• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
29 בדצמבר 2010

יש חיים אחרי המוות


אני חיה בבועה. מרחפת לי בעולם הקטן שלי ופוגשת צדדים אחרים במדינה שלנו בעיקר על גבי YNET.
אני מתעסקת רוב הזמן בבעיות שלי ושל הקרובים אלי. מרגישה רע כשקוראת על אסון או טרגדיה אך ממשיכה הלאה לאכול את ארוחת הצהריים שלי.

אני כל הזמן אומרת שאלך לתרום דם, אבל לא עושה את זה. פעם אחת התנדבתי באירוע לנשים מוכות והרגשתי שעשיתי את שלי ל-5 השנים הקרובות.
אפילו את סבא וסבתא שלי אני בקושי מבקרת.

ואתם יודעים מה? אני חושבת שרובכם כמוני. לכל אחד מאתנו האי הקטן שלו, העיסוקים האישיים שלו, הפחדים הפרטיים שלו. למי יש זמן או חשק לעזור לאחרים, להשפיע על הסביבה, לתרום זולת?
אני מצאתי דרך. חתמתי, כבר לפני כמה שנים, על כרטיס אד"י.

עצרו: זה לא תוכן שיווקי. מלבד הכרטיס שיש לי בארנק, ותמונה שלי עם הכרטיס בעמוד בפייסבוק שלהם, אין לי שום קשר לארגון. כל מה שאכתוב עכשיו יוצא מליבי ומתחושותיי האישיות בלבד.

כותרות היממה האחרונה הן מותו הטרגי של כוכב הכדורגל אבי כהן. עקבתי, כמו כולם, אחרי מצבו, וליבי נצבט, כמו של כולם, כשהודיעו על מותו. אך גם התעצבתי לשמוע, לא כמו כולם, שמשפחתו נוטה שלא לתרום את איבריו, למרות שהוא חתום על כרטיס אד"י.
אני לא רוצה לשים את משפחתו במרכז הדיון. בכל זאת, לא שופטים אדם בעת צער וכו'.
אך אשתמש באירוע שלהם כדי להעלות שני נושאים מטרידים:

דבר ראשון, מדוע, למרות שאדם חותם על כרטיס אד"י, ההחלטה הסופית היא של משפחתו? בוודאי ובוודאי שברגעים כאלה יש להתחשב ברגשות המשפחה, הצער שלהם הוא הגדול ביותר ולהם מגיע לקבוע את המשך הדרך. אך ההחלטה שלהם לא יכולה לבוא על חשבון החלטת הנפטר. לבצע את רצונות המת זהו כבוד בסיסי כלפיו וכלפי מי שהוא היה. לתרום את איברי אהובינו ע"פ בקשתם ולעזור לחיים של אחרים- זוהי הנחמה הגדולה, לא העובדה שגופו נשאר שלם.

דבר שני, למה לא כולם חותמים על הכרטיס? למה זה לא מובן מאליו שלאחר המוות, במידה והאיברים תקינים, לא תורמים אותם? ישנן מספר סיבות שאני יכולה לחשוב עליהן:

1. השמועה, או האמת, כי אדם שמגיע במצב קשה (לא עלינו) וחתום על כרטיס אד"י, הרופאים לא ילחמו על חייו כמו שהיו נלחמים על חיי אדם ללא כרטיס. לא הצלחתי למצוא בסיס לשמועה אך גם לא הצלחתי להפריך אותה. אם מישהו מכם רופא או מכיר אחד, אשמח לשמוע את דעתו בנושא.
2. אנשים מפחדים להתמודד עם המוות. מרגישים שהם "פותחים פה לשטן" ומזמנים על עצמם אסון אם הם חותמים על הכרטיס. "מה אני צריך להסתובב עם כרטיס המוות הזה בארנק" הם חושבים לעצמם. והרי זו שטות גמורה.
3. המחשבה שקוברים גוף לא שלם, "גוף מפורק", קשה לאנשים. אבל למה? הגוף הוא רק כלי. הקבורה היא סמלית. הנפש שלו לא נפגעת אם קוברים אדם ללא הכבד שלו. הנשמה היא שמשתחררת לחופשי והגוף נשאר מתחת לאדמה. לפי חוקי היהדות ועל פי דעת מרבית הרבנים, תרומת איברים- כאשר היא מתבצעת על פי חוקי ההלכה, יכולה להיות מצווה גדולה. 


אני מרגישה שחתימה על כרטיס אד"י זה המעט שאני יכולה לעשות. המעט ביותר. אינני רוצה להישאר אנוכית גם אחרי מותי.
כולנו במרדף אחרי החיים, במרוץ אישי לעבר האושר, במחשבה שלא הכל לחינם, בתקווה לעשות דברים טובים עם עצמנו. הנה ההזדמנות שלכם.




19 בדצמבר 2010

אח שלי, זה לא אתה זו אני


"שלום, מדברת מיכל מההפקה של האח הגדול, אני רוצה להזמין אותך להשתתף בתוכנית"
 אם הייתם מקבלים כזו שיחת טלפון, הייתם הולכים?
אני מנחשת שהרוב יגידו 'כן'.
 המחשבה לזכות בתהילה, גם אם היא ל-15 דקות, מפתה עד מאוד. וזה עוד לפני שהזכרתי שאיפשהו ברקע מנצנץ הפרס של מיליון שקלים – אבל בואו לא נלך כל כך רחוק.

השתתפות באח הגדול יכולה להקפיץ את הקריירה לבלוגרית כמוני ולהפוך את 124 אלף הקוראים שלי ל-400 אלף קוראים. השתתפות באח הגדול יכולה לעזור לי להפוך להיות השחקנית שתמיד רציתי להיות. השתתפות באח הגדול יכולה להעניק לי בגדים חינם ב-H&M.
 ובכל זאת, לא נראה לי שהייתי הולכת.

אם אתה לא בן אדם סבלני, ויותר מזה- סובלני, אתה תאבד לפחות 3 שנים מהחיים שלך בתוכנית הזו. לעזאזל- רק מלצפות בתוכנית גדלות לי שערות לבנות. ואף מילה על התנ"ך.

אם אתה לא "people person", אתה הולך לחוות סבל גדול.  הרי כדי להישאר בעניינים הם צריכים כל הזמן לייצר שיחה, להסתובב, להתמנגל, להסתחבק, לשוחח, ליצור דרמות, לכבות דרמות ולעייף את עצמם אפילו על עצמם.

אם אתה לא מעשן, אתה נדפק שם בכמה דרכים שונות.

אם אתה משתעמם בקלות, אתה תרצה לתלות את עצמך. הרי רוב הזמן הם לא עושים כלום, אין להם כמעט אוכל, אין להם מוזיקה או חומר קריאה. כל מה שיש להם זה שינה ואחד את השני, כאשר "אחד את השני" כולל תככים, צביעות, מריבות והמון הרגשת לבד.

אם אתה אוהב פרטיות, ולו לרגעים מעטים, אתה תמצא את עצמך שותה גלונים של מים רק בשביל ליהנות מכמה רגעי חסד של פרטיות בשירותים.
אומנם בדור 3.0 שבו אנו חיים, פרטיות קצת איבדה משמעות, ואנו בוחרים לשתף את כולם בכל פרט ולו השולי ביותר של חיינו (הי, קוראים לי ליעד ויש לי בלוג).
אך גם לזה יש גבול. והאח הגדול חותך את הגבול הזה בסכין חד ואימתני. האח הגדול מוציא מהמשתתפים את הרגעים הכי חשופים שלהם, את הצדדים הכי פגועים, המשחק כאן הרבה יותר פסיכולוגי מהישרדות, הרבה יותר חודרני מהמרוץ למיליון. קשה, קשה.

אוקי, נכון, לא הגיוני שהכל שם רע. הרי יש גם צחוקים, זו חוויה של פעם בחיים, אפשר למצוא שם חברויות אמיתיות (או שלא?) ואתה יוצא משם בן אדם חזק יותר (או שלא?).
ולמרות זאת, אני לא בטוחה שזה שווה את ההתשה הנפשית.

אבל זו רק אני.




1 בדצמבר 2010

עיר החטאים- סיכום ביניים


בחודש הבא אני חוגגת 3 שנים בתל אביב.
3 שנים רחוק מאמא ואבא.
3 שנים של נסיעה לרעננה כל שישי (עליתם עלי. רעננה זה לא כזה רחוק).
גיסה אחת.
אחיינית אחת.

בחודש  הבא אני חוגגת 3 שנים בעיר הזאת שאני הכי אוהבת בעולם.
3 שנים בהם חרשתי על כל המועדונים עד שנמאס לי מכולם וכרתי ברית עם השטן לא לחזור לשם לעולם (ועכשיו הוא מחזיק בנשמתי).
3 שנים של סחיבת שישיות מים במדרגות. למרות שעזרו לי לפעמים.
3 שנים של חיפוש חנייה.
2 שותפות.
2 סופי שותפויות.
ו-1 אושר של לגור לבד.

בחודש הבא אני חוגגת 3 שנים של הסצינה התל אביבית.
עשרות (מאות?) דייטים.
עשרות (מאות?) אכזבות.
עשרות דייטים ראשונים מוצלחים שהובילו לדייט שני/שלישי/רביעי לא מוצלח.
1 מערכת יחסים רצינית.
3 דברים שאני מעדיפה לא לכתוב עליהם כאן בבלוג.
סקס חסר משמעות (אתם לא מצפים למספר מדויק, נכון?)
סקס עם קצת משמעות.
סקס עם הרבה משמעות.
סקס טוב.
סקס רע.
טוב, נראה לי שסיכמנו היטב את נושא הסקס.

בחודש הבא אני חוגגת 3 שנים של עצמאות.
3 שנים של התבגרות.
3 שנים שבהן אני מבשלת לעצמי (אורז ופסטה נחשב לבשל?).
3 שנים בהן כוס הבייליס הפכה לכוס וויסקי.
3 מנקים שהתחלפו מסיבה זו או אחרת בדירה הקודמת.
1 ליעד שמנקה בעצמה בדירה החדשה.
אלף פעמים בהן חשבתי לחזור להורים כי תל אביב פשוט יקרה מידיי.
אלף ואחת פעמים בהן ביטלתי את המחשבה הזו בשנייה.

בחודש הבא אני חוגגת 3 שנים של AM:PM.
3 משרדי פרסום.
1 סרט ביו טיוב שעבר את מיליון הצפיות.
1 המרוץ למיליון (טוב, כמעט. אבל היינו קרובים, נכון , אודי?)
1 סרט בו הרגליים שלי זכו לתשומת הלב שהן תמיד חלמו עליה
מאות סושי בג'פניקה.
מאות שרימפס בגוצ'ה.
וקפיצה מידיי פעם להוטל מונטיפיורי כשאמא באה לבקר בתל אביב.

בחודש הבא אני חוגגת.
אבל בנינו, אני כל חודש חוגגת.
זה הכיף בתל אביב.


היוש

Related Posts with Thumbnails