• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
29 בדצמבר 2010

יש חיים אחרי המוות


אני חיה בבועה. מרחפת לי בעולם הקטן שלי ופוגשת צדדים אחרים במדינה שלנו בעיקר על גבי YNET.
אני מתעסקת רוב הזמן בבעיות שלי ושל הקרובים אלי. מרגישה רע כשקוראת על אסון או טרגדיה אך ממשיכה הלאה לאכול את ארוחת הצהריים שלי.

אני כל הזמן אומרת שאלך לתרום דם, אבל לא עושה את זה. פעם אחת התנדבתי באירוע לנשים מוכות והרגשתי שעשיתי את שלי ל-5 השנים הקרובות.
אפילו את סבא וסבתא שלי אני בקושי מבקרת.

ואתם יודעים מה? אני חושבת שרובכם כמוני. לכל אחד מאתנו האי הקטן שלו, העיסוקים האישיים שלו, הפחדים הפרטיים שלו. למי יש זמן או חשק לעזור לאחרים, להשפיע על הסביבה, לתרום זולת?
אני מצאתי דרך. חתמתי, כבר לפני כמה שנים, על כרטיס אד"י.

עצרו: זה לא תוכן שיווקי. מלבד הכרטיס שיש לי בארנק, ותמונה שלי עם הכרטיס בעמוד בפייסבוק שלהם, אין לי שום קשר לארגון. כל מה שאכתוב עכשיו יוצא מליבי ומתחושותיי האישיות בלבד.

כותרות היממה האחרונה הן מותו הטרגי של כוכב הכדורגל אבי כהן. עקבתי, כמו כולם, אחרי מצבו, וליבי נצבט, כמו של כולם, כשהודיעו על מותו. אך גם התעצבתי לשמוע, לא כמו כולם, שמשפחתו נוטה שלא לתרום את איבריו, למרות שהוא חתום על כרטיס אד"י.
אני לא רוצה לשים את משפחתו במרכז הדיון. בכל זאת, לא שופטים אדם בעת צער וכו'.
אך אשתמש באירוע שלהם כדי להעלות שני נושאים מטרידים:

דבר ראשון, מדוע, למרות שאדם חותם על כרטיס אד"י, ההחלטה הסופית היא של משפחתו? בוודאי ובוודאי שברגעים כאלה יש להתחשב ברגשות המשפחה, הצער שלהם הוא הגדול ביותר ולהם מגיע לקבוע את המשך הדרך. אך ההחלטה שלהם לא יכולה לבוא על חשבון החלטת הנפטר. לבצע את רצונות המת זהו כבוד בסיסי כלפיו וכלפי מי שהוא היה. לתרום את איברי אהובינו ע"פ בקשתם ולעזור לחיים של אחרים- זוהי הנחמה הגדולה, לא העובדה שגופו נשאר שלם.

דבר שני, למה לא כולם חותמים על הכרטיס? למה זה לא מובן מאליו שלאחר המוות, במידה והאיברים תקינים, לא תורמים אותם? ישנן מספר סיבות שאני יכולה לחשוב עליהן:

1. השמועה, או האמת, כי אדם שמגיע במצב קשה (לא עלינו) וחתום על כרטיס אד"י, הרופאים לא ילחמו על חייו כמו שהיו נלחמים על חיי אדם ללא כרטיס. לא הצלחתי למצוא בסיס לשמועה אך גם לא הצלחתי להפריך אותה. אם מישהו מכם רופא או מכיר אחד, אשמח לשמוע את דעתו בנושא.
2. אנשים מפחדים להתמודד עם המוות. מרגישים שהם "פותחים פה לשטן" ומזמנים על עצמם אסון אם הם חותמים על הכרטיס. "מה אני צריך להסתובב עם כרטיס המוות הזה בארנק" הם חושבים לעצמם. והרי זו שטות גמורה.
3. המחשבה שקוברים גוף לא שלם, "גוף מפורק", קשה לאנשים. אבל למה? הגוף הוא רק כלי. הקבורה היא סמלית. הנפש שלו לא נפגעת אם קוברים אדם ללא הכבד שלו. הנשמה היא שמשתחררת לחופשי והגוף נשאר מתחת לאדמה. לפי חוקי היהדות ועל פי דעת מרבית הרבנים, תרומת איברים- כאשר היא מתבצעת על פי חוקי ההלכה, יכולה להיות מצווה גדולה. 


אני מרגישה שחתימה על כרטיס אד"י זה המעט שאני יכולה לעשות. המעט ביותר. אינני רוצה להישאר אנוכית גם אחרי מותי.
כולנו במרדף אחרי החיים, במרוץ אישי לעבר האושר, במחשבה שלא הכל לחינם, בתקווה לעשות דברים טובים עם עצמנו. הנה ההזדמנות שלכם.




19 בדצמבר 2010

אח שלי, זה לא אתה זו אני


"שלום, מדברת מיכל מההפקה של האח הגדול, אני רוצה להזמין אותך להשתתף בתוכנית"
 אם הייתם מקבלים כזו שיחת טלפון, הייתם הולכים?
אני מנחשת שהרוב יגידו 'כן'.
 המחשבה לזכות בתהילה, גם אם היא ל-15 דקות, מפתה עד מאוד. וזה עוד לפני שהזכרתי שאיפשהו ברקע מנצנץ הפרס של מיליון שקלים – אבל בואו לא נלך כל כך רחוק.

