• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
31 במרץ 2010

אישה חלקה זו אישה טובה

איריס:
קשה להיות אישה. ולא, אני לא מדברת רק על תקרת הזכוכית ועל זה שנשים במדינה הזאת מרוויחות פחות מגברים באותו המקצוע. זה משהו מעצבן וקשה בפני עצמו.

אני מדברת על התחזוקה. בתור בן אדם רגיל, צריך לעשות הרבה דברים: להתקלח, להתלבש, לצחצח שיניים, ללכת לרופא ועוד ועוד. תוסיפו לבן אדם הזה נשיות, והוספתם עוד אינספור מטלות שונות ומשונות: להתאפר, להתעניין באופנה, מדפים שלמים בסופר-פארם שמיועדים רק לנו, להסיר שיער, לעשות טיפול פנים, ללכת לספר, לעשות גוונים, ללכת על עקבים, ללדת ילדים, להניק ילדים, לעשות קריירה, להתמודד עם כאבים חודשיים, ועוד ועוד.

עם חתונתנו הממשמשת ובאה של הפושטק ושלי, אני חווה יותר ויותר את המטלות האלו. לקראת החתונה: בחרתי שמלה, בחרתי מאפרת, בחרתי מעצב שיער, אני מחפשת נעליים ויש עוד. עוד הרבה. הפושטק, לעומת זאת, קנה חליפה. זהו. זה הוגן?

כמובן שלא הייתי מתחלפת עם גבר. אני שמחה להיות אישה כי מן הסתם ברור שאנחנו המין היפה יותר וגם החכם יותר, אבל זה בהחלט לא קל.
ולכן כל דבר שהופך את המאבק היומיומי שלנו לקל יותר, מתקבל אצלי בברכה.
אם הייתי צריכה לבחור דבר אחד שהייתי שמחה לוותר עליו בלהיות אישה, זה עניין הסרת השיער. ולא, אני לא מתכוונת להתמרד ולתת לרגליי לצמוח פרא. אלא יותר על כיוון של פשוט להעלים את זה לתמיד. במסגרת היכרותי עם נשים הגעתי למסקנה, שכל אישה, אפילו זאת שהשערות על רגליה הן כפלומת האפרסק, שונאת את זה וחושבת שהמצב אצלה די גרוע. (כמובן שיש יוצאות מן הכלל- ראו את מוניק המופלאה בתמונה למטה).
ולכן, מה הפלא שכאשר הומצא פלא הלייזר, רבים מאיתנו הלכו ונעמדו בתור, ולא רק נשים.

אבל גם זה לא כיף גדול. הטיפול אומנם לוקח מספר מועט של דקות. אבל, לקבוע תור? לפנות זמן כדי להגיע? לפגוש בחדר ההמתנה מישהו שהיה חייל שלי? להיות מטופלת על ידי סבתא מזרח אירופאית צפון רוסית שאומרת שהיא דוקטור? לא כיף!
ולכן שמחתי מאוד לשמוע על מכשיר שכזה, ביתי. אפשר לעשות אז זה בבית. בלי תור, בלי המתנה, בלי היתקלויות מביכות ובלי "רופאות" עם תואר מאוניברסיטת דנייפרופטרובסק (סתם. זאת אחלה אוניברסיטה עם קמפוס מקסים. אין לי שום דבר אישי נגדם).

לשמחתי נפל בחלקנו, ליעד ואני, לנסות את המכשיר המדובר silk'n sensepil ומסתבר שהוא המצאה ישראלית! עדיין מוקדם מכדי לדווח על תוצאות, אך אל דאגה! אנחנו לא נשכח להמשיך ולעדכן.

דרך אגב, דנייפרופטרובסק זאת עיר אמיתית באוקראינה. מי אמר שכשאת דיילת את רק עושה קניות? אני גם למדתי גיאוגרפיה!

ליעד:
אני לא אוהבת גברים בג'ינס וכפכפים. זה turn off רציני ולצערי זו תופעה פופולארית מאוד בארצנו החמה והקטנטונת. בחורה מתלבשת יפה, יוצאת לבר ומגלה בו עשרות גברים עם ג'ינס, טי שירט וכפכפים- החל מכפכפי עור דרך הוויאנס ועד סנדלי שורש. חלחלה.

