו שהגיע דצמבר ואנחנו חייבות להתבאס עכשיו או שנאבד את המומנטום.
כך אנחנו מתחילות לחשוב על החיים ומבינות שאולי הגיע הזמן לעזוב את החבר-למצוא חבר-להתחיל לעשות ספורט-להתחיל דיאטה-להפסיק לשמור על כל מה שאני אוכלת-להפסיק לצאת עם לוזרים- לעזוב את העבודה-להעריך יותר את העבודה- לצאת יותר-לצאת פחות-לקרוא יותר-לבכות פחות-לאהוב את החיים-לבקר יותר את סבתא-אתם מוזמנים להציע רעיונות משלכם.
המחשבה שמגיע החורף כנראה גורמת לנו למחשבות האלה והמחשבות האלה כנראה גורמות לנו להיכנס לדיכאון. זהו, פיצחתי את התעלומה. עכשיו רק אגלה איך פותרים את כל זה ופרס נובל בדרך אלי.

אתם יודעים, זה מצחיק שאני כותבת על הנושא הזה היום, כי דווקא היום יש חורף די מכובד בחוץ, ככה שסוף סוף באמת יש לנו סיבה מוצדקת להאשים אותו ולבכות על מר גורלנו. אבל דווקא בגשם, בדרך לעבודה מתחת למטריה, הדברים לא נראים כל כך גרועים. ואולי החיים יפים אחרי הכל.

אבל מה אני ממהרת להספיד את הדיכאון. אנחנו רק בדצמבר. חכו חכו מה יקרה בפברואר, אז הטמפרטורות ירדו ל-15 מעלות! בררר.... כמעט כמו ברוסיה.

איריס:
נכון, בתור אחת מהחברות האלו שליעד דיברה עליהן, אני מודה שגם אני משייטת בימים האחרונים בצד המדוכדך של מצב הרוח שלי.
ואכן, אי אפשר להאשים את החורף, כי הוא לא ממש אמיתי..אז מה הסיבה בעצם?

התיאוריה שלי היא, שמצב הרוח, לפחות שלי, אינו קשור למזג אויר סגרירי.
להיפך! אני אוהבת את זה! רק תנו לי קצת אפרוריות לונדונית, ואני כבר מרגישה יותר טוב.
היעדר החורף הוא זה שמדכא אותי. אולי בגלל שזה קשה לתרץ את הדיכאון כשבחוץ הציפורים מצייצות והשמש זורחת.
זה כמו בשיר הזה: "כבר הסתיו עכשיו, את לא צריכה סיבה להיות עצובה..."

מזג אויר סגרירי מצדיק את הקיום של המועקה האנושית הזאת שאנחנו סוחבים איתנו, והופך את הדיכאון למשהו נסבל, רומנטי, ומלנכולי בצורה נעימה כמעט.. אבל כשהשמש זורחת, אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים לזרוח גם כן, וכשאנחנו לא, אנחנו חושבים שמשהו לא בסדר איתנו.. וכשיורד גשם בחוץ, זה בסדר לבהות בטיפות המתגלגלות להן על הזגוגית (התראת קלישאה!) ולחשוב מחשבות נוגות... זה כאילו היקום התאים את עצמו לרגשות שלי.

אז אולי אנחנו צריכים להתאים את האקלים שאנחנו חיים בו למצב הרוח שלנו.
למשל, אם אני אדם דיכאוני, אני אעבור לגור באקלים אפרורי, כדי להצדיק את הדכדוך שלי, לא?
כן, זה נשמע הפוך ממה שאמורים לעשות, אבל אולי זאת השיטה? אז ליעד, תסלחי לי, אבל נראה לי שאני פיצחתי את זה. ואני אשמח לנסוע לקבל את הנובל בסטוקהולם, שמעתי שיש שם מזג אוויר נפלא בשבילי...


ולסיום, שיר חורפי לכבוד הפוסט חורפי:

3 בדצמבר 2009

משפט אחד לכבוד סוף השבוע


1 בדצמבר 2009

Gossip girl

ליעד:
איריס יצאה ללימודים, היא כבר לא במשרד.
וכשאיריס לא במשרד אני עצובה. כי אני אוהבת שאיריס במשרד. אני אוהבת להיות במשרד עם איריס.
מסתבר שאני גם מאוד אוהבת לכתוב את המילים "איריס" ו"משרד".
בכל מקרה, בגלל שאיריס כבר לא במשרד, אני מדברת עם עצמי (אבל בשקט, שלא ישימו לב, לא נעים).
ואני מספרת לעצמי שהייתי ביום שבת במועדון הגוסיפ, מבית היוצר של הלנדן AKA הדיסקוטק.

אני וחברה הגענו לשם ברבע לתשע וכבר היה מלא. חצי שעה אחר כך כבר היה מפוצץ ושעה אחר כך התרחשה שואה גרעינית.
וכמה שאני אוהבת שואות גרעיניות (מי לא אוהב, בינינו), הגעתי למסקנה שבשביל ליהנות ממקום צריך שהוא יעמוד באחד התנאים הבאים לפחות:
א. אפשר לדבר בו
ב. אפשר לראות את האנשים
ג. אפשר לרקוד

הגוסיפ היה חשוך, רועש בטירוף ולא היה ניתן לרקוד מבלי להכניס מרפק לצלעות של איזה גבר (מילא הוא היה חמוד, אבל בגלל שכל כך חשוך וצפוף אין לכך שום ערבויות). וזה עוד לפני שהזכרתי את העובדה שחוזרים הביתה עם ריח רענן ומגרה (טוב, כמעט מכל בר בתל אביב חוזרים עם ריחות שכאלה – אבל בגוסיפ הריח נדבק ולא מרפה לנצח נצחים, או עד שמתקלחים לפחות פעמיים- מה שמגיע קודם).

אז תגידו, זה אני הזדקנתי? או שכל מי שיוצא לשם פשוט אידיוט?

אני מניחה שהגוסיפ זו חוויה שכל אחד צריך לעבור פעם אחת. כמו צבא. אחרי ששרדתי שם שעה, אין בר שלא אוכל לכבוש! אני רק מעדיפה לכבוש אותם בישיבה, בלי שאף אחד מזיע עלי, בלי שלוקח לי 10 דקות להגיע לשירותים ובלי להגיד לסלקטורית תודה כי היא הכניסה אותי.
יחי הברים השכונתיים!