השתתפות באח הגדול יכולה להקפיץ את הקריירה לבלוגרית כמוני ולהפוך את 124 אלף הקוראים שלי ל-400 אלף קוראים. השתתפות באח הגדול יכולה לעזור לי להפוך להיות השחקנית שתמיד רציתי להיות. השתתפות באח הגדול יכולה להעניק לי בגדים חינם ב-H&M.
 ובכל זאת, לא נראה לי שהייתי הולכת.

אם אתה לא בן אדם סבלני, ויותר מזה- סובלני, אתה תאבד לפחות 3 שנים מהחיים שלך בתוכנית הזו. לעזאזל- רק מלצפות בתוכנית גדלות לי שערות לבנות. ואף מילה על התנ"ך.

אם אתה לא "people person", אתה הולך לחוות סבל גדול.  הרי כדי להישאר בעניינים הם צריכים כל הזמן לייצר שיחה, להסתובב, להתמנגל, להסתחבק, לשוחח, ליצור דרמות, לכבות דרמות ולעייף את עצמם אפילו על עצמם.

אם אתה לא מעשן, אתה נדפק שם בכמה דרכים שונות.

אם אתה משתעמם בקלות, אתה תרצה לתלות את עצמך. הרי רוב הזמן הם לא עושים כלום, אין להם כמעט אוכל, אין להם מוזיקה או חומר קריאה. כל מה שיש להם זה שינה ואחד את השני, כאשר "אחד את השני" כולל תככים, צביעות, מריבות והמון הרגשת לבד.

אם אתה אוהב פרטיות, ולו לרגעים מעטים, אתה תמצא את עצמך שותה גלונים של מים רק בשביל ליהנות מכמה רגעי חסד של פרטיות בשירותים.
אומנם בדור 3.0 שבו אנו חיים, פרטיות קצת איבדה משמעות, ואנו בוחרים לשתף את כולם בכל פרט ולו השולי ביותר של חיינו (הי, קוראים לי ליעד ויש לי בלוג).
אך גם לזה יש גבול. והאח הגדול חותך את הגבול הזה בסכין חד ואימתני. האח הגדול מוציא מהמשתתפים את הרגעים הכי חשופים שלהם, את הצדדים הכי פגועים, המשחק כאן הרבה יותר פסיכולוגי מהישרדות, הרבה יותר חודרני מהמרוץ למיליון. קשה, קשה.

אוקי, נכון, לא הגיוני שהכל שם רע. הרי יש גם צחוקים, זו חוויה של פעם בחיים, אפשר למצוא שם חברויות אמיתיות (או שלא?) ואתה יוצא משם בן אדם חזק יותר (או שלא?).
ולמרות זאת, אני לא בטוחה שזה שווה את ההתשה הנפשית.

אבל זו רק אני.




1 בדצמבר 2010

עיר החטאים- סיכום ביניים


בחודש הבא אני חוגגת 3 שנים בתל אביב.
3 שנים רחוק מאמא ואבא.
3 שנים של נסיעה לרעננה כל שישי (עליתם עלי. רעננה זה לא כזה רחוק).
גיסה אחת.
אחיינית אחת.

בחודש  הבא אני חוגגת 3 שנים בעיר הזאת שאני הכי אוהבת בעולם.
3 שנים בהם חרשתי על כל המועדונים עד שנמאס לי מכולם וכרתי ברית עם השטן לא לחזור לשם לעולם (ועכשיו הוא מחזיק בנשמתי).
3 שנים של סחיבת שישיות מים במדרגות. למרות שעזרו לי לפעמים.
3 שנים של חיפוש חנייה.
2 שותפות.
2 סופי שותפויות.
ו-1 אושר של לגור לבד.

בחודש הבא אני חוגגת 3 שנים של הסצינה התל אביבית.
עשרות (מאות?) דייטים.
עשרות (מאות?) אכזבות.
עשרות דייטים ראשונים מוצלחים שהובילו לדייט שני/שלישי/רביעי לא מוצלח.
1 מערכת יחסים רצינית.
3 דברים שאני מעדיפה לא לכתוב עליהם כאן בבלוג.
סקס חסר משמעות (אתם לא מצפים למספר מדויק, נכון?)
סקס עם קצת משמעות.
סקס עם הרבה משמעות.
סקס טוב.
סקס רע.
טוב, נראה לי שסיכמנו היטב את נושא הסקס.

בחודש הבא אני חוגגת 3 שנים של עצמאות.
3 שנים של התבגרות.
3 שנים שבהן אני מבשלת לעצמי (אורז ופסטה נחשב לבשל?).
3 שנים בהן כוס הבייליס הפכה לכוס וויסקי.
3 מנקים שהתחלפו מסיבה זו או אחרת בדירה הקודמת.
1 ליעד שמנקה בעצמה בדירה החדשה.
אלף פעמים בהן חשבתי לחזור להורים כי תל אביב פשוט יקרה מידיי.
אלף ואחת פעמים בהן ביטלתי את המחשבה הזו בשנייה.