איך זה קשור למה שאיריס כתבה, אתם שואלים? הא, אז ככה: אנחנו מורחות קרמים על הפנים כדי שהגברים לא יתלוננו שאנחנו מקומטות, אנחנו עושות דיאטות כי גבר עם כרס זה סקסי אבל אישה עם בטן זה ביג נו-נו, אנחנו מקבלות מחזור, יולדות, מקבלות פחות שכר (בממוצע) וצריכות להוריד שערות מכל מקום אפשרי. אז כל מה שאנחנו מבקשות מהגברים זה לא ללבוש כפכפים עם הג'ינס. Is that too much to ask?

אני יודעת, נשמעתי קצת ממורמרת לרגע. אני מתנצלת. אני אוהבת להיות אישה ולא הייתי רוצה להיות גבר לרגע אחד.
אני אוהבת להיות נשית ולהיות נשית זה אומר להיות חלקה, מה לעשות. אולי פעם זה יצא מהאופנה אבל כרגע זהו המצב. אז אני מורידה. פינצטה, מכונה, סכין גילוח. כל האמצעים כשרים.

ולכן המכונה silk'n sensepil שהגיעה לידינו הנעימות והרכות שלי ושל איריס (נשים מורחות גם קרמים) שימחה אותי מאוד: המחשבה על שיער שיעלם לעולמים ועוד בלי שאני צריכה לצאת מהבית ולשבת בדיזינגוף סנטר חצי שעה עד שיכניסו אותי לחדר קטן ובו אישה עם חלוק לבן תעבור על הרגליים שלי עם מכשיר חשמלי היא מחשבה נפלאה.

אז מהיום אסלק את השיער לצמיתות בפרטיות דירתי החמימה. ולכל תושבי דנייפרופטרובסק שלום.


כשאנחנו נסיים עם המכשיר, נעביר אותו בשמחה רבה למוניק


24 במרץ 2010

פרדיננד השני מכה שנית

ליעד:
עדכון קצר לכל הקוראים הנאמנים:
לפני כמה ימים הלכתי לקנות קפה ליד העבודה, ובעוד שאני צועדת לי מרוצה וטובת לב חזרה לעבר המשרד, אני מרגישה שעוקבת אחרי מכונית.
מבט קצר ימינה, ומתוך המכונית מחייך אלי פרדיננד השני בכבודו ובעצמו.
"ליעד!"
"פרדיננד!"
מרגש, אין ספק.
"לאן נעלמת?" "אני עובד עכשיו בשעות אחרות, שינו לי את המשמרות. מה קורה?" "הכל בסדר, מה איתך?" "טוב, אז כאן את עובדת? בבניין המתפורר?" "כן, אבל מבפנים הוא משופץ. משרד ממש יפה" "מאיפה קנית את הקפה?" (?!?!?) "פה בגלידריה" "אה וואלה" "טוב..." "טוב..." "אז... בי" "בי".

כן. זהו. אני יודעת שהבטחתי שבפעם הבאה שאראה אותו אזמין אותו לצאת, אבל אני כבר מצאתי לי בחור אחר (הדוד סם לוקח את פרדיננד בכיס הקטן!) ולכן שתקתי. הוא מצידו כנראה עדיין נשוי. או נכה נפשית. אחת משתי האופציות.

עד כאן העדכון להפעם.
:)

23 במרץ 2010

ליעד קליין ואיריס פרידמן. דודות במשרה מלאה

ליעד:
אני דודה.
אני דודה לתינוקת העונה לשם ליאן קליין (שדומה באופן מחשיד לשם ליעד קליין. קונספירציה??).
היום היא חוגגת שבוע.

אבל מה זה התואר 'דודה' לעומת התואר שאח שלי זכה לו: אבא.
ואם תשאלו את אמא שלי, יש תואר אפילו יותר מפוצץ מזה: כבר שבוע שאמא שלי נשואה לסבא ואבא שלי הולך לישון כל לילה עם סבתא.
אבל עזבו אתכם מאמא, אבא, סבתא- ציפור לחשה לי שאני, בתור הדודה, זכיתי בתפקיד הכי מגניב. יש בו רק יתרונות. הידד לי! :)