איריס:
נתחיל בזה שהתרגשתי מאוד לקרוא עד כמה ליעד עצובה כשאני לא במשרד.
וגם בהזדמנות זו להתנצל מקרב לב, על כך שהיא נאלצה לדבר עם עצמה, ועוד בנושא חשוב כל כך! חיי הלילה שיש לנו, או יותר נכון, חיי הלילה שאין לנו, או עוד יותר נכון, חיי הלילה שהיינו רוצות שיהיו לנו.

אני הייתי עוד ילדה רכה בשנים כשגיליתי את סצנת המועדונים.
זה התחיל בכפר-סבא בגיל 15, בדוליטל האלנטרטיבי, והמשיך לגולם ולאלנבי 58, כאשר התחלתי להגיע לעיר הגדולה.
אלו היו ימים יפים.. ימים שבהם לא היה אכפת לי לחזור הביתה בשש בבוקר ולישון כל השבת (עם הריח של הסיגריות והמסקרה מרוחה על הכרית), אבל הימים האלו עברו חלפו, ולאט לאט גיליתי שאני כבר לא רוצה לבזבז את השבת שלי בשינה,וגם לא רוצה כל כך ריח של סיגריות וטנטון שממשיך 12 שעות אחר-כך באוזניים.

ויום אחד חברה שלי אמרה לי שהזדקנתי. כמובן שלא הסכמתי איתה. רק בגלל שזה לא כיף לי יותר, זה לא אומר שהזדקנתי! פשוט התחלתי לבלות בגיל צעיר מידי ושבעתי מזה מהר...
אבל מעט אחרי זה הגעתי למסקנה הברורה: אכן הזדקנתי. (זה לא נורא! זה קורה לכולם!)
ועכשיו אני נהנית מדברים אחרים.. אז אני עדיין יוצאת לבארים, אבל כבר לא למועדונים.
והאמת שעכשיו גם קצת קשה לי להבין ממה נהניתי אז..
אבל כשאני קוראת שגם ליעד הרכה בשנים, מתקשה למצוא את דרכה בעולם חיי הלילה העכשוויים, אני קצת מעודדת שאולי זאת לא רק הזקנה שקפצה עליי, אולי באמת קשה למצוא בימינו מקום נורמאלי.

ליעד ואני היינו לא מזמן ברוטשילד 12, המקום המדובר והאנדר-גראונדי כביכול מבית היוצר של הקופי-בר והבראסרי.
ואם אני ממש חייבת למצוא מקום טוב, אז זה כנראה זה. אני שונאת להתקמצן על מחמאות, אבל אין מה לעשות, למרות שזה מקום מוצלח, הוא עדיין נוטף פוזה והתלהבות של מקום חדש. אבל יותר גרוע מזה, כשהשלב הזה יעבור,
בכלל לא נרצה להגיע אליו, נכון?
בכל מקרה ליעד ואני בכל זאת נהנינו שם (בגלל שהגענו מוקדם. ליעד נאלצת לצאת מוקדם כשהיא יוצאת איתי, צעירה פוחזת שכמותה) ובכל זאת יצאנו עם ריח של סיגריות בכל מקום (אפילו העגילים שלי נדפו ריח סיגריות למחרת!)

אז אולי כדאי פשוט להשלים עם העובדה שחיי הלילה זה כבר לא בשבילי?
אולי פשוט נעשה ערב גבינות ויין בבית? (או אולי נגלגל סושי?) כנראה שלא.
כנראה פשוט נלך לישון. זה נשמע לי רעיון מושלם לבילוי.


אתם רואים את שתי הבנות שם בצד שמאל, בשורה שלישית בערך? אז זה לא אנחנו

30 בנובמבר 2009

מסקנה אחת ברורה

איריס וליעד:
היום בצהריים, כשהיינו בדרך לקנות סלט וחטיף שוקולד (שחקו איתנו: נסו לנחש מי קנתה מה), ניהלנו שיחה קצרצרה אודות מצב הצבירה של מצב הרוח שלנו, ומהר מאוד הגענו למסקנה אחת ברורה.
ברשותכם, במקום להלאות אתכם בפרטים פשוט נצטט איש לא ידוע:




26 בנובמבר 2009

תמונה לכבוד סוף השבוע



הרהורים, תהיות ומחשבות על אחד בשם 'האח הגדול'

ליעד:
מדינת ישראל מתחלקת בימינו לארבע קבוצות:
אנשים שצופים באח הגדול
אנשים שצופים באח הגדול, אך משקרים לכל החברים שלהם ו"אין להם מושג מי זו מעיין"
אנשים שלא צופים באח הגדול
אנשים שנחרדים ונגעלים מכל התרבות המזופתת הזו

אני (*כחכוח גרון נבוך*) נמנית עם הקבוצה הראשונה.
האח הגדול זו תוכנית חסרת תוכן, מוסר השכל או חוכמה. היא לא שנונה, לא תשאיר עליך חותם ובתום כל פרק שאורכו 4 שנות אור תרגיש שהאינטליגנציה שלך התדרדרה מעט.
אבל עם ולמרות כל זאת, it is fucking good. חומר אנושי מרתק. ניסוי פסיכולוגי בו אתה מאושר להיות בצד הנכון של המרקע.
חבורת אנשים שברובם לא היית נתקל ביום יום שלך מסתובבים להם בבית אחד ומגרבצים. תענוג צרוף.

הבעיה שלי היא שאני לוקחת תוכניות טלוויזיה נורא ברצינות. כשאני צופה בתוכנית, קשה לי להיות אדישה ואני מוצאת את עצמי צועקת שם על כולם ואז מנסה להרגיע את עצמי כי "זה בסך הכל ריאליטי טיפשי ואני לא צריכה להיות חברה של אף אחד מהם".
וכמו שהחיים הם לא שחור ולבן, לפעמים אני מזדעזעת מאחד מהבבונים בבית האח הגדול ולפעמים אני מסכימה איתו מאוד (וגם מתעקשת לדבר בהתלהבות למסך בעוד שותפה שלי מתרחקת ממני בחשש מהול בפחד).