בחודש הבא אני חוגגת 3 שנים של AM:PM.
3 משרדי פרסום.
1 סרט ביו טיוב שעבר את מיליון הצפיות.
1 המרוץ למיליון (טוב, כמעט. אבל היינו קרובים, נכון , אודי?)
1 סרט בו הרגליים שלי זכו לתשומת הלב שהן תמיד חלמו עליה
מאות סושי בג'פניקה.
מאות שרימפס בגוצ'ה.
וקפיצה מידיי פעם להוטל מונטיפיורי כשאמא באה לבקר בתל אביב.

בחודש הבא אני חוגגת.
אבל בנינו, אני כל חודש חוגגת.
זה הכיף בתל אביב.


היוש

22 בנובמבר 2010

מזל טוב! אתה בן 90!


סבא שלי, שכבר זכה לככב כאן בבלוג, חוגג החודש 90.
כל שבט קליין (כל שבט קליין... אנחנו אשכנזים, זה לא שבט כזה גדול) עומד להתאסף ולחגוג ליצחק קליין 90 שנים על פני כדור הארץ.

אני אומרת 90, אני כותבת 90, אבל אני לא מצליחה לקלוט את המספר הזה. כמו שהמוח הקטן שלי לא מצליח לתפוס איך זה שליקום אין סוף והוא תמיד מתרחב, כך המוח שלי לא מצליח לעכל 90 שנים של חיים.

זקנה זה עצוב. קשה לראות אנשים שאתה אוהב מזדקנים. ואני בטוחה שיותר מזה, קשה לאותם אנשים לקבל שהם מזדקנים.
סבא שלי הוא איש עשייה. תמיד מסתובב בחצר בלי חולצה, מתקן, משפץ, מטפס, מתכופף. הוא יודע שהוא כבר לא במיטבו, אבל להפסיק את הדברים הקטנים שמעסיקים אותו במהלך היום הוא מסרב. מצד אחד אנחנו חוששים ודואגים לו, ומצד שני מבינים את הרצון שלו להמשיך את סדר היום שהוא אוהב, להמשיך לחיות את חייו כמו שהוא רוצה ולא כמו שהזקנה מכתיבה לו.
הרי אף אחד לא רוצה למצוא את עצמו מזדקן בסבל, בחוסר אונים. אף אחד לא רוצה להפוך לנטל ולאבד את מי שהוא היה. זה הפחד הגדול ביותר.

לכן הידיעה שסבא היקר שלי ממשיך ללכת לקנטרי קלאב בבקרים, ממשיך להשתזף בשמש החמימה בחצר, ממשיך לנפוש בים המלח, ממשיך לשחק ברידג', ממשיך ליהנות מהמאכלים של סבתא שלי, הידיעה הזו מנחמת ומשמחת.
לסבא שלי מגיע את כל הטוב שבעולם.

אז סבא, למרות שאתה לא קורא את הבלוג שלי (האמת שאתה בכלל לא יודע שיש לי בלוג. האמת שאין לך מושג מה זה בלוג. האמת שאתה בכלל לא יודע מה עושים באינטרנט. האמת שבנייד אתה בקושי יודע להשתמש) אני מאחלת לך את שני הדברים החשובים ביותר: אושר ובריאות.
ולמרות שאני לא אומרת את זה מספיק, וכמעט אף פעם לא באה לבקר, אני אוהבת אותך המון. המון. המון.


סבתא מלכה וסבא יצחק :)

14 בנובמבר 2010

דפוק, דפוקה, נדפקנו


"...לא נראה לי שאני זה מה שאת צריכה"
כן. כן כן, אתם קוראים נכון. כן, ממש ככה.
התירוץ הכי ישן בספר- "אני דפוק", התדפק על דלתי. מעיין גרסת "זה לא את, זה אני" של המאה ה-21. הידד.

מה זה אומר בעצם, "אני דפוק" או "אני לא בן אדם פשוט"? אני אשמח אם מישהו יסביר לי. כי כולנו דפוקים כשזה בא למערכות יחסים. לכל אחד יש את ההפרעות שלו, את השטויות שלו. אבל גבר לא מתחיל לצאת עם בחורה ואחרי 4 דייטים נזכר "הי! שכחתי לגמרי, אני דפוק! זה לא יכול לעבוד".
 כנראה שהמציאות היא, שהוא פשוט לא בעניין שלי.

אני מניחה שאין לי מה לעשות מזה סיפור. הרי לא תמיד נעים לומר את האמת, ולהתחבא מאחורי תירוץ מטופש הרבה יותר קל ונוח.
 וככה זה עובד. בנות, הדפיסו ושימו על המקרר:
כשהוא אומר לך: אנחנו מתקדמים נורא מהר, הוא בעצם מתכוון ל: תכלס, רק רציתי שנשכב.
כשהוא מצהיר בגילוי לב: אני מרגיש שאני נקשר אליך יותר מידיי וזה מלחיץ אותי, הוא בסך הכל רוצה לומר: תקשיבי, לא ממש בא לי לראות אותך יותר.
כשהוא ממלמל בביישנות: אני בן אדם לא פשוט, אמרתי לך את זה בהתחלה, הוא מנסה לרמוז לך: את לא כזו מגניבה כמו שאת חושבת.