עכשיו כשליאן הגיחה לאוויר העולם וזוכה להיות התינוקת הראשונה במשפחה, אני מבינה כמה אח שלי, בתור ילד בכור, די נדפק: כאשר אני נולדתי הורים שלי כבר היו מנוסים, כי את כל הטעויות הם כבר עשו עליו. עכשיו הוא ואשתו הביאו ילדה לעולם ואני אוכל לצבור ניסיון לקראת הילדים שלי שיבואו בעתיד (הרחק הרחק אי שם בעתיד).
!!!being the second child rules

בכל פעם שאני מסתכלת על ליאנוש, שוכבת מולי עם האצבעות הקטנטנות שלה והפרצוף העגלגל שלה, אני לא יכולה שלא לדמיין את העתיד ולחשוב איך היא תהיה בגיל 3 (זה נראה לי הגיל הכי כייפי שלהם), איך היא תהיה בגיל 13 (זה נראה לי הגיל הכי מעצבן שלהם...), איך תהיה האישיות שלה, מה היא תאהב לאכול, איזה קשר יהיה לה עם הורים שלה, ועם דודה שלה (זו אני!), עם מי היא תצא...
טוב, אני נסחפת. לפני שהיא מגדלת זוג שדיים ומתחילה לצאת עם בחורים היא צריכה קודם להפסיק לינוק מהשדיים של אמא שלה.

בתור אחת שלא מגדירה את עצמה כאוהבת תינוקות (כלבים הרבה יותר חמודים!), סוף סוף יש תינוקת שגורמת לי להתרגש ואני יכולה לבהות בה בשמחה. הרי כשזה משלך זה שונה. זה מעניין. זה כיף. זו אהבה.
אבל אני חייבת להודות שעם כל האושר הגדול הזה, כשיצאתי מבית החולים אחרי שביקרתי את ההורים הטריים, לא יכולתי שלא לחייך לאור העובדה שאני יכולה ליהנות מליאן כמה שבא לי, ותמיד להחזיר אותה חזרה בסוף השימוש.
הרשו לי לצטט את עצמי: זכיתי בתפקיד הכי מגניב. יש בו רק יתרונות. הידד לי! :)

ג'ולסי החמודה שומרת על ליאן החמודה. מושלם!
 
איריס:
גם אני דודה.
אני כבר הרבה זמן דודה. רוני האחיינית המקסימה שלי תהיה השנה כבר בת 12. ואחריה נולדו עוד 3 אחים ואחות (כן, כן, חמישה ילדים!) ויש לי עוד אחיין אחד מאחותי השנייה. כך שיש קשת רחבה של גילאים שניתן לבחון: כי רוני, היא אומנם עדיין לא טינאייג'ר, אבל היא משתלבת יפה בגיל החדש: טווין. זה הגיל הזה שבין הילדות החביבה לבין הטינאייג'ריות הקשה, כלומר: יש עוד תמימות ילדותית מתוקה, אבל מתחילים לצוץ כבר ניצנים של הגיל הקשה שכוללים שיחות טלפון ארוכות ואובססיביות פייסבוקית קשה.

אחריה יש את דורי ונדב, הספורטיביים שהדודה שלהם לא ממש מעניינת אותם כרגע. אחריהם יש את אורן ההורס בן השלוש ואחריו יש את גילי בת השנה שפורצת בבכי תמרורים כל פעם שהיא רואה אותי. ויש גם את אלדר בן השש מאחותי השנייה שדי משתייך לקטגוריה שהיא בין דורי ונדב לאורן. מבולבלים? גם אני לפעמים.

אבל כל הדברים שליעד מתרגלת אליהם עכשיו, שאמא שלה היא סבתא וכדומה, אנחנו כבר די רגילים אליהם. כל כך רגילים שנראה לי שכשיהיו לי ילדים משלי, אף אחד לא ממש יתרגש מזה, וזה בסדר. שלא תבינו אותי לא נכון, זה באמת תהליך מדהים לראות, אבל זה גם הדבר הכי טבעי בעולם. ליעד עוד לא ממש מכירה את ליאן והתהליך רק מתחיל. אבל כשאני חושבת על זה שאני מכירה את רוני מהיום שהיא נולדה, ופתאום 11 שנים אחרי זה, היא בן אדם שלם ומקסים בפני עצמה, זה די מדהים (וגם גורם לי להרגיש קצת זקנה האמת).

בכל מקרה, ליעד, אני בטוחה שאת תהיי הדודה המגניבה והמון מזל-טוב לכולכם!