ואין ויכוח שהתוכנית הזאת מצחיקה.
בעצם, יש ויכוח (ראה קבוצות 3 ו-4 בחלוקה המבריקה שלי בראש הפוסט), אז אנסח מחדש: התוכנית הזאת מצחיקה אותי. הם פשוט מבדרים, החברל'ך האלה.
אומנם התוכנית רק התחילה אבל כבר יצאו משם כמה פנינים כמו "אם היית רוצה אותי לא הייתי מסכים- כי אני אפגע בך" (אביב יוצא מטומטם לנגד עיניהן של נשות ישראל) או "אני לא עגל! אני לא עגל!" (אלירז, הידוע גם בכינויו "כן, אתה עגל").
על מעיין לא אומר דבר. היא מייחצנת את עצמה נפלא בלי עזרה של אף אחד.

טוב, לא ארחיב עוד במילים, כי כולם עושים זאת בימינו.
רק רציתי לשתף אתכם כדי שתדעו שאני לא מושלמת (די, אל תבכו). גם אני צופה באח הגדול, ולעזאזל- אני אוהבת את זה.



איריס:
איזו הרמה יפה להנחתה. ליעד יודעת בדיוק לאיזו קבוצה אני משתייכת. דיברנו על זה המון.
ובעוד שלא ממש התווכחנו על זה, הנושא בהחלט עלה כעוד אחד מהדברים הקטנים האלו שאנחנו לא מסכימות עליהם, למרות שאנחנו בהחלט מבינות זו את עמדתה של זו.

ובכן, (כחכוח) אני משתייכת לקבוצה השלישית, עם נטייה קלה מאוד לרביעית. למרות שאם באמת הייתי צריכה לבחור- אז השלישית, מכיוון שעצם קיומה של "האח הגדול" לא מפריע לי ולזרימה התקינה של החיים שלי (תודה לאל שיש יס מקס, כבר אמרתי?)

אז אני לא אוהבת את האח הגדול. וכמו דברים רבים שאני לא אוהבת, מסתבר שרוב האוכלוסייה כן אוהבת אותם. למשל, קולה. אף פעם לא הבנתי למה כולם יכולים להתענג על פחית קולה\ דיאט קולה צוננת ביום חם, אבל אני פשוט לא מסוגלת.. ומכיוון שקולה היא דבר רע, דביק ואפילו קצת רעיל, אף פעם לא הרגשתי כאילו אני מפסידה שום דבר.

כך בערך אני מרגישה לגביי האח הגדול (ובעצם כל סוג של ריאליטי למען האמת) וככה חיי ממשיכים להם, בלי קולה ובלי חודדות למינהן, וזה בסדר גמור.

עכשיו, אני יודעת מה אתם בטח חושבים והיה לי את הדיון הזה עם הרבה אנשים.
אז לא. זה לא מתוך אליטיסטיות או אנינות טעם מסוג כלשהו. יש לי את הזבל שלי שאני אוהבת לראות בטלוויזיה, תודה רבה. אני אפילו לא אומר מה, כי יש דברים מביכים ביס מקס שלי לפעמים- בדרך הזו אני יודעת שהפושטק אוהב אותי באמת- הוא נשאר איתי למרות הזבל שאני מעמיסה על המקס היקר שלנו.

הסיבה היא אחרת. אני לא אוהבת ריאליטי, כי היה לי מספיק ריאליטי משלי. בתור מישהי שהעבירה את שנות העשרים של חייה במלצרות ויותר מזה, הייתה דיילת אויר באל-על במשך ארבע שנים, אני כבר נתקלתי בכל הטיפוסים האפשריים: הישראלים, הצרפתים, הרוסים, האמריקאים, הסיניים, הבובלילים, הדוסים יותר, הדוסים פחות, הפרידמנים והחודדיים. ראיתי המון סוגי אנשים ויצאתי עם תובנה אחת: אנשים זה לא משהו. יש כמה שאני מאוד אוהבת כמובן, אבל כקבוצה, איך לומר, אנחנו זן די מעצבן. (אני לא ארחיב, כולנו היינו בטיסות ישראליות בתור לשירותים)

אז לגביי הניסוי הפסיכולגי-סוציולוגי שליעד דיברה עליו: הייתי שם, עשיתי את זה וקניתי את הטי-שירט. (תכלס- מה זה 400 אנשים סגורים בתוך צינור מתכת מעופף במשך 12-15 שעות, אם לא האח הגדול?)

לכן, כשאני מכניסה אנשים אליי הביתה דרך הטלוויזיה, אני מעדיפה שהם יהיו כתובים ולא אמיתיים, כי מזה כבר היה לי מספיק. תנו לי דם אמיתי ודם לא אמיתי בסופרנוס ואני מסודרת. עכשיו תסלחו לי, יש לי דייט עם טוני ומקס.

22 בנובמבר 2009

מונולוגים מהואגינה

ליעד:
גברים. אי אפשר לחיות איתם, ואי אפשר שלא להיכנס איתם למיטה.
טוב, אני אדבר בשם עצמי. כי אני, מסתבר, נימפומנית חולת רוח.
אני, שנשבעת כל פעם מחדש שהפעם אקח את זה לאט, מוצאת את עצמי בדייט השני מחפשת את התחתונים שלי ברווח שבין השולחן לארון.
שלא תבינו לא נכון, מאוד נהניתי. סקס זו המצאה נהדרת. אבל התחושה שעמוד השדרה שלי מתנפץ לאלפי חלקיקים צובטת לי את הלב. כי הבטחתי לעצמי. ולא עמדתי בהבטחה. שוב.
ועכשיו, בעוד הוא פולט לחברים שלו "שכבתי איתה" ואני מפרטת לחברות שלי איזה סוג תחתונים היו לו, איך הוא ליטף לי את השיער ומה הוא הביא לי לשתות לפני, אחרי ותוך כדי, עולה הנושא הכאוב: האם סקס בדייט השני משפיע על בואו של הדייט השלישי?
אם הוא לא יתקשר, זה בגלל שנכנסתי איתו למיטה? ואם הוא כן יתקשר, זה בגלל שנכנסתי איתו למיטה?