נראה לי שפעם הבאה כשאני לא אהיה מעוניינת בבחור, במקום להגיד לו "זה לא עובד", אני אשעשע את עצמי עם, נגיד: "תראה, אני מרגישה שאתה נכנס לחיים שלי מהר מידי, הבעיה שמאז שהכלב שלי מת יש לי פחד ממחויבות".

תופס, לא?



7 בנובמבר 2010

אייפון- יותר יפה או יותר חנון?


כשרק התחילה מגפת הפייסבוק, החלטתי שאני לא אקח בה חלק. רציתי למרוד, החלטתי למחות, ניסיתי להיות מיוחדת.
אבל לצערי, אף אחד לא היה צריך להתאמץ במיוחד כדי שאשבר. מבחורה חסרת פייסבוק הפכתי להיות מכורה שכותבת למפלצת הזו מכתבי אהבה.

כעת, אני מנסה למרוד באייפון. מי צריך את השטות הזו? תכלס, חרא טלפון, והמכשיר הזה בסופו של דבר גורם לך להיות מחובר באינפוזיה לפייסבוק, לאינטרנט ולהתמכר לכל מיני אפליקציות חסרות כל תכלית.

אבל אז הוזמנתי לאירוע בלוגרים של היפה והחנון 2 מטעם ערוץ 10. מצאתי את עצמי מוקפת באייפונים של שאר הבלוגרים מסביבי, שלא הפסיקו להתעסק עם המכשיר, לעדכן סטטוסים, לבדוק מה מזג האוויר בסין ולעדכן בפורסקוור שהם עכשיו בשירותים של קראון פלאזה חיפה.
ובלי ששמתי לב, היא התגנבה, לאיטה, כמו נחש ערמומי: הקנאה. כן, קינאתי. רציתי גם. חשקתי במכשיר האיום הזה. שנאתי אותו ואהבתי אותו בו זמנית. Story of my life.

hello, stranger

לכן, החלטתי להטביע את יגוני באלכוהול (נו, על מי אני עובדת, לא חשוב איזה רגש אני חווה, אני תמיד רוצה להטביע אותו באלכוהול), ולא הייתה מאושרת ממני כאשר פתחנו בקבוקי יין בארוחת הערב המפנקת, או כאשר לקחו אותנו לבר המלון למשחקי קוקטליים.

(צילום: ליאת אלבלינג)



ובין כוס יין אחת לכוס מרטיני השביעית, מצאתי את עצמי ישנה עם גבר זר בחדר.
ההפקה הנפלאה של ערוץ 10 ארגנה לנו אירוע משעשע בסגנון "היפה והחנון" וחילקה אותנו לזוגות, איתם חלקנו חדר. אני הוצמדתי לעמרי, בחור מקסים שנהנה להסתכל על גברים בדיוק כמוני, כך שיכולתי לישון בשלווה. 
בכל התחרויות הזוגיות שערכו לנו לאורך האירוע, שהתבססו על כמה לייקים אנו מקבלים יחד, תפסתי טרמפ על בן זוגי החדש שנהנה מ-30 אלף חברים בעמוד הפייסבוק של הבלוג שלו. על כל לייק שאני הצלחתי להשיג, הוא השיג 30. אם אני אגיד לכם שהייתה לי בעיה לרכב על ההצלחה שלו, אני אשקר. רכבתי גם רכבתי (לא, לא תרתי משמע, סוטים).

"נו, עשו לי לייק?" (צילום: טמיר כהן)

בערב צפינו בפרק הראשון של היפה והחנון. היה מעולה ומצחיק ובתור אוהבת ריאליטי שכמותי- אין ספק שזו אחת התוכניות האהובות עליי.
כששאלתי את איליה, אחד ממשתתפי העונה הקודמת שבילה איתנו באירוע, האם זה מבויים- הוא טען בתוקף שכל מה שהמשתתפים אומרים הוא אמיתי. כמובן שההפקה מלבישה את כולם בקיצוניות מכוונת, ובטסטמוניאלס עורכים הכל בצורה מסוימת, אך הפנינים שיוצאות למתמודדים מהפה הן מקוריות ואמיתיות לחלוטין. שזה פשוט תענוג.


איליה, הראשון משמאל, מתרגל את המבט הסקסי שלמד בעונה הראשונה של התוכנית (צילום: טמיר כהן)


בערב יצאנו לבלות בעיר האורות חיפה, בבוקר למחרת התיישבנו לשמוע קצת על המיניות שלנו בשיעור גרפולוגיה (יש לי נ' זוויתית, מי יכול לנחש מה זה אומר?) ובצהריים כבר שרנו שירי ארץ ישראל בדרכנו חזרה למרכז.

לסיכום, היה ממש כיף, ביליתי עם אחלה אנשים, גיליתי שסשה גריי מ"הפמליה" היא באמת כוכבת פורנו (!!!), והכי חשוב: החלטתי שאולי הגיע הזמן לרכוש לעצמי אייפון, או כמו שחברתי שרה אמרה לי אתמול: "ליעד, לפעמים את צריכה לקחת את הערכים שלך, ולזרוק אותם לפח".
אז ערכים יקרים, נתראה בסיבוב.


