• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
31 בדצמבר 2009

שתי תמונות לכבוד סוף השבוע

אחת המוקדשת לאיריס המתוקה, שקיבלה אישור מיוחד לזנוח אותי ואת הבלוג למשך שבוע ולטוס עם הפושטק לניו יורק:


ואחת שמוקדשת לשנה האזרחית החדשה שבאה עלינו לטובה. מאחלת לאיריס, לעשרות אלפי הקוראים האהובים שלנו  ולעצמי שתהיה שנה מאושרת!!!!!!!!!!!!!

תחגגו היום!


29 בדצמבר 2009

מעללי פרדיננד השני

ליעד:
טוב, הגיע הזמן שאכתוב עליו ואוציא את מערכת היחסים שלנו אל אוויר העולם.
כן- פרדיננד השני, אני מדברת עליך (מה שחשוב זה שאתה לא יודע שאני מדברת עליך, כי אתה לא יודע על קיומו של הבלוג הזה).


מי זה פרדיננד השני (שם בדוי, אל דאגה), אתם שואלים? אה, שאלה מצוינת. סיפור שהיה, כך היה:
אני עולה מידיי בוקר על קו 25, יורדת במונטיפיורי וצועדת לי על שבזי עד המשרד.
פרדיננד, מצידו, יוצא כל בוקר מהדירה שלו, שממוקמת ליד המשרד שלי, ועולה את שבזי לעבר המשרד שלו שממוקם אי שם ב-'לא רלוונטי'.
כך, כמעט כל בוקר, אני ופרדיננד חולפים זה על פני זו, מזה כמה חודשים.


בשלב הראשון לא שמתי לב אליו. בחורה אדישה שכמותי, ועוד ב-9 בבוקר, מי בכלל רואה מה מימיני ומשמאלי.
בשלב השני- שמתי לב אליו. אבל רק הבחנתי שיש בחור שעובר על פני כמעט כל בוקר. זה הכל.
שלב שלישי- הי! הבחור הזה די גבוה.
שלב רביעי – הוא חמוד?
שלב חמישי- לא, הוא לא.
שלב שישי- כן, הוא דווקא כן.
שלב שביעי – האם אני אראה אותו הבוקר? האם אני אראה אותו הבוקר? האם אני אראה אותו הבוקר?
שלב שמיני- טוב, ליעד, תפסיקי להיות אדישה כל כך, שמת לב שהוא בוחן אותך, למה שלא תחייכי אליו במקום להמשיך ללכת בסנוביות ולהתעלם מקיומו?
שלב תשיעי- לעזאזל, שוב עברתי על פניו בסנוביות והתעלמתי מקיומו
שלב עשירי עד עשרים ושתיים – ראה ערך שלב תשיעי


ואז, זה קרה. יצאתי מהמשרד בסוף יום העבודה והלכתי לכיוון שבזי, כשלפתע מישהו מתוך מכונית חונה נופף לי לשלום. לא זיהיתי מי זה, אז עשיתי דבר מאוד טיפוסי לי: נופפתי בחזרה ופשוט המשכתי ללכת. איזה מן דבר מוזר לעשות.
הבחור יצא מהמכונית: "הי"
הסתובבתי והופתעתי לראות שזה הבחור ה"חמוד-לא הוא לא-כן הוא כן" שלי.
"הי"
"איך קוראים לך?" שאל בעוד הוא צועד איתי. "ליעד"
"את עובדת כאן?" "כן, במשרד פרסום"
"מה את עושה?" "קופירייטרית" "אז את יצירתית?" "אני מאוד מקווה, אחרת אני במקצוע הלא נכון".
"טוב" הוא עצר. כנראה שכאן הוא גר. "איך אמרת שקוראים לך שוב?"
"ליעד"
"ליעד. טוב..." "אז בי" "בי". והמשכתי בדרכי.
אפילו לא שאלתי אותו איך קוראים לו. אני זונה.
הוא פשוט תפס אותי לא מוכנה! ומנגנון החוסר שיתוף פעולה פרץ ממני החוצה. לעזאזל איתך, מנגנון!
לא נורא, בפעם הבאה שאראה אותו אשאל איך קוראים לו.


למחרת בבוקר פרדיננד צעד לקראתי ואני מילאתי את הבטחתי ושאלתי לשמו.
"אני פרדיננד השני" הוא לחץ לי את היד. גבירותיי ורבותי: אכזבה. לחיצת יד רופסת במיוחד. אך לא ניתן לזה לשבור אותנו, נכון?
ניהלנו עוד דיאלוג קצר וחסר משמעות וכל אחד המשיך בדרכו.
בוקר למחרת שוב ראיתי אותו. אמרתי לו "הי" ורק אחרי שהוא חלף על פני הוא אמר לפתע:
"כל בוקר שאני רואה אותך הוא בוקר טוב" או משהו כזה.. לא זוכרת את הניסוח המדויק. חייכתי ופלטתי "אני שמחה לשמוע" או משהו מפגר דומה.
אין ספק שהיחסים שלי ושל פרדיננד השני עלו מדרגה.