ודבר אחד אחרון. זה משהו שדיברנו עליו. גם אני אוהבת כלבים. מאוד אוהבת כלבים. ולאחותי יש גם כמה כלבים, ככה שאני יכולה לעשות את ההשוואה. לא משנה כמה הכלבים חמודים, הילדים תמיד יותר מעניינים. תמיד.
את תראי.
18 במרץ 2010

שיר מהמם לכבוד סוף השבוע


14 במרץ 2010

פסיכופטית זו לא מילה גסה


ליעד:
אני חושבת שאני הבן אדם הכי נורמאלי שיש לו תסבוך קשה שאני מכירה.

ובלי הסברים מיותרים נלך ישר לדוגמא:
זוכרים את הדוד סם, שביקש ממני את מספר הטלפון ולא התקשר? (ואם אתם לא זוכרים אז תקראו כי זה מעניין!)
אז הוא התקשר. ואנחנו יוצאים כבר איזה חודשיים. כן, תקראו לו חבר שלי, בסדר.
בכל מקרה, בחורה יוצאת עם בחור חודשיים, הכל סבבה, ויום אחד, בלי התרעה, בלי סיבה, בלי הגיון- היא מחליטה שהוא לא רוצה אותה יותר. והיא נלחצת. ולא רגועה. ועצבנית. ואז הוא מתקשר והכל בסדר, הא הא הא, ברור שהכל בסדר. והיא חוזרת לחייך.
אבל שבוע אחר כך זה חוזר על עצמו.

אלוהים אדירים, שמישהו יאשפז אותה.

וזו רק דוגמא אחת.
אני בכלל נוטה להיות לחוצה, ובמקום להגיד: וואלה אני בזוגיות וטוב לי, איזה כיף!
אני אומרת: נכון אני בזוגיות, אבל... אבל... אבל...
כי למה להסתכל על חצי הכוס המלאה כשיש חצי כוס ריקה ונוצצת כל כך?

כשעבדתי בקלאב מד, והייתי בודדה וגלמודה, (גם על זה כבר סיפרתי לכם וגם כאן מי שלא זוכר מוזמן לחזור רגע לאחור כי גם זה מעניין!) מצאתי הגדרה שמתארת את עצמי בצורה מושלמת: אני פסימית שמאמינה שהכל לטובה.
העניין הוא, שאני בחורה מאושרת ואופטימית (נכון, איריס?). אין לי מושג מי הכניס את המחשבות הזדוניות הללו למוח הקטן שלי. בטח לא אמא ואבא שלי כי הם שניהם לא כאלה. להפך- אמא שלי שוקלת לעשות לי גירוש שדים לפעמים.

אז אני מודה שהדוד סם הוא לא בחור רגיל, ולא טיפוס קל להסתדר איתו, אבל אני אמורה ליהנות, לא לדאוג. לא לחשוש. לא לנתח. לא לתהות מה יהיה. למי אכפת ברגע זה מה יהיה. ואם אני אחשוב על זה, זה ישנה את מה שעומד להגיע?
והכי מרגיז שאני מודעת לכל הדברים הללו ויודעת כמה אני מגוחכת ובכל זאת מוצאת את עצמי חוזרת למקום האפל הזה כל פעם מחדש.

אני לא בטוחה שאני מצליחה להסביר את עצמי כראוי.
בכל מקרה, המסקנה של כל הקשקוש הזה היא: ליעד, תשחררי.
אולי העובדה שכתבתי את זה מול 413,987 הקוראים שלנו, תעזור. אולי.

איריס:
אוקיי, קודם כל, תירגעי! את לא הבן אדם הכי נורמאלי שיש לו תסבוך קשה שאת מכירה.
בעצם- את לא נורמאלית בכלל!
אבל באמת- את הכי נורמאלית בקטע הזה. זה הגיוני לגמרי להיות פסיכית בשלב הזה של היחסים!

אתם ממש בהתחלה, מה גם שיצא לי כבר להכיר את הדוד סם ועם כל זה שהוא מקסים ואני יודעת שהוא מת עליך, ההתחלה שלכם לא הייתה בדיוק חלקה, אז מה הפלא שאת חוששת?