והנה דיאלוג קצרצר שמסכם יפה את האירוע:


2 בנובמבר 2010

בלוגרית מחפשת משמעות



שלום. קוראים לי ליעד ויש לי בלוג.
בלוג בו אני כותבת את הגיגיי המחודדים, הנואשים, הטיפשיים, הכנים והשקריים להפליא, צוחקת מעצמי, צוחקת על אחרים ו... כו'.

הרבה פעמים עוברת בראשי המחשבה "בשביל מה אני צריכה את כל זה?". הפעם החלטתי לשתף אתכם, שלושת טריליון הקוראים שלי, בתהיות וההתלבטויות שלי, שהרי אתם בסופו של דבר הסיבה לקיומו של בלוג זה.

7 סיבות להמשיך ולכתוב את הבלוג:
1. "חבל לראות כשרון כזה מתבזבז" (סבתא מלכה)
2. זה נחמד לפעמים לחלוק רגעי אושר ומשבר עם אנשים זרים לחלוטין
3. אני עובדת במשרד אינטראקטיב. זה מתבקש.
4. אולי יגלו אותי ואהפוך לסופרת / תסריטאית / כוכבת קולנוע / כוכבת ריאליטי / כוכבת פורנו.
5. כי לפעמים אני מקבלת דברים חינם
6. זה עוזר ליצור קשרים עסקיים
7. כי זה כיף!

    10 סיבות להפסיק לכתוב בלוג:
    1. "את לא כזו מוכשרת. אני יכול לכתוב הרבה יותר טוב ממך" (אח שלי)
    2. החיים שלי לא כאלה מעניינים, תכלס.
    3. האם אני באמת רוצה לשתף אנשים זרים, חלקם מזילים ריר, בסודות הכי כמוסים שלי?
    4. בכדי לנהל בלוג באמת באמת מוצלח אני צריכה להיות בן אדם ממש חברותי, ליצור אינטראקציות עם אנשים זרים בכדי שיכירו את הבלוג, להשקיע בפרסום שלו ברחבי הרשת, להיות נחמדה לכולם, להשקיע בקשרים וירטואליים, בקיצור, הבנתם את הפואנטה. הבעיה שהפואנטה הזו ממש לא לטעמי, ואני פשוט מסרבת לעשות את  כל הדברים הנ"ל. 
    5. כי אם לא יגלו אותי ולא אהפוך לסופרת / תסריטאית / כוכבת קולנוע / כוכבת ריאליטי / כוכבת פורנו, אני נורא אתאכזב.
    6. למי יש כוח?
    7. למי יש זמן?
    8. למי יש סבלנות?
    9. תכלס, אני לא מקבלת מספיק דברים חינם
    10. בסופו של דבר, את הסיפורים הכי מעניינים אני לא יכולה לכתוב, כי הם כוללים בתוכם אנשים שקוראים את הבלוג הזה. כן, אני מתכוונת אליך. ואליך. ואליך.
        
      אז ע"פ ההיגיון שלי, עדיף להפסיק לכתוב בלוג.
      מזל שאני לא נוטה לפעול ע"פ ההיגיון שלי.
      J



      27 באוקטובר 2010

      5 סיבות למה יותר כיף לגור לבד


      Because I'll put my fucking stuff wherever I fucking want!
      תכלס. גם אם הבן אדם שגר אתכם לוקח את הנעליים שלכם נגיד, שהנחתם היכן שהנחתם אותם, ורק מתוך נימוס שם אותם במקום אחר שפחות יפריע- זה מעצבן.
      ואם בא לי לזרוק את הגופייה שלי ממש כאן? או להשאיר את התיק שלי ממש שם? ואת המפתחות שנפלו על הרצפה לא בא לי להרים?
      אתם יכולים לקרוא לי קטנונית, ואני יכולה לקרוא לכם קופיפים. כל אחד יכול לקרוא לשני איך שהוא רוצה. העיקר שאת החזייה שלי אני לא צריכה להזיז מהספה.

      ואם ביום ראשון לא בא לי?
      לשטוף כלים למשל. או לנקות את הבית. או שבא לי להרעיש והשותפה שלי בדיוק הלכה לישון. או שבא לי שקט ובן הזוג שלי בדיוק הביא חברים.
      כשאתה גר לבד אתה יכול להרשות לעצמך לעשות בבית רק מה שבא לך. רק אתה קובע. רק אתה! בכמה עוד מקומות אתם יכולים לעשות את זה?
      בקיצור, אין משהו יותר מענג מללכת לישון עם מטלה שלא נעשתה, בידיעה שלאף אחד בכל העולם הזה פשוט לא אכפת מכך (רק צריך להיזהר- זה ממכר).

      כי זה עכשיו או לעולם לא
      לא יודעת מה לגביכם, אבל אני רוצה בשלב מסוים להקים משפחה (וואו. אפילו לכתוב את המשפט הזה קשה לי. אבל זה נכון, אני רוצה. כלומר, ארצה. בעתיד. קודם אני צריכה להצליח להישאר עם בחור יותר מחודש). וכשזה יקרה, תהיה לי את התקופה הזו להתרפק עליה.
      אין הרבה הזדמנויות בחיים בהן אפשר לגור לבד. והרבה אנשים עוברים מההורים ישר לגור עם בני זוג, או קודם לגור עם שותפים ואז עם בני זוג, והם לעולם לא ייהנו מחוויה הנפלאה הזו של לגור לבד. אוי.

