• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
28 בינואר 2010

תמונה אחת לכבוד סוף השבוע




:-)
27 בינואר 2010

הפסקול של חיינו

איריס:
פעם היה לי חלום. חלמתי שיהיה לי את אוסף הדיסקים הגדול במדינה. גדול מאוסף התקליטים של י' קוטנר! גדול מאוסף התקליטייה של גלי צה"ל! בחלומי ראיתי חדר ובו מדפים על גביי מדפים של דיסקים אהובים שאת כולם אני מכירה בע"פ.

זה התחיל בקטן, אבל בכיוון חיובי. כשקיבלתי מערכת סטריאו ראשונה ליום הולדת 15, קיבלתי יחד איתה דיסק ראשון לבקשתי. (לידיעתכם: הדיסק הראשון שלי היה של דינוזאור ג'וניור והשני של הפיקסיס)
וככה לאט לאט התחיל להיבנות אוסף החלומות שלי. זה לא היה קל. מדובר בימים שבהם דיסק חדש היה עולה 80 ₪. ואם רציתי דיסק, הדרך היחידה, עד כמה שידוע לי, הייתה לקנות אותו. מצאתי עבודה במלצרות ובערך פעם בחודש השקעתי בדיסק חדש.

אין כמו התחושה הנפלאה של ללכת לחנות "צליל" ולמצוא את הדיסק הנדיר שחיפשתי. הדיסק שילווה אותי לכל מקום באותו חודש. החבר החדש שלי. מגיעים הביתה, ומוציאים אותו בסתר מהתיק.. נאבקים קשות בעטיפת הצלופן ומדבקת הברקוד הקשיחה והשורטת..
מכניסים למערכת ושמים קודם כל את השיר שמכירים. ככה עשר פעמים. מוציאים את החוברת, ומשננים גם את המילים של השיר הזה, עד הוא נמאס, ואז עוברים לשאר הדיסק ומגלים עוד ועוד שירים חדשים ואהובים ומשננים גם אותם. והנה, תוך שבוע יש לי אלבום שלם בראש ודיסק חדש ונוצץ על המדף כהוכחה לכך, וחוזר חלילה.

האוסף הלך והתעצם, כאשר אבוי: הטכנולוגיה התערבה וסיימה את החלום. כעת אפשר היה לצרוב דיסקים, אז למה לקנות? ואם הם צרובים, אז למה לשים על המדף? האוסף היפה שלי, של 200 דיסקים מקוריים בערך, עבר בהכנעה הישר מן המדף לתוך קייס מפואר יחד עם חבריו הצרובים והנחותים, ללא עטיפה, ללא חוברת מילים, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום...
ומיותר לציין לאן זה המשיך.. עכשיו האוסף שלי נמצא על המחשב והאייפוד. אפילו י' קוטנר כבר בטח לא קונה תקליטים! הכול נגיש ובחינם (לא שמעתם אותי אומרת את זה) ונוח. לא צריך ללכת לקנות. אבל יש מחיר:
אני כבר לא מכירה מוזיקה כמו פעם. אני לא מכירה בעל פה אלבומים שלמים, וקשה לי יותר להכיר מוזיקה חדשה... זה קצת פרדוכסלי שדווקא מה שאמור היה לשפר את חוויית המוזיקה, לקח ממנה את כמעט את כל "החוויה" עצמה.

בקיצור, אני מחפשת קצת מוזיקה טובה וחדשה. אז אם שמעתם איזה שיר טוב, אולי תורידו לי אותו?

ליעד:
אני מתביישת להגיד מה היה הדיסק הראשון שקנו לי... אני חושבת שזה היה ה-soundtrack של הסרט "the bodyguard"... הי! הייתי בכיתה ב' בערך. תוותרו לי.

אהבת הדיסקים האמיתית שלי החלה רק כמה שנים מאוחר יותר, כשקיבלתי ליום הולדת 12 את אלאניס מוריסט ו-NO DOUBT. זה היה אושר עילאי. חרשתי עליהם מימין ומשמאל, מלמעלה ומלמטה. יום אחרי יום אחרי יום.
מאותו רגע התחלתי גם אני, כמו איריס, לבנות אוסף דיסקים מאוד נאה. לפחות זה מה שחשבתי בזמנו. היום כשאני מגיעה לבית הורי ורואה את כל הדיסקים הישנים שלי, אני מזדעזעת מהטעם המוזיקלי שהיה לי (למרות שבינינו גם היום יש לי טעם מוזיקלי מיינסטרימי להחריד).

אבל מה שאני הכי זוכרת מהתקופה ההיא זה החיבור בין דיסקים לספרים. אני זוכרת שהייתי יושבת בחדר שלי, הדיסק האחרון שקניתי מתנגן ברקע על repeat והספר האחרון שקניתי מונח ביד שלי. הספר והמוזיקה התערבבו ומאותו רגע בכל פעם ששמעתי את הדיסק, נזכרתי בעלילת הספר. ובכל פעם שראיתי את הספר התנגנו לי בראש כל השירים מהדיסק.

היום, היחידה שאני מכירה שעוד קונה דיסקים זו אמא שלי, אז הפעמים היחידות שאני זוכה לשמוע דיסקים שלמים הם בארוחת יום שישי. היא קנתה לא מזמן את הדיסק האחרון של אסף אבידן ואני חטפתי לה אותו לשבוע. תכננתי לשמוע אותו בערבים אבל מצאתי את עצמי מעבירה אותו למחשב שלי, ומשם ל-MP3 ואסף אבידן התערבב לו יחד עם שאר השירים.
אין מה לעשות, צריך להשלים עם העובדה שחווית המוזיקה שעליה גדלנו לא תחזור על עצמה לעולם.

אנא, בואו נעמוד דקת דומיה לזכר הדיסקים שלנו. יהי זכרם ברוך.



23 בינואר 2010

הגברים ש(לא) בחיי

ליעד:
פרדיננד השני- OUT
הדוד סם- IN

עדכון לגבי פרדיננד (מי שלא זוכר מי זה פרדיננד שיתבייש לו וילחץ כאן): מרפי (הידוע יותר בשמו המלא חוק מרפי) החליט להתערב. חודשים שלמים אני עוברת על פני פרדיננד ברחוב, ויום אחרי שאני מחליטה להציע לו להיפגש מחוץ לגבולות רחוב שבזי, בולעת אותו האדמה. לא ראיתי אותו יותר. הוא פשוט נעלם. תגידו לי אתם, מה הסיכויים שיקרה דבר כזה? באמת! זה פשוט אכזרי.
אולי הוא פוטר והפסיק ללכת לעבודה. אולי הוא עבר דירה. אולי הוא ואשתו הסתבכו עם השוק האפור ונאלצו לברוח מהארץ.
בכל מקרה, כנראה שזה לא נועד להיות. היה שלום, פרדיננד.

ושלום גם לך, הדוד סם.
אומנם אתה גבר אמיתי, אך אני משתמשת בך כאן רק כדי להוכיח שהגזע הגברי הוא גזע מעצבן שמעורר בנו ציפיות לשווא.
אני אהפוך סיפור ארוך לקצר ואספר שבאחד מימות השבוע (אותו יום לא רוצה להזדהות וביקש ממני שלא אחשוף אותו בשמו) ישבתי עם חברה בבר. בסוף הערב, כשכבר עמדנו להזמין חשבון, ניגש אלינו גבר שישב מולנו במהלך הערב והתחיל איתי. הוא היה חמוד, נראה טוב, טיפונת שיכור. הוא אמר את כל הדברים הנכונים, החמיא לי וביקש את המספר. דיברנו עוד קצת והחלפנו מספרי טלפון.

הוא לא התקשר.

אני לא רוצה להישמע קטנונית, וזה לא שאני מרגישה שהפסדתי משהו כי אני לא מכירה את הדוד סם ואולי הוא חרא בן אדם, או גרוע במיטה, או נשוי (ד"ש לפרדיננד). אבל זו בכלל לא הפואנטה הרי, נכון? הפואנטה היא שאני, בתור אישה עם חברות שגם הן נשים- נאלצת לשמוע כל יום מספר פעמים "נו, הוא התקשר?" ולענות בבושת פנים: "לא".
הרי נגשת אלי, והצליח לך, חשבתי שאתה חמוד (לא קורה לעיתים קרובות!), סקרנת אותי, ביקשת את המספר והסכמתי. אז תתקשר, חתיכת קקי שכמותך. אחרת, בשביל מה בעצם טרחת?

נכון, נכון מאוד- גם לי יש את המספר שלו. אולי אני אתקשר אליו. ואולי הוא עוד יתקשר. אולי אני חושבת על זה יותר מידיי. אולי הפכתי את זה לעניין גדול מידיי בשנייה שכתבתי על זה כאן בבלוג. אולי אתם חושבים שבגלל שכתבתי על זה כאן אני קצת מגזימה. אולי אתם טועים. אולי אני לא מגזימה. אולי לא באמת אכפת לי אבל סתם רציתי לשתף אתכם במה שקורה בחיי. אולי אתם מזדהים. אולי אתם לא מבינים מה אני רוצה מכם בכלל. ואולי די.
איריס:
קראתי את הפוסט שוב ושוב וניסיתי לחשוב על תשובה הולמת. הבעיה היא, אמרתי לעצמי, שכבר כתבנו על זה. ובעוד הפוסט של ליעד שונה מקודמו, כי מדובר ב"נסיך" אחר, הפוסט שלי עלול להשמע דומה מידיי, כי הדעה שלי לא השתנתה הרי. ולאחר מחשבות רבות, ועיכובים רבים (אם היה לי דד-ליין הייתי בבעיה. לא שליעד לא מתפקדת טוב בתפקיד העורך הזועם שצריך לסגור גיליון...) התיישבתי וכתבתי.
הבעיה היא שכולנו היינו שם ואולם עכשיו, כשאנחנו רחוקים משם יחסית, ונמצאים בתוך מערכת יחסים בטוחה ומגוננת, זה פתאום נראה לנו מעט מוזר, שלא לומר, אפילו מעט מטופש להתרגש מהדברים האלו, מכיוון שאנחנו יודעים שבסוף זה מסתדר. אני שוכחת לפעמים (לצערי) שגם אני הייתי לוקחת דברים כאלו קשה ונוברת בהם עד אין סוף ומטריפה את עצמי ואת סובבי (תודה וסליחה על הכול, עינת חברתי היקרה).

ואז, פתאום, יום בהיר אחד, זה מסתדר. מגיע האחד שלא עושה את הבעיות והכול פתאום נראה קל כל כך וטוב ולא מסובך ומייגע כמו תמיד. ועוברת שנה ועוד שנה.. ופתאום הרווקות נראית כמו חלום רחוק, ואני שוכחת את הצדדים הרעים שלו ותוהה מדוע לא נהניתי מהצדדים הטובים שלו..
יש אנשים שמוצאים את הזוגיות בקלות ויש כאלה שפחות בקלות. יש את אלו שמחליפים זוגיות כל שנתיים. יש כאלה שנמצאים בזוגיות ארבעים שנה ולאחר שהיא נגמרת, מוצאים בקלות זוגיות חדשה. מה שאני אומרת לליעד זה, לא משנה כמה זה נראה קשה עכשיו, ואולי גם בלתי אפשרי, בסופו של דבר צריך רק אחד. ואז זה כבר לא כל מסובך.

אה, ולגביי פרדיננד. אכן מוזר שהוא נעלם לו ככה סתם פתאום. זה אולי מאושש קצת את הטענה שהוא לא נועד להיות אמיתי?
ולגביי הדוד סם. את יודעת מה אני חושבת על זה שאת תתקשרי אליו. כתבנו על זה כבר.
יש סיכוי שהוא עוד עדיין יתקשר בעצמו (אני מבטיחה לא לשאול... בעצם לא מבטיחה. אני אשתדל) ואם לא, זאת הבעיה שלו בלבד.

21 בינואר 2010

כמה משוואות לכבוד סוף השבוע







כל המשפטים לקוחים מהאתר המקסים הזה

18 בינואר 2010

הפסטה מכה שנית

איריס:
קשה מאוד להרשים אותי עם אוכל איטלקי, שהוא אחד הז'אנרים המועדפים עליי (בעצם על כולנו, לא?). זה אוכל פשוט, שאמור להיות זול וכבר טעמתי אותו בהרבה מאוד מסעדות ברחבי העולם וכמעט שלא נפלתי. בסה"כ אין איפה ליפול.

כל המסעדות האיטלקיות הרגילות דומות זו לזו. אלו הטובות שיש הבדלים ביניהן. יש אחת, קטנה קטנה באיסט וילג' בניו יורק שהפושטק ואני תמיד חוזרים אליה. אין בה משהו מיוחד, והשירות בה די גרוע, אבל הלזניה...הו הלזניה. ובקיצור, הרבה מסעדות עושות אוכל איטלקי, אבל רק בחלקן יש את הדבר הזה, הלא מוגדר הזה שמפריד בין אוכל איטלקי טוב לבין אוכל איטלקי טוב שגם אני יכולתי להכין בבית..

בפוסט הראשון שלנו בבלוג דיברנו על פיקולה פסטה עליה המליצה לנו ליעד (לא זוכרים? הנה).
הפושטק משום מה הסתייג ומצאנו עצמנו באותו ערב שוב טובלים בקרם החצילים של "חדר האוכל". חודשים חלפו מאז ולפתע הפושטק החליט כי הוא רוצה ללכת לפיקולה (אולי בגלל ביקורת מפתה שהוא קרא בעכבר...)

ובכן, ערב הדייט נייט המיוחל הגיע ושמנו פעמינו אל הפיקולה. זהו מקום קטן, עם עיצוב פשוט ולא מתיימר. מעט הורדנו את הגיל הממוצע. בשולחנות שלידינו, רוב האנשים היו מבוגרים מספיק בשביל להיות הסבים שלנו. אבל זה בסדר. אין לי בעיה עם דברים שגורמים לי להרגיש צעירה יותר...

המנה הראשונה, חצילים בפרמז'ן הייתה טעימה (מה רע בחצילים עם גבינה מותכת?) אך עם זאת, החזירה אותנו מעט לימים היפים של שנות השמונים בקפולסקי, כאשר כל דבר בתפריט תואר כ"מוקרם". ובכן, המנה הזאת הייתה מוקרמת. גם זה בסדר. קצת נוסטלגיה לא הרגה אף אחד.
לאחר מכן הזמנו פסטה ופיצה. הפיצה הייתה נחמדה, לא יותר. הפסטה הייתה טעימה, אבל טעימה כמו שגם אני יכולתי להכין אותה, מה שמחזיר אותנו להתחלה: לא היה פה את המשהו הלא מוגדר הזה, שעושה את ההבדל..

לאחר הארוחה, פסענו החוצה אל רחוב בן יהודה הרומנטי, שבעים ומרוצים. אולי נחזור פעם לפיקולה, כדי לחוות משהו שכבר לא קיים במסעדות התל אביביות של היום: פשטות וחסר יומרות. או אולי פשוט ניסע כבר לאיטליה?

ליעד:
או-הו כמה אפשר ליפול במסעדות איטלקיות איריס. כמה אפשר ליפול.
כי כל אחד יכול לזרוק פסטה לסיר מים רותחים. אבל לא כל אחד יודע מתי להוציא אותה החוצה.
המושג "אל דנטה" הגיע לראשונה לאוזניי כשמלצרתי במסעדת ג'ויה בהרצליה פיתוח, אבל רק כשאכלתי במסעדה אחת במילנו הבנתי על מה כל הרעש. כי אל דנטה זו אומנות.

אני מסכימה עם איריס שמסעדה איטלקית מוצלחת צריכה להיות עם המשהו אקסטרה הזה, הדבר הלא מוגדר שגורם לך להתאהב באיטלקים מחדש.
אני לא מסכימה עם איריס שבפיקולה פסטה אין את זה. כי היא מזכירה לי את המסעדה במילנו. בשירות, באווירה, ובאוכל הפשוט אבל ה"לעזאזל זה טעים". לא אזלזל ביכולותיה המופלאות של איריס במטבח- אך היא גילתה לי שהיא אוהבת שהפסטה קצת רכה (הא! בורה שכמותה!) ולכן אני לא נעלבת בשם הנהלת פיקולה פסטה בעקבות הביקורת מעל.

אחזור רגע למסעדה במילנו, ששמה "טרצה קרבונייה" אך בפי ובפה אימי היא נקראת פשוט ג'ובאני על שם בעל המקום. מפות השולחן מגוחכות, עיצוב המקום פשוט עד אימה, אך השירות איטלקי חמים (למרות הצלחות שנזרקות לעבר השולחן שלך), הלימונצ'לו זורם חופשי והאוכל... אין מילים שיכולות לתאר את האוכל שהפיל גזר דין מוות על שאר המסעדות האיטלקיות ברחבי העולם. אבל מעל הכל, הדבר העיקרי שיש במסעדה הזו, שאין במסעדות איטלקיות בארץ, הוא האיטלקים.

ברשותכם, אלך עכשיו לנגב את הריר שנוזל מפי. ולגו'באני שלום.



"פיקולה פסטה". הדעות חלוקות.


"טרצה קרבוניה". כמה שיותר מכוער- יותר טעים.

14 בינואר 2010

ציטוט לכבוד סוף השבוע

(בהשראת הציטוט מהפוסט הקודם:)

"בוקר אחד יריתי בפיל בפיג'מה שלי.
איך הוא נכנס לפיג'מה שלי, אין לי מושג" 
                                                            -גרושו מרקס

פוסט שאף גבר לא יבין לעולם



"אם נשים היו מתלבשות רק בשביל גברים, חנויות בגדים היו מוכרות רק משקפי שמש" -גרושו מרקס


ליעד:
איריס:
10 בינואר 2010

החלטות

איריס:
החלטות, החלטות.
כן, אני מדברת על ההחלטות המעצבנות האלו שאנחנו עושים ב-31 בדצמבר, כל שנה.
באנגלית זה resolutions . בעברית עדיין אין לזה מילה אחת מוגדרת, אלא: החלטות לשנה החדשה.

קראתי במגזין אמריקני שבין חודש דצמבר לינואר יש עלייה של 40% בהרשמה למכוני כושר.
בכלל, בארה"ב לוקחים את עניין השנה החדשה הזו באמת ברצינות ומחליטים החלטות עד דלא ידע. הפרסומות בטלוויזיה הן, ברובן, פרסומות לשיטות דיאטה ולמבצעי הצטרפות לחדרי הכושר.
אין ספק שהקפדה על כושר היא ה-החלטה שהרבה אנשים עושים לקראת שנה חדשה, וזה קצת מצחיק בהתחשב בזה שעושים מנוי בשיא הרעל ומחליטים שזהו: השנה זו השנה שבה נהיה בכושר. חודש מאוחר יותר : מפרסמים מודעה ביד 2 למכירת מנוי ל 11 חודשים בחדר כושר. (זה במקרה הטוב. במקרה הרע- פשוט לא הולכים..)

אף פעם לא הבנתי למה צריך לחכות לתחילת שנה, חודש או שבוע (מיום ראשון דיאטה) בשביל להחליט משהו. כלומר, ברור שהבנתי, זה בשביל לדחות את הקץ.. אבל ברור שגם הבנתי שזה מטופש. מה זה אומר שהתחילה שנה חדשה? זה בסה"כ מספר שמישהו קבע, אבל כולם עושים סיכומים ומצעדים והחלטות ושינויים, בעוד שבעצם שום דבר לא השתנה. היום הראשון של השנה הוא בסה"כ עוד יום, לא?

ובכן, רצה הגורל, ובשבילי תחילת השנה הזאת היא באמת התחלה של משהו חדש. כפי שאתם בוודאי יודעים, קוראינו הנאמנים, אני נמצאת בשלב שאני רוצה לקרוא לו: "בין עבודות", וזה בהחלט משהו חדש בשבילי, וגם זמן מצוין לעשות החלטות, שנה חדשה או לא.
חוץ מזה, חזרתי מחו"ל, וזו גם הזדמנות טובה לעשות החלטות (מכירים את הזמן הפנוי מידיי שיש במטוס שבו אנחנו מגיעים למסקנות הרות גורל, עד שהדלת נפתחת בנתב"ג והמסקנות מתאיידות להן בלחות התל-אביבית?)

אבל לצערי, אף פעם לא הייתי טובה בהחלטות. אני לא יכולה להחליט כמעט כלום. לא איפה בא לי לאכול ולא מה בא לי לעשות עם החיים שלי. אפילו את ההחלטות הגדולות שלי, כמו למשל להפסיק לעשן, אני עושה בסתר. כשהפסקתי לעשן לא סיפרתי לאף אחד כמעט חודש, כדי שההחלטה לא תהיה סופית מידיי.. ואכן- כשמספרים על החלטה בקול רם- היא נעשית החלטה שצריך גם לבצע! זה לא משהו שאני מוכנה להתחייב אליו!

המסקנה שלי היא: אם לא מחליטים, לא מתחרטים על ההחלטה אחר כך.
החלטות אפשר לעשות כל הזמן, לא רק בתחילת שנה. אבל תמיד כדאי להיזהר איתן, כי החלטה שלא מומשה, היא תחושת כישלון מעיקה..
מה היא, אם כך, ההחלטה שלי לשנה החדשה? אולי פשוט להחליט כבר?

ליעד:
"אם לא מחליטים, לא מתחרטים על ההחלטה אחר כך".
איריס, לא לימדתי אותך טוב מזה?
לא קראת אף פעם בעתידות של בזוקה שעדיף לאהוב ולהיפגע מאשר לא לאהוב לעולם?
אי אפשר ללכת תמיד בצד הבטוח של החיים. צריך להבטיח. ואז להתאכזב. ואחר כך שוב להבטיח. ולקיים. ולהבטיח שוב. ולשכוח מה שהבטחת. ועוד פעם להבטיח. ואז לשקר שהבטחת את זה ונראה מישהו אחד שמוכיח אחרת!

בעיניי עדיף לנסות ולהיכשל מאשר לא להתחייב לשום דבר (נדוש, אני יודעת, אך זו האמת). בואי נגיד איריס, ולא הצלחת לעמוד בהבטחה שלך- אש הגיהינום לא תיקח אותך. מצד שני, אם לא תבטיחי לעצמך שום דבר אז לאן תשאפי? איך תפתיעי את עצמך לטובה? איך תלמדי מטעויות? על מה תדברי איתי בטלפון?

אני אגלה סוד: בתא הקטן של התיק שלי יש פתק שכתבתי לפני כמה חודשים. בפתק כתובה רשימה קצרה של הבטחות ודברים שאני מאחלת לעצמי (שלאו דווקא כולם תלויים רק בי). מידיי פעם אני מציצה ברשימה הזו, כדי להזכיר לעצמי מה אני רוצה.
אולי לכבוד השנה החדשה שהחלה זה מכבר, תרשמי את כל הדברים שאת מאחלת לעצמך, את כל ההבטחות שהיית רוצה לקיים (ולא- לכתוב "לזכות בלוטו" לא נחשב). שימי את הרשימה בתיק, או במגירה ליד המיטה, או בארנק, ומידיי פעם תציצי בה ותזכירי לעצמך את השאיפות שלך לקריירה, עם המשפחה, בזוגיות, או עם עצמך.

אני מבטיחה שבכל פעם שתקראי את הרשימה, היא תיתן לך כוח, ומקום לשאוף אליו.
במקרה הרע, לא יקרה כלום. במקרה הטוב, היקום יהיה לטובתך. מה אכפת לך :)





7 בינואר 2010

שיר לכבוד סוף השבוע

קצת תרבות, מה קרה...?
:)

ציפור שניה/ נתן זך
ראיתי ציפור רבת יופי
הציפור ראתה אותי
ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד
עד יום מותי

עבר אותי אז רטט של שמש
אמרתי מילים של שלום
מילים שאמרתי אמש
לא אומר עוד היום









5 בינואר 2010

פוסט שגרתי לגמרי

ליעד:
נכנסתי לשגרה.
לא זוכרת מתי יצאתי ממנה, אבל בהחלט נכנסתי חזרה.

הולכת לעבודה, חוזרת הביתה. אין לי כוח לצאת, וגם כשאני יוצאת, אז סבבה, בסדר. אבל למחרת שוב הולכת לעבודה, ובערב שוב חוזרת הביתה, לספה עם השקע הטיפשי במרכזה (פשוט הספוג נהרס ויצר שקע לכל רוחבה של הספה. שום קשר בין זה לבין התחת שלי שנמצא שם באופן קבוע).

השגרה תמיד נופלת עלי בבום. אני יושבת בעבודה ופתאום קולטת שאתמול ומחר והיום הם בדיוק אותו הדבר. ולא נורא כי סוף שבוע יגיע במהרה, אבל מצד שני הוא גם יגמר במהרה אז מה הטעם. ואז אני חושבת "אז מה הטעם לחיים האלה בכלל?" וקופצת מהמרפסת.
סתם. זו השגרה שמדברת מגרוני.

אני חושבת שגבר יעזור לי לצאת מהשגרה. זה כל מה שאני צריכה. גבר. זה מה שיפתור לי את כל הבעיות בחיים. לעולם לא יהיה לי משעמם. לעולם לא יהיה לי עוד רגע דל. I will never go hungry again!!!
טוב ברור שאני לא באמת חושבת ככה. אני בטוחה שגם איריס תעיד שכשיש לך פושטק לצידך זה נפלא, אך השגרה תגיע במוקדם או במאוחר.
כי החיים בעצם מבוססים על שגרה. לנו לפחות יש יס מקס. תחשבו מה היו עושים במאה ה-19 כשהיו חוזרים מהעבודה אל השקע שבספה.

אויש... אתם תסלחו לי על הפוסט נוטף האושר הזה, נכון? פשוט יש גם רגעים כאלה בחיים, בהם אתה מחכה שמשהו נפלא יקרה לך.
זה מזכיר לי ציטוט שאומר "אתה לעולם לא יכול להיות עשיר מידיי או רזה מידיי". למרות שכל הסיפורים שצצו לאחרונה על אנשים שזכו בלוטו וזה הרס להם את החיים, או נשים שמתו מאנורקסיה, קצת מבטלים את ההיגיון שמאחורי הציטוט הזה.

בקיצור, אני צריכה לסתום את הפה. כי החיים שלי כן נפלאים. וטוב לי. ועל מה לעזאזל אני מתלוננת? על שגרה?? כשחושבים על זה, שגרה היא דבר מבורך. בערך.
חוץ מזה, אתמול גיליתי שבעל הבית שלי חייב לי 500 שקל. אם זו לא סיבה מספיק טובה לחייך בגללה, אני לא יודעת מה כן.


4 בינואר 2010

וואו, הבלוג נראה כל כך שונה פתאום

הי,
רק רצינו לעדכן אתכם ששידרגנו את מראה הבלוג שלנו.
חשוב לציין שהוא עדיין בשלבי הסתגלות ומעבר, שום דבר לא סגור, עדיין לא סיימנו לעצב אותו והצבעים, הפונטים ובעצם הכל בטח עוד ישתנה כמה פעמים... מאחר ואנחנו כל כך החלטיות.

כל השינויים הללו נובעים בסופו של דבר מתוך רצון שלנו לשלוט בעולם.

בנתיים, כדי לעזור לכם לצאת מההלם של המראה החדש שלנו, הנה פרסומת מצחיקה מארה"ב, סתם לכיף:


Related Posts with Thumbnails