סתמי ת'בלוג שלך

חוזרת בשאלה

2011-08-22T17:24:00.001+03:00

הולכים ללמוד על הדור שלנו בשיעורי ההיסטוריה. ו-זה-שאין-לנקוב-בשמו יופיע על הכריכה. זה ברור לכולם.

מה שלא ברור, זה מה בדיוק הולכים ללמוד עלינו, ומה ההשלכות העתידיות שיש לרשת החברתית, ולפייסבוק בפרט, על חיינו.

העולם כמו שאנחנו מכירים אותו השתנה, מהפיכות הפכו להיות עניין שבשגרה והמילה "שיתוף" כל כך שכיחה שבא לי לסטור למישהו. אבל לאן אנחנו מתקדמים מכאן?

זהו לא מאמר מקצועי. אין לי סטטיסטיקות, תובנות ומידע שאין לאף אחד אחר. להפך - יש לי רק שאלות, תהיות ושיר קטן בלב:

כמו שמשק כנפי הפרפר יכול בסופו של דבר לגרום לסופת טורנדו, האם סטטוס פרובוקטיבי שלי יכול בסופו של דבר להפיל את ראש הממשלה?

האם העובדה שגברים משיגים זיונים הרבה יותר בקלות מאז המצאת הצ'אט גורמת לזילות מוסד הזיונים?

למה לעזאזל אנשים מעדיפים שתכתבו להם "מזל טוב" על הקיר מאשר שתאמרו להם את זה פנים מול פנים? מה זה אומר עלינו כיצורים חברתיים? ולמה כשבן אדם שאני לא מכירה כותב לי מזל טוב על הקיר, זה ממלא אותי בשמחה? אנחנו זקוקים לתשומת לב עד כדי כך?

איך אני יודעת שמה שאני מעלה לחלל הווירטואלי לא יחזור אלי בעתיד כמו בומרנג? פעם, הטעויות שהיינו עושים היו נשארות במעגל מצומצם של חברים. היום הטעויות שלנו מונצחות על דפי הפייסבוק לנצח. מצד אחד, עמוד הפייסבוק שלי הוא שלי. הוא העולם שלי ושם אני יכולה לבטא את האני העצמי וכל החרא הזה. מצד שני... אולי אני צריכה לחשוב פעמיים לפני שאני כותבת משהו, כי לכו תדעו מי יראה את זה בעתיד. ואז פתאום גם הלקוח של המשרד שלי מציע לי חברות. וזה, ידידיי, תחילתו של הסוף.

מה ההשלכות לכך שפייסבוק, גוגל, ומי יודע מי עוד מחזיקים עלינו כל כך הרבה מידע? כל אפליקציה שאנחנו מאשרים, כל מילה שאנחנו מחפשים, כל מקש שאנחנו לוחצים עליו – הכל מתועד היטב. ואני רק רוצה לציין שיש לי אח גדול. אבל לא קוראים לו גוגל.

למה אני משתמשת בפורסקוור? מישהו מוכן להסביר לי? מה גורם לי לרצות לשתף אנשים איפה אני עכשיו? שיחשבו שיש לי חיים? שאני מעניינת? אולי העובדה שאני משתפת אנשים בחיי גורמת לי להרגיש פחות בודדה? פחות חסרת משמעות? פחות משעממת? זו תעלומה גם בשבילי. פשוט לא ברור מה גורם לי לשחרר לאוויר העולם איזה אייטם משמים שמספר לכולם איפה אני מסתובבת. כבר עדיף לשחרר לאוויר נפיחה. היא בטוח תעשה יותר אפקט.

החיים החברתיים שלנו נמצאים עמוק בתוך הפייסבוק. ופייסבוק זה אתר רעוע. אתר מלא באגים, מלא חורים, אתר שמנוהל ע"י מכונות שסוגרות פרופילים בלי הצדקה ובלי התראה, אתר עם שירות לקוחות אפילו יותר גרוע משירות הלקוחות של הוט. אתר שמשתנה כל הזמן ללא אזהרה. אתר שלומד על בשרנו את הדרך. חומר למחשבה.

ואף מילה על טוויטר.

זווית אחת שווה אלף מילים

2011-07-04T17:58:00.001+03:00

שתי תמונות, בשינוי קל של 90 מעלות. שני עולמות שונים לחלוטין.

אני נתקלת בתמונה הראשונה והיא ישר מכניסה לי אגרוף בבטן. מעבירה בי גל של עצבות. מזכירה לי שיש עולם בחוץ ולא הכל סובב סביבי. גורמת לי לחוש הקלה ולהיות אסירת תודה על החיים שלי. אני בוהה בה, נבולה בכיסא, במשך דקה ארוכה.

ואז אני גוללת למטה ומגלה את התמונה השנייה. ואיתה מגיע האגרוף השני בבטן. לפתע תחושת העצבות מתחלפת בתחושת מציצנות. לפתע לא נעים לי עוד לבהות בתמונה. אני רוצה לתת לה פרטיות. תחושה שאם נחליף את הנערה בבר רפאלי על השטיח האדום, זה יהיה הרבה יותר טבעי. ובכל זאת, אני לא מצליחה להוריד את העיניים.

שתי תמונות, בשינוי קל של 90 מעלות. שני עולמות שונים לחלוטין.

*התמונות צולמו בהאיטי לאחר רעידת האדמה שנה שעברה. הנערה המצולמת היא פביאן בת ה-15 שנורתה שלוש פעמים, פעמיים מטווח אפס, ע"י משטרת האיטי שחשבה שהיא אחד מהבוזזים. 14 צלמים תיעדו את פביאן, ובכך הפכו את המראה הבלתי נשכח הזה לנוקב, חודר, מכאיב, מעורר- מחקו את המיותר – ביותר שיצא מהטרגדיה הנוראית שקרתה בהאיטי.

התמונות מתוך האתר המדהים iconicphotos

האויב הכי גדול שלי

2011-06-19T16:07:00.000+03:00

כבר כתבתי בעבר על האויב הכי גדול שלי.

בחרתי להתלונן עליו כאן, בפייסבוק, מול חברים, בארוחת שישי ואין לי ספק שגם מול אנשים זרים יצא לי לזרוק מילה רעה או שתיים עליו.

האויב הכי גדול שלי הוא חרא לא קטן שיש שיגידו שאני צריכה לאמץ אותו לחיקי באהבה. האויב הכי גדול שלי, הוא אני בעצמי.

סתם! נראה לכם!? איזו קלישאה.

האויב שלי הוא דווקא השגרה. השגרה השגרתית שחוזרת על עצמה כמו ספירלת היפנוזה שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים עד שבשלב מסוים מאבדים כל פוקוס.

אני מנסה להילחם באויב הזה כבר שנים. דון קישוט בטח מתהפך עכשיו בקברו; "לא למדת שום דבר מהטעויות שלי?" הוא ממלמל בעוד אני רצה עם חרב שלופה לעבר טחנת השגרה.

אומנם המאבק שלי לא הרואי כמו של קישוט אכול הטריפים, אבל זה המאבק הפרטי שלי למען חיים בעלי משמעות. בתור אתאיסטית שמחכה לגודו, הדברים הקטנים שיוצרים עניין והאושר הרגעי והעתידי שלי הם שנותנים לי משמעות.