אולי פשוט אני אתקשר אליו וזהו.
"מטומטמת!" צועקת עלי חברה שלי. בחורה מקסימה. "את לא יכולה להתקשר אליו. הוא צריך להתקשר אליך"
"אבל... " אני מגמגמת. "אבל הוא שלח לי סמס אתמול!"
"זה לא משנה. את נכנסת איתו למיטה. את צריכה להתרחק. שירדוף אחריך"
"אבל...אבל..." זהו, מהיום אגמגם כל חיי? "אבל מה זה משנה? אם אני מוצאת חן בעיניו.. אז.. מה זה משנה?"
"זה משנה. תתמודדי. ואל תתקשרי אליו!"

אלוהים אדירים. אני בכלל לא מכירה את הבחור הזה. והוא אפילו די נמוך. אז למה כף היד שלי אוחזת בחוזקה בנייד ומזיעה בטרוף? יתקשר- יופי. לא יתקשר- לא נורא, יש לו ש' שורקת.
אבל בנינו, אני רוצה שיתקשר. לא כי אני ממש רוצה אותו או שהוא הלהיב אותי במיוחד, אני פשוט רוצה שהוא ירצה אותי. אתם יודעים, אגו וכאלה.

אני נכנסת למיטה ומבטיחה לעצמי שבפעם הבאה אני אפסיק להיות כזאת היסטרית. ביג פאקינג דיל, סה"כ עוד גבר.
אוי! הטלפון שלי מצלצל!
אה, זאת אמא.


איריס:
במרחק של ארבע שנות זוגיות שלוות מחיי הרווקות שלי, אני קוראת את הפוסט של ליעד ומחייכת לעצמי. אני לא מקנאה בה, חיי הרווקות והדייטים זה לא פיקניק, אבל מצד שני בא לי לצעוק עליה: תתחילי ליהנות מהתקופה הזאת, ועכשיו!
כי עוד כמה שנים, כשתהיי תפוסה חזק (וזה די ברור שיבוא מתישהו בחור מאוד חכם ויתפוס אותה חזק..) את אולי לא תתגעגעי – אבל בהחלט תחשבי לעצמך: למה לקחתי את זה כל כך קשה? למה לא פשוט נהניתי מהתקופה הזאת?
למה הייתי עסוקה בלנתח ולקצוץ הכול עד דק?
אבל שום דבר לא יעזור. ניסיון זה משהו שמקבלים מ...ניסיון, ולא מזה שאומרים לך את זה.
אז זה לא ממש משנה מתי את נכנסת איתו למיטה, העיקר שתעשי את זה כי את באמת רוצה. ומה שכן משנה, זה לזכור כמה דברים מאוד פשוטים, והראשון שבהם, והכי בסיסי:
אם הוא לא מתקשר, הוא לא מעוניין.

נשמע פשוט? נשמע מובן מאליו? זהו שלא.
כמה פעמים ישבתי וחיכיתי לטלפון שלא הגיע וחשבתי לעצמי שהמיועד בטח עובד, עסוק, עצוב, חולה, מת, בחו"ל, נחטף על ידי העולם התחתון,נבהל מעוצמת הרגשות שלו כלפיי, שבר את האצבע המחייגת, החליק על בננה ושוכב מחוסר הכרה, קיבל צו 8, שוכב מוטל בתעלה לצד הדרך, נמצא באיזור ללא קליטה וללא בזק וללא אינטרנט, איבד את הקול, ועוד ועוד...
אז לידיעתכן- אפילו אם כל הדברים האלו קרו, והוא מעוניין, הוא יתקשר!!! ואם לא- אז: news flash!!!!!!! הוא לא מעוניין.
כי מההיכרות שלי ושל כולנו עם בחורים, בלי לפגוע באף אחד כמובן, הם לא יצורים מורכבים כמונו, וכשהם רוצים משהו, הם לא מנתחים יותר מידי- הם פשוט עושים מה שהם יכולים בשביל להשיג אותו. וזהו.
אם כולנו נזכור את זה, החיים יהיו הרבה יותר פשוטים.

עכשיו, אני יודעת. זאת לא הפעם הראשונה שאתן שומעות על זה. זה כבר הפך לקלישאה. היה על זה פרק בסקס והעיר הגדולה,ואפילו עשו על זה סרט. אבל לאחר פעמיים-שלוש שבהן חיכיתי לטלפון ממישהו, וישבתי וניתחתי עם חברות שלי, למה ומה קרה, והן ניסו לעודד אותי שהוא: "בוודאי מרגיש מאויים כי הוא מעולם לא הכיר בחורה מיוחדת כמוך לפני כן..." הבנתי שכנראה החולה כאן זאת אני.
חולה מהאובססיביות לרצות משהו דווקא בגלל שאי אפשר, ומסרבת לראות את אמת למרות שהיא פשוט מונחת לפניי..

ואז החלטתי להפסיק. ואז גם התחלתי לפגוש את אלו שפשוט רצו והתקשרו. ואז גם פגשתי את זה שרצה, התקשר ושגם אני רציתי!
הנס היומיומי. זה קורה! (כשחושבים על זה- הפושטק לא התקשר אליי כל היום! מה קרה?)


19 בנובמבר 2009

ציטוט לכבוד סוף השבוע



"ערגתי אליו. השגתי אותו. חרא" -מרגרט אטווד



Bringing sexy back

איריס:
בשבוע שעבר הזמנתי את ליעד לראות את הדירה שלנו בפעם הראשונה וגם האחרונה..

אחרי שסיפרתי לה כל כך הרבה על נפלאות הדירה, הייתי חייבת שהיא תראה את הפלא, שנייה לפני שאנחנו עוזבים.
זהו. נשברנו. הפושטק ואני עוברים דירה.
לאחר שנים של שכירות נפלאה במרכז תל-אביב, השכירות החלה להיות נפלאה פחות ופחות בעקבות העלייה המתמדת של מחירי שכר- הדירה.
וכך אנחנו נאלצים לעזוב את התקרות הגבוהות, הרצפות המצוירות , בית הקפה שבו כולם מכירים את שמנו
וגם את החיוך הזחוח איתו הסתובבנו עד כה, כיאה לתל-אביבים הארד –קור שכמונו.