מאז אותו בוקר, בכל פעם שאני רואה אותו הוא אומר לי משהו אחר. ביום גשום אחד הוא לעג על המטריה שלי (היא קטנה מידיי לטענתו), ביום אחר קיבלתי מחמאה על הלבוש (יפה ה.. צעיף שלך), בחנוכה נשאלתי האם אכלתי סופגנייה, ופעם אחת אפילו שוחחנו היכן אני גרה והיכן הוא עובד, ולרוב אנחנו סתם מחייכים ומאחלים בוקר טוב אחד לשני.


והנה מגיעה ההתוודות: פרדיננד הפך לאובססיה קלה. האם אני אראה אותו הבוקר? האם הוא מוצא חן בעיניי? עד כמה הוא מוצא חן בעיניי? ומתי, מתי כבר תשאל אותי אם אני רוצה לצאת איתך??!
ואז נרקמה תיאוריה, בעזרתה האדיבה של איריס (ושל אביטל גיסתי): פרדיננד השני פשוט תפוס. יש לו חברה, מאהבת, ידועה בציבור, או אולי הוא בכלל נשוי, לאישה בשם ציפה דריפה יאמפמפוני.
אחרת אין הסבר למה הגבר הזה, עם אחלה כפות ידיים ממה שהספקתי לקלוט, לא עושה צעד נוסף לעבר הבחורה שהופכת כל בוקר שלו לבוקר טוב.
אני יודעת מה אתם עומדים להגיד, תנו לי להקדים אתכם: החלטתי אני ללבוש את המכנסיים בבית ופשוט לשאול אותו מתי הוא מתכנן להזמין אותי לשתות משהו. אם ההר לא בא אל מוחמד...


וזהו. הנה אנחנו כאן. בתקווה שמחר אראה אותו ואשאל אותו את השאלה, אז סוף סוף נצא לדייט שבו אגלה שהוא בכלל לא היה שווה את כל זה (סתם, בלי פסימיות), או שהוא יגיד לי שהוא נשוי עם 3 ילדים, and that's that.


נ.ב. אני התנהגתי כבחורה טיפוסית, שפכתי בפניכם את כל מעללי פרדיננד השני, ומן הסתם שגם כל החברות שלי יודעות על קיומו. אך האם פרדיננד, מצידו, משקיע בי כל כך הרבה אנרגיות? האם הוא סיפר לאחד החברים שלו על הבחורה שעוברת על פניו כל בוקר? משום מה, ככה בהימור מטורף וחסר כל בסיס, אני אנחש שהתשובה היא 'לא'.


איריס:
למי מאיתנו לא היה אותו? האביר המיתולוגי.. הבלתי מושג, המיסטר ביג שלנו אם תרצו.
זה שאנחנו לא יודעות עליו כלום, אבל משוכנעות (משוכנעות!) שנועדנו להיות יחד..


אבל אני מכירה את ליעד. אני יודעת שהיא לא כזאת. היא דווקא בחורה מציאותית מאוד, אולי אפילו מידיי, והנה, אפילו היא נפלה קורבן לרמזים הדקים שניתנו על ידי אדיבותו (?) של זר.
טוב, הוא כבר לא כל כך זר, אבל כפי שהיא כתבה, אני בהחלט חושבת שהוא לא פנוי, כי אחרת הוא כבר מזמן היה מציע לה לצאת איתו. כל הסימנים שם: פלרטוטים: יש. עניין הדדי: יש. פגישות אקראיות אך תכופות: יש. הזדמנויות לשאול שאלות: יש גם יש. וגם חברה או אישה כנראה שיש. פרדיננד השובב.


אבל מעבר לזה, יש גם את הלא-ידוע. המוטיב החמקמק הזה שאולי כדאי להשאיר אותו כמו שהוא. לדוגמא: כשהייתי בתיכון הייתי מאוהבת קשות ביודבתניק שלא ידע בכלל על קיומי.
כעבור מספר שנים, אחרי הצבא, נפגשו דרכינו והוא הציע לי לצאת איתו. הספיק לי דייט אחד כדי להבין שעשיתי טעות: המיתוס התנפץ לרסיסים ועמד מולי אדם פשוט, לא חכם במיוחד, לא מצחיק במיוחד ואפילו לא נחמד במיוחד. כעסתי על עצמי שנתתי למיתוס להישבר, זה היה כמו לפגוש את הסופר האהוב עליך ואז לגלות שהוא מתעלל בבעלי חיים...מיתוסים לפעמים נועדו להישאר מיתוסים, ולכן אני אומרת לליעד, אולי כדאי שתשאירי את זה ככה. (למרות שאני מאוד סקרנית לדעת מה הסיפור שלו)


ולפרדיננד, תמשיך להיות מיתוס- מי שלא תהיה.