ולכן שגרה גורמת לי לצמרמורת ושואבת ממני את כל מצב הרוח. אני מפחדת ממנה ועם זאת מוצאת את עצמי נשאבת אליה כל פעם מחדש.

אני יכולה להמשיך ולדבר על המפלצת הזו, האויב הנורא שלי, לנצח. אך בשבילכם, חבריי לעידן ה-140 תווים, אקצר ואגיע לפואנטה:

אדון פילד- הגבר בחיי, הבחין בי יום אחד אומללה ומוכת שגרה והציע לי הצעה שאני לא יכולה לסרב לה: "סופ"ש ליעד". סופ"ש שלם שבו אני רשאית לבקש, לדרוש ולהחליט כל דבר ואדון פילד יהיה חייב לשתף איתי פעולה. סופ"ש של שבירת שגרה בו אני יכולה להתפרע והוא ילך איתי באש ובמים בלי לומר מילה.

ההתרגשות הייתה בשיאה ומיד התחלתי לחשוב מה אני רוצה שיקרה באותו סופ"ש משמעותי. ואתם יודעים מה עלה במוחי? כלום. פשוט פאקינג כלום.

מלבד רעיונות מינוריים כמו "שיעשה לי מסג'", "שיכין ארוחת ערב במקומי", "שירד לי כל בוקר" – לא ידעתי מה אני רוצה.

"מה את היית רוצה?" שאלתי חברה. "שיחליף את החול של החתולה במקומי" ענתה בעיניים נוצצות.

ואז זה הכה בי: אני מתמרמרת על השגרה שבחיי כשאני לא באמת יודעת מה הייתי רוצה לעשות אחרת. כמובן שטיסה לחו"ל כל חודש או החלפת עבודה כל חודשיים בהחלט ישברו את האמא של כל השגרות, אך הן דורשות גב כלכלי שעיר במיוחד. החוכמה היא לשבור את השגרה בלי לשבור את החיסכון, ואין לי מושג איך עושים את זה כשמגיעה ההזדמנות.

הובסתי. כנראה שהשגרה טבועה בי. כנראה ששבירת שגרה היא פריווילגיה של אנשים פרועים או עשירים וכנראה שאני מקורית בעבודה, אך כשזה מגיע לחיי האישיים אני יבשה כמו צנון.

"סופ"ש ליעד" מתקרב ובא ואני עומדת מולו חסרת אונים כמו ילדה בחנות ממתקים בלי כסף ובלי אומץ לגנוב משהו.

ובמילה אחת לסיכום: אוף.

נ.ב – הסופ"ש המיוחל הולך להתקיים בסופ"ש הזה, 23-25.6. זו ההזדמנות שלכם, 565,708 קוראים מדהימים שלי, להוכיח מה אתם שווים.

עכשיו ככה שוברים שגרה!

מה זאת אהבה?

2011-04-19T18:26:00.000+03:00

כל בני האדם הם ישויות נפרדות.

לכל בן אדם יש את האי הקטן שלו. יש מוח גדוש במחשבות שרק הוא מכיר ויודע.

אף בן אדם לא יכול לברוח מעצמו. הוא חי עם ה"אני" כל הזמן, מדבר עם עצמו, בונה לעצמו עולמות. וכשהאנשים סביבך ילכו, אתה עדיין תישאר שם, עם המחשבות, התקוות, הרגשות.

הקיום הנפרד הזה יכול להיות מתיש, בודד, משעמם, צפוי, קשה. והפתרון לנפרדות האנושית הוא אדם נוסף לחלוק איתו את משמעות הקיום. כלומר, הפתרון הוא אהבה.

אז מה זאת אהבה? אם החיפוש אחר אהבה נובע מהפחד לחיות בנפרד, איך יודעים שמצאנו אהבה אמיתית ולא רק מישהו שפשוט התרגלנו לחלוק איתו את חיינו?

בטוח שאהבה מורכבת גם מנוחות והרגל. וזה בסדר. למצוא בן אדם שנוח לך איתו זו הצלחה שלא תסולא בפז. כל עוד נוחות היא רק אחד מהמרכיבים של אהבה. ומה עם שאר המרכיבים? האם הם שונים אצל כל אחד? האם כשאני אומרת "אני אוהבת אותך" והוא עונה לי "אני אוהב אותך", שנינו מתכוונים לאותו הדבר?

לדעתי התשובה היא לא. מאותה סיבה שאני אבכה בסרט מסוים ואתם לא. אנשים חווים את החיים בצורה אחרת אחד מהשני. וכך גם את האהבה. ולכן כל כך קשה להגדיר מהי אהבה. כי היא אסופה של רגשות ותחושות שמשתנים מאדם לאדם.

אז מה יותר חשוב באהבה, לאהוב או להיות נאהב? כולם רוצים לענות "שניהם באותה מידה", אבל- הפתעה! אנחנו לא חיים בעולם מושלם. ובכמה אהבות יש איזון מושלם בין שני בני הזוג ורמת האהבה שלהם אחד לשנייה שווה? אולי זה בא בגלים. לפעמים אתה אוהב יותר. לפעמים אתה נאהב יותר.

...ואם הייתם חייבים לבחור, צד אחד בלבד, מה הייתם בוחרים?

בזמן שאתם חושבים על תשובה, תרשו לי לצטט את אריך פרום, מחבר הספר "אומנות האהבה", שאומר כי האהבה עוזרת להתגבר על תחושה הנפרדות והבידוד, אבל גם מאפשרת לאדם להיות הוא עצמו. זו הגדרה נפלאה בעיניי. אף פעם לא התחברתי למשפט two become one. אחד ועוד אחד זה שניים, וזו היא המהות של האהבה. גם לחלוק את חיי עם מישהו וגם להישאר אני. אהבה זה לא ליצור אחד שלם אלא להעצים את השניים.

אז מה זאת אהבה? אהבה זה לרצות לתת לאדם השני. ומנגד, אהבה היא גם הרצון לקבל ולהכיל. אהבה תצליח לשרוד אם בני הזוג יצליחו לאזן בין התפשרות לעיתים ובין התעקשות לעיתים.

וכמובן שאהבה מכילה גם את המרכיבים של סטוץ: הרצון לגעת, המשיכה הפיזית, התשוקה. רק שבאהבה, שהיא ארוכת טווח, התחושות הללו יתעצמו וידעכו ויתעצמו, גלים עולים גלים יורדים. כי אי אפשר לחיות את החיים עם אדרנלין גבוה כל הזמן. זה מתיש, וחוץ מזה אנחנו נתרגל ואז גם זה יתחיל לשעמם אותנו. אחד הדברים היפים באהבה מוצלחת זה העליות והמורדות. רכבת הרים שנותנת לנו לטעום ממגוון תחושות, שמורידה אותנו למטה כדי שנעריך את הלמעלה, שמפתיעה אותנו ומספקת לנו קצת דרמה, כדי שיהיה מעניין.

אז מה זאת אהבה? אם אני אשאל בחורה בת 15, גבר בן 30 וזוג בני 55 מה היא אהבה, אקבל הרי תשובות שונות בתכלית, כי אהבה היא תלוית זמן וניסיון, וכמו שכבר אמרתי ובטח הנהנתם בהתלהבות והסכמה, היא שונה מאדם לאדם.