המיועדת נמצאת ביד-אליהו לא פחות. אתם אולי מכירים אותה בתור השכונה שבאים אליה ביום חמישי לראות מכבי,
או באים להחליף בה מכשיר מקולקל באוראנג'. כנראה עד כה לא היו הרבה סיבות אחרות להגיע אליה.
אני אומרת עד כה, מכיוון שמעכשיו הפושטק ואני נגור בה בגאווה ונראה לכולם שהמאגניבות אינה שאלה של גיאוגרפיה,
אלא של סטייט אוף מיינד!! או כמו שג'סטין ידידי אומר: bringing sexy back ! אנחנו נחזיר ליד-אליהו את הסקסי בחזרה,
ואני קוראת לכולכם להצטרף אלינו!

אבל עכשיו ברצינות. מכירים את האנשים האלה שעושים החלטה ואז עסוקים רוב הזמן בלשכנע את כולם, ובעיקר את עצמם,שזאת ההחלטה הנכונה? הטובה? המעולה? כולם צריכים לעזוב הכול ברגע זה ולעשות בדיוק את אותה החלטה? (ולו רק כדי לגרום לנו להרגיש יותר טוב עם עצמנו)

אז אני לא רוצה להיות מהאנשים האלה. ממש לא. ולכן אני מודה לחלוטין שעצוב לי. עצוב לי לעזוב את הדירה המדהימה, באזור המדהים שקראתי לו בית בשש (!) השנים האחרונות (תודו שזה סוג של שיא תל-אביבי).
אבל ברגע שראיתי שבחניית הבניין שלנו עומדות מכוניות שאף אחת מהן אינה זולה יותר מהלקסוס שהייתה הראשונה בשכונה, הבנתי, שזאת כבר לא שכונת הסטודנטים הידידותית שעברתי אליה, וכך אנחנו אורזים את הסקסי שלנו ולוקחים אותו למקום אחר. עצוב.. (אבל הבדל עצום בשכר הדירה קצת ממתיק את הגלולה...)
אבל זאת ההחלטה שעשינו, וזאת כנראה החלטה טובה. היא טובה כי אין לה ברירה אחרת.. לכן אני קוראת לכולכם לעזוב את כל מה שאתם עושים כרגע לעשות את אותה החלטה בדיוק! תעשו את זה! עכשיו!

ככה לא נראתה הדירה שלנו. זאת הדירה של בר רפאלי. גם היא לא רעה. והשכנים נאים.














ליעד:
הכל אמת. הדירה של איריס באמת מהממת.
אומנם יום אחרי הביקור שלי, כשהיא שאלה אותי אם אהבתי את השטיח, והאהיל, והתמונה, לא זכרתי אף אחד מהם, עדיין אין ספק שזו דירה שכואב לעזוב. במיוחד כשאורזים מזוודה ברחוב מאז"ה ופורקים אותה בשדרות יד לבנים, ליד יגאל אלון.

אבל מי אני שאדבר. אני גרה ליד כיכר המדינה.
לא, לא בכיכר המדינה. באחד הרחובות שמסביב לה, בהם הדשא קצת פחות ירוק מאשר בדירה שמעל לואי ויטון.
כמעט שנתיים שלמות שאני גרה בתל אביב (שזה כלום לעומת איריס, שרשומה בשיאי גינס בקטגוריה "שיא במגורים בתל אביב תחת אותה קורת גג") ואני מאוד אוהבת את העיר הזאת.
אבל לגבי המיקום יש לי רגשות אמביוולנטיים.

מצד אחד, הדירה שלי הורסת. גדולה, יפה, הכי ביתית בעולם. שכ"ד ממוצע לחלוטין (למרות שפעם בחודשיים אני והשותפה שלי מקבלות ארנונה ומרגישות דפיקה קלה). יש חניה, האזור שקט (חשוב בהחלט!), חמש דקות מ-am:pm, שתי דקות מהמכולת השכונתית (שם אני זוכה ל-5% הנחה. אבא, מי אמר שאני לא חוסכת), 60 שניות מ"בוטיק סנטרל". וכבר שוחחנו מספר פעמים על אהבתי הרבה לבצק.

אבל... אני גרה ליד כיכר המדינה. לא ליד נחמני. לא ליד דיזנגוף. לא ברחוב קטן שיוצא מטשרניחובסקי.
אז כשאני יורדת בערב למטה- דממה. אומנם ציינתי ששקט זה חשוב- אבל לפעמים בא לי להיות מוקפת מסביב בבתי קפה, ברים ומסעדות ברדיוס של 4 מטרים. ולא- "קפה קפה" שגובה 70 שקל על סנדוויץ' אבוקדו לא נחשב. אין אנשים מעניינים להסתכל עליהם, אין גברים מעניינים להסתכל עליהם, ואין, כמו שסבתא שלי אומרת, אקשן.

נכון- המיקום שלי מאפשר לי מצד אחד לגור בתל אביב ומצד שני לא לפחד שמישהו יתפוס אותי בדרך למכולת עם נעלי בית בדמות כלבלבים, טרנינג שגדול עלי ב-3 מידות וחולצת "Depeche mode" דהויה וגזורה משלהי שנות ה-90.
אך לא אשקר אם אגיד שלפעמים אני מסתובבת ברוטשילד ורוצה שהדירה שלי תהיה ממוקמת ממש שם- במבוך הרחובות החד סטריים שאף פעם אין אליהם פניה שמאלה כשצריך.

נו, אבל מה זה משנה. גם ככה הגיעה אלי שמועה ששדרות יד לבנים הולכות להיות שדרות רוטשילד הבאות.
17 בנובמבר 2009

ראיתי את זה. עכשיו אני רוצה את זה.

