• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
27 באוקטובר 2010

5 סיבות למה יותר כיף לגור לבד


Because I'll put my fucking stuff wherever I fucking want!
תכלס. גם אם הבן אדם שגר אתכם לוקח את הנעליים שלכם נגיד, שהנחתם היכן שהנחתם אותם, ורק מתוך נימוס שם אותם במקום אחר שפחות יפריע- זה מעצבן.
ואם בא לי לזרוק את הגופייה שלי ממש כאן? או להשאיר את התיק שלי ממש שם? ואת המפתחות שנפלו על הרצפה לא בא לי להרים?
אתם יכולים לקרוא לי קטנונית, ואני יכולה לקרוא לכם קופיפים. כל אחד יכול לקרוא לשני איך שהוא רוצה. העיקר שאת החזייה שלי אני לא צריכה להזיז מהספה.

ואם ביום ראשון לא בא לי?
לשטוף כלים למשל. או לנקות את הבית. או שבא לי להרעיש והשותפה שלי בדיוק הלכה לישון. או שבא לי שקט ובן הזוג שלי בדיוק הביא חברים.
כשאתה גר לבד אתה יכול להרשות לעצמך לעשות בבית רק מה שבא לך. רק אתה קובע. רק אתה! בכמה עוד מקומות אתם יכולים לעשות את זה?
בקיצור, אין משהו יותר מענג מללכת לישון עם מטלה שלא נעשתה, בידיעה שלאף אחד בכל העולם הזה פשוט לא אכפת מכך (רק צריך להיזהר- זה ממכר).

כי זה עכשיו או לעולם לא
לא יודעת מה לגביכם, אבל אני רוצה בשלב מסוים להקים משפחה (וואו. אפילו לכתוב את המשפט הזה קשה לי. אבל זה נכון, אני רוצה. כלומר, ארצה. בעתיד. קודם אני צריכה להצליח להישאר עם בחור יותר מחודש). וכשזה יקרה, תהיה לי את התקופה הזו להתרפק עליה.
אין הרבה הזדמנויות בחיים בהן אפשר לגור לבד. והרבה אנשים עוברים מההורים ישר לגור עם בני זוג, או קודם לגור עם שותפים ואז עם בני זוג, והם לעולם לא ייהנו מחוויה הנפלאה הזו של לגור לבד. אוי.

כי להסתובב בבית בערום זה כיף!
אולי הסעיף הזה פחות מתאים למי שגר עם בן או בת הזוג, כי אז תכלס זה לא בעייתי להסתובב בערום, למרות שמשום מה לא נראה לי שהרבה זוגות עושים את זה (אתם עושים את זה?). אבל לרוב עם שותפים זה לא כל כך נעים, לפחות לאחד מהצדדים, שלא לדבר אם יש לכם שותף מהמין השני. להיתפס עם הציצי בחוץ יכול להיות מאוד מביך. 
בכל מקרה, אולי אתם חושבים שזו קלישאה, כל עניין ה-"להסתובב רק עם תחתונים", אבל זהו- שלא! זה גאוני. תנסו.

כי יש בזה תחושת עצמאות משחררת
מי שגר לבד יבין למה אני מתכוונת.



17 באוקטובר 2010

המכתב שלי אליך


המכתב הזה הוא בשבילך.

סחפת אותי בסערה (ככה כל סיפורי האהבה הטרגיים מתחילים, לא?).
בהתחלה עוד ניסיתי לעמוד בפיתוי. "אני לא כמו כולם", חשבתי לעצמי, "אותי לא תצליח לכבוש". אבל בסוף נכנעתי. למה לא בעצם? אם אני מאושרת, אז אפשר לשים בצד את כל הדברים הרעים. הרי אף אחד לא מושלם, ואולי איתי זה יהיה אחרת.

בלי שהספקתי לקלוט מה קורה, כבר נכנסתי כל כך עמוק שלא הייתה דרך חזרה. ראית אותי במערומי. גרוע מזה, גרמת שכולם יראו אותי כך. יש לך את הכישרון הזה לגרום לי לשפוך הכל ולחשוף את עצמי תמיד, קצת יותר ממה שאני באמת רוצה.

אני אוהבת שאתה אף פעם לא שופט אותי, תמיד נותן לי להגיד כל מה שבא לי. אני אוהבת שאתה נותן לי לבוא וללכת מתי שמתחשק לי. אני אוהבת שהשתלבת בטבעיות ובלי שום מאמץ בין החברים שלי.
לפעמים כל כך כיף לנו ביחד, אבל אז אתה עושה איזו שטות שגורמת לי לשנוא אותך. אתה פשוט מוציא אותי מדעתי, אתה מבין? ואתה, אתה אף פעם לא מסתפק במה שיש. משתנה כל הזמן, לא סגור על עצמך, חושב שהשינויים שאתה עובר לא ישפיעו עלי. כנראה ששכחת שאנחנו יחד בזה. כמה אני יכולה עוד לספוג?

מה שהכי מעציב אותי הוא שלאורך כל הדרך אני ממלמלת לעצמי שאני יכולה לקום וללכת מתי שאני רוצה, ואני כאן רק כי אני בוחרת להיות. הא! שקרים.

אבל לא חשוב כמה אני מתעצבנת, או משתעממת, או מרגישה שזהו, זה מיצה את עצמו, בסוף אני תמיד חוזרת אליך על ארבע. הפכת לחלק בלתי נפרד מחיי ולעזוב אותך עכשיו זו פשוט לא אופציה. והרי אתה לא באמת דואג שאעזוב. כי אתה מכיר אותי. מכיר אותי יותר טוב ממה שאני יכולה לדמיין ומספר עלי לכל מי שרק רוצה לדעת. ואני... אני אמשיך לבהות בך בידיעה שכל החברות שלי בוהות בך גם כן.

אז הנה, אני מודה בפה מלא במה שכבר כולם יודעים: פייסבוק, אני מכורה אלייך. מכורה חסרת תקנה.

שלך,
ליעד



4 באוקטובר 2010

קסם זר, בן אדם


הייתי עכשיו בחופשה באמסטרדם, וכמו כל דבר מעניין בחיי לאחרונה, גם זה קשור לגבר.

קוראים לו פאביו (באמת!) והוא היה הנשיקה הראשונה שלי. הכרנו בסאמר סקול באנגליה, וכשמו כן הוא: איטלקי.
אתם בטח מדמיינים לעצמכם גברבר איטלקי יפה תואר, גופו בנוי כמו פסל ופניו משורטטות כציור. אז תפסיקו. הוא לא נראה טוב. אבל מסתבר שאם אתה בחור איטלקי כריזמטי ויש סביבך נופים רומנטיים- אתה תצליח לכבוש בנות בגיל ההתבגרות.
מאז אותו קיץ ראיתי אותו שוב כשנסעתי עם חברה לרומא. אומנם הנופים עדיין היו רומנטיים ופאביו עדיין היה איטלקי- אבל מה שעובד על בחורה בת 14 כנראה כבר לא תופס בגיל 17. המילה 'אפלטוני' נזרקה לאוויר אפילו יותר פעמים מהמילה 'ciao'.

לאחר מכן המשכנו לשמור על קשר (והנה היא שוב:) אפלטוני וידידותי באמצעות מיילים, מסנג'ר וכמובן האתר הכושל פייסבוק.
ויום אחד, לפני כחודש, שיחה שניהלנו באחד האמצעים הנ"ל התגלגלה לנושא של חופשות. החגים היו בפתח והתלוננתי שאין לי שום תוכניות. הוא מצידו ציין שעדיין יש לו ימי חופש שהוא לא ניצל.
והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

היה מעולה. אני אומרת, אם כבר לבלות חופשה עם מישהו שלא ראיתי 8 שנים, עדיף להיות שיכורה ומסוממת רוב הזמן.
אני ופאביו הסתדרנו מצוין, רמזתי לו שסקס לא יהיה בחופשה הזו, כך שהוא התנהג בג'נטלמניות מושלמת.

סדר היום שלנו היה עצל, קמנו מאוחר, טיילנו ברחובות, אכלנו, שתינו, עישנו וחוזר חלילה. 
אמסטרדם באמת יפה. הבתים, הרחובות, התעלות- אין טעם לדבר על זה: מי שהיה שם מבין ומי שלא היה שם רק צריך להסתכל על התמונות בשביל להבין. לעומת זאת האוכל במסעדות היה בינוני, אבל ישבתי באחת מהן ליד נטלי פורטמן אז למי אכפת מהפסטה העלובה שמונחת לי על הצלחת.

כשהתארגנו לפני יציאה באחד הערבים ופאביו אמר לי: "אני לא יודע מה ללבוש. מה את אומרת, החולצה המכופתרת הלבנה או הסוודר הכחול?" חייכתי ולא יכולתי שלא לתהות האם אי פעם גבר ישראלי ינהל איתי שיחה כזו.
בקיצור, הייתה חופשה מדהימה.

רק החזרה לארץ הייתה מעט קשה. מאחר והזמנתי כרטיסים ברגע האחרון, טסתי בקונקשן דרך רומניה, ובדרך חזרה מרומניה לארץ טסו איתי כל הזוגות המבוגרים שחזרו מבוקרשט.
"שושנה! כפרה עליך!"
"צחי, זרוק, זרוק לי איזה שוקולד יא שמן אחד. ראית את רותי?"
"רותי!!! רותי איפה את? בואי בואי נשמה, יעקב מחפש אותך, איפה היית, בשירותים?"
"נו כפרה, איך היה לכם הטיול? נכון יפה, נכון? ראיתם את הארמון? זה משהו מיוחד"
"צילה, שבי, את מפריעה למעבר. מאוד יפה הפאוץ' שלך. קנית שם?"

ברוכים השבים לישראל.














Related Posts with Thumbnails