אז למה לעזאזל אני כותבת את הפוסט הזה ושואלת כל כך הרבה שאלות? לא יכולתם להשתיק אותי כבר בהתחלה ופשוט להגיד לי לחיות את הרגע? למי אכפת מה זאת אהבה. העיקר שטוב לי.

איזה כיף זה להשתין בטבע

2011-03-29T13:11:00.001+02:00

רעיונות טובים צריך להפיץ! עזרו לנו לגרום לרעיון הזה להתגשם!

פוסט על כלום או אולי על הכל

2011-02-28T17:33:00.002+02:00

בגיל 23 הגעתי לתל אביב לדירה מדהימה אך חסרת כל ריהוט. לאחר שאני והשותפה שלי גילינו שישיבה על הרצפה בינואר זו לא הדרך ליהנות מהעצמאות התל אביבית, רכשנו ספה.

כעבור שבועיים, בין השעות תשע בבוקר לשתיים בצהריים, היא הגיעה. ספה חומה וחייכנית. הספה מוקמה בדירה מול ה-יס מקס ומאז נחתו עליה המון ישבנים, כאשר ה-mayor היה ללא ספק התחת שלי.

מה הספה הזו לא עברה? שתי שותפות, חתול עם ציפורניים שלא היו מביישות את פנינה רוזנבלום, כתמי סויה מערבי סושי סוערים, שנ"צים, הזלות ריר, ישבנים נשיים וחינניים וישבנים גבריים ומוצקים (לרוב), מעבר דירה אחד והרבה הרבה ישבן שמחובר לגוף הארוך שלי. דפקתי שם שעות כאילו הספה הזו היא הדרך לשלום עולמי. חיבתי העזה לטלוויזיה, ספרים (פעם כשהיה לי זמן...) ובאופן כללי לזמן איכות עם עצמי (לא התכוונתי למשהו מיני אבל אם בא לכם קחו את זה לשם) גרמו לספה הזו לעבוד קשה.

הייתי רוצה לומר שהספה שרדה הכל בכבוד. אך זה יהיה שקר. לצערי הרב הספה פיתחה תסמונת בשם "תסמונת השקע" שהמאפיינים שלה הם, אולי תופתעו לשמוע, שקע ענק.

בהתחלה השקע נראה תמים למראה, התאים בצורה מושלמת לתחת שלי וחשבנו שאולי הוא רק שקע ממאיר. אבל לאט לאט, בלי ששמתי לב, השקע גדל.

השקע המאנייק כל כך גדל עד שכבר לא נותרה ספה. רק שקע. השקע בלע את הספה. פריטים היו נשאבים פנימה. אורחים תמימים שהתיישבו במרכז הספה לא נראו עוד. אני מצטערת גברת כהן, הבן שלך יחסר לכולנו.

ועם כל זאת, יש לי כבוד לחתיכת חרא שקע הזה. הוא ראה הרבה בחייו. הוא ליווה אותי ברגעים השמחים והעצובים. תמיד קיבל את התחת שלי באהבה, גם בימי חורף בהם הוא גדל קצת וגם בימי קיץ בהם היה מלא חול.

אבל סופו של כל שקע לשקוע. השקע שלי ספג כבר הכל. ואחרי 3 שנים של התהוללות תל אביבית, השקע עזב את הבניין, ופינה את מקומו לספה חדשה, אדומה, שלימים תפתח שקע משלה, אין לי ספק.

להתראות לך שקע, ושלום לך ספה חדשה! התחת שלי מאוד מתרגש. זוהי תחילתו של עידן חדש.

זוהי תחילתה של ידידות נפלאה

מי שרוצה להיות במערכת יחסים מונוגמית שילחץ לייק

2011-01-19T17:33:00.001+02:00

עד לאחרונה יצאתי עם גברים שלא הצליחו להחזיק מעמד בחיי הסוערים ולכן יכולתי להרשות לעצמי לכתוב עליהם בחופשיות. או מנגד, הגבר שכן החזיק מעמד (קצת, החזיק מעמד קצת) לא קרא בכלל את הבלוג ולכן גם עליו ריכלתי בגסות.

אבל עכשיו... עכשיו נדפקתי. יוצאת עם גבר כבר זמן מה ולא יכולה לכתוב עליו מילה. קורא את הבלוג, המאנייק.

ובכל זאת, כמה כבר אפשר להחזיק מעמד בלי לשתף אתכם, 2.4 מיליון הקוראים שלי? אז נכנעתי. הנה אני כאן, ואני מוכנה לדבר.

הגבר שלי, נקרא לו סרג', יוצא איתי כבר חודשיים. סרג' הוא בן אדם נאמן. וסרג' גם מאוד אוהב סקס. כשמצרפים את כל העובדות הללו יחד, סרג' מתעורר מהשנ"צ מזיע כולו. כי סרג' מפחד ממונוגמיה.

מונוגמיה- מצב שבו אדם או בעל חיים שומר אמונים לבן זוג אחד ואינו מקיים יחסי מין עם מספר פרטנרים במקביל (אני יודעת שכולכם יודעים מזה מונוגמיה, אבל זה פשוט כיף לצטט דברים מויקיפדיה).

בערך מהיום הראשון שנפגשנו הוא לא מפסיק לתהות בקול רם על קנקנו של המושג הזה שנקרא מונוגמיה. איך אפשר? בשביל מה צריך? מה זה נותן? מה הטעם? איפה ארוחת הערב שלי, אישה!

מחקר משנת 2009 שמצאתי באתר האזוטרי "גוגל" מגלה כי כמעט 70% מהגברים בישראל הודו כי בגדו בנשותיהם. ומצד שני, מחקר אחר גילה שנשים, בממוצע, דווקא מסורות למערכות היחסים הרומנטיות שלהן, מה שכנראה מדכא את היחס שלהן לפרטנרים אלטרנטיביים. בנות, נדפקנו. ולא, לא תרתי משמע.

אז למה כל כך קשה לאנשים לשמור על מונוגמיה מינית? הסיבה הבסיסית ביותר היא שזהו דחף. דחף לכבוש, דחף מיני גרידא. סיבה אחרת היא שהסיפוק ממערכת היחסים אחרי הנישואים יורד. צחקנו, נהנינו, חווינו חוויות, ילדנו ילדים. ועכשיו מה? מחפשים סיפוקים במקומות אחרים. ואולי זה בגלל השחיקה הרגשית שחווים בני זוג עקב כל הקונפליקטים והוויכוחים בניהם? בקיצור, אני יכולה להמשיך לחשוב על סיבות עד מחר, אבל קבעתי עם חברה היום בערב, אז נמשיך הלאה.

רגע, אם כך, למה אנשים לא חיים במערכת יחסים אוהבת ומוצלחת, כשמידי פעם הם שוכבים עם אחרים?

אה-אה! שאלה מצוינת. ואני חושבת שיש שתי סיבות עיקריות. הראשונה והברורה היא קנאה. עם יד על הלב, חושבים שתוכלו לחיות בשלום עם הידיעה שבן/בת הזוג בילו עם מישהו אחר? נגעו, התנשקו, התחבקו, היו אחד בתוך השנייה. היו אחד בתוך השנייה!!! אוי, אוי, אוי, הקנאה.