24 בדצמבר 2009

שיר אחד לכבוד סוף השבוע




23 בדצמבר 2009

פוסט המובטלת

איריס:
בשבוע שעבר קרה לי משהו מוזר. פוטרתי מעבודתי.

אני עובדת מגיל 15 וזאת הפעם הראשונה שמפטרים אותי. ההודעה עצמה הייתה זריזה, כמו שמורידים פלסטר. אני לא יודעת עבור מי, בשבילי או בשביל הסמנכ"ל שבישר לי, אולי עבור שנינו, זאת הייתה חוויה מעט כואבת, אבל זריזה, ובהחלט משהו שכנראה צריך לעבור אותו.

לאחר שהתפוגגה תחושת העלבון הצורב שאפפה אותי בחמש הדקות הראשונות שלאחר ההודעה, התחלתי להפנים..
האמת שכבר מספר ימים התלבטתי ביני ולבין עצמי לאן מועדות פניי בעתיד, והאם אני רוצה להישאר בתחום. וככה, פתאום יום בהיר אחד, הגורל פתר לי את הדילמה והגיש לי את התשובה שחור על גביי לבן- את עוזבת. נקודה.
יש בזה משהו משחרר! וכמובן, לאחר שהסבירו לי שזה לא אני, שזה הם, ויש צמצומים וכד', בחרתי גם שלא להיעלב ולהמשיך הלאה לדרכי.

עוד לא התחלתי לחפש עבודה חדשה ועל כן אני מפנטזת לי על מנוחה קצרצרה על זרי דמי האבטלה עם השותף הנפלא שלי- ה"יס מקס", ועוד כמה ספרים שהצטברו לי על המדף..
ובעוד חלומות בהקיץ על ארוחות עסקיות בצהריים ותור לשיננית ב 11 בבוקר, עוטפים אותי, אני לרגע נלחצת: איך מתרגלים לתקופה בלי עבודה? לא עשיתי את זה הרבה זמן, וכמו שאני מכירה את עצמי, אחרי יומיים אני אטפס כבר על הקירות מרוב שעמום.. אני פשוט מכירה את עצמי.. אני זוכרת איך הייתי בימי החופש הגדול בתקופת בית הספר: מיליון תוכניות לנסיעות, אלפי קביעת תורים לטיפולים בדברים שמזמן צריך היה לטפל בהם, ויום- יומיים אשר שוריינו מראש למטרה אחת בלבד:  לסדר אחת ולתמיד את הארון! כי הגיע הזמן ועכשיו יש לי זמן.

פלאש פורוורד חודשיים קדימה: אני מתעוררת יקיצה טבעית ב 12 , אוכלת ארוחת בוקר, וחוזרת לשנת צהריים..
ובערב? כבר אי אפשר לסדר את הארון... כבר חושך בחוץ!

זה מה שעלול לקרות לי! אני לא מוכנה לזה! אני לוקחת שבוע אחד, הולכת לשיננית ומוצאת עבודה. זהו, נגמרו החגיגות. אני כנראה מסוג האנשים שכשנותנים להם יותר מידיי חופש הם הולכים לאיבוד. אז אני מחפשת עבודה אם אתם שומעים על משהו... והארון? אני אסדר אותו באיזה יום שבת אחד...

ליעד:
תרשו לי בבקשה לא להתמרמר מעל מסך המחשב ולתהות כיצד אמשיך את חיי בעבודה ללא איריס – זאת אשמור לרדת החשיכה, אז אבכה אל הכר ואוכל המון גלידה ישר מהקופסא.

בנתיים, אני רק רוצה לספר לאיריס (ולכם, אלפי קוראים נאמנים שלנו) סיפור קצר מניסיוני האישי, שאולי יקל על הכניסה שלה לתוך מעגל האבטלה:
לפני כשנה נכנסתי גם אני לסטטיסטיקה והפכתי למובטלת.
פעם בשבוע, ביום שלישי בין השעות 08:00 ל-10:00, הייתי צריכה להתייצב בלשכת התעסוקה בעמדה 29, שם הופקדתי בידיה של דבורה.
דבורה אהבה לשחק אותה קשה להשגה, והדרך אליה תמיד הייתה עמוסה במכשולים; בכל פעם שהגעתי ללשכה, הייתי צריכה לרשום את שמי על דף שנמצא ליד העמדה, ולברר מי נמצא בתור לפני.