אהבתי את זה שכתבת שאת פסימית שמאמינה שהכול לטובה. זה באמת די מדויק, והאמת שלפעמים גם אני חושבת שגם אני קצת ככה: אני בדרך כלל מדמיינת וחוששת מה-worst case scenario : מדמיינת אסונות ומצפה לגרוע מכול, אבל עם זאת אני יודעת שמה שלא יקרה, בסוף אני אסתדר עם זה. כי אין ברירה. וגם את יודעת- שהכול יכול לקרות, ושהמציאות עולה על כל דמיון.. אבל את גם יודעת שגם אם יקרה הדבר שאת הכי לא רוצה שיקרה, את אולי באותו רגע תרגישי נורא, אבל בסופו של דבר תתגברי על זה.

עכשיו- אני לא אומרת שהחששות שלך מוצדקים או משהו כזה, אני רק אומרת שזה טבעי בשלב הזה וזה אפילו אולי חלק מהכיף של מערכת יחסים חדשה.
אני באמת לא יודעת מאיפה קיבלת את זה, כי פגשתי את האימא הקולית שלך..
וזה קצת מעודד עבור אימא שלי מכיוון שעד היום חשבתי שאצלי זה בא ממנה, אבל מסתבר שלא: כנשים חזקות ועצמאיות במאה ה-21, אנחנו יכולות לפתח ולטפח את הנוירוזות שלנו לגמרי בעצמנו, תודה רבה.

ובינתיים- תנסי להפסיק לחשוב ולהתחיל ליהנות!



11 במרץ 2010

משפט אחד לכבוד סוף השבוע



9 במרץ 2010

מתקפת החצאיות המשובטות


איריס
פעם היה קשה למצוא מה ללבוש בארץ הזו (זה לא שעכשיו קל- אבל זה כבר לפוסט אחר).
אני מדברת על התקופה שגדלתי בה. קחו את גיל ההתבגרות, הלא-ממש- אטרקטיבי גם ככה, ותוסיפו לו בגדים רעים. רעים מאוד. ומה קיבלתם? גיל התבגרות קשה אפילו יותר, אם זה אפשרי...

היום, כבר אפשר למצוא הכול. אפילו לילדים בני ארבע יש ג'ינסים מגניבים. אבל, פעם, ואני מדברת על הלייט אייטיז, ארלי ניינטיז, לא היו מכנסיים מחמיאים, לא היו אקססוריז חמודים, ובכלל, את הסקס אפיל בבגדים בארץ המציאו רק אי שם בשנת 2002.
אלו היו ימים קשים, בהם ג'ינס ליווייס היה הפריט היחידי שיכול היה להציל את מצב המלתחה, ובשביל טינאייג'רית עם שכר מינימום, הוא היה יקר. יקר מאוד. שאר האופציות? טי שירט רחבה של קסטרו שמכסה טייץ צבעוני של ראש אינדיאני (זוכרים?). אכן, תמונות קשות.

אבל המצב הקשה עורר אותנו להיות יצירתיות. אני זוכרת את ימי שישי לפני היציאה: חברתי דפי ואני מתגנבות בשקט לחדר של אחיה הקטן וגונבות לו טי-שירטים עם ציור של דרדסים, כי להשיג טי שירט צמוד לבנות היה כמעט בלתי אפשרי. וכך היינו מרכיבות לוק כלשהו, עם הליווייס (שבסוף השגתי בדרכי מרמה) והדוק מרטינס ששכנעתי את כל בני משפחתי לרכוש לי בכל צבע אפשרי, וטי שירט אחת שנמתחה מידיי בשביל ילד בן חמש (דרך אגב- סליחה דן...)

עוד סוגיה שהייתה בארץ, היא הצניעות. תתפלאו, גם בחורות חילוניות, לפחות בסביבתי, היו מודאגות מאוד שמא זה קצר מידיי, שקוף מידיי, נמוך מידיי או סקסי מידיי...
במסגרת תקופתי כדיילת, כאשר יצא לי לחוות את חיי הלילה מחוץ לארצנו, גיליתי שבהרבה מקומות לא קיימת הבעיה הזאת: למשל, באזור חיי הלילה של טורונטו מסתובבות להן בחורות עם חצאיות שאני לא הייתי הולכת איתן כסרט לשיער.. (ולפעמים גם בטמפרטורה של מינוס עשרים מעלות!) ואני לא יודעת אם זה טוב רע: מצד אחד, למה לא? מצד שני- אולי תשאירו קצת מקום לדמיון?