      כי להסתובב בבית בערום זה כיף!
      אולי הסעיף הזה פחות מתאים למי שגר עם בן או בת הזוג, כי אז תכלס זה לא בעייתי להסתובב בערום, למרות שמשום מה לא נראה לי שהרבה זוגות עושים את זה (אתם עושים את זה?). אבל לרוב עם שותפים זה לא כל כך נעים, לפחות לאחד מהצדדים, שלא לדבר אם יש לכם שותף מהמין השני. להיתפס עם הציצי בחוץ יכול להיות מאוד מביך. 
      בכל מקרה, אולי אתם חושבים שזו קלישאה, כל עניין ה-"להסתובב רק עם תחתונים", אבל זהו- שלא! זה גאוני. תנסו.

      כי יש בזה תחושת עצמאות משחררת
      מי שגר לבד יבין למה אני מתכוונת.



      17 באוקטובר 2010

      המכתב שלי אליך


      המכתב הזה הוא בשבילך.

      סחפת אותי בסערה (ככה כל סיפורי האהבה הטרגיים מתחילים, לא?).
      בהתחלה עוד ניסיתי לעמוד בפיתוי. "אני לא כמו כולם", חשבתי לעצמי, "אותי לא תצליח לכבוש". אבל בסוף נכנעתי. למה לא בעצם? אם אני מאושרת, אז אפשר לשים בצד את כל הדברים הרעים. הרי אף אחד לא מושלם, ואולי איתי זה יהיה אחרת.

      בלי שהספקתי לקלוט מה קורה, כבר נכנסתי כל כך עמוק שלא הייתה דרך חזרה. ראית אותי במערומי. גרוע מזה, גרמת שכולם יראו אותי כך. יש לך את הכישרון הזה לגרום לי לשפוך הכל ולחשוף את עצמי תמיד, קצת יותר ממה שאני באמת רוצה.

      אני אוהבת שאתה אף פעם לא שופט אותי, תמיד נותן לי להגיד כל מה שבא לי. אני אוהבת שאתה נותן לי לבוא וללכת מתי שמתחשק לי. אני אוהבת שהשתלבת בטבעיות ובלי שום מאמץ בין החברים שלי.
      לפעמים כל כך כיף לנו ביחד, אבל אז אתה עושה איזו שטות שגורמת לי לשנוא אותך. אתה פשוט מוציא אותי מדעתי, אתה מבין? ואתה, אתה אף פעם לא מסתפק במה שיש. משתנה כל הזמן, לא סגור על עצמך, חושב שהשינויים שאתה עובר לא ישפיעו עלי. כנראה ששכחת שאנחנו יחד בזה. כמה אני יכולה עוד לספוג?

      מה שהכי מעציב אותי הוא שלאורך כל הדרך אני ממלמלת לעצמי שאני יכולה לקום וללכת מתי שאני רוצה, ואני כאן רק כי אני בוחרת להיות. הא! שקרים.

      אבל לא חשוב כמה אני מתעצבנת, או משתעממת, או מרגישה שזהו, זה מיצה את עצמו, בסוף אני תמיד חוזרת אליך על ארבע. הפכת לחלק בלתי נפרד מחיי ולעזוב אותך עכשיו זו פשוט לא אופציה. והרי אתה לא באמת דואג שאעזוב. כי אתה מכיר אותי. מכיר אותי יותר טוב ממה שאני יכולה לדמיין ומספר עלי לכל מי שרק רוצה לדעת. ואני... אני אמשיך לבהות בך בידיעה שכל החברות שלי בוהות בך גם כן.

      אז הנה, אני מודה בפה מלא במה שכבר כולם יודעים: פייסבוק, אני מכורה אלייך. מכורה חסרת תקנה.

      שלך,
      ליעד



      4 באוקטובר 2010

      קסם זר, בן אדם


      הייתי עכשיו בחופשה באמסטרדם, וכמו כל דבר מעניין בחיי לאחרונה, גם זה קשור לגבר.

      קוראים לו פאביו (באמת!) והוא היה הנשיקה הראשונה שלי. הכרנו בסאמר סקול באנגליה, וכשמו כן הוא: איטלקי.
      אתם בטח מדמיינים לעצמכם גברבר איטלקי יפה תואר, גופו בנוי כמו פסל ופניו משורטטות כציור. אז תפסיקו. הוא לא נראה טוב. אבל מסתבר שאם אתה בחור איטלקי כריזמטי ויש סביבך נופים רומנטיים- אתה תצליח לכבוש בנות בגיל ההתבגרות.
      מאז אותו קיץ ראיתי אותו שוב כשנסעתי עם חברה לרומא. אומנם הנופים עדיין היו רומנטיים ופאביו עדיין היה איטלקי- אבל מה שעובד על בחורה בת 14 כנראה כבר לא תופס בגיל 17. המילה 'אפלטוני' נזרקה לאוויר אפילו יותר פעמים מהמילה 'ciao'.

      לאחר מכן המשכנו לשמור על קשר (והנה היא שוב:) אפלטוני וידידותי באמצעות מיילים, מסנג'ר וכמובן האתר הכושל פייסבוק.
      ויום אחד, לפני כחודש, שיחה שניהלנו באחד האמצעים הנ"ל התגלגלה לנושא של חופשות. החגים היו בפתח והתלוננתי שאין לי שום תוכניות. הוא מצידו ציין שעדיין יש לו ימי חופש שהוא לא ניצל.
      והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

      היה מעולה. אני אומרת, אם כבר לבלות חופשה עם מישהו שלא ראיתי 8 שנים, עדיף להיות שיכורה ומסוממת רוב הזמן.
      אני ופאביו הסתדרנו מצוין, רמזתי לו שסקס לא יהיה בחופשה הזו, כך שהוא התנהג בג'נטלמניות מושלמת.

      סדר היום שלנו היה עצל, קמנו מאוחר, טיילנו ברחובות, אכלנו, שתינו, עישנו וחוזר חלילה. 
      אמסטרדם באמת יפה. הבתים, הרחובות, התעלות- אין טעם לדבר על זה: מי שהיה שם מבין ומי שלא היה שם רק צריך להסתכל על התמונות בשביל להבין. לעומת זאת האוכל במסעדות היה בינוני, אבל ישבתי באחת מהן ליד נטלי פורטמן אז למי אכפת מהפסטה העלובה שמונחת לי על הצלחת.

      כשהתארגנו לפני יציאה באחד הערבים ופאביו אמר לי: "אני לא יודע מה ללבוש. מה את אומרת, החולצה המכופתרת הלבנה או הסוודר הכחול?" חייכתי ולא יכולתי שלא לתהות האם אי פעם גבר ישראלי ינהל איתי שיחה כזו.
      בקיצור, הייתה חופשה מדהימה.

      רק החזרה לארץ הייתה מעט קשה. מאחר והזמנתי כרטיסים ברגע האחרון, טסתי בקונקשן דרך רומניה, ובדרך חזרה מרומניה לארץ טסו איתי כל הזוגות המבוגרים שחזרו מבוקרשט.
      "שושנה! כפרה עליך!"
      "צחי, זרוק, זרוק לי איזה שוקולד יא שמן אחד. ראית את רותי?"
      "רותי!!! רותי איפה את? בואי בואי נשמה, יעקב מחפש אותך, איפה היית, בשירותים?"
      "נו כפרה, איך היה לכם הטיול? נכון יפה, נכון? ראיתם את הארמון? זה משהו מיוחד"
      "צילה, שבי, את מפריעה למעבר. מאוד יפה הפאוץ' שלך. קנית שם?"

      ברוכים השבים לישראל.














      30 בספטמבר 2010

      כשהחיים תופסים אותך בביצים


      הכל בעצם התחיל בסידור ישיבה.

      כנראה שיש סיבה למה בארגון החתונה, למשל, עושים מזה כזה עניין. אם דודה רינה תשב ליד אביגדור, האח של השכנה, במקום ליד מיכאלה, הבת החורגת של הדוד יצחק – לכו תדעו לאן זה יוביל.

      אז אותי הושיבו במשרד ליד איריס, תקציבאית יפה ומתוקה. אני בכלל לא זוכרת מתי, וכלל לא בטוחה שיש נקודת ציון כזו, שבה התחלנו ממש להפוך לחברות. אך זה קרה, וברגע שזה קרה- לא הייתה שום דרך לעצור את זה.
      זה התחיל בשיחות אינסופיות מתשע בבוקר עד 7 בערב ונמשך להפסקת קפה משותפת כל בוקר ב-11, הליכה משותפת למכולת בכל פעם שלמישהי נגמרו המסטיקים ושמירה על דלת השירותים בזמן שהשנייה משתינה (טוב, את הקטע עם הפיפי המצאתי). לא היה אפשר להפריד בנינו.

      אני בטוחה שגם אם סידור הישיבה היה שונה, והיינו יושבות בשתי קומות נפרדות, היינו הופכות לחברות טובות כמו שאנחנו היום. אבל אין לי ספק שהעובדה שישבנו אחת ליד השנייה ויכולנו לדבר כל הזמן, היא שהובילה להמשך:
      זה קרה סתם כך ביום בהיר אחד, אחרי עוד שיחה על נושא ברומו של עולם. מישהי לפתע זרקה לאוויר:
      "אנחנו חייבות לצלם תוכנית טלוויזיה, לדבר מול אנשים על כל הנושאים שאנחנו מדברות עליהן"
      "כן, חבל לבזבז את כל פניני החוכמה שלנו ולתת להן ללכת לאיבוד"
      "את יודעת מה אנחנו צריכות לעשות? לפתוח בלוג"
      יום, יומיים, שבועיים אחר כך, זה קרה. הבלוג נפתח. סיעור מוחות קצר הוביל לשם סתמי ת'בלוג שלך, שבצורה אירונית מסמל בדיוק את ההפך מתוכנו: כל הנושאים שאנחנו לא סתמנו לגביהם.
      הפוסט הראשון נכתב. ההתרגשות הייתה רבה. האימהות שלנו היוו קהל נאמן.