ליעד:



איריס:

5 בנובמבר 2009

הדרך למכולת מלאה בקלישאות

ליעד:
איריס נמצאת ביום חופש היום, לכן נאלצתי ללכת למכולת לבדי.
מאחר והמשרד שלנו שוכן בנווה צדק, כמעט תמיד (ובמיוחד בימי חמישי) כשיוצאים לרחוב רואים חתן, כלה וצלם מסתובבים להם ומחפשים דלת כחולה או חלון ונציאני להצטלם לידם.
אז גם היום, בדרך למכולת, לבדי, זכיתי לראות מראה שכזה, והצטערתי שאין איתי מצלמה כדי שאיריס (ואתם, הקוראים הדימיוניים שלנו) תראו מה הפסדתם. נסו לדמיין:
אחות / דודה / בחורה בעלת קרבה כלשהי לחתן או לכלה, לבושה בשמלת תחרה (אוי ווי 1) בצבע טורקיז (אוי ווי 2), וכלה נועלת עקבים שיכלו לשמש כנשק במבצע עופרת יצוקה (אוי ווי 3), שמלת סטרפלס (לא אוי ווי, אך בהחלט נדוש) מנופחת ומעוצבת כקציפת עוגה חגיגית (אוי ואבוי 4). והשיא: כתר. כתר כסוף על הראש. אוי, האימה.
וכל זה עוד לפני שהזכרתי את החתן האומלל שזז על פי פקודותיה הצווחניות של כלתו האהובה: "לא! לא ככה! תעמוד מאחורי!" "אבל אני מאחוריך.." התפתל המסכן.

עכשיו, אני אישית לא נוטה לחבב את כל תרבות החתונות ההיסטרית הזאת.
תצקצקו, תצקצקו בלשונכם, אבל זה נכון. אולי בסוף גם אני אתחתן כמו כולם באולם, אתאפר יתר על המידה וארקוד עם החברים של סבא וסבתא שלי, אבל כרגע, כשזוג חברים שלי מהרהר בקול רם וברצינות תהומית איפה הם יושיבו את נפתלי ואם ההמבורגרים שיוגשו בחצות יהיו מבשק בקר או עגל, זה גורם לי לרצות להקיא בפה שלי.

אני מעדיפה לקחת את הכסף שיתוכנן להיות מושקע בחתונה שלי (כאשר אמצא את בחיר ליבי כמובן- ואני לא דורשת הרבה; רק שיהיה גבוה, אינטילגנט, מצחיק, כריזמטי וטוב במיטה) ולנסוע איתו לאיטליה.
אחח... איטליה... טוב, זה כבר נושא לפוסט אחר לחלוטין...

























4 בנובמבר 2009

גם אני רוצה לככב בקמפיין ולעשות המון כסף

ליעד:
לפני שבוע התפרסמה ידיעה בדה מרקר, שם נכתב שבר רפאלי תקבל 400 אלף דולר על יומיים עבודה בהם היא תצטלם לקמפיין לספא ובנוסף היא תצטרך (מסכנה) להגיע לאירועי יחסי ציבור ולהתאמן בחדר הכושר במקום. (הכתבה המלאה)

אז:
1. אנחנו מקנאות. כן, אנחנו לא מתביישות להגיד את זה: קנאה גדולה וירוקה. ונוזלית.
2. אנחנו מאוד אוהבות את בר רפאלי. היא יפה. הורסת. מדהימה. והיא עובדת קשה, אין לנו ספק. אבל גם אנחנו עובדות קשה! גם אנחנו רוצות 400 אלף דולר על יומיים עבודה! ואין שום בעיה- אנחנו נגיע לכל אירועי יחסי הציבור שנתבקש להגיע אליהם. מבטיחות.
3. אז כל המפורסמות (דוגמניות, שחקניות וכל השרמוטות האלה) גם מקבלות הון על מספר קטנטן של ימי עבודה וגם זוכות ללבוש בגדים מדהימים, להראות מעולה, ולקבל תמונות הורסות. מתנה לכל החיים.

ומה איתנו?
קמות, מסתרקות לבד, שמות קצת מסקרה, הולכות למשרד, יושבות מול המחשב 10 שעות ובמקרה הכי טוב מישהו מצלם אותנו במצלמה של הפלאפון. וזה תמיד נראה רע.

איריס:
כן, אני יודעת שאסור לנו להתלונן, בסה"כ יש לנו המון המון מזל, לא? קראתי איפשהו, שבימינו, עצם העובדה שיש לך איפה לישון בלילה, ממקם אותך בעצם בתוך שכבת עשירי העולם. ואז אנחנו שואלות את עצמנו, אם אנחנו עשירות, אז איך אפשר להגדיר את אלו שעושים 400 אלף דולר ביומיים? על –אנושיים?
אבל אין ברירה, כנראה צריך להתרגל לעובדה שאנחנו פשוט כמו שאר העולם, ולא כמו אותו קומץ של אנשים שיש לו מזל מטורף..הכי מצחיק זה כל הדוגמניות והסלבס שמקטרים על כמה קשה העבודה שלהם וכמה קשה זה לאבד את האנונימיות שלהם.. וזה נכון, זה קשה, אבל.. c'mon !!!

אולי בעצם יש בזה משהו מנחם, לפעמים: העובדה שלא משנה כמה כסף ותהילה יש לך, תמיד תמצא משהו לקטר עליו, זה פשוט הופך לקיטורים בקליבר אחר.. בריטני ספירס מקטרת שהפאפרצי הורסים לה את החיים, אנחנו מקטרות על העבודה המשרדית המונוטונית פלוס המשכורת האומללה. אבל אנחנו עושות את זה בזמן שאנחנו לוגמות מבקבוק יין בבר חדש ומעוצב, כשבאותו זמן ההומלס שבחוץ מקטר על הגשם שמרטיב אותו..אז קצת פרופורציות!!!!!
ובכל זאת: אני צריכה לחזור לעבוד עכשיו... איזה דיכאון. תהרגו אותי וזהו!

אווה מנדז, סקרלט ג'והנסון ובר רפאלי עושות קופה










 
 
 
3 בנובמבר 2009

קצת זיעה לא הרגה אף אחד

ליעד:
לי ולאיריס יש ויכוח קל.
איריס אוהבת ספורט (טוב, היא לא מרשה לי להגיד שהיא אוהבת ספורט, והיא מבקשת להבהיר שהיא לא נוטלת ויטמינים ואוכלת דייסות לארוחת בוקר, היא בסך הכל מאמינה שספורט זה חשוב ובריא וכו' וכו').
אני, מנגד, שונאת ספורט. לא, שונאת זו מילה עדינה מידיי. אני מתעבת ספורט. אני סולדת ממנו. אני אפילו חברה בקבוצה בפייסבוק שטוענת שספורט זה בעצם השטן.