אבל הנה גם בארץ, הזמנים השתנו, הבגדים התכווצו, והמבחר התרחב (h&m בארץ? מי היה מאמין...) אז כבר יותר קל למצוא מה ללבוש... אבל מצד שני, אין יותר פתרונות יצירתיים..(ואולי טוב שכך- במיוחד עבור ילדים בני חמש עם אחיות מתבגרות).

ולגביי הצניעות? גם זה בדרך החוצה. לפני מספר ימים עברנו הפושטק ואני ליד מקום בילוי שליעד פעם כתבה עליו אצלנו בבלוג: הגוסיפ. (תזכורת) וראינו בחורות צעירות מאוד נכנסות. חלקן יפות וחלקן יפות פחות, אבל דבר אחד משותף היה להן: חצאית מיני שחורה קצרה (כן, שלא הייתי הולכת איתה כסרט לשיער) ונעלי עקב כמעט בלתי אפשריות.
ולרגע חשבתי לעצמי שהנה, גם מעניין הצניעות השתחררנו. ואולי זה טוב, אבל- איפה היצירתיות? טוב- לפחות אנחנו לא במינוס עשרים מעלות...

ליעד
מידיי פעם, בהתקפי נוסטלגיה קשים, אני פותחת את אלבום התמונות מהחופשה שלי בסאמר סקול באנגליה, כשהייתי בת 15. קולות כמו "אוי ווי" "מה לעזאזל חשבתי לעצמי" ו-"למה, אלוהים, למה" נשמעים כדרך קבע.
ג'ינס מתרחב, חותך את הפופיק באכזריות. גופיית בטן. נעלי פלטפורמה. ז'קט מפלסטיק. האימה, אוי האימה. איך נתנו לי להתלבש ככה?

אבל זה בדיוק העניין- שזה היה בסדר. כמו שכריות בכתפיים היו פעם בסדר (בררר... עברה בי צמרמורת עכשיו).
כל אחד מסתכל אחורה בזמן ומזדעזע מהבגדים, השיער והנעליים. אי אפשר אחרת.

אבל בניגוד לאיריס- אני לא חושבת שזה נובע מחוסר היצע שהיה בשנות ה-90. המבחר תמיד נשאר באותה כמות- זו רק האופנה שמשתנה.
איריס, אולי היום את נחרדת כשאת נזכרת בטי שירט הרחבה של קסטרו שכיסתה טייץ צבעוני של ראש אינדיאני- אבל פעם לבשת את הפריטים האלה בראש מורם, ובלי שאקדח מוצמד לרקתך.
גם לגבי הצניעות אני לא מסכימה- שנות ה-90 זכורות לי כעשור גופיות הבטן. פופיקים בחוץ היו האקססורי הכי חם. וזה בהחלט היה מזעזע. וכלל לא צנוע.

ולגבי הבחורות בכניסה לגוסיפ- אני חושבת שארץ ישראל הקטנה שלנו, כולל תל אביב- לא מצטיינת בחוש אופנה משגשג, וזו הסיבה שאיריס ראתה בכניסה בחורות שמשתמשות בסרט לשיער כדי לכסות שיער אחר לחלוטין...

לסיכומו של עניין, בטח עוד 20 שנה אני ואיריס נסתכל בתמונות שלנו מהתקופה הנוכחית ולא נבין איך יצאנו ככה מהבית. ואיריס תכתוב על זה פוסט. זה יהיה נחמד :-)

לפחות הגברים לא מתלוננים...

8 במרץ 2010

את אישה, מה את מבינה

יום האישה הבינלאומי...
מה זה אומר בעצם? ולמה אין יום הגבר הבינלאומי? ולמה אוכל חייב להשמין?

בכל מקרה, סתמי ת'בלוג שלך חוגג את יום האישה הבינלאומי עם מבחר ציטוטים אודות העם הנפלא הזה שנקרא "נשים":

"זוכרים את הסרטים משנות ה-20 בהם גבר סוטר לאישה והיא מתחילה לבכות? היום אי-אפשר לעשות את זה. נשים לומדות אירובי, הן יזיינו אותך."
- אדי מרפי

"אהבה לאישה אחת זו ברבריות, משום שזה נעשה על חשבון הנשים האחרות."
- פרידריך ניטשה

