• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
31 במאי 2010

נשואות, רווקות, ומה שבניהן

ליעד:
אם בחורה בת 25 תצהיר שהיא מחפשת מערכת יחסים רצינית- הסביבה ישר תאמר: למה? את צעירה! זה הזמן ליהנות! למה את ממהרת?
אם בחורה בת 30 תצהיר שהיא נהנית להיות רווקה, הסביבה ישר תגיד: אבל את כבר בת 30! הגיע הזמן שתתמסדי. את לא נעשית צעירה יותר...

אז דבר ראשון: למה לעזאזל הסביבה מתערבת?
ודבר שני: לא למדנו כבר שלעניינים הללו אין חוקים?
אין כאן נכון או לא נכון.
אני אישית חושבת שגיל 25 זה גיל נפלא לחפש בו משהו רציני. מגיל 16 אני מתהוללת לי, מבררת מה אני אוהבת, מהם הטיפוסים שלי, מה עושה לי טוב, מה לא מתאים לי.
די, מספיק. הבנתי, ראיתי, הרגשתי. עכשיו אני רוצה את הדבר האמיתי. וזה ממש לא אומר שאני רוצה ישר לצעוד לחופה. רחוק מזה, הרגשות שלי לגבי חופה אמביוולנטיים מאוד.
אבל אני יודעת שאני יוצאת דופן בנושא הזה ואצל נשים רבות עצם העניין הוא החתונה. העיקר להתחתן.
יש אפילו נשים שמעדיפות להיות גרושות בנות 35 מאשר רווקות בנות 35. כך הן מוצאות את עצמן מתחתנות עם מי שנמצא שם באותו רגע לידן, רק כי כל החברות שלהן כבר נשואות, רק כי הן לא רוצות להיות לבד, רק כי זה נוח, ושום מילה על אהבה אמיתית.

לא מזמן בחור שיצאתי איתו אמר לי שרק בגלל הגיל הצעיר שלי אני עדיין מחפשת גבר שיעשה לי פרפרים, ובשלב מסוים בחיים מבינים שלא תמיד יש פרפרים בהתחלה.
לדעתי הוא טועה. כי הייתי שם- במקום הזה בלי הפרפרים. הייתי במערכות יחסים נחמדות, שהכל היה בהן בסדר. וזו בדיוק הבעיה- הכל היה רק בסדר. ואני למדתי מניסיון שאם אין שם את המשהו הנוסף הזה- שאף אחד עלי אדמות לא הצליח להגדיר עדיין מהו- אז כנראה שזה לא יגיע לעולם.
ככה זה אצלי. אני בטוחה שחלקכם מסכימים איתי, ואצל חלקכם זה אחרת.
וזה בדיוק העניין- אצל כל אחד זה עובד אחרת.

כל המחשבות הללו עלו אצלי השבוע, כי איריס התחתנה ביום שלישי האחרון.
אני יודעת שהיא התחתנה עם האחד הזה, שיש לה איתו את המשהו המיוחד הזה. וזה עשה לי חשק.
לא, לא עשה לי חשק להתחתן (לא קראתם את כל מה שכתבתי עכשיו??), רק חשק למצוא את הגבר שבבוא הזמן אתחתן איתו, אולי באיזה גן יפיפה באיטליה (ששש... תנו לי לחלום).
החתונה הייתה אינטימית, איכותית ונפלאה- כיאה לאיריס ולפושטק.
היה מרגש ביותר לראות את איריס שלי מאושרת בשמלת כלה יפיפייה.
נהניתי מאוד וכמובן שהערב טס לו במהירות. אני לא אתחיל לספר לכם בפירוט על האוכל המעולה, על כמות האלכוהול שנשפכה לגרוננו ועל כמה שירים משנות ה-80 שלא הצלחתי לזהות ועל כן ננזפתי קשות.