"מי זה דודו??" צעקתי פעם אחת במלוא גרוני. השתרר שקט וכולם נעצו בי מבטים. אחרי כמה שניות של דממה מביכה ניסיתי לדמיין את כולם ערומים וצעקתי שוב, ביתר נחישות: "יש פה מישהו בשם דודו?" גבר משופם (דודו? דודו זר? הייתכן?) הרים את עיניו מהרצפה ומלמל "אני". הללויה, האבדה נמצאה. עכשיו אני יכולה לשבת ולצפות מהצד באנשים היסטרים מנסים לברר לאיזו עמדה הם צריכים לגשת ואיך הם יודעים מתי מגיע תורם.
עכשיו, אני יודעת מה אתם חושבים: "למה אין מספרים כמו בדואר? למה הם לא דואגים לתור מסודר? למה האיילות בוכות רק בלילות?" לצערי, אין לי תשובות.

תורו של דודו הגיע במהרה, ואני נכנסתי אחריו. דבורה הרימה עין אחת לעברי, בזמן שעינה השניה בחנה את פנקס התעסוקה שהגשתי לה. היא תקתקה במחשב ומיד הפנתה אלי מבט מודאג:
"היום אני צריכה להתחיל להפנות אותך לכל סוג עבודה, לא רק בתחום שלך".
כן, הימים הטובים נגמרו. קדימה דבורה, אני מוכנה! מה גזר הדין? ממיינת ברגים? אורזת קופסאות? מזכירה למנכ"ל? מזכירה למזכירה של המנכ"ל? מזכירה אלקטרונית? מה שזה לא יהיה, אני מסרבת לחבוש כובע מתכת צהוב. מסרבת!
דבורה קטעה את מחשבותיי המצמררות:
"נמשוך את זה עוד שבוע" אמרה וחתמה בפנקס.
"דבורה! אני אוהבת אותך!" רציתי להגיד, אך יצא לי רק "תודה" רגיל ומסורתי.

לאחר קצת מעל חודש ימים מצאתי עבודה, בכוחות עצמי, ונופפתי לעתיד שלי במפעל הברגים לשלום.
איריס, לידיעתך, המשרה שם עדיין פנויה.







20 בדצמבר 2009

פוסט של פסטה

מאת: איריס פרידמן
צילום: ליעד קליין

והפעם בבלוג שלנו, לשם שינוי, מתכון.
ליעד הוציאה ויזה, חידשה הדרכון ושמה פעמיה אל הגבול, בואך יד אליהו.
היא הגיעה במוצ"ש, חמושה במצלמה, כדי לראות את הדירה החדשה והמסודרת, ולצלם את המטבח הפוטוגני, והטבחית הפוטוגנית קצת פחות, מכינים יחדיו את המתכון הקליל ביותר הזה.
אני ממליצה עליו אם בא לכם פסטה קלילה אבל נמאס לכם מהעגבניות הבנאלי ומהבולונז המשעמם..
זאת אדפטציה שלי לאדפטציה של רייצ'ל ריי למתכון איטלקי קלאסי: עוף בנוסח פיקטה. כאן הוא כבר מגיע עם פסטה בילט אין. לא יכול להיות רע.

הנה, מתחילים:
מתכון ל-4 אנשים (או שלושה רעבים במיוחד)
מה צריך להכין?
שמן זית
חזה עוף ברצועות למוקפץ, כ 300-500 גרם, (תלוי כמה אוהבים עוף...)
מלח+פלפל
4 שיני שום קצוצות
2 בצלים סגולים קצוצים
2 כפות קמח לבן
חצי כוס יין לבן יבש
מיץ מלימון אחד
כוס ציר עוף (כן, לדעתי אפשר מאבקה..)
3 כפות צלפים מסוננים
חצי כוס פטרוזיליה קצוצה
פסטה שאוהבים (אני אוהבת את ה angel hair ספגטיני דקיק שמתבשל תוך 3 דקות)

מה עושים עכשיו??
1. במחבת גדול עם שמן זית, מקפיצים את רצועות העוף, מתובלות במלח+פלפל, עד להזהבה. מוציאים החוצה ושומרים בצד.
















2. מוסיפים עוד טיפה שמן זית ומטגנים את הבצלים עד ששקופים.












3. מוסיפים את הקמח והשום ומבשלים על אש בינונית 2-3 דקות.












4. מוסיפים את היין ומצמצמים כדקה.












5. מוסיפים מיץ לימון,ציר עוף,צלפים ופטרוזיליה ומערבבים עד שמבעבע.
















6. מחזירים פנימה את העוף ומערבבים.















7. משאירים על אש קטנה, או מכבים ובינתיים מכינים את הפסטה

















8. כשהפסטה מוכנה, מכניסים אותה לרוטב ומערבבים טוב-טוב על אש קטנה












9. וזהו. מוכן. טעים. בתיאבון.