בעוד איריס רצה לה 4 עד 17 פעמים בשבוע בחדר כושר הקרוב לביתה, אני הספקתי להיכשל אין ספור פעמים:
נרשמתי ל"שייפ" וכשזה לא תפס עברתי ל"גרייט שייפ" (נשמע מבטיח, לא?). כשזה לא הצליח הוצאתי הון על מאמן כושר אישי. לאחר שכמעט ואיבדתי את כל חסכונותיי חזרתי לרבוץ על הספה. משום מה, הפתרון לא עזר למשקל שלי, מוזר. ניסיון נוסף לחזור לעניינים הוביל אותי לסטודיו לריקוד. אחרי חודש רקדתי את דרכי למטבח וחזרה. וכן- גם לי הייתה תקופה בה רצתי בפארק הירקון. ולבסוף, חזרתי שוב ל"שייפ". מי אמר שלא לומדים מטעויות.
בכל פעם שחשבתי שסוף סוף אצליח להתמיד, אפסיק להשתעמם, לא אכנס לדיכאון קליני- התקווה נקטעה באיבה, נעלי ההתעמלות נזרקו חזרה לתחתית הארון, בגדי הספורט הוסבו לפיג'מה.

אם נשים בצד את אותם אנשים שבאמת אוהבים ספורט (שישרפו), יש הרבה מאוד אנשים שפשוט מצליחים להתמיד.
הם משכנעים את עצמם שמתרגלים לזה.
הם מתבאסים על הכסף ומכריחים את עצמם ללכת גם אם זה יהרוג אותם.
הן הולכות בשביל למצוא חתן.
הם הולכים כי הזרועות שלהם לעולם לא יהיו רחבות מספיק.
ויש אותי, שהולכת רק כדי להבין שאני פשוט לא מסוגלת ללכת. המחשבה שאני צריכה להגיע לחדר כושר ממש מצליחה להרוס לי את היום.
אמרו לי לא לעשות מזה כזה עניין, סה"כ שעה מהיום שלי, זה לא כזה ביג דיל, פשוט להכניס את זה לסדר יום, זה רק ספורט (תתביישי לך, דפנה דקל!). אבל זה לא עוזר. אני פשוט לא מסוגלת.

על קיר המשרד, ליד המחשב שלי, תלויה כתבה ובה "עצות אמיתיות מנשים אמיתיות שמצליחות להתמיד באימוני כושר". מידי פעם אני מציצה בה תוך לעיסת בצק כלשהו.
אולי יום אחד גם אני אצליח. אבל עד אז, בכל פעם שאיריס תתיישב לידי בבוקר ותספר איך היה לה בחדר כושר, אני אחייך אליה ואחשוב לעצמי בסתר ליבי: "זונה".

איריס:
for the love of sport!
טוב, שוב אני נאלצת לצאת להגנתי ולהגנת המנהגים הנלוזים שלי...
ובכן, אני אוהבת ספורט. אין דרך אחרת לומר את זה. (הכוונה בספורט היא פעילות גופנית ולא צפייה בכדורגל רחמנא ליצנן!)
אבל המילה "אהבה" היא שימוש במילה חזקה מידיי.
לכן כשליעד שאלה אותי אם היא יכולה לכתוב שאני אוהבת ספורט, צצו בעיני רוחי דימויים אליהם אני מקשרת אסוציאטיבית אהבת ספורט, ואני בהחלט לא מתחברת אליהם.
למשל: נטילת תוספי תזונה מנפחים למיניהם, רכישת נעליים מיוחדות לספיניניג, בגדי ספורט צמודים, קטנים וזוהרים, נטילת חלבונים (אומרים שזה חשוב), ערבי פסטה המוניים לפני מרוצים (הפחמימה אינה ידידה!) והכי חשוב: נעילת נעלי ספורט בכל מקום שהוא אינו חדר הכושר ו\ או מסלול הריצה! כל אלו אינם קשורים אליי בכלל!

ואני מודה- הרבה זמן אהבתי ספורט בארון. לא רציתי לצאת עם זה החוצה.. אני? המעשנת בשרשרת? התל אביבית יושבת הבארים? אני אזנח את תדמית הסמוקרית שטיפחתי בגאווה רבה מאז גיל 15, אני, שזייפה חמישה מחזורים בחודש כדי להימנע מריצת אלפיים בתיכון? אני אהיה אחת מאלו, מהספורטיביים האלו, החטובים, האנרגטיים, מוצפי האנדורפינים האלו שליעד רוצה להרוג? אני נפש בריאה בגוף בריא? אין סיכוי!!!!
אבל אז, משהו השתנה. החלטתי להפסיק לעשן (כי אין ברירה, מתישהו חייבים) וכשהג'ינס התחיל ללחוץ קצת הבנתי שאין ברירה.. אם אני רוצה להמשיך לאכול, אני צריכה להתחיל לזוז! ואז התחלתי להתאמן בסתר.. ולאט לאט לא יכולתי להמשיך עם זה יותר ויצאתי מן הארון בגאווה כמי שאני כיום: מישהי שאוהבת ספורט, אבל לא לעשות ספורט, אלא את מה שספורט עושה...

וזהו. אני ממשיכה מכוח האינרציה. כי אם יש יתרון לזה שאני סמוקרית (לשעבר) זה שאני יודעת איך להתמכר לדברים. והפעם זה ריצה.

