• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
26 ביולי 2010

6 סיבות למה זה לא כל כך נורא לעבוד המון שעות


1. ככה אפשר להתלונן
והרי אנחנו אוהבים להתלונן. אם, נגיד, הייתם עובדים מ-9 עד 17:00, לא הייתם יכולים להגיד מילה. בכל שיחה בה החברים היו מספרים כמה קשה הם עובדים, הייתם נשארים בחוץ. ואם, חס וחלילה, הייתם מעיזים להגיד שגם אתם עובדים קשה- היו סוקלים אתכם מייד באבנים וכותבים עליכם בטוש שלא יורד: "בכיין!!!".
אז כשעובדים המון- אפשר להתלונן בצדק ולהיות חלק ממשהו גדול יותר. יייההה.

2. כי גם ככה בחוץ ממש חם
אומנם הסיבה הזו תופסת רק לקיץ, אבל בישראל רוב הזמן יש קיץ אז זה מספיק טוב בשבילנו.
הרי כל מה שצריך זה רק הפסקת סיגריה קצרה כדי לרצות כבר לחזור מהר למזגן המקפיא של המשרד. מה הייתם עושים בחוץ עכשיו? חם, אז תחזרו לשולחן שלכם אי שם בקיוביקל השלישי מימין, ותגידו תודה על שירותי הקירור.

3. כי מבזבזים פחות כסף
מה תעשו עם לא תעבדו הרבה? תלכו לים ותקנו שם בירה ושניצלונים במחיר מופקע? תסתובבו בקניון ותקנו שם בגדים במחיר מופקע? תפגשו עם חברים במסעדה ותזמינו סלט קיסר במחיר מופקע? הרי כולנו יודעים שכל רגע שבו אנו מסתובבים בחופשיות נועד לפורענות. תסתכלו על סופי השבוע: יומיים של שיכרון חושים בהם מוציאים כסף כאילו אין מחר. תוסיפו לזה שעות פנויות בכל יום- ואתם ככה קרובים לקבל ביקור מההוצאה לפועל. עזבו אתכם, עדיף לשתות עוד כוס קפה ולנשנש וופל "מטעמים" על חשבון המשרד.

4. כי אחרת כולם ישנאו אתכם
הם יגידו לכם שהם מפרגנים, אבל זה שקר. הם ממש ישנאו אתכם, ורגשות האשם ירדפו אתכם לנצח. לא כיף.

5. כי כבר התרגלנו
ברצינות. עובדים כל יום עד מאוחר? עשו את הניסוי הבא: צאו הביתה מוקדם יום אחד. נגיד ב-17:00.
נו, אתם כבר מדמיינים איך הזמן הזה מתמלא לו בסידורים שנדחו הרבה זמן? איך הזמן מתמלא בבילוי איכות יוקרתי מול הטלוויזיה? ובכן- מה שתגלו במציאות זה שאתם לא יודעים מה לעשות עם הזמן הזה. הוא יעבור מהר, ולפני שתבינו כבר תגיע השעה שבה אתם בדרך כלל חוזרים הביתה וכל תחושת ה"חצי יום" שלכם לא תהיה שווה כלום. יותר מזה- יהיה לכם מצפון כבד על השעות שהתבזבזו להן לחינם. ככה זה- כשמתרגלים לעובדה שיש מעט זמן, לא יודעים מה לעשות כשסוף סוף כן יש זמן.
מבולבלים? אז יאללה, עופו כבר הביתה!  

6. כי מה עדיף, להיות מובטלים???



20 ביולי 2010

דבר אלי ב-סמס, אהובי


ליעד:
בעוד איריס ממלאה את תפקידה כ"אשתו של" נאמנה, אני ממשיכה למלא את תפקידי כ"רווקה תל אביבית" – ומסתבר שבהצלחה יתרה, מאחר ולאחרונה זכיתי לחיות את הקלישאה, ולקבל ב-12 בלילה הודעת "ערה?".
וזאת בצירוף מקרים (או שמא בתכנון מדויק של אלוהי הדייטיניג) לאחר שממש לא מזמן כתבתי כאן פוסט שהכותרת שלו היא בדיוק אותה מילה רבת משמעות.

אז זהו, רבותיי. זה רשמי. הסצינה התל אביבית בלעה גם אותי.
ויכול להיות מאוד שאותו בחור, נקרא לו יוסף לצורך הטיעון, אפילו לא הבין מה הוא עושה, אפילו לא קלט את הסיטואציה אליה הוא מכניס את עצמו. אתם מבינים- גם אם בראש שלו הוא כבר תכנן להקים איתי משפחה – עצם העובדה שהוא מרשה לעצמו לשלוח סמס לבחורה, אחרי 2-3 דייטים, ב-12 בלילה ולהציע לה להיפגש, מוכיחה שעולם החיזור השתגע.
אני תוהה אם רק בתל אביב נוצר מצב של חוסר כבוד בסיסי שכזה, שגורם לגברים לחשוב שזה בסדר להתקשר מתי שבא להם או לצפות שנשכב איתם (בלי קונדום, כמובן) כבר בדרך הביתה מהדייט הראשון.
Dudes!, מה נסגר איתכם?

כמובן שאם נושא היזיזות / סטוץ / whatever מקובל על שני הצדדים, ושניהם רוצים את אותו הדבר, אז יאללה- שלחו הודעות בנוגע למצב הערנות אחד של השנייה כמה שבא לכם.
אבל הייתי רוצה להאמין שאני, במקרה הזה, לא שידרתי את זה. לא נתתי את התחושה שאני אענה בחיוב לבוטי-קול, או שאם אקבל הודעת "מה הולך, את עדיין ערה?" אשלח בתשובה: "כן. אצלי או אצלך?".
ואולי זה דווקא כן מה ששידרתי. אולי הבעיה היא כן אצלי. ואם זה המקרה- פאק איט! איך אני אמורה להתנהג אחרת?
אחר כך גברים מתלוננים שאנחנו משחקות משחקים, אבל אולי המשחקים הללו הם הדבר היחיד שיגרום להם להבין שמגיע לנו קצת יותר טוב מזה.

אני לא יודעת, אולי בגלל שאני קוראת עכשיו את "פרש הברונזה", בו הגבר במרכז העלילה הוא גבר שבגברים ונמצא ברומן מטלטל ומדהים, זה גורם לי לרצות בדיוק את מה שיש להם (טוב- מינוס רוסיה הקומוניסטית ומלחמת העולם השנייה בה העלילה מתרחשת).

בסופו של דבר, אולי אני לא צריכה לקחת את זה אישית. כנראה שאני ויוסף פשוט לא זורמים על אותו גל, או לא מבינים אחד את השנייה, או שהוא פשוט היה מאוד חרמן.
מי יודע, אולי בפעם הבאה אתקדם להודעת:  "שיכור. ערה?". או אולי פשוט "קומי".
(נכון, שירי?)

נ.ב –
חומר למחשבה:
מה יותר גרוע, לקבל הודעת "ערה?" או לנהל התכתבות כדלקמן:
הוא: אז מה, וויתרנו על הקפה?
היא: נראה לי שוויתרנו
הוא: חבל
אחרי חצי שעה:
הוא: ואולי בכל זאת קפה של ידידים..?
היא: בשביל מה?
הוא: שיחה טובה + קפה והכרות של בחורה מעניינת..
אחרי שעה:
הוא: ?!
היא: אני חייבת להודות שאתה מאוד לוחץ. אני לא מעוניינת
הוא: וואי איזה לחוצה כולה קפה. מה את עושה עניין ואם לא אז ביי!


"אז מה את אומרת, בא לך שאני אקפוץ?"


5 ביולי 2010

!!!wear me


ליעד:
יש לי בעיה. הבגדים שלי משחקים לי עם המוח.
אם יש בגד שלא הלכתי איתו הרבה זמן, אני ממש ארגיש אשמה. המצפון לא ירפה. המחשבה שיש לי בגד בארון ואני לא הולכת איתו עושה לי פריחה בכל הגוף. אני יודעת, תאשפזו אותי. אני פשוט לא שולטת בזה. Must-wear-them-all.
לעולם לא אצליח להבין איך יש בנות עם בגדים בארון שעדיין יש עליהם את התווית. מה, לא הלכתן עם הבגד אף פעם?? איך אתן יכולות לחיות עם עצמכן??!
אני יודעת שחלקכן מהנהנות ואומרות: נכון, לי יש בגדים כאלה. תתביישו לכן! בשמי ובשם כל פרטי הלבוש ברחבי הארון, אני דורשת שתלבשו את כולם. עכשיו.

איכשהו, בגבורה רבה, אני מצליחה לייצר שוויון כלשהו בארון שלי. בערך. כמעט. סוג של. טוב, לא ממש. 30% מהארון שלי תמיד ירגיש מקופח.
אבל הבעיה ה-באמת גדולה, הנקודה בה המצפון מכה בי הכי חזק, היא במגירה היכן ששוכבים כל משקפי השמש שלי.
כי ברגע שנכנסו לחיי משקפי שמש חדשים- אני יודעת שהקודמים לא יראו יותר אור שמש בחייהם. ברגע שקניתי זוג חדש אני אשים אותו יום יום, אחרוש עליו עד צאת הנשמה, או עד שיגיע הזוג הבא.

בכל פעם שאני חולפת על פני המגירה ושומעת את המשקפיים הישנים שלי קוראים בשמי, אני מנסה להתעלם ולהמשיך הלאה. אך מידיי פעם אני לא עומדת בפיתוי ומוציאה את אחד הזוגות הישנים. הם עדיין יפים, הם עדיין באופנה. אז למה לעזאזל הפסקתי ללכת איתם? הם עלו לי איזה 1000 שקל!!!
אבל איכשהו, דווקא המשקפיים האחרונים שקניתי במבצע ועלו לי 99 שקל אחרי מע"מ, הרבה יותר מוצאים חן בעיני עכשיו. לפעמים רגשות האשם כבדים במיוחד ואני מרגישה צורך לשים את כל הזוגות שברשותי על הראש. אם יום אחד תראו בחורה מגוחכת משוטטת עם 5 משקפיים בו זמנית על הפרצוף שלה- כנראה שנשברתי.

בסופו של דבר, אין פתרון. אני אף פעם לא אוכל לרצות את כל החפצים הדוממים שברשותי.
הם כולם היו בניי. אך במשפחה הזו, תמיד יהיה ילד אחד מועדף.
(ואם זה היה מחזה, הייתי עכשיו יוצאת נסערת מהבמה).

נ.ב- בנתיים, את הצורך שלי לקנות דברים חדשים אני מרסנת באמצעות האינטרנט, בבלוגים של אופנה או באפליקציות של משקפיים. פעם היה window shopping. היום זה website shopping. וזו כבר מחלה אחרת לגמרי...


Related Posts with Thumbnails