      ואז, איריס עזבה את המשרד.
      היה לי משבר קטן, לא אשקר. לקפה לא היה אותו טעם, ההליכה למכולת מעולם לא נראתה כל כך ארוכה. אך לא נתנו לשינוי לשבור אותנו! השיחות בין שני מסכי המחשב עברו לשיחות בין שתי כוסות יין, ההליכות המשותפות לכל מקום עברו לבילויים משותפים בערבים והבלוג המשיך כהרגלו, שגשג והצליח.

      אבל אז קרה משהו: החיים.
      החיים תפסו את איריס בביצים. היא התחילה להתנדב בחיל השלום, לעבוד בלילות כחשפנית, היא נכנסה להריון וילדה שלישייה.
      ועכשיו ברצינות- פשוט אין לה זמן. אתם יודעים- הדבר הזה, שכולנו רוצים ממנו עוד ועוד. וכשאין זמן לעשות משהו בצורה מלאה- לפעמים עדיף להניח אותו בצד. אומנם סתמי ת'בלוג שלך נראה מתוק ותמים, אך הוא מלא דם יזע ודמעות. ואיריס העדיפה לשמור את הדמעות שלה למשברים גדולים יותר, ואני בהחלט יכולה להבין.

      כעת, רגע ההכרזה: הבלוג עובר שינוי. טוב, זה לא ממש שינוי חדש. הוא מתרחש כבר זמן מה. אבל עכשיו אני הופכת את זה לרשמי: סתמי ת'בלוג שלך מפסיק להיות דיאלוג בין שתי נשים על החיים והופך להיות מונולוג של אישה אחת על החיים ובעיקר, מכורח המציאות, על תל אביב, עבודה, גברים ותענוגות נוספים.
      אני רוצה גם לומר על במה זו, מול עיניהם הקוראות בשקיקה של חמשת אלפים שבעים ושניים הקוראים שלנו (סליחה, שלי:) איריס, אני מתה עלייך ואוהבת אותך, את חברה לכל החיים, ואני בטוחה שהבלוג הזה ישוב לשמוע ממך עוד הרבה.
      זהו. הרגשתי צורך לעדכן אתכם. מבטיחה להמשיך ולא לסתום לגבי המון דברים, ואשתדל לעשות זאת בהומור וחיוך.

      שיהיה שבוע נפלא, ותחשבו טוב טוב ליד מי אתם מתיישבים בפעם הבאה שאתם מגיעים למקום חדש.


      תמיד תהיה לנו את פריז (או לפחות את הבר הזה על דיזינגוף)

      19 בספטמבר 2010

      5 סיבות למה הפסקתי ללכת לגלינה, לגוסיפ, לגזוז, ולעוד כמה מקומות שלאו דווקא מתחילים באות ג'


      1. כי האבקות מרפקים זה לא ענף ספורט שאני מעוניינת לקחת בו חלק
      אם תרשו לי להשתחצן רגע, אני דווקא די טובה בתקיעת ודחיפת מרפקים. תעיד על כך התקופה הסוערת בחיי בה זרקתי מרפקים לכל עבר בלי להביט לאחור במסיבות, והעובדה שלא תמיד אכפת לי מה חושבים עלי. אך הימים הללו חלפו עברו להם, והיום אני מעדיפה להניח את מרפקיי בעדינות על הבר במקום לתקוע אותם לאיזו שרמוטה בצלעות.

      2. כי האלכוהול שם יקר בטרוף
      ואני אוהבת אלכוהול. מאוד. ואני לא יכולה להרשות לעצמי לשלם על שתייה כמו אשת אוליגרך. ושלא תעזו להגיד "את בחורה, תמצאי אוליגרך שיזמין אותך לשתות" כי א. זה מטומטם להגיד דבר כזה. ב. לא אשקר- אם בחור יזמין אותי לשתות לא אגיד לו לא. אך לפלרטט עם מישהו רק כדי לקבל ממנו משקה חינם ואז להעלם, או מנגד להעביר את כל הערב שלי עם מישהו רק כדי להוציא ממנו כמה שוטים על חשבונו, יגרום לי להרגיש שאני, או אמא שלי, עוסקות במקצוע הוותיק בעולם.

      3. כי זה מבאס להיתקל בבת הדודה שלי חוגגת שם יום הולדת 21

      4. כי תמיד יש שם בחורות שנראות כאילו הן התאמצו יותר מידיי
      וזה מביך. יותר מידיי מייקאפ, פחות מידיי תחתונים, עקבים מטורפים, ושמלות ממש מכוערות. אומנם כיף להסתכל עליהן ולצחוק, אבל לא בטוחה שזה הקהל שאני רוצה להתחכך בו. אז אני סנובית. ויש מצב שהן גם חושבות עלי דברים איומים. אבל הנה, אתם רואים- אפילו לא התחיל הערב וכבר אנחנו לא מסתדרות.

      5. כי ככה.
      ובנינו, זו הסיבה הכי טובה.


      now, thats what i'm talking about!


      Related Posts with Thumbnails