זונה- זונה. אבל באותה מידת ג'ינס...
1 בנובמבר 2009

likes and dislikes

ליעד:
לאחר מספר רב של פעמים בהן הפצרתי באיריס לקחת את החבר הפושטק שלה לאכול ב"פיקולה פסטה", היא סוף סוף נענתה והזמינה מקום. הייתי בטוחה שהם יהנו, אבל אני ואיריס לא תמיד נוטות להסכים על כל דבר.
למשל, אווה לנגוריה (גבי מ"עקרות בית נואשות"). איריס חושבת שהיא מדהימה. פחחח... גם כן... סתם עוד אחת שאף אחד לא היה מסתכל עליה ברחוב..
אווו, ותמרים. אני מתה על תמרים! איריס לא מתקרבת לשום דבר יבש או מצומק.
אני גם מנבלת את הפה בכל הזדמנות שרק נותנים לי. ואיריס, יורקת הצידה בכל פעם שאני עושה את זה.
איריס נמצאת בצד של הקוסקוס, ואני במחנה של הפתיתים (עדיף עם קטשופ).
אה, איריס גם מאוד אוהבת לרוץ. ואני סולדת מכל פעילות גופנית (טוב, לא מכל פעילות...)

אבל מצד שני, אנחנו גם מסכימות על המון דברים.
למשל, אנחנו אוהבות (אוהבות!) בגדים. ונעליים- במיוחד נעליים. אבל זו לא חוכמה. זה רק מעיד שאנחנו נשים.
אנחנו גם אוהבות (אוהבות!!) לאכול. ולשתות יין. ולאכול.
ואם אין סביבנו אוכל, אנחנו אוהבות לדבר על אוכל.
אנחנו גם חולקות סימפטיה לתוכניות גרועות בטלוויזיה. בכלל, אנחנו מאוהבות ביס מקס. הוא הגבר האולטימטיבי.
ואנחנו אוהבות ללוות אחת את השניה למכולת (עזבו, אתם לא תבינו)
ואנחנו אוהבות לאכול (אני יודעת שכבר אמרתי את זה- חכו, יש המשך) במסעדות.

בקיצור, הבנתם את הפואנטה. אז חשבתי לעצמי, שאם אני אוהבת כל כך את "פיקולה פסטה", גם איריס והחבר המשיגינע שלה יאהבו.

היום, כשהגענו לעבודה, שאלתי אותה בהתרגשות איך היה להם במסעדה.
היא חייכה בביישנות: "בסוף הלכנו לאכול ב'חדר אוכל' "
חייכתי אליה חזרה. אבל בסתר ליבי, חשבתי לעצמי: "זונה".


איריס:
טוב, אז על פוסט ראשון שכזה, אני כמובן חייבת להגיב ולהציג את הצד שלי בסיפור.
זה לא שהצד שלי של הסיפור הוא שונה לגמרי, סה"כ ליעד די דייקה, אבל יש עוד הסברים ונימוקים
מהצד שלי שכדאי להבין...

נתחיל בזה שלא הלכנו לפסטה פיקולה. זה נכון. החבר שלי (להלן, הפושטק) יכול להיות משכנע מאוד כשהוא רוצה,
במיוחד כשמדובר בלשכנע מישהו ללכת ל"חדר-אוכל". יש לו, לפושטק כאמור, חיוך מאוד משכנע, וכשצירף אליו את צמד המילים:"קרם חצילים", כל מה שנותר לי לעשות זה להתלבש ולומר לו שהפעם אנחנו לא הולכים ברגל, אלא נוסעים באוטו (כי אני עם עקבים...)
וכך ירד המסך על נושא הפסטה, לפחות עד יום חמישי הבא- הדייט נייט הקבוע של הפושטק ושלי. (דרך אגב, מי שמכיר אותו יודע עד כמה מצחיק הכינוי הזה עבורו, אולי בגלל שהוא בדיוק ההיפך מהכינוי).
אבל- אל דאגה! אני מבטיחה שבקרוב נלך לנסות גם את פיקולה פסטה, למרות שאנחנו לא "נופלים" משום מסעדה איטלקית תל-אביבית לאחרונה... זה קשה אחרי שמצאנו את המושלמת בניו-יורק...
אולי פסטה פיקולה תהיה זו שתצליח לשנות את הרושם? נראה..

בינתיים, בצד השני של העיר, הפושטק ואני נאבקנו בנחילי אנשים שאיחרו להצגה בקמארי (החדר אוכל ממוקם מול הקאמרי), וחנינו רחוק מאוד מהמסעדה (עקבים, כבר אמרתי?)
לבסוף הגענו לשם, לא לפני שדרכנו בכמה שלוליות, כמעט נדרסנו על ידי מאחרים כרוניים, ואפילו הספקנו לריב קצת הודות לנטייה המשפחתית שלי לקיטורים (מה אני יכולה לעשות- זה תורשתי!)
אבל הכול בא על מקומו בשלום עם הלגימה של היין והביס מהקרם חצילים- המופלא, כאמור. אכלנו עוד כמה מנות קטנות ונחמדות, ביניהן מנה מיוחדת בשם החביב: גוז'גוז'ה! (אני כל הזמן בחיפוש אחרי שמות חיבה לפושטק.. אולי זה יהיה אחד מהם? כנראה שלא) שזה מאפה קטן ממולא בבשר טחון ומוגש עם רוטב משמנת חמוצה. לא רע..בכלל.
בגלל סלידתי מפירות שאינם בין הטריות, כפי שליעד כבר עדכנה אתכם, הוא הזמין את הקרמבל תפוחים ,ואני בנפרד, את הקרם בוואריה.. הזמנה שהסתיימה בזה שהחלטתי לתת צ'אנס לתפוחים אפויים, כי הקרבמל היה פשוט ממכר.
מסקנה (מסקנה שהפושטק הגיע אליה כבר מזמן): הרבה מאוד דברים שאני כביכול לא אוהבת, אני בעצם בסתר- אוהבת. (חוץ מתמרים וצימוקים! עד כאן! יש גבול)

בכל מקרה, לא תמצאו כאן חרטה על זה שבסוף הלכנו לחדר-אוכל.. וליעד אני מבטיחה שננסה בקרוב את פיקולה. מבטיחה. זה בטח לא יהיה קל, אבל מישהו חייב לעשות את זה.
ועד אז, שיהיה שבוע מעולה...


נ.ב. איווה לנגורייה שולטת!!



7 בינואר 2009

פורום

טעינת הפורום עלולה לארוך מעט זמן. נא להמתין בסבלנות


5 בינואר 2009

פייסבוק

Related Posts with Thumbnails