סיבה שנייה היא גבולות. בני אדם צריכים גבולות. האם אפשר להישאר במערכת יחסים רצינית, מוצלחת ואוהבת כשבני הזוג רשאים לשכב מהצד כשמתחשק? הרי הסיבוכים שייווצרו ידועים מראש. פתאום אחד מהצדדים יעשה את זה כל הזמן, פתאום אחד מהם לא ירצה יותר, פתאום הם ימצאו את עצמם מחפשים את זה כל הזמן.

השאלה הגדולה היא האם הפתרון היחיד הוא לשכב עם אנשים אחרים, או שזוג שמגיע לצומת הדרכים הזה יכול יחד למצוא את הפתרון בחדר המיטות הפרטי. ואני רוצה להאמין שבמערכת יחסים פתוחה, כנה ואוהבת, האופציה השנייה יכולה לעשות את העבודה.

אבל עד היום שבו אני וסרג' נצטרך לדון ברצינות בנושא, יעבור עוד המון מיץ אננס מתחת לגשר.

יש חיים אחרי המוות

2010-12-29T12:40:00.001+02:00

אני חיה בבועה. מרחפת לי בעולם הקטן שלי ופוגשת צדדים אחרים במדינה שלנו בעיקר על גבי YNET.

אני מתעסקת רוב הזמן בבעיות שלי ושל הקרובים אלי. מרגישה רע כשקוראת על אסון או טרגדיה אך ממשיכה הלאה לאכול את ארוחת הצהריים שלי.

אני כל הזמן אומרת שאלך לתרום דם, אבל לא עושה את זה. פעם אחת התנדבתי באירוע לנשים מוכות והרגשתי שעשיתי את שלי ל-5 השנים הקרובות.

אפילו את סבא וסבתא שלי אני בקושי מבקרת.

ואתם יודעים מה? אני חושבת שרובכם כמוני. לכל אחד מאתנו האי הקטן שלו, העיסוקים האישיים שלו, הפחדים הפרטיים שלו. למי יש זמן או חשק לעזור לאחרים, להשפיע על הסביבה, לתרום זולת?

אני מצאתי דרך. חתמתי, כבר לפני כמה שנים, על כרטיס אד"י.

עצרו: זה לא תוכן שיווקי. מלבד הכרטיס שיש לי בארנק, ותמונה שלי עם הכרטיס בעמוד בפייסבוק שלהם, אין לי שום קשר לארגון. כל מה שאכתוב עכשיו יוצא מליבי ומתחושותיי האישיות בלבד.

כותרות היממה האחרונה הן מותו הטרגי של כוכב הכדורגל אבי כהן. עקבתי, כמו כולם, אחרי מצבו, וליבי נצבט, כמו של כולם, כשהודיעו על מותו. אך גם התעצבתי לשמוע, לא כמו כולם, שמשפחתו נוטה שלא לתרום את איבריו, למרות שהוא חתום על כרטיס אד"י.

אני לא רוצה לשים את משפחתו במרכז הדיון. בכל זאת, לא שופטים אדם בעת צער וכו'.

אך אשתמש באירוע שלהם כדי להעלות שני נושאים מטרידים:

דבר ראשון, מדוע, למרות שאדם חותם על כרטיס אד"י, ההחלטה הסופית היא של משפחתו? בוודאי ובוודאי שברגעים כאלה יש להתחשב ברגשות המשפחה, הצער שלהם הוא הגדול ביותר ולהם מגיע לקבוע את המשך הדרך. אך ההחלטה שלהם לא יכולה לבוא על חשבון החלטת הנפטר. לבצע את רצונות המת זהו כבוד בסיסי כלפיו וכלפי מי שהוא היה. לתרום את איברי אהובינו ע"פ בקשתם ולעזור לחיים של אחרים- זוהי הנחמה הגדולה, לא העובדה שגופו נשאר שלם.

דבר שני, למה לא כולם חותמים על הכרטיס? למה זה לא מובן מאליו שלאחר המוות, במידה והאיברים תקינים, לא תורמים אותם? ישנן מספר סיבות שאני יכולה לחשוב עליהן:

1. השמועה, או האמת, כי אדם שמגיע במצב קשה (לא עלינו) וחתום על כרטיס אד"י, הרופאים לא ילחמו על חייו כמו שהיו נלחמים על חיי אדם ללא כרטיס. לא הצלחתי למצוא בסיס לשמועה אך גם לא הצלחתי להפריך אותה. אם מישהו מכם רופא או מכיר אחד, אשמח לשמוע את דעתו בנושא.
2. אנשים מפחדים להתמודד עם המוות. מרגישים שהם "פותחים פה לשטן" ומזמנים על עצמם אסון אם הם חותמים על הכרטיס. "מה אני צריך להסתובב עם כרטיס המוות הזה בארנק" הם חושבים לעצמם. והרי זו שטות גמורה.

3. המחשבה שקוברים גוף לא שלם, "גוף מפורק", קשה לאנשים. אבל למה? הגוף הוא רק כלי. הקבורה היא סמלית. הנפש שלו לא נפגעת אם קוברים אדם ללא הכבד שלו. הנשמה היא שמשתחררת לחופשי והגוף נשאר מתחת לאדמה. לפי חוקי היהדות ועל פי דעת מרבית הרבנים, תרומת איברים- כאשר היא מתבצעת על פי חוקי ההלכה, יכולה להיות מצווה גדולה.

אני מרגישה שחתימה על כרטיס אד"י זה המעט שאני יכולה לעשות. המעט ביותר. אינני רוצה להישאר אנוכית גם אחרי מותי.

כולנו במרדף אחרי החיים, במרוץ אישי לעבר האושר, במחשבה שלא הכל לחינם, בתקווה לעשות דברים טובים עם עצמנו. הנה ההזדמנות שלכם.

אח שלי, זה לא אתה זו אני

2010-12-19T18:00:00.001+02:00

"שלום, מדברת מיכל מההפקה של האח הגדול, אני רוצה להזמין אותך להשתתף בתוכנית"

אם הייתם מקבלים כזו שיחת טלפון, הייתם הולכים?

אני מנחשת שהרוב יגידו 'כן'.

המחשבה לזכות בתהילה, גם אם היא ל-15 דקות, מפתה עד מאוד. וזה עוד לפני שהזכרתי שאיפשהו ברקע מנצנץ הפרס של מיליון שקלים – אבל בואו לא נלך כל כך רחוק.

השתתפות באח הגדול יכולה להקפיץ את הקריירה לבלוגרית כמוני ולהפוך את 124 אלף הקוראים שלי ל-400 אלף קוראים. השתתפות באח הגדול יכולה לעזור לי להפוך להיות השחקנית שתמיד רציתי להיות. השתתפות באח הגדול יכולה להעניק לי בגדים חינם ב-H&M.

ובכל זאת, לא נראה לי שהייתי הולכת.

אם אתה לא בן אדם סבלני, ויותר מזה- סובלני, אתה תאבד לפחות 3 שנים מהחיים שלך בתוכנית הזו. לעזאזל- רק מלצפות בתוכנית גדלות לי שערות לבנות. ואף מילה על התנ"ך.

אם אתה לא "people person", אתה הולך לחוות סבל גדול. הרי כדי להישאר בעניינים הם צריכים כל הזמן לייצר שיחה, להסתובב, להתמנגל, להסתחבק, לשוחח, ליצור דרמות, לכבות דרמות ולעייף את עצמם אפילו על עצמם.

אם אתה לא מעשן, אתה נדפק שם בכמה דרכים שונות.