בשבת נפגשתי עם איריס לשתיית בקבוק היין השבועית שלנו.
אני חייבת לומר שבתור אישה נשואה היא נראתה שונה, התנהגה אחרת ולא הפסיקה לדבר על הפושטק.
סתם. איריס הייתה אותו הדבר, בדיוק כמו שאני אוהבת J





בקרוב: פוסט חתונה חגיגי מאת גברת פושטק 
  
20 במאי 2010

פורטרט עצמי לכבוד סוף השבוע




*החברה אשר תזהה היכן צולמה התמונה תזכה לפגוש אותי מחר לבראנצ' בחוף מציצים

17 במאי 2010

my friend went to london and all i got was this lousy post

איריס:
כבר דיברנו על חו"ל, זוכרים?  יש מישהו שלא אוהב חו"ל? ההכנות, ההתרגשות, הדלתות שמנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן ותחושת האינטרקונטנינטל שמדגדגת כאן וכאן וכאן... והריח של המטוס, והאוכל הקטנטן והסרט הגרוע בטיסה, (שאח"כ כשיש אותו בטלוויזיה, אומרים לכולם: אה... את זה ראיתי בטיסה..) ואז כמובן יש גם את חו"ל עצמו.
גם לא רע, נכון?

אני עצמי, כמו שסיפרתי, הייתי דיילת, והחוויה הזאת קצת לקחה לי משהו מחוויית החו"ל המרגשת. שדות תעופה זה בשבילי עבודה, ריח של מטוס זה תמיד ריח של שעה מוקדמת מידיי בבוקר, ואוכל של מטוס? אחרי שראיתי איך עושים אותו? תשכחו מזה!

ואז יש כמובן את חו"ל... לקראת חתונתי המשמשת ובאה, חברתי היקרה עינת הציעה שנבצע גיחת רווקות אחרונה לבירת הממלכה המאוחדת, הלוא היא לונדון כמובן. כבר מזמן הפנמתי שהיא לא מחכה לי, אך אני מעולם לא הפסקתי לחכות לה (כלומר לחכות שהיא תפסיק להיות יקרה כל כך לעזאזל!) ולאחר הרהורים רבים, שמנו פעמינו לנתב"ג באישון לילה ו"קפצנו" לוויקנד ארוך בממלכה. (תמיד רציתי להגיד את זה. ולא במסגרת הדיילות).
אנחנו מאוד אוהבות את לונדון. פעם אחרונה שהיינו שם ביחד זה היה בגיל 17 עם חברתנו דפי, והפעם ביקרנו את חברתנו שלי שלומדת שם וחיה את העיר כמו שצריך.

פאוזה- יש לי משהו לספר לגביי עצמי בחופשה בחו"ל. וזה הדבר: תמיד קורה לי משהו. תמיד כשאני בחופשה, קורה משהו מוזר. אני בריאה כמו שור כל השנה, אבל בניו יורק, אני חוטפת שפעת. מעולם לא הייתה לי דלקת בעין, אבל בקלאב בטורקיה, נראיתי כמו איש הפיל. יש לי קיבה מברזל, אבל בתאילנד, חטפתי קלקול קיבה אלים. מאוד אלים. בקיצור, תמיד כשאני בחופשה, וכיף לי, אני פשוט מחכה שהנעל השנייה תיפול. (שככה בעיקרון אני חיה את כל חיי ,אבל זה כבר לפוסט אחר...) הפעם זו לא הייתה מחלה. זה היה: היום האחרון...: זה התחיל מזה שלא חישבנו נכון כמה זמן נשאר לנו ונלחצנו באריזה, זה המשיך בזה שלא עשינו צ'ק אאוט בזמן במלון, כי פשוט לא חשבנו על זה. אחר כך טעינו ברכבת בדרך לשדה, וברכבת עצמה שני טרוריסטים בפוטנציה קלטו שאנחנו ישראליות והחלו לאסוף עלינו מל"מ.. לא תחושה נעימה לפני טיסה.

אחר כך הגענו לשדה, אבל לטרמינל הלא נכון, (וזה הית'רו, זה לא נתב"ג. זה שדה בגודל של כפר-סבא) הגענו מתנשפות לדלפק, אחרי בידוק ביטחוני מתיש, ורצנו לגייט שהיה במרחק של 20 דקות ריצה קלה. כשהגענו לגייט עינת קנתה דיאט קולה שהשפריצה לכל הכיוונים, וגם קראו לנו ברמקול לרדת לאזור בטן המטוס ולזהות את המזוודות החשודות שלנו... בקיצור, כיף גדול. ובגלל שאני מאמינה שצרות באות בצרורות, התיישבתי במטוס וחשבתי לעצמי, מה עכשיו? ענן אפר וולקני?