 
 
 
 
 
 
 
 



(אפשר גם פרמז'ן למעלה כמובן)

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

איריס חוגגת את סופו של המתכון:

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

וליעד שבעה ומרוצה:


17 בדצמבר 2009

wish list לכבוד סוף השבוע

13 בדצמבר 2009

!i can't pull it off

איריס:
יש משפט מאוד שימושי באנגלית שלא קיים בעברית: Pull it off
כלומר, לצאת עם הצהרה אופנתית נועזת, ולצאת ממנה בשלום.
למשל, לחבוש כובע ממש מוזר לעבודה, אבל להצליח להיראות בו טבעית ונינוחה.
לי זה קשה. מאוד.

הבעיה שלנו עם אופנה, היא לא היעדר בסטייל. אלא היעדר בתעוזה.
יש פה סטייל. מסתובבות במחוזותינו מספר אושיות מאוד אופנתיות, ללא ספק.
אבל אני לא בדיוק אחת מהן. זה לא שאני לא אוהבת אופנה, או מתלבשת בצורה לא אופנתית.. אני פשוט לא הפאשוניסטה המצויה. ולמה? כי פאשוניסטה צריכה לקחת סיכונים. ומי שלוקחת סיכונים בחברה הישראלית, צריכה להיות מוכנה להגן על עצמה בחירוף נפש מפני ההערות שיהיו צפויות לה באותו היום, החל ב: פששש... דפקת הופעה, הא?" ועד "איזה לוק הרכבת לעצמך היום, הא?"
אתם לא יכולים פשוט לתת מחמאה וזהו?!

אין מה לעשות. באופנה צריך לקחת סיכונים, ובתור מישהי שכבר לקחה כמה סיכונים ופשוט אין לה כוח להתמודד יותר עם ההערות הסביבתיות, החלטתי שרוב הזמן, אני הולכת על בטוח. יפה, אבל בטוח. זה קצת עצוב, אבל זה מה שבחרתי.
ואני מסירה את הכובע המגניב שלי (שאני אגב לא מעזה לחבוש) בפני כל מי שבוחר אחרת..
אבל גם אני, אין מה לעשות, אינני שמלת צמר שכולה תכלת. (חדשה! עם האטיקט שמעולם לא יצאתי איתה מהבית)

והנה החטא שלי: ביום שישי, הפושטק ואני יושבים בבית הקפה השכונתי שלנו לשעבר (ששש..עוד לא גילינו שם לאף אחד שעברנו דירה).
בעודנו לוגמים את קפה הבוקר שלנו בחשאיות, לבושים במיטב הג'ינסים שלנו, נכנסת לבית הקפה משפחה: אמא, אבא וילדה, שנראים כאילו הרגע עשו עלייה מפריז. ועוד באונייה. כלומר פריזאיים אמיתיים ויפים מהפיפטיז.
הם התנהלו להם באלגנטיות נינוחה בעוד כל יושבי הקפה, התל-אביבים הנאורים, כולל אנחנו,מרימים גבה על עבר התופעה ההזויה: אנשים שהעזו להצהיר הצהרה אופנתית!
זה לא ייתכן! מדובר באנשים שיגרמו אפילו לאילנה ברקוביץ' לחזור הביתה ולהחליף נעליים מחשש לבנאליות מתקדמת באאוטפיט.

כאשר יצאנו משם, הודעתי לפושטק שגם אנחנו בעצם די צבועים. אנחנו מקטרים על האופנה הישראלית, אבל כשמישהו לוקח סיכון, גם אנחנו מרימים גבה.
ולכן הבעיה היא בעצם, לא חוסר בסטייל, אלא החשש הזה, להיות הילד המוזר בכיתה, שכולם צוחקים על הסוודר ה"מיוחד" שלו. וכל עוד אנחנו לא לוקחים סיכונים ולא נותנים לאנשים אחרים לקחת סיכונים, לא תהיה כאן אופנה.

אז אני קוראת לכל אחת ואחת מכן:
תוציאי את הכובע המוזר שקנית בברלין! תנסי את החצאית המוזרה שקנית בשוק! תקני דווקא את הנעליים הסגולות!
ומה איתי? האם הכובע והשמלה שלי אי פעם יראו אור יום?
אין סיכוי. I just can't pull it off

ליעד:
איריס,
you can pull it off, sister!!!
אולי את לא מעיזה ללכת עם הכובע המוזר, ואולי המעיל הסגול שקנית הפך ללעג בין חבריו המעילים, אבל את נראית מעולה ומתלבשת הורס.

ואחרי החנפנות הקצרצרה הזו (בכל זאת, היא הבטיחה שהיא תאפה לי פיצה במטבח החדש ואני לא רוצה להרוס), אעבור לגילוי נאות: לאמא שלי יש בוטיק בגדים. אני גאה להיות ביתה של אישה שחיה, נושמת וחולמת אופנה 24 שעות, 7 ימים בשבוע. כך שאני מאוד אוהבת ומודעת לאופנה שמסביבי ומאוד מעריכה אנשים שמתלבשים טוב (עזבו אתכם מההתחממות הגלובלית, בוא נדבר על בגדים!).

הבעיה היא, שבעוד שאמא שלי היא האישה הכל יכולה, נראית מעולה, מתלבשת מדהים, מתאבזרת נפלא ובעלת אוסף נעליים מעורר זקפה- אני, כמו איריס, חוששת לחבוש את הכובע המוזר שיש לכל אחת מאיתנו בארון. לפני כשנתיים עשיתי טעות איומה והגעתי איתו למשרד בו עבדתי. לאחר כחצי שעה של מבטים, לחשושים ואצבעות מונפות הורדתי את הכובע בבושת פנים והוא לא חזר לקודקודי מעולם. כי אין מה לעשות, לכולנו (חוץ מאמא שלי), אכפת מה יגידו השכנים. ובישראל כמו בישראל, תמיד יהיה לשכנים מה להגיד.

כל מי שמגלגל עכשיו עיניים בזלזול ומסנן לעצמו "למי אכפת מה אנשים לובשים", תנסו להסתובב פעם במילנו. אתם תרגישו נפלא. כל הנשים נראות מדהים, כל הגברים נראים מדהים, לעזאזל- כל הכלבים נראים מדהים. וזה משנה הכל. הרבה יותר כיף להסתובב ברחוב, הרבה יותר כיף להביט ימינה ושמאלה, והרבה הרבה יותר כיף לדעת שהגבר שזרוק לו סוודר ירוק על הכתפיים לא גיי.
ושם, בדיוק בין הבוטיק של בוטגה וונטה לסניף הראשי של ארמאני אני נכנסת כל פעם למלכוד 22: מצד אחד, אני מעיפה מבט קצר על הלבוש שלי, נחרדת ומייד רצה לחנות הקרובה ומצטיידת בשמלה בת זונה ומגפיים על עקב 9 ס"מ.
ומצד שני... אני חוזרת לארץ. ובעוד שבמילנו בחורה בגובה 1.74 שהולכת על עקבים הוא מראה נפוץ, כאן אני הופכת לגוליבר בממלכת הישראלים הגמדים ומשליכה את הנעליים לקצה המרוחק ביותר שבארון, יחד עם הכובעים המוזרים של כל נשות ישראל.


אמרנו לכן לנסות to pull it off, לא הבטחנו שזה יצליח...






10 בדצמבר 2009

ציטוט לכבוד סוף השבוע


"מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה מופתעת" -מ. דבש

7 בדצמבר 2009

עכשיו מעונן

ליעד:
כל החברות שלי, me included, בדיכאון.
חכו- אל תוציאו עדיין את הפרוזאק מהתיק. כשאני אומרת דיכאון, אני מתכוונת רק לבאסה כללית, נפנוף ידיים לכל עבר, פליטת אנחה כל כמה דקות ורצון לבכות על חזה גברי ושעיר (מעט. שעיר מעט). אך עדיין, אל לזלזל בדיכאון מסוג זה. הוא נפוץ ביותר וכשמו כן הוא- מדכא עד מאוד.

עכשיו תשאלו, אני יודעת שאתם רוצים: אשמת מי כל זה?
נכון! החורף.
"אני לא מפסיקה לנשנש כל הזמן. זה בטח בגלל החורף" מצהירה נ' בזמן שהיא מורידה את הז'קט ונשארת בגופיה בלבד.
"אני כל הזמן בוכה. הכל אשמת החורף" ד' מתמרמרת ופותחת את המאוורר.
"אני צריכה גבר שיחבק אותי. אני שונאת להיות לבד בחורף" אומרת אות אחרת בא"ב בזמן שאנחנו מתפנקות בשמש בבית קפה בדיזינגוף.

גם אותי הכניע החורף הארור, המקפיא, האפור הזה של ישראל, ובזמן שאני מסתובבת וממלמלת לעצמי "רע לי", אני לא יכולה שלא לחשוב: מה זה החורף של שוודיה לעומת שלנו??! לא פלא שהכל שם כל כך ורוד (ובלונדיני). שיקפצו לכאן בינואר, נראה איך הם ישרדו את הכפור.

אז מאיפה הדיכאון הזה מגיע בעצם? מה, כולנו במחזור המוני? אולי פשוט השעון הביולוגי מאותת לנו שהגיע דצמבר ואנחנו חייבות להתבאס עכשיו או שנאבד את המומנטום.
כך אנחנו מתחילות לחשוב על החיים ומבינות שאולי הגיע הזמן לעזוב את החבר-למצוא חבר-להתחיל לעשות ספורט-להתחיל דיאטה-להפסיק לשמור על כל מה שאני אוכלת-להפסיק לצאת עם לוזרים- לעזוב את העבודה-להעריך יותר את העבודה- לצאת יותר-לצאת פחות-לקרוא יותר-לבכות פחות-לאהוב את החיים-לבקר יותר את סבתא-אתם מוזמנים להציע רעיונות משלכם.
המחשבה שמגיע החורף כנראה גורמת לנו למחשבות האלה והמחשבות האלה כנראה גורמות לנו להיכנס לדיכאון. זהו, פיצחתי את התעלומה. עכשיו רק אגלה איך פותרים את כל זה ופרס נובל בדרך אלי.

אתם יודעים, זה מצחיק שאני כותבת על הנושא הזה היום, כי דווקא היום יש חורף די מכובד בחוץ, ככה שסוף סוף באמת יש לנו סיבה מוצדקת להאשים אותו ולבכות על מר גורלנו. אבל דווקא בגשם, בדרך לעבודה מתחת למטריה, הדברים לא נראים כל כך גרועים. ואולי החיים יפים אחרי הכל.

אבל מה אני ממהרת להספיד את הדיכאון. אנחנו רק בדצמבר. חכו חכו מה יקרה בפברואר, אז הטמפרטורות ירדו ל-15 מעלות! בררר.... כמעט כמו ברוסיה.

איריס:
נכון, בתור אחת מהחברות האלו שליעד דיברה עליהן, אני מודה שגם אני משייטת בימים האחרונים בצד המדוכדך של מצב הרוח שלי.
ואכן, אי אפשר להאשים את החורף, כי הוא לא ממש אמיתי..אז מה הסיבה בעצם?

התיאוריה שלי היא, שמצב הרוח, לפחות שלי, אינו קשור למזג אויר סגרירי.
להיפך! אני אוהבת את זה! רק תנו לי קצת אפרוריות לונדונית, ואני כבר מרגישה יותר טוב.
היעדר החורף הוא זה שמדכא אותי. אולי בגלל שזה קשה לתרץ את הדיכאון כשבחוץ הציפורים מצייצות והשמש זורחת.
זה כמו בשיר הזה: "כבר הסתיו עכשיו, את לא צריכה סיבה להיות עצובה..."

מזג אויר סגרירי מצדיק את הקיום של המועקה האנושית הזאת שאנחנו סוחבים איתנו, והופך את הדיכאון למשהו נסבל, רומנטי, ומלנכולי בצורה נעימה כמעט.. אבל כשהשמש זורחת, אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים לזרוח גם כן, וכשאנחנו לא, אנחנו חושבים שמשהו לא בסדר איתנו.. וכשיורד גשם בחוץ, זה בסדר לבהות בטיפות המתגלגלות להן על הזגוגית (התראת קלישאה!) ולחשוב מחשבות נוגות... זה כאילו היקום התאים את עצמו לרגשות שלי.

אז אולי אנחנו צריכים להתאים את האקלים שאנחנו חיים בו למצב הרוח שלנו.
למשל, אם אני אדם דיכאוני, אני אעבור לגור באקלים אפרורי, כדי להצדיק את הדכדוך שלי, לא?
כן, זה נשמע הפוך ממה שאמורים לעשות, אבל אולי זאת השיטה? אז ליעד, תסלחי לי, אבל נראה לי שאני פיצחתי את זה. ואני אשמח לנסוע לקבל את הנובל בסטוקהולם, שמעתי שיש שם מזג אוויר נפלא בשבילי...


ולסיום, שיר חורפי לכבוד הפוסט חורפי:

3 בדצמבר 2009

משפט אחד לכבוד סוף השבוע


1 בדצמבר 2009

Gossip girl

ליעד:
איריס יצאה ללימודים, היא כבר לא במשרד.
וכשאיריס לא במשרד אני עצובה. כי אני אוהבת שאיריס במשרד. אני אוהבת להיות במשרד עם איריס.
מסתבר שאני גם מאוד אוהבת לכתוב את המילים "איריס" ו"משרד".
בכל מקרה, בגלל שאיריס כבר לא במשרד, אני מדברת עם עצמי (אבל בשקט, שלא ישימו לב, לא נעים).
ואני מספרת לעצמי שהייתי ביום שבת במועדון הגוסיפ, מבית היוצר של הלנדן AKA הדיסקוטק.

אני וחברה הגענו לשם ברבע לתשע וכבר היה מלא. חצי שעה אחר כך כבר היה מפוצץ ושעה אחר כך התרחשה שואה גרעינית.
וכמה שאני אוהבת שואות גרעיניות (מי לא אוהב, בינינו), הגעתי למסקנה שבשביל ליהנות ממקום צריך שהוא יעמוד באחד התנאים הבאים לפחות:
א. אפשר לדבר בו
ב. אפשר לראות את האנשים
ג. אפשר לרקוד

הגוסיפ היה חשוך, רועש בטירוף ולא היה ניתן לרקוד מבלי להכניס מרפק לצלעות של איזה גבר (מילא הוא היה חמוד, אבל בגלל שכל כך חשוך וצפוף אין לכך שום ערבויות). וזה עוד לפני שהזכרתי את העובדה שחוזרים הביתה עם ריח רענן ומגרה (טוב, כמעט מכל בר בתל אביב חוזרים עם ריחות שכאלה – אבל בגוסיפ הריח נדבק ולא מרפה לנצח נצחים, או עד שמתקלחים לפחות פעמיים- מה שמגיע קודם).

אז תגידו, זה אני הזדקנתי? או שכל מי שיוצא לשם פשוט אידיוט?

אני מניחה שהגוסיפ זו חוויה שכל אחד צריך לעבור פעם אחת. כמו צבא. אחרי ששרדתי שם שעה, אין בר שלא אוכל לכבוש! אני רק מעדיפה לכבוש אותם בישיבה, בלי שאף אחד מזיע עלי, בלי שלוקח לי 10 דקות להגיע לשירותים ובלי להגיד לסלקטורית תודה כי היא הכניסה אותי.
יחי הברים השכונתיים!

איריס:
נתחיל בזה שהתרגשתי מאוד לקרוא עד כמה ליעד עצובה כשאני לא במשרד.
וגם בהזדמנות זו להתנצל מקרב לב, על כך שהיא נאלצה לדבר עם עצמה, ועוד בנושא חשוב כל כך! חיי הלילה שיש לנו, או יותר נכון, חיי הלילה שאין לנו, או עוד יותר נכון, חיי הלילה שהיינו רוצות שיהיו לנו.

אני הייתי עוד ילדה רכה בשנים כשגיליתי את סצנת המועדונים.
זה התחיל בכפר-סבא בגיל 15, בדוליטל האלנטרטיבי, והמשיך לגולם ולאלנבי 58, כאשר התחלתי להגיע לעיר הגדולה.
אלו היו ימים יפים.. ימים שבהם לא היה אכפת לי לחזור הביתה בשש בבוקר ולישון כל השבת (עם הריח של הסיגריות והמסקרה מרוחה על הכרית), אבל הימים האלו עברו חלפו, ולאט לאט גיליתי שאני כבר לא רוצה לבזבז את השבת שלי בשינה,וגם לא רוצה כל כך ריח של סיגריות וטנטון שממשיך 12 שעות אחר-כך באוזניים.

ויום אחד חברה שלי אמרה לי שהזדקנתי. כמובן שלא הסכמתי איתה. רק בגלל שזה לא כיף לי יותר, זה לא אומר שהזדקנתי! פשוט התחלתי לבלות בגיל צעיר מידי ושבעתי מזה מהר...
אבל מעט אחרי זה הגעתי למסקנה הברורה: אכן הזדקנתי. (זה לא נורא! זה קורה לכולם!)
ועכשיו אני נהנית מדברים אחרים.. אז אני עדיין יוצאת לבארים, אבל כבר לא למועדונים.
והאמת שעכשיו גם קצת קשה לי להבין ממה נהניתי אז..
אבל כשאני קוראת שגם ליעד הרכה בשנים, מתקשה למצוא את דרכה בעולם חיי הלילה העכשוויים, אני קצת מעודדת שאולי זאת לא רק הזקנה שקפצה עליי, אולי באמת קשה למצוא בימינו מקום נורמאלי.

ליעד ואני היינו לא מזמן ברוטשילד 12, המקום המדובר והאנדר-גראונדי כביכול מבית היוצר של הקופי-בר והבראסרי.
ואם אני ממש חייבת למצוא מקום טוב, אז זה כנראה זה. אני שונאת להתקמצן על מחמאות, אבל אין מה לעשות, למרות שזה מקום מוצלח, הוא עדיין נוטף פוזה והתלהבות של מקום חדש. אבל יותר גרוע מזה, כשהשלב הזה יעבור,
בכלל לא נרצה להגיע אליו, נכון?
בכל מקרה ליעד ואני בכל זאת נהנינו שם (בגלל שהגענו מוקדם. ליעד נאלצת לצאת מוקדם כשהיא יוצאת איתי, צעירה פוחזת שכמותה) ובכל זאת יצאנו עם ריח של סיגריות בכל מקום (אפילו העגילים שלי נדפו ריח סיגריות למחרת!)

אז אולי כדאי פשוט להשלים עם העובדה שחיי הלילה זה כבר לא בשבילי?
אולי פשוט נעשה ערב גבינות ויין בבית? (או אולי נגלגל סושי?) כנראה שלא.
כנראה פשוט נלך לישון. זה נשמע לי רעיון מושלם לבילוי.


אתם רואים את שתי הבנות שם בצד שמאל, בשורה שלישית בערך? אז זה לא אנחנו

Related Posts with Thumbnails