אם אתה משתעמם בקלות, אתה תרצה לתלות את עצמך. הרי רוב הזמן הם לא עושים כלום, אין להם כמעט אוכל, אין להם מוזיקה או חומר קריאה. כל מה שיש להם זה שינה ואחד את השני, כאשר "אחד את השני" כולל תככים, צביעות, מריבות והמון הרגשת לבד.

אם אתה אוהב פרטיות, ולו לרגעים מעטים, אתה תמצא את עצמך שותה גלונים של מים רק בשביל ליהנות מכמה רגעי חסד של פרטיות בשירותים.

אומנם בדור 3.0 שבו אנו חיים, פרטיות קצת איבדה משמעות, ואנו בוחרים לשתף את כולם בכל פרט ולו השולי ביותר של חיינו (הי, קוראים לי ליעד ויש לי בלוג).

אך גם לזה יש גבול. והאח הגדול חותך את הגבול הזה בסכין חד ואימתני. האח הגדול מוציא מהמשתתפים את הרגעים הכי חשופים שלהם, את הצדדים הכי פגועים, המשחק כאן הרבה יותר פסיכולוגי מהישרדות, הרבה יותר חודרני מהמרוץ למיליון. קשה, קשה.

אוקי, נכון, לא הגיוני שהכל שם רע. הרי יש גם צחוקים, זו חוויה של פעם בחיים, אפשר למצוא שם חברויות אמיתיות (או שלא?) ואתה יוצא משם בן אדם חזק יותר (או שלא?).

ולמרות זאת, אני לא בטוחה שזה שווה את ההתשה הנפשית.

אבל זו רק אני.

עיר החטאים- סיכום ביניים

2010-12-01T18:24:00.001+02:00

בחודש הבא אני חוגגת 3 שנים בתל אביב.

3 שנים רחוק מאמא ואבא.

3 שנים של נסיעה לרעננה כל שישי (עליתם עלי. רעננה זה לא כזה רחוק).

גיסה אחת.

אחיינית אחת.

בחודש הבא אני חוגגת 3 שנים בעיר הזאת שאני הכי אוהבת בעולם.

3 שנים בהם חרשתי על כל המועדונים עד שנמאס לי מכולם וכרתי ברית עם השטן לא לחזור לשם לעולם (ועכשיו הוא מחזיק בנשמתי).

3 שנים של סחיבת שישיות מים במדרגות. למרות שעזרו לי לפעמים.

3 שנים של חיפוש חנייה.

2 שותפות.

2 סופי שותפויות.

ו-1 אושר של לגור לבד.

בחודש הבא אני חוגגת 3 שנים של הסצינה התל אביבית.

עשרות (מאות?) דייטים.

עשרות (מאות?) אכזבות.

עשרות דייטים ראשונים מוצלחים שהובילו לדייט שני/שלישי/רביעי לא מוצלח.

1 מערכת יחסים רצינית.

1 מערכת יחסים משוגעת.

3 דברים שאני מעדיפה לא לכתוב עליהם כאן בבלוג.

סקס חסר משמעות (אתם לא מצפים למספר מדויק, נכון?)

סקס עם קצת משמעות.

סקס עם הרבה משמעות.

סקס טוב.

סקס רע.

טוב, נראה לי שסיכמנו היטב את נושא הסקס.

בחודש הבא אני חוגגת 3 שנים של עצמאות.

3 שנים של התבגרות.

3 שנים שבהן אני מבשלת לעצמי (אורז ופסטה נחשב לבשל?).

3 שנים בהן כוס הבייליס הפכה לכוס וויסקי.

3 מנקים שהתחלפו מסיבה זו או אחרת בדירה הקודמת.

1 ליעד שמנקה בעצמה בדירה החדשה.

אלף פעמים בהן חשבתי לחזור להורים כי תל אביב פשוט יקרה מידיי.

אלף ואחת פעמים בהן ביטלתי את המחשבה הזו בשנייה.

בחודש הבא אני חוגגת 3 שנים של AM:PM.

3 משרדי פרסום.

1 סרט ביו טיוב שעבר את מיליון הצפיות.

1 המרוץ למיליון (טוב, כמעט. אבל היינו קרובים, נכון , אודי?)

1 סרט בו הרגליים שלי זכו לתשומת הלב שהן תמיד חלמו עליה

מאות סושי בג'פניקה.

מאות שרימפס בגוצ'ה.

וקפיצה מידיי פעם להוטל מונטיפיורי כשאמא באה לבקר בתל אביב.

בחודש הבא אני חוגגת.

אבל בנינו, אני כל חודש חוגגת.

זה הכיף בתל אביב.

היוש

מזל טוב! אתה בן 90!

2010-11-22T13:50:00.011+02:00

סבא שלי, שכבר זכה לככב כאן בבלוג, חוגג החודש 90.

כל שבט קליין (כל שבט קליין... אנחנו אשכנזים, זה לא שבט כזה גדול) עומד להתאסף ולחגוג ליצחק קליין 90 שנים על פני כדור הארץ.

אני אומרת 90, אני כותבת 90, אבל אני לא מצליחה לקלוט את המספר הזה. כמו שהמוח הקטן שלי לא מצליח לתפוס איך זה שליקום אין סוף והוא תמיד מתרחב, כך המוח שלי לא מצליח לעכל 90 שנים של חיים.

זקנה זה עצוב. קשה לראות אנשים שאתה אוהב מזדקנים. ואני בטוחה שיותר מזה, קשה לאותם אנשים לקבל שהם מזדקנים.

סבא שלי הוא איש עשייה. תמיד מסתובב בחצר בלי חולצה, מתקן, משפץ, מטפס, מתכופף. הוא יודע שהוא כבר לא במיטבו, אבל להפסיק את הדברים הקטנים שמעסיקים אותו במהלך היום הוא מסרב. מצד אחד אנחנו חוששים ודואגים לו, ומצד שני מבינים את הרצון שלו להמשיך את סדר היום שהוא אוהב, להמשיך לחיות את חייו כמו שהוא רוצה ולא כמו שהזקנה מכתיבה לו.

הרי אף אחד לא רוצה למצוא את עצמו מזדקן בסבל, בחוסר אונים. אף אחד לא רוצה להפוך לנטל ולאבד את מי שהוא היה. זה הפחד הגדול ביותר.

לכן הידיעה שסבא היקר שלי ממשיך ללכת לקנטרי קלאב בבקרים, ממשיך להשתזף בשמש החמימה בחצר, ממשיך לנפוש בים המלח, ממשיך לשחק ברידג', ממשיך ליהנות מהמאכלים של סבתא שלי, הידיעה הזו מנחמת ומשמחת.

לסבא שלי מגיע את כל הטוב שבעולם.

אז סבא, למרות שאתה לא קורא את הבלוג שלי (האמת שאתה בכלל לא יודע שיש לי בלוג. האמת שאין לך מושג מה זה בלוג. האמת שאתה בכלל לא יודע מה עושים באינטרנט. האמת שבנייד אתה בקושי יודע להשתמש) אני מאחלת לך את שני הדברים החשובים ביותר: אושר ובריאות.

ולמרות שאני לא אומרת את זה מספיק, וכמעט אף פעם לא באה לבקר, אני אוהבת אותך המון. המון. המון.

סבתא מלכה וסבא יצחק :)

דפוק, דפוקה, נדפקנו

2010-11-14T17:14:00.001+02:00

"...לא נראה לי שאני זה מה שאת צריכה"

כן. כן כן, אתם קוראים נכון. כן, ממש ככה.

התירוץ הכי ישן בספר- "אני דפוק", התדפק על דלתי. מעיין גרסת "זה לא את, זה אני" של המאה ה-21. הידד.

מה זה אומר בעצם, "אני דפוק" או "אני לא בן אדם פשוט"? אני אשמח אם מישהו יסביר לי. כי כולנו דפוקים כשזה בא למערכות יחסים. לכל אחד יש את ההפרעות שלו, את השטויות שלו. אבל גבר לא מתחיל לצאת עם בחורה ואחרי 4 דייטים נזכר "הי! שכחתי לגמרי, אני דפוק! זה לא יכול לעבוד".

כנראה שהמציאות היא, שהוא פשוט לא בעניין שלי.

אני מניחה שאין לי מה לעשות מזה סיפור. הרי לא תמיד נעים לומר את האמת, ולהתחבא מאחורי תירוץ מטופש הרבה יותר קל ונוח.

וככה זה עובד. בנות, הדפיסו ושימו על המקרר:

כשהוא אומר לך: אנחנו מתקדמים נורא מהר, הוא בעצם מתכוון ל: תכלס, רק רציתי שנשכב.

כשהוא מצהיר בגילוי לב: אני מרגיש שאני נקשר אליך יותר מידיי וזה מלחיץ אותי, הוא בסך הכל רוצה לומר: תקשיבי, לא ממש בא לי לראות אותך יותר.

כשהוא ממלמל בביישנות: אני בן אדם לא פשוט, אמרתי לך את זה בהתחלה, הוא מנסה לרמוז לך: את לא כזו מגניבה כמו שאת חושבת.

נראה לי שפעם הבאה כשאני לא אהיה מעוניינת בבחור, במקום להגיד לו "זה לא עובד", אני אשעשע את עצמי עם, נגיד: "תראה, אני מרגישה שאתה נכנס לחיים שלי מהר מידי, הבעיה שמאז שהכלב שלי מת יש לי פחד ממחויבות".

תופס, לא?

אייפון- יותר יפה או יותר חנון?

2010-11-07T14:10:00.002+02:00

כשרק התחילה מגפת הפייסבוק, החלטתי שאני לא אקח בה חלק. רציתי למרוד, החלטתי למחות, ניסיתי להיות מיוחדת.

אבל לצערי, אף אחד לא היה צריך להתאמץ במיוחד כדי שאשבר. מבחורה חסרת פייסבוק הפכתי להיות מכורה שכותבת למפלצת הזו מכתבי אהבה.

כעת, אני מנסה למרוד באייפון. מי צריך את השטות הזו? תכלס, חרא טלפון, והמכשיר הזה בסופו של דבר גורם לך להיות מחובר באינפוזיה לפייסבוק, לאינטרנט ולהתמכר לכל מיני אפליקציות חסרות כל תכלית.

אבל אז הוזמנתי לאירוע בלוגרים של היפה והחנון 2 מטעם ערוץ 10. מצאתי את עצמי מוקפת באייפונים של שאר הבלוגרים מסביבי, שלא הפסיקו להתעסק עם המכשיר, לעדכן סטטוסים, לבדוק מה מזג האוויר בסין ולעדכן בפורסקוור שהם עכשיו בשירותים של קראון פלאזה חיפה.

ובלי ששמתי לב, היא התגנבה, לאיטה, כמו נחש ערמומי: הקנאה. כן, קינאתי. רציתי גם. חשקתי במכשיר האיום הזה. שנאתי אותו ואהבתי אותו בו זמנית. Story of my life.

hello, stranger

לכן, החלטתי להטביע את יגוני באלכוהול (נו, על מי אני עובדת, לא חשוב איזה רגש אני חווה, אני תמיד רוצה להטביע אותו באלכוהול), ולא הייתה מאושרת ממני כאשר פתחנו בקבוקי יין בארוחת הערב המפנקת, או כאשר לקחו אותנו לבר המלון למשחקי קוקטליים.

(צילום: ליאת אלבלינג)

ובין כוס יין אחת לכוס מרטיני השביעית, מצאתי את עצמי ישנה עם גבר זר בחדר.

ההפקה הנפלאה של ערוץ 10 ארגנה לנו אירוע משעשע בסגנון "היפה והחנון" וחילקה אותנו לזוגות, איתם חלקנו חדר. אני הוצמדתי לעמרי, בחור מקסים שנהנה להסתכל על גברים בדיוק כמוני, כך שיכולתי לישון בשלווה.

בכל התחרויות הזוגיות שערכו לנו לאורך האירוע, שהתבססו על כמה לייקים אנו מקבלים יחד, תפסתי טרמפ על בן זוגי החדש שנהנה מ-30 אלף חברים בעמוד הפייסבוק של הבלוג שלו. על כל לייק שאני הצלחתי להשיג, הוא השיג 30. אם אני אגיד לכם שהייתה לי בעיה לרכב על ההצלחה שלו, אני אשקר. רכבתי גם רכבתי (לא, לא תרתי משמע, סוטים).

"נו, עשו לי לייק?" (צילום: טמיר כהן)

בערב צפינו בפרק הראשון של היפה והחנון. היה מעולה ומצחיק ובתור אוהבת ריאליטי שכמותי- אין ספק שזו אחת התוכניות האהובות עליי.

כששאלתי את איליה, אחד ממשתתפי העונה הקודמת שבילה איתנו באירוע, האם זה מבויים- הוא טען בתוקף שכל מה שהמשתתפים אומרים הוא אמיתי. כמובן שההפקה מלבישה את כולם בקיצוניות מכוונת, ובטסטמוניאלס עורכים הכל בצורה מסוימת, אך הפנינים שיוצאות למתמודדים מהפה הן מקוריות ואמיתיות לחלוטין. שזה פשוט תענוג.

איליה, הראשון משמאל, מתרגל את המבט הסקסי שלמד בעונה הראשונה של התוכנית (צילום: טמיר כהן)

בערב יצאנו לבלות בעיר האורות חיפה, בבוקר למחרת התיישבנו לשמוע קצת על המיניות שלנו בשיעור גרפולוגיה (יש לי נ' זוויתית, מי יכול לנחש מה זה אומר?) ובצהריים כבר שרנו שירי ארץ ישראל בדרכנו חזרה למרכז.

לסיכום, היה ממש כיף, ביליתי עם אחלה אנשים, גיליתי שסשה גריי מ"הפמליה" היא באמת כוכבת פורנו (!!!), והכי חשוב: החלטתי שאולי הגיע הזמן לרכוש לעצמי אייפון, או כמו שחברתי שרה אמרה לי אתמול: "ליעד, לפעמים את צריכה לקחת את הערכים שלך, ולזרוק אותם לפח".

אז ערכים יקרים, נתראה בסיבוב.

והנה דיאלוג קצרצר שמסכם יפה את האירוע:

בלוגרית מחפשת משמעות

2010-11-02T18:04:00.006+02:00

שלום. קוראים לי ליעד ויש לי בלוג.

בלוג בו אני כותבת את הגיגיי המחודדים, הנואשים, הטיפשיים, הכנים והשקריים להפליא, צוחקת מעצמי, צוחקת על אחרים ו... כו'.

הרבה פעמים עוברת בראשי המחשבה "בשביל מה אני צריכה את כל זה?". הפעם החלטתי לשתף אתכם, שלושת טריליון הקוראים שלי, בתהיות וההתלבטויות שלי, שהרי אתם בסופו של דבר הסיבה לקיומו של בלוג זה.

7 סיבות להמשיך ולכתוב את הבלוג:
1. "חבל לראות כשרון כזה מתבזבז" (סבתא מלכה)

2. זה נחמד לפעמים לחלוק רגעי אושר ומשבר עם אנשים זרים לחלוטין

3. אני עובדת במשרד אינטראקטיב. זה מתבקש.

4. אולי יגלו אותי ואהפוך לסופרת / תסריטאית / כוכבת קולנוע / כוכבת ריאליטי / כוכבת פורנו.

5. כי לפעמים אני מקבלת דברים חינם

6. זה עוזר ליצור קשרים עסקיים

7. כי זה כיף!

10 סיבות להפסיק לכתוב בלוג:

1. "את לא כזו מוכשרת. אני יכול לכתוב הרבה יותר טוב ממך" (אח שלי)

2. החיים שלי לא כאלה מעניינים, תכלס.

3. האם אני באמת רוצה לשתף אנשים זרים, חלקם מזילים ריר, בסודות הכי כמוסים שלי?

4. בכדי לנהל בלוג באמת באמת מוצלח אני צריכה להיות בן אדם ממש חברותי, ליצור אינטראקציות עם אנשים זרים בכדי שיכירו את הבלוג, להשקיע בפרסום שלו ברחבי הרשת, להיות נחמדה לכולם, להשקיע בקשרים וירטואליים, בקיצור, הבנתם את הפואנטה. הבעיה שהפואנטה הזו ממש לא לטעמי, ואני פשוט מסרבת לעשות את כל הדברים הנ"ל.

5. כי אם לא יגלו אותי ולא אהפוך לסופרת / תסריטאית / כוכבת קולנוע / כוכבת ריאליטי / כוכבת פורנו, אני נורא אתאכזב.

6. למי יש כוח?

7. למי יש זמן?

8. למי יש סבלנות?

9. תכלס, אני לא מקבלת מספיק דברים חינם

10. בסופו של דבר, את הסיפורים הכי מעניינים אני לא יכולה לכתוב, כי הם כוללים בתוכם אנשים שקוראים את הבלוג הזה. כן, אני מתכוונת אליך. ואליך. ואליך.

אז ע"פ ההיגיון שלי, עדיף להפסיק לכתוב בלוג.

מזל שאני לא נוטה לפעול ע"פ ההיגיון שלי.

5 סיבות למה יותר כיף לגור לבד

2010-10-27T10:01:00.001+02:00

Because I'll put my fucking stuff wherever I fucking want!

תכלס. גם אם הבן אדם שגר אתכם לוקח את הנעליים שלכם נגיד, שהנחתם היכן שהנחתם אותם, ורק מתוך נימוס שם אותם במקום אחר שפחות יפריע- זה מעצבן.

ואם בא לי לזרוק את הגופייה שלי ממש כאן? או להשאיר את התיק שלי ממש שם? ואת המפתחות שנפלו על הרצפה לא בא לי להרים?

אתם יכולים לקרוא לי קטנונית, ואני יכולה לקרוא לכם קופיפים. כל אחד יכול לקרוא לשני איך שהוא רוצה. העיקר שאת החזייה שלי אני לא צריכה להזיז מהספה.

ואם ביום ראשון לא בא לי?

לשטוף כלים למשל. או לנקות את הבית. או שבא לי להרעיש והשותפה שלי בדיוק הלכה לישון. או שבא לי שקט ובן הזוג שלי בדיוק הביא חברים.

כשאתה גר לבד אתה יכול להרשות לעצמך לעשות בבית רק מה שבא לך. רק אתה קובע. רק אתה! בכמה עוד מקומות אתם יכולים לעשות את זה?

בקיצור, אין משהו יותר מענג מללכת לישון עם מטלה שלא נעשתה, בידיעה שלאף אחד בכל העולם הזה פשוט לא אכפת מכך (רק צריך להיזהר- זה ממכר).

כי זה עכשיו או לעולם לא

לא יודעת מה לגביכם, אבל אני רוצה בשלב מסוים להקים משפחה (וואו. אפילו לכתוב את המשפט הזה קשה לי. אבל זה נכון, אני רוצה. כלומר, ארצה. בעתיד. קודם אני צריכה להצליח להישאר עם בחור יותר מחודש). וכשזה יקרה, תהיה לי את התקופה הזו להתרפק עליה.

אין הרבה הזדמנויות בחיים בהן אפשר לגור לבד. והרבה אנשים עוברים מההורים ישר לגור עם בני זוג, או קודם לגור עם שותפים ואז עם בני זוג, והם לעולם לא ייהנו מחוויה הנפלאה הזו של לגור לבד. אוי.

כי להסתובב בבית בערום זה כיף!

אולי הסעיף הזה פחות מתאים למי שגר עם בן או בת הזוג, כי אז תכלס זה לא בעייתי להסתובב בערום, למרות שמשום מה לא נראה לי שהרבה זוגות עושים את זה (אתם עושים את זה?). אבל לרוב עם שותפים זה לא כל כך נעים, לפחות לאחד מהצדדים, שלא לדבר אם יש לכם שותף מהמין השני. להיתפס עם הציצי בחוץ יכול להיות מאוד מביך.

בכל מקרה, אולי אתם חושבים שזו קלישאה, כל עניין ה-"להסתובב רק עם תחתונים", אבל זהו- שלא! זה גאוני. תנסו.

כי יש בזה תחושת עצמאות משחררת

מי שגר לבד יבין למה אני מתכוונת.

המכתב שלי אליך

2010-10-17T14:38:00.001+02:00

המכתב הזה הוא בשבילך.

סחפת אותי בסערה (ככה כל סיפורי האהבה הטרגיים מתחילים, לא?).

בהתחלה עוד ניסיתי לעמוד בפיתוי. "אני לא כמו כולם", חשבתי לעצמי, "אותי לא תצליח לכבוש". אבל בסוף נכנעתי. למה לא בעצם? אם אני מאושרת, אז אפשר לשים בצד את כל הדברים הרעים. הרי אף אחד לא מושלם, ואולי איתי זה יהיה אחרת.

בלי שהספקתי לקלוט מה קורה, כבר נכנסתי כל כך עמוק שלא הייתה דרך חזרה. ראית אותי במערומי. גרוע מזה, גרמת שכולם יראו אותי כך. יש לך את הכישרון הזה לגרום לי לשפוך הכל ולחשוף את עצמי תמיד, קצת יותר ממה שאני באמת רוצה.

אני אוהבת שאתה אף פעם לא שופט אותי, תמיד נותן לי להגיד כל מה שבא לי. אני אוהבת שאתה נותן לי לבוא וללכת מתי שמתחשק לי. אני אוהבת שהשתלבת בטבעיות ובלי שום מאמץ בין החברים שלי.

לפעמים כל כך כיף לנו ביחד, אבל אז אתה עושה איזו שטות שגורמת לי לשנוא אותך. אתה פשוט מוציא אותי מדעתי, אתה מבין? ואתה, אתה אף פעם לא מסתפק במה שיש. משתנה כל הזמן, לא סגור על עצמך, חושב שהשינויים שאתה עובר לא ישפיעו עלי. כנראה ששכחת שאנחנו יחד בזה. כמה אני יכולה עוד לספוג?

מה שהכי מעציב אותי הוא שלאורך כל הדרך אני ממלמלת לעצמי שאני יכולה לקום וללכת מתי שאני רוצה, ואני כאן רק כי אני בוחרת להיות. הא! שקרים.

אבל לא חשוב כמה אני מתעצבנת, או משתעממת, או מרגישה שזהו, זה מיצה את עצמו, בסוף אני תמיד חוזרת אליך על ארבע. הפכת לחלק בלתי נפרד מחיי ולעזוב אותך עכשיו זו פשוט לא אופציה. והרי אתה לא באמת דואג שאעזוב. כי אתה מכיר אותי. מכיר אותי יותר טוב ממה שאני יכולה לדמיין ומספר עלי לכל מי שרק רוצה לדעת. ואני... אני אמשיך לבהות בך בידיעה שכל החברות שלי בוהות בך גם כן.

אז הנה, אני מודה בפה מלא במה שכבר כולם יודעים: פייסבוק, אני מכורה אלייך. מכורה חסרת תקנה.

שלך,

ליעד

קסם זר, בן אדם

2010-10-04T12:45:00.000+02:00

הייתי עכשיו בחופשה באמסטרדם, וכמו כל דבר מעניין בחיי לאחרונה, גם זה קשור לגבר.

קוראים לו פאביו (באמת!) והוא היה הנשיקה הראשונה שלי. הכרנו בסאמר סקול באנגליה, וכשמו כן הוא: איטלקי.

אתם בטח מדמיינים לעצמכם גברבר איטלקי יפה תואר, גופו בנוי כמו פסל ופניו משורטטות כציור. אז תפסיקו. הוא לא נראה טוב. אבל מסתבר שאם אתה בחור איטלקי כריזמטי ויש סביבך נופים רומנטיים- אתה תצליח לכבוש בנות בגיל ההתבגרות.

מאז אותו קיץ ראיתי אותו שוב כשנסעתי עם חברה לרומא. אומנם הנופים עדיין היו רומנטיים ופאביו עדיין היה איטלקי- אבל מה שעובד על בחורה בת 14 כנראה כבר לא תופס בגיל 17. המילה 'אפלטוני' נזרקה לאוויר אפילו יותר פעמים מהמילה 'ciao'.

לאחר מכן המשכנו לשמור על קשר (והנה היא שוב:) אפלטוני וידידותי באמצעות מיילים, מסנג'ר וכמובן האתר הכושל פייסבוק.

ויום אחד, לפני כחודש, שיחה שניהלנו באחד האמצעים הנ"ל התגלגלה לנושא של חופשות. החגים היו בפתח והתלוננתי שאין לי שום תוכניות. הוא מצידו ציין שעדיין יש לו ימי חופש שהוא לא ניצל.

והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

היה מעולה. אני אומרת, אם כבר לבלות חופשה עם מישהו שלא ראיתי 8 שנים, עדיף להיות שיכורה ומסוממת רוב הזמן.

אני ופאביו הסתדרנו מצוין, רמזתי לו שסקס לא יהיה בחופשה הזו, כך שהוא התנהג בג'נטלמניות מושלמת.

סדר היום שלנו היה עצל, קמנו מאוחר, טיילנו ברחובות, אכלנו, שתינו, עישנו וחוזר חלילה.

אמסטרדם באמת יפה. הבתים, הרחובות, התעלות- אין טעם לדבר על זה: מי שהיה שם מבין ומי שלא היה שם רק צריך להסתכל על התמונות בשביל להבין. לעומת זאת האוכל במסעדות היה בינוני, אבל ישבתי באחת מהן ליד נטלי פורטמן אז למי אכפת מהפסטה העלובה שמונחת לי על הצלחת.

כשהתארגנו לפני יציאה באחד הערבים ופאביו אמר לי: "אני לא יודע מה ללבוש. מה את אומרת, החולצה המכופתרת הלבנה או הסוודר הכחול?" חייכתי ולא יכולתי שלא לתהות האם אי פעם גבר ישראלי ינהל איתי שיחה כזו.

בקיצור, הייתה חופשה מדהימה.

רק החזרה לארץ הייתה מעט קשה. מאחר והזמנתי כרטיסים ברגע האחרון, טסתי בקונקשן דרך רומניה, ובדרך חזרה מרומניה לארץ טסו איתי כל הזוגות המבוגרים שחזרו מבוקרשט.

"שושנה! כפרה עליך!"

"צחי, זרוק, זרוק לי איזה שוקולד יא שמן אחד. ראית את רותי?"

"רותי!!! רותי איפה את? בואי בואי נשמה, יעקב מחפש אותך, איפה היית, בשירותים?"

"נו כפרה, איך היה לכם הטיול? נכון יפה, נכון? ראיתם את הארמון? זה משהו מיוחד"

"צילה, שבי, את מפריעה למעבר. מאוד יפה הפאוץ' שלך. קנית שם?"

ברוכים השבים לישראל.

כשהחיים תופסים אותך בביצים

2010-09-30T22:08:00.008+02:00

הכל בעצם התחיל בסידור ישיבה.

כנראה שיש סיבה למה בארגון החתונה, למשל, עושים מזה כזה עניין. אם דודה רינה תשב ליד אביגדור, האח של השכנה, במקום ליד מיכאלה, הבת החורגת של הדוד יצחק – לכו תדעו לאן זה יוביל.

אז אותי הושיבו במשרד ליד איריס, תקציבאית יפה ומתוקה. אני בכלל לא זוכרת מתי, וכלל לא בטוחה שיש נקודת ציון כזו, שבה התחלנו ממש להפוך לחברות. אך זה קרה, וברגע שזה קרה- לא הייתה שום דרך לעצור את זה.

זה התחיל בשיחות אינסופיות מתשע בבוקר עד 7 בערב ונמשך להפסקת קפה משותפת כל בוקר ב-11, הליכה משותפת למכולת בכל פעם שלמישהי נגמרו המסטיקים ושמירה על דלת השירותים בזמן שהשנייה משתינה (טוב, את הקטע עם הפיפי המצאתי). לא היה אפשר להפריד בנינו.

אני בטוחה שגם אם סידור הישיבה היה שונה, והיינו יושבות בשתי קומות נפרדות, היינו הופכות לחברות טובות כמו שאנחנו היום. אבל אין לי ספק שהעובדה שישבנו אחת ליד השנייה ויכולנו לדבר כל הזמן, היא שהובילה להמשך:

זה קרה סתם כך ביום בהיר אחד, אחרי עוד שיחה על נושא ברומו של עולם. מישהי לפתע זרקה לאוויר:

"אנחנו חייבות לצלם תוכנית טלוויזיה, לדבר מול אנשים על כל הנושאים שאנחנו מדברות עליהן"

"כן, חבל לבזבז את כל פניני החוכמה שלנו ולתת להן ללכת לאיבוד"

"את יודעת מה אנחנו צריכות לעשות? לפתוח בלוג"

יום, יומיים, שבועיים אחