• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
22 בפברואר 2010

אופטימיות זהירה




ליעד:
כשאתה קם בסוף הסרט, אתה משאיר חלק מהאיברים הפנימיים שלך על הכסא באולם. זה סרט מדהים שמערער אותך מעט, מטלטל אותך מעט וגורם לך לשמוח שאתה מי שאתה.

רגע לפני שנכנסתי לאולם אמרתי לעצמי: איך אין לי כוח לסרט דכאוני עכשיו.
ונכון, הוא מדכא, אין ספק. אך לכל אורכו יש אופטימיות זהירה שמטפטפת לאט בדמותה של קלאריס פרשס, של המורה שלה, ושל חברותיה לכיתה. למרות כל מה שהילדה הזו עוברת, למרות שבטח החיים שלה, אחרי שהסרט נגמר והכתוביות עלו, לא יהפכו לזוהרים כמו שהיא חולמת, למרות כל זה אתה לא יכול שלא לחוש שבסרט הזה יש אהבה לחיים.

ואני בטוחה שכל מי שיצא מהסרט (יום שבת, 2 בצהריים והאולם היה מלא. מי היה מאמין) הרגיש, כמוני, שהחיים טובים. ועל מה לעזאזל יש לי להתלונן? שיש לי יותר מידיי עבודה? שאין לי מספיק עבודה? שאני לא מרוויחה מספיק? שאין לי חבר כרגע? שהחבר שיש לי גורם לי להסיר 5 שנים מהחיים שלי? נו באמת.

מהאפלוליות של חייה של פרשס והאולם של קולנוע לב יצאנו ל-28 מעלות מחממות ונעימות, אכלנו פסטה ושתינו יין. אני זונה. אין לי שום זכות להתלונן יותר לעולם. פויה ליעד, פויה.
אבל כמובן שמאז אותה החלטה להעריך את מה שיש לי, הספקתי כבר לשמוח, להיות עצובה, להיכנס לדיכאון קל, להתבאס, לחזור לאופטימיות, לדאוג, להתבאס שוב, להיאנח מספר ומספר פעמים כמו אישה בת 73 ועוד כל מיני תחושות ורגשות טיפשיים כאלה.

כי תכלס, כולנו חיים בבועה הקטנה שלנו, וזה פשוט בלתי אפשרי להעביר את חייך במחשבה שבאפריקה סובלים הרבה יותר. אני יודעת שזה נשמע נורא- אבל זה נכון. אין ספק שתמיד יהיה מישהו עם צרות הרבה יותר גרועות משלך ויותר מזה- אין ספק שהצרות שלך מטופשות, פתטיות ולא שוות דיבור לעומת דברים שקורים בעולם. אבל האם זה אפשרי לחיות את החיים באושר תמידי, בגלל שתמיד יכולים להיות דברים גרועים יותר? איך אני יכולה תמיד להסתכל על הצד החיובי? תמיד להגיד: אל תהיי עצובה ליעד, יכולת להיוולד באפגניסטן.
אין מה לעשות- הבעיות הקטנות והמגוחכות שלי, שבאותו הרגע נראות לי כמו סוף העולם אך עוד שנה או אפילו שבוע או אולי מחר- לא אזכור אותן- הן הבעיות שלי בעולם הקטן שלי, בבועה הקטנה שלי. זה מה שאני מכירה.

אני מניחה שהמסקנה של כל ההרהורים האלו היא: לכו לראות את הסרט precious. הוא פשוט מהמם.

איריס:
עדיין לא ראיתי את הסרט הזה. אבל בניגוד לליעד, שיצאה ממנו עם תובנות אופטימיות יחסית על החיים שלה, נראה לי שאותי הוא ידכא.

אני יודעת על מה הסרט הזה, ואני יודעת שהוא על החיים האמיתיים. אני יודעת שיש אנשים שחיים ככה. בתקופות שהסתובבתי בניו יורק, ראיתי הרבה אושר ועושר. ראיתי אנשים שדופקים קניות מטורפות בשדרה החמישית, וראיתי את אלו שמשחררים את העניבה שלהם בסוף יום ארוך במשרד, והולכים לדרינקים עם חברים בברים נוצצים.

אבל גם ראיתי את הילדות האלו, לא משנה מאיזה מוצא אתני (יש שם הכול מהכול). ילדות צעירות, אולי אפילו בנות פחות מ 20, שיש להן כבר ילד או שניים. הן נגררות איתם בעגלה בסאבוויי בדרך לברונקס. הן קונות בגדים בזול, רובן שמנות או שמנות מאוד ובדרך כלל, האבא של הילדים שלהן כבר לא איתן והן גרות עם אמא שלהן שגם האבא של הילדים שלה עזב אותה והיא לא מוצאת עבודה כבר עשרים שנה..

מדהים. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ובכל זאת- אנשים שאין להם סיכוי בכלל. וכמובן שאתה שואל את עצמך איך מגיעים למצב הזה בכלל? ואולי זה בכלל באשמתם? ואתה חושב לעצמך שלך זה בחיים לא יכול לקרות. ופה מגיע הרגע המדכא דווקא, ולא הכרת התודה על המזל שיש לך בחיים: זה מגיע בגלל הפחד הזה העמוק, שגם לך זה יכול לקרות.. הפחד הרחוק הזה שלא משנה מאיפה באת, משהו יכול לקרות, ואתה יכול למצוא את עצמך בלי כלום.

הילדות האלו שראיתי, לא בחרו לחיות ככה. הן לא עשו בחירות לא נכונות שהביאו אותן למצב הזה, הן פשוט גדלו וחונכו לזה. זה כאילו אף אחד לא נתן להן אפשרות אחרת.
אבל בכל זאת, איכשהו, הן אף פעם לא נראו לי אומללות. הן תמיד היו בחבורות כאלו של בנות, הן תמיד שרו ושמעו מוזיקה ורקדו, הן תמיד טיפחו את עצמן, את השיער, את הציפורניים, ותמיד מאוד מאוד אהבו את הילדים שלהן. אז אולי לפעמים אנחנו מסתכלים מהצד על חיים של אחרים ורואים תמונה לא מציאותית.

יש אנשים שאנחנו מרחמים עליהם, ויש אנשים שאנחנו מקנאים בהם. ואולי יש אנשים שמקנאים בנו, ואולי יש אנשים שלא היו רוצים להתחלף איתנו. אבל דבר אחד בטוח: אף פעם אי אפשר לדעת מה עובר על מישהו אחר.. לא משנה כמה אומלל או מאושר או עני או עשיר הוא נראה לנו.. אז אולי כדאי פשוט לאהוב את מה שיש, כי בעצם תמיד יכול להיות יותר גרוע, לא?


18 בפברואר 2010

שיר אחד לכבוד סוף השבוע


אנחנו יודעות, אנחנו יודעות, לא היה שום פוסט השבוע. זה באמת לא בסדר. אין תירוצים. יש לכם רשות לזרוק עלינו חפצים חדים. אנחנו מבטיחות שזה לא יחזור על עצמו.
בנתיים, תרקדו לכבוד בואו של סוף השבוע עם השיר המגניב הזה
(ליעד: אני לא יודעת אם איריס תאשר את השיר הזה, אבל הוא פשוט עושה לי תחושה של קיץ. כיף.)

11 בפברואר 2010

כמה תמונות יום הולדת לכבוד סוף השבוע




פוסט יום הולדת!!!

איריס:
יום ההולדת הבא שלי יהיה רק בעוד חצי שנה, והאמת? אני לא מחכה לו בקוצר רוח.
אני לא מאלה ששונאים את יום ההולדת שלהם או נכנסים לדיכאון בגללו, אני פשוט מעדיפה את היום שאחרי יום ההולדת או אולי יותר- את היום שלפני יום ההולדת.

תמיד ביום ההולדת שלי, אני מרגישה לחץ כזה מכיוון עצמי, להיות שמחה. וכשיש לחץ כזה, זה בדרך כלל לא עובד. זה גם יום מצוין לבדוק מי הם החברים שלך וקצת להיות עצובים בגלל זה: מי התקשר כל שנה אבל השנה הפסיק, מי שכח, מי לא שכח. יש את הטלפונים שברור שיהיו, ויש את אלו שלא כל כך, ואיכשהו אני משכנעת את עצמי שזה משנה משהו אם זכרו או לא זכרו.
ולא שיש למישהו כוח לנהל את השיחות האלו. לפעמים זה יותר מידיי אנשים ביום אחד, ואז אין זמן להיות שמח- אני כל הזמן בטלפון! (וזה עוד במקרה הטוב).

כמובן שיש לפעמים את המצב בו מתקשר הבן אדם האחרון שחשבת עליו בחמש שנים האחרונות. אתם יודעים, מישהו או מישהי שהיו קרובים אליך פעם לחמש דקות לפני הרבה זמן. זה יכול להיות מישהו מהצבא או מישהי שמלצרת איתה פעם באירוע ברמת אביב ונהייתם BFF ליומיים. המישהו הזה ראה בפייסבוק שיש לך יומולדת והחליט, אולי בצדק, שזאת תהיה מחווה נחמדה להרים טלפון. זה מסתכם בחמש דקות של סמול טוק מאולץ ומשעמם שכולל: "נו, אז מה את עושה בימינו?.." ומסתיים ב: "לא.. חייבים להיפגש! ברור!" כשידוע לשני הצדדים שזה לא יקרה בחיים. לא נורא, בשנה הבאה לא תגיע השיחה הזאת.
יש כמובן גם את שיחת הטלפון מהאקס שלא נשאר ידיד. זאת תמיד שיחה מעט מעיקה, תלוי כמובן גם כמה זמן עבר. אני בעד לבטל אותה: זה מביך, זה מעיק וזה בעיקר לא מעניין. (אם זה היה מעניין עוד הייתם ביחד, לא?)

בימי ההולדת שלי אני תמיד משתדלת לעשות משהו נחמד (אבל לא יוצא דופן) עם האנשים שהכי קרובים אליי. רצה הגורל ויום ההולדת שלי הוא בקיץ, ככה שאף פעם לא חגגו לי יומולדת בבית הספר. יום ההולדת האחרון שלי היה ביום שישי, ככה שגם במשרד לא קרה שום דבר יוצא דופן. אולי בגלל זה אני תמיד מרגישה קצת עצובה ביום ההולדת שלי. זה לא בגלל הגיל, כבר גיליתי שאין מה לעשות בקשר לזה.

ביום שלישי חגגנו יום הולדת לליעד יקירתי שהגיעה לגיל המופלג 25! היה מאוד כיף, אכלנו ושתינו בין טלפונים שהתקבלו לבין טלפונים שטרם התקבלו (כולל אחד מהאקס שאפשר לסמן עליו וי. ליעד דווקא שמחה לשמוע ממנו...היא לא כמוני בקטע הזה).
וזאת הזדמנות טובה לאחל לה יום הולדת שמח עם הרבה טלפונים כיפיים וברכות לא ארוכות מידיי (כמו פוסט הזה). עכשיו אפשר להתחיל להתכונן ליום ההולדת שלי עוד חצי שנה. השנה הוא יחול בשבת... אז מה.

ליעד:
זה נכון. היה לי השבוע יום הולדת. 10/02/10 (איזה תאריך!).

תמיד אנשים אומרים שהם לא אוהבים את יום ההולדת שלהם. שזה מדכא אותם.
אני דווקא אוהבת. אני, בניגוד לאיריס, עושה מזה חגיגה.
אולי בגלל הפחד שלא איהנה, או שזה יהיה סתם עוד יום- אני משתדלת להפוך את יום ההולדת ליום הכי כיף שאפשר. יותר נכון להפוך את שבוע היום הולדת לשבוע הכי כיף שאפשר...

ליאנה, חברה הכי טובה שלי, יש יום הולדת באותו יום כמו שלי. צרוף מקרים שכזה. אז אנחנו תמיד חוגגות ביחד. השנה הצטרפה אלינו גם שרה, חברה הכי טובה נוספת שלי שגם היא חוגגת יום הולדת באותו היום. שתיהן זונות שהן גנבו לי את התאריך המיוחד שלי אבל אתם יודעים מה- זה די מגניב!

אז בשלישי חגגתי עם איריס המתוקה ועם מאיה- חברה נוספת מהעבודה. ברביעי לקחתי חופש ונסענו אני ושתי שותפות יום ההולדת ליום כיף שכלל ארוחת בוקר, ספא ("וילה בל" בהוד השרון- ממליצה בחום! היה מדהים!) וסרט בסינמה סיטי VIP. את הערב קינחתי ביציאה לפאב השכונתי עם שותפה לדירה שלי. היום אני נפגשת עם עוד חברה הכי טובה שלי (ענתוש...), מחר בערב ארוחה במסעדה עם המשפחה וביום שבת אולי אחגוג עם איזה בחור שנמצא כרגע בחיי (פרטים בהמשך. אולי.) בקיצור- כמו שהבנתם- דאגתי לעצמי טוב טוב, שחס וחלילה לא אמצא את עצמי בדיכאון או בחוסר מעש ביום הולדת שלי (ובימים שלפני, אחרי, ואחרי אחרי). גיליתי שזו הדרך הטובה ביותר לחגוג יום הולדת. במיוחד לאור העובדה שכשאני ב-היי, אני תמיד נכנסת אחר כך לדאון. אז חשוב לשמור על ה-היי כמה שיותר זמן...

הבעיה היחידה היא שאני ממש אשמין מכל החגיגות האלה.
אבל, מכירים את המשפט "לא משמינים ביום הולדת"? אז אני וחברות שלי החלטנו שלא משמינים בשנה של יום ההולדת. ככה שאני מסודרת.

נ.ב. תמיד חשבתי שזה טיפשי שאנשים שאתה בקושי מכיר כותבים לך מזל טוב על הקיר של הפייסבוק. אני לוקחת את זה בחזרה. זה כיף!

4 בפברואר 2010

פרסומת אחת לכבוד סוף השבוע

היא לא כל כך חדשה, אבל פשוט מעולה!

1 בפברואר 2010

she works hard for the money

ליעד:
אבא שלי ואחי טסו אתמול לחופשת סקי (וסנובורד) בקלאב מד.
כמובן שמיד עלו בי זיכרונות מהתקופה אחרי הצבא, בה עבדתי חמישה חודשים כברמנית בקלאב מד סקי בצרפת.

העובדים של קלאב מד נקראים G.O כלומר Gentile Organisateur (בצרפתית), 'מארגן נחמד' בתרגום חורק שיניים לעברית.
ואני לא נחמדה.
כלומר, אני נחמדה, אבל לא לכולם. ולכן, בוא נודה בזה כבר עכשיו, הייתי G.O די גרועה. שותפתי לחדר, יוונייה מקסימה בשם דימיטרה, הסבירה לי שבקלאב מד אתה צריך לחייך אפילו למכונת הקפה.
מתוקף תפקידנו, היינו צריכים לרקוד עם האורחים ריקודי שורות, לשבת איתם בארוחות, לצחקק איתם בשעת הקפה, לשאול לשלומם במעלית, ללוות אותם לקומה שלהם אם הם הלכו לאיבוד ולפזז איתם על רחבת הריקודים בדיסקוטק.
היה לי כל כך קשה להישאר מתוקה, חביבה, דברנית וחייכנית כל הזמן ולשבור את השיניים בניסיונות לדבר איתם צרפתית, עד שבשלב מסוים מצאתי את עצמי מרכיבה צלחת מלאה כל טוב בחדר האוכל המפואר, מתגנבת דרך המדרגות האחוריות לעבר החדר שלי ואוכלת שם בודדה וגלמודה- העיקר לא לשבת עם האורחים. ממש G.O למופת.

זה לא שהתקופה בקלאב מד לא הייתה מדהימה; נהניתי מאוד, עבדתי קשה, אכלתי המון, רקדתי המון, חוויתי המון ושתיתי פשוט... המון. אבל כמובן שגם בכיתי המון. הייתי רחוקה מהבית, בלי חברים אמיתיים, בלי אף אחד שמבין את השפה שלי ויותר מזה- היחידה שלא מבינה את השפה שלהם. הייתי צריכה לאסוף את כל הכוחות האפשריים כדי להיות קומוניקטיבית ועליזה 24 שעות ביממה, לפתח סמול טוק שאני כל כך, כל כך שונאת ולהכין המון מוחיטו, או כמו שהרוסים אהבו לקרוא לזה: מוסקיטו.

אתם בטח חושבים שאני חוצפנית שאני ככה מתלוננת בזמן שחייתי לי באלפים הצרפתים. ואתם יודעים מה? אתם צודקים. כי היום אני מסתכלת אחורה בגעגועים ונוזפת בעצמי איך התלוננתי כל כך הרבה. הייתי צריכה לשתוק, למתוח חיוך וליהנות מזה. ביג דיל, אז עובדים קשה, אז לא מבינים את השפה, אז צריכים להיות צבועים ולרקוד בשורה כמו חבורת קופיפים. אז מה! זה כיף! זו חוויה של פעם בחיים.
במשך כל התקופה ששהיתי בצרפת היה חודש אחד בו שרה, בחורה ישראלית, הגיע לעבוד בקלאב ואני זכיתי לחודש מלא בשיחות בעברית ובחברה (מדהימה :-) ) לכל החיים.
באחת היציאות שלנו לא מזמן התחלנו לפתע לעלות זיכרונות. פתאום מצאנו את עצמנו מתכננות איך אנחנו חוזרות לעבוד בקלאב, כי הפעם נהנה יותר, נשתה יותר, נתפרפר יותר, יהיה כיף יותר!
אבל כולנו גיבורים גדולים לאחר מעשה. מה שהיה כך היה, ובאמת הוצאתי מהתקופה הזו את המיטב, וזכיתי לחוויות שלעולם לא אשכח.

אין לי צורך לחזור לשם שוב.
נו, על מי אני עובדת. יאללה שרה, תארזי מזוודה!

נ.ב – הדבר שאני הכי זוכרת הוא שהיינו, העובדים, יוצאים בלילה לפאב מחוץ לקלאב, לבושים היטב, צועדים בחושך, לאור הכוכבים, בשקט קסום ומרגיע, בין עצים גבוהים על מסלולים לבנים שמשמשים במהלך היום לגלישה. מדהים. הבעיה היחידה הייתה שהיינו צריכים לחזור את כל הדרך חזרה, לפנות בוקר, שיכורים.

איריס:
יש את העבודות האלו, שמדליקות משהו אצל אנשים שאתה מספר להם שאתה עוסק בהן. נדלק אצלם ניצוץ כזה של סקרנות וגם קצת של קינאה. אלו בדרך כלל עבודות שקשורות איכשהו לחו"ל. ליעד ואני דיברנו הרבה על העבודות האלו, שעשינו אותן, נהנינו וסבלנו, ועכשיו, אנחנו קצת מקנאות בנו על שהיינו שם- אבל לא ממש מוכנות לחזור בחזרה.

אני הייתי דיילת אוויר באל-על במשך שלוש וחצי שנים, כפי שכבר ציינתי בעבר בפוסט על למה אני לא רואה האח הגדול.
לפני שהייתי דיילת, הייתי חולת חו"ל. אהבתי הכול- את הבידוק הביטחוני, את המזוודה, את המטוס, ואת האוכל במטוס. ומה מתאים יותר לחולת חו"ל מלהיות דיילת אוויר?

תמיד הסתכלתי על הדיילות בקנאה והערצה, בניסיון לדמיין את החיים המסתוריים שלהן..
וכך, בלב מלא בחלומות על טרמינלים אקזוטיים הצטרפתי לשורות הדיילות וגיליתי מה עושות הדיילות בלילות: הן קמות לפיק אפ בשתיים לפנות בוקר לקוויקי פאריז שבו הן לא יורדות בכלל מהמטוס, הן משרתות נוסעים רבים ומגוונים (לא במובן הטוב של המילה...) בטיסת יום מלאת חרדים וטפיהם לניו יורק, הן נמצאות רוב הזמן על הרגליים, ורוב הזמן מבקשים משהו, נובחים עליהן משהו או שהן מנקות שירותים. (אה, והן בג'ט לג תמידי)

ואז כמובן יש את הצד הנפלא: שהיות בניו יורק, רביצה על החוף בלוס אנג'לס, סופי שבוע באירופה, קפיצה ליומיים לבנקוק, או להונג קונג, טיול קצרצר על החומה הגדולה בבייג'ין, ליטוף של גור אריות בדרום אפריקה, וחזרה למנוחה של יומיים שלושה בבית. והעולם פתאום הופך להיות קטן. שכחתי לקנות משהו בניו יורק? לא נורא, אני אהיה שם שוב עוד השבוע. קצת משעמם לי בבית? אולי אני אקפוץ לאיזה אובר נייט בלונדון להעביר את הזמן...

נשמע מעולה, לא? הבעיה היא, כמו שליעד אמרה, שצריך לדעת ליהנות מזה וללמוד לקבל את הרע כדי להבין את הטוב, וזה משהו שמאוד קשה לעשות לפעמים. טיסה לניו יורק זה כיף, אבל לא כשהפיק אפ הוא בעשר וחצי בלילה כשכול מה שבא לי לעשות זה להישאר בפיג'מה ולראות טלוויזיה עם הפושטק. פתאום המחשבה על עוד טרמינל ועוד מטוס ועוד נוסעים נראית פשוט בלתי נסבלת..

כשהייתי בקורס דיילות, ראיתי את הסרט "דיילת בעננים" עם גווינת' פלטרו שחולמת להיות דיילת בינלאומית. חלומה מתגשם ברגע שיא בו היא מגיעה למלון בפריז, פותחת את הוילון ונוף עוצר נשימה של העיר ומגדל אייפל נחשף בפניה. גווינת' מסתכלת אל הנוף בעיניים מזוגגות ונושמת נשימה עמוקה. זהו. היא הגיעה. החלום התגשם.
שבועות לאחר שראיתי את הסרט הזה מצאתי את עצמי בקומה מאוד גבוהה של מלון יפיפה בטורונטו. פתחתי את הוילון, ונגלתה מולי העיר היפה והמושלגת ומגדל ה-CN (האייפל הקנדי לצורך העניין) ולרגע אחד קטן, הרגשתי כמו גווינת'.. אז נכון, אמרתי לעצמי, זאת עבודה קשה, אבל לא שווה לסבול את הקטעים הקשים בשביל הרגעים המדהימים? (ויש הרבה כאלו...)
כמה ימים אחרי זה, כבר פיניתי מגשי אוכל בטיסה הארוכה מנשוא בדרך הביתה. בנחיתה הבטתי במבט מזוגג על תל אביב מלמעלה..

זהו. הייתי דיילת. אבל כנראה שזה לא היה החלום שלי אחרי הכול.
(לקח לי הרבה זמן להבין את זה. אבל נהניתי וסבלתי מכל רגע).

גם לי יש נ.ב.- מבין כל החוויות שהיו בעבודה הזאת, הטובות והרעות, יש את הטובה מכולן- בטיסה הכי גרועה שהייתה לי- הכרתי את הפושטק. אבל זה כבר לפוסט אחר...

ככה נראו החיים שלנו פעם. לעזאזל.
Related Posts with Thumbnails