למזלנו, המטוס המריא בזמן וכעבור 4 שעות שינה קצרות היינו בבית. טוב לחזור הביתה.
אולי בגלל זה תמיד קורים לי דברים מוזרים בחו"ל? כדי שאני אזכור שהכי טוב בבית? אולי..
ואיך היה חוץ מזה? מעולה! אין כמו לונדון. (למרות שאני עדיין מחכה שהיא תהיה זולה)

ליעד:
הפעם האחרונה (והראשונה) שהייתי בלונדון הייתה כשהייתי בת 12. טיול בת מצווה.

הזיכרונות שלי מלונדון הם: יונים, שלד ב-london dungeon שהצליח להפחיד את אבא שלי, המחזמר קטס, המחזמר סטאר לייט אקספרס, הדיסק סטאר לייט אקספרס, קראש מטורף על השחקן הראשי ששיחק בסטאר לייט אקספרס, אמא שלי מצטלמת עם בובת השעווה של ז'אן פול גוטייה ואני תוהה בקול רם מי זה, רכישת חולצה עם דגל אנגליה, גילוי להקת רפובליקה, מסעדת פיצה אכול כפי יכולתך.

לעזאזל, אני צריכה זיכרונות חדשים מלונדון.




ושוב איריס:




13 במאי 2010

תם טקס הורד האחרון. הקהל מתבקש לעמוד לשירת התקווה

ליעד:
מכל האנשים בישראל, איך קרה שדווקא אני מצאתי את עצמי כותבת את הבלוג של הרווק?
אני, בחורה צינית שכמותי, עם נטייה לאדישות, חוסר סובלנות כלפי אנשים משעממים, סולדת מרומנטיקנים חסרי תקנה ולא חושבת שגיא גיאור נראה טוב- כתבתי שבוע אחר שבוע על תוכנית "הרווק". נסתרות דרכי האל.

את הפרק האחרון של התוכנית ראיתי בסוויטה הנשיאותית/ממלכתית/תואר כלשהו של אביר של קראון פלאזה עזריאלי, יחד עם חברותיי הבלוגריות מרחבי הרשת הנשית. פינקו אותנו בסלון הכייפי, עם מסך פלזמה חמוד וארוחה הכללה את שלושת אבות המזון: לחם, גבינות ושוקולד, ולצידם שני אבות השתייה: יין ודיאט קולה. מזל, כי רק כך הצלחתי לשרוד את הפרק ה-לא לעיס בעליל שריצד לו על המסך.


נתחיל בתכלס: לא תהיה עונה שנייה לתוכנית. זוהי כמובן דעתי האישית בלבד. אבל מה שעבד כל כך טוב אצל האמריקאים, לא תופס כאן בארץ ישראל הציניקנית.
ובעוד שבתוכניות ריאליטי אחרות, ראה ערך האח הגדול והישרדות- ניתן למצוא מגוון רחב של טיפוסים- הבנות אשר מגיעות לרווק הינן מזן אחד בלבד.
אני לא טוענת שכולן חלקו את אותה הזהות והאופי, אך צריך להיות טיפוס מאוד מסוים כדי להשתתף בתוכנית כזו. ולכן אני אישית לא מצאתי אף בחורה להזדהות איתה. היחידה שמצאה חן בעיני הייתה ולרי שפשוט נראית לי בחורה מגניבה. היא גם היחידה שהודתה בפה מלא שהיא הגיעה לתוכנית בהתחלה כדי להתפרסם. בניגוד לתוכניות ריאליטי אחרות, בהן ברור שהמטרה היא להתפרסם ולזכות בכסף, כאן הצביעות חוגגת- כי אסור לך להודות ברצון לפרסום. צריך לרצות אהבה. חתונה. ילדים. צריך להיות נטלי.


מבין שתי הפינליסטיות, אני "היית בעד" דפנה. כלומר, היה לי ברור שבה גיא יבחר.
אני לא בטוחה שזה לטובותינו הנשים, אך מה שקרה הוכיח משוואה עתיקת יומין: אם את לא משחקת קצת את המשחק- את תפסידי.
נטלי פשוט רצתה מידיי. היא כל כך רצתה שזה כבר נטף לה מהאף.