"ביסודם של כל הדברים הגדולים נמצאת אישה."
- אלפונס דה-למרטין

"גם אחרי שלושים שנות מחקר של נפש האישה, אין לי מושג מה בעצם האישה רוצה."
- זיגמונד פרויד

"אפשר למצוא הרבה גברים חכמים עם נשים טיפשות, אבל לא תמצאו נשים חכמות עם גברים טיפשים."
- אריקה יונג


4 במרץ 2010

pasta, pesto, vaffanculo ומה שבניהם

ליעד:
טי שירט לבנה עם הדפס, דחוסה בתוך מכנס אפור עד הקרסול, אליו מחוברים שלייקס דקים, מעליהם זרוק קרדיגן קטן. ולמטה- נעלי סירה על עקב גבוה בצבע אפור מטאלי.
בהיתי בלבוש הזה, שנח לו על איטלקייה בשם אילרייה וחשבתי לעצמי: damn, woman! למה אני לא יודעת להתלבש ככה?

יש סיבה למה מילנו נחשבת לבירת האופנה, וחוויתי זאת (שוב) על בשרי כאשר הצטרפתי שבוע שעבר לאמא שלי בנסיעת העסקים התקופתית שלה לשבוע האופנה במילנו.
במשך שבוע שלם, יום אחר יום, שעה אחר שעה: הזלתי ריר על כל איטלקיה שחלפה מולי בלבוש ההורס שלה, עם אקססוריז מדויקים ונעליים שגורמות לך לפתח אובססיה. ובכל פעם מחדש אמרתי לעצמי שכשאחזור לארץ, אצטרך לבהות בגברים עם ג'ינס וכפכפים, או נשים בכפכפי קרוקס נוצצים.

מילנו היא לא עיר תיירותית במיוחד. היא מאוד תעשייתית, לא יפה, למרות שיש בה מספר רב של פינות חמד, רחובות נפלאים לשיטוט ובניינים מדהימים- אך היא נמצאת הרחק מאחורי אחיותיה רומא, פירנצה, פוזינטו והרשימה עוד ארוכה.
אבל יש שלושה דברים מאוד חזקים במילנו שהופכים אותה שווה לביקור:
אופנה, אוכל ובילויים.

שורות החנויות עם חלונות הראווה המדהימים, הנשים והגברים שמהלכים להם ברחובות כאילו יצאו מתוך ז'ורנל, המסעדות שהשפים שלהן עונים לשם ג'ובאני, פבריציו או אנטוניו, הברים והמועדונים שמציעים אפריטיף בו אתה משלם על המשקה ומנשנש גבינות ולחמים על חשבון הבית- כל זה הופך את מילנו למה שהיא: מהממת.

כשאני במילנו כף רגלי לא דורכת ב-H&M. זה בוטנים. גרגירים. אוכל ליונים.
מבחר הבגדים, נעליים ואקססוריז שקיים שם גרם לי להסתנוור, ומצאתי את עצמי במרכזו של מסע הרג אכזרי (של חשבון הבנק שלי). למי אכפת שהמחיר של המכנס הזה גורם לאבא שלי להתהפך במיטתו בלי להבין מדוע. למי אכפת שהתקציב שלי נגמר ביום הראשון. למי אכפת שאני לא באמת צריכה את זוג הנעליים השלישי (!!!) הזה. אני רוצה להתלבש כמו הנשים במילנו! אני רוצה להיות אופנתית! אני רוצה להיכנס למידה 6 אבל עדיין להזמין את צלחת הניוקי הזו יחד עם כוס יין ולימונצ'לו לקינוח!

היו הרבה שיאים במהלך השבוע הזה שכללו אופנה, אוכל, אלכוהול, קניות, איטלקים, איטלקיות ובחור צעיר שעבר לידי וצעק באיטלקית: איזה רגליים!, אבל השיא המופלא ביותר היה, ללא ספק, ביום ראשון בערב, בו ביליתי עם אימי היקרה במועדון שנקרא "גאטו פרדו", הממוקם בכנסיה ישנה (אין דברים כאלה!), ובאחת מהגיחות שלי לבר, הברמן שאל אותי אם אני טופ מודל.
אין, אין כמו מילנו.

איריס:
איזה כיף זה חו"ל, הא? כשאני בחו"ל הכול נראה טוב. הכול נראה אחר: מסוער יותר, מהיר יותר, יפה יותר, אחר. (זה לא שלי לצערי, זה של י.רכטר)

במסגרת צפייה ראשונה וחשובה עד מאוד בסדרת המופת סופרנוס, שסיימתי לאחרונה, נתקלתי בפרק בעונה השישית בו כרמלה וחברתה רוזלי נוסעות לפריז. כרמלה, המומה מיופייה של העיר, אומרת לרוזלי: "כשאתה מת, החיים ממשיכים בלעדיך. בדיוק כמו שפריז ממשיכה להתקיים גם כשאנחנו לא כאן".
אם מניחים בצד את כל המשמעויות הנסתרות הסופרניות, המשפט הזה הפתיע אותי כי זה משהו שגם אני חשבתי עליו הרבה פעמים כשהייתי בחו"ל:
אני מחר חוזרת הביתה, וכל זה נשאר פה וממשיך להתקיים? בלעדי? זה מוזר.

הרבה פעמים אני נמצאת בעיר ומוצאת עצמי מדמיינת שאני חיה בה וכמה נפלא זה יכול היה להיות, אבל זו בעצם אשליה. כי בחו"ל הכול נראה שונה. פעם אמרתי לחברה שלי שאני לא רוצה ללכת לשוק האוכל "טעם העיר" כי יש שם יותר מידיי קהל וזה נורא התמסחר.
היא אמרה לי שאם האירוע הזה היה בניו יורק הייתי חושבת שזה מקסים. והיא צדקה. כשאני בחו"ל אני אלך לשוק אוכל מקסים ומגוון עם אנשים שמחים. כאן? זה המוני.
בחו"ל אני אלך לקרנבל עליז ברחוב. אבל כאן? ברוטשילד? אין לי כוח...
שלא לדבר על מוזיאונים. בלונדון כולנו נהיים שוחרי תרבות ואומנות. אבל גם פה יש מוזיאונים! אני לא זוכרת מתי הייתי במוזיאון בארץ בפעם האחרונה..
וברור שעדיף שבחור איטלקי יציק לי ברחוב מאשר ערס ישראלי מצוי. אם כבר הטרדה, אז שתהיה בשפה רומנטית בבקשה!
ולפעמים כשאני מתגעגעת לעיר מסוימת ומהרהרת הרהורים נוגים לגביי כמה מדהים יהיה לחיות בה, אני חושבת לעצמי שאם הייתי גרה ברומא, וקמה שם כל בוקר והולכת לעבודה כל יום, אז גם שם הייתי נכנסת לשגרה וגם שם הייתי מפסיקה ללכת למוזיאונים.

בעבודה האחרונה שלי, הלכתי כל בוקר לעבודה דרך השכונה הכי ציורית בתל-אביב. אבל הערכתי את זה? לא. זאת הייתה פשוט הדרך לעבודה בבוקר.
לכן המסקנה שלי היא, שכשאני מתגעגעת לעיר מסוימת, אני לא ממש מתגעגעת אליה, אלא יותר לחופשה שביליתי בה. להרגשה שהייתה לי אז.
כשגרתי ברחוב מאז"ה. פתחתי בוקר אחד את החלון וראיתי קבוצה של תיירים. אף פעם לא חשבתי שאני אגור בעיר שמסתובבים בה תיירים מתחת לבית שלי. ותהיתי לעצמי אם גם הם מקנאים בי על זה אני גרה פה. הפושטק קטע את הרהורי: האנשים האלה גרים בערים הכי יפות בעולם! ומביאים אותם לרחוב מאז"ה? והוא צודק. אין הרבה מה לראות פה יחסית לערים אירופאיות אחרות. אבל גם אני וגם הוא יודעים שהם נהנו בכל זאת, כי זאת החופשה שלהם ויש פה ים והאוכל טעים והם מטיילים עם מישהו שהם אוהבים (אני מקווה... זה לא תמיד ככה). אחר כך הם חזרו לאירופה ואנחנו המשכנו להתקיים כאן, בלי להעריך את מה שיש לנו: עיר שבשביל אנשים אחרים היא געגועים לחופשה.

נ.ב. ליעד, טוב שחזרת. התגעגענו!

ושוב ליעד:
אני ואמא

אמא נחה (מה נחה מה?)

אופנוע נוסח מילנו

ג'ינג'י נוסח מילנו

מרפסת נוסח מילנו

בוטיק מעצבים נוסח מילנו

Related Posts with Thumbnails