בין אם היא באמת אהבה את גיא או לא- אפשר להתווכח. אולי זו באמת אהבה בשבילה ואולי הבום-מן פגע לה בטעות בראש, אך היה ברור שהיא כבר רואה את גיא ואותה יוצאים לקרוע את העיר ביחד. איזה לקרוע את העיר, היא ראתה אותם כבר מתחת לחופה. איזו חופה- היא כבר דמיינה את הבית שלהם עם שני הכיורים לבשר ולחלב. איזה כיורים- היא כבר פנטזה על 13 הילדים שיהיו להם.
לאורך העונה הזכרתי מספר פעמים את אוסף הנשקים שיש לנטלי מתחת למיטה, ואת החשש שלי שהיא תתפרץ יום אחד לוילה, תגרור את גיא לעבר הרי ירושלים באיומי גרזן ותקפיא את הזרע שלו לשימוש עתידי. אבל בסך הכל היא פשוט נשאבה לתוך התוכנית קצת יותר מידיי, ורצתה את גיא קצת יותר מידיי. וזה עלה לה ביוקר.

דפנה, לעומת זאת, עשתה הכל כמו שצריך. והם מתאימים: בלונדינים, מתפלספים, רדודים, סתמיים, פשוטים.
תקראו לי סנובית, אני אחיה עם זה בשלום. אבל בשביל מה צפיתי בכל הפרקים של התוכנית אם לא כדי לזכות להשמיץ מעט את המשתתפים בה. אל תיקחו לי את כל הכיף.


עכשיו נותר לחכות ולראות האם הם יחזיקו מעמד. אני אשמח אם זה יצליח, כי אהבה זה כיף, ומעודד, וזה יהיה נחמד לדעת שזה אמיתי. אבל האם יש באמת מצב שהם יחזיקו מעמד כזוג? אני מניחה שרוב הסיכויים שלא.
מה שלא יהיה, אני מאחלת לגיא ולדפנה ולנטלי ולי ולכל החברות שלי ולכל הקוראים שלי- שנמצא אהבה. אתם יודעים מה, יותר טוב מזה: אני מאחלת שהאהבה תמצא אותנו.

6 במאי 2010

שיר אחד לכבוד סוף השבוע

ליעד:
הדעות שלי לגבי מירי מסיקה מעורבות.
גם הדעות שלי לגבי אריק ברמן מעורבות.
אבל השיר הזה שאריק ברמן כתב ומירי מסיקה מבצעת- זה אחלה שיר!


5 במאי 2010

אם למות כמו כלבה, אז לפחות הטלויזיה תהיה טלויזיה

ליעד:
כנקמה על כך שנטשתי את איריס לשבוע וטסתי למילנו, היא החליטה להחזיר לי באותו מטבע ולזנוח אותי לטובת סופ"ש ארוך בלונדון. זונה בריטית.
לכבוד המאורע המהנה (עבור איריס) ומלא הקנאה (עבורי) החלטתי להרכיב wish list עם שני מותגים בריטים ידועים: burberry ו-top shop (דרך אגב burberry מגיעים בקרוב לכיכר המדינה, אז למי שיש עשרות אלפי שקלים לבזבז- זה המקום).
בנות, תהנו!
בנים... תבינו מה גורם לנו ליהנות!

london time
(לפירוט על כל הפריטים לחצו על התמונה)

2 במאי 2010

העתיד שלי ואני יצאנו לדרך

ליעד:
משפטים שאני מאמינה בהם: הכל לטובה. לכל דבר יש סיבה. אם אין אני לי מי לי.
משפטים שאני לא מאמינה בהם: בעזרת השם.

לפני שנתיים בערך הלכתי לקוראת בקלפים ונומרולוגית. אני לא כל כך מאמינה בדברים האלה. קשה לי לקבל את העובדה שהעתיד קבוע מראש, ואפשר לראות את מה שהולך לקרות, חוץ מזה שקו החיים בכף היד שלי מאוד קצר ולכן אני מסרבת להאמין שזה נכון.

אבל בכל זאת- הסקרנות הרגה את החתול ושמעתי דברים טובים על אותה אישה, ריקי שמה, והחלטתי ללכת.
מאז, אני מודה, עם כל גבר שאני פוגשת אני שמה לב האם יש לו את האותיות א', מ', נ' או י' בשם, האם הוא קנאי והאם הוא מזל מאזניים, טלה או בתולה.
כי זה מה שריקי ראתה בגבר של חיי (אל תתפסו אותי במילה, הפרטים המדויקים נמצאים באחת מהמגירות בבית שלי).

ברור שזה לא גורם לי להחליט החלטות לגבי חיי, וזה לא מונע ממני לצאת עם מישהו אם הוא לא עונה על הקריטריונים- אבל המידע המיותר הזה נמצא שם במעמקי מוחי המטורלל.
והרי זה שטות. שטות גמורה לחלוטין, כי על כל תכונה שתתאים ניתן למצוא 10 תכונות שלא.
כמובן שחוץ מגברים היא דיברה איתי על עוד דברים כמו האופי שלי, הקריירה שלי, החיים שלי בעתיד. אני חייבת לציין שעד כה- בשנתיים שעברו מאז נפגשתי איתה- היא לא צדקה הרבה. בוז לריקי, בוז.

ואתם יודעים מה- מילא עניין הנומרולוגיה: תאריך הלידה, השם שלך, אני עוד יכולה להשתכנע שהדברים הללו משפיעים על האופי ולכן גם על העתיד. אבל קלפים?? אוי – נו - באמת.
בגלל שבחרתי לחצות את חבילת הקלפים במקום מסוים, זה אומר שאשגשג בעבודה? בגלל שהיא פתחה קלף עם ציור של זנב שור בתוך קערת מרק זה אומר שאני אתחתן עם מישהו עשיר מאוד? (wishful thinking).
קשה לי לראות איך זה חוזה את העתיד.

בלי שום קשר (או עם קשר- כבר בלבלתי את עצמי), אני נמנית עם זרם האקזיסטנציאליזם, שמאמין כי, ציטוט מויקיפדיה, קיום האדם קודם למהותו, ועל כן יכול הוא להתקיים אף ללא מהות וללא תכלית.
יעני, אנחנו נמצאים בעולם הזה בלי שום סיבה.
עכשיו, חדי העין מבניכם יבחינו כי בראש הפוסט כתבתי שאני מאמינה כי לכל דבר יש סיבה. הא הא! נשמע מעט סותר- אך זה לא. בלי להתחיל להסתבך יותר מידיי, אני חושבת שכל אדם יכול להשפיע על גורלו שלו, כל מפגש ותקרית מובילים לאירועים אחרים בחייו של אותו אדם, וצריך להפיק את המקסימום מהחיים שלנו כדי להיות מאושרים- אבל ברגע שהם נגמרים- הם נגמרים. אין חיים אחרי המוות, אין איזו משימה שהיינו צריכים לבצע במהלך חיינו, אין איזו תוכנית על שבגללה כולנו כאן בכדור הקטן הזה, אין משמעות שלשמה התכנסנו.

ושיעורי הבית לפוסט הבא: נא לקרוא את המחזה "מחכים לגודו" של סמואל בקט.
הכיתה משוחררת!

איריס:
ובכל זאת... תודי שאת עדיין חושבת על ריקי. כל פעם כשקורה משהו חדש, כל פעם שאת מכירה מישהו חדש. זאת בעיה. בגלל זה אני לא הולכת ולא אלך לעולם לקריאה מהסוג הזה. זה לא רק בגלל שאני לא מאמינה לזה, ואני לא, זה בעיקר בגלל החשש הזה שאולי אני אאמין בזה פתאום, רק קצת, ואז אני אחיה את חיי במרדף, או יותר נכון בציפייה לקראת משהו שריקי אמרה שיקרה.

הלוואי והיינו יכולים לדעת מה יקרה בעתיד. הייתי בכיף נכנסת עכשיו לדלוריאן של דוק ומרטי מקפליי ומעופפת למקום (או לזמן) בו לא צריך יותר כבישים. אבל מצד שני, כפי שיצירת המופת הזו של זמקיס ושפילברג הוכיחה לנו (אחד הסרטים האהובים עליי אגב...)

ידיעת העתיד גורמת אך ורק לצרות וכך אנחנו נשארים עם העובדה שכנראה יש סיבה שאנחנו לא אמורים לדעת את העתיד, והסיבה היא, בדיוק כמו שאמרת ליעד, כדי שנוכל לעצב אותו בעצמנו.

בקיצור, אני מזכירה לך שוב- עזבי את מה שריקי אמרה. תמחקי את זה. תחליטי בעצמך מה יבוא עכשיו.

ואסיים בציטוט גאוני מתוך יצירת המופת: (בחזרה לעתיד למי שעדיין לא הבין...)
"Roads?! Where we're going we don't need roads…"


Related Posts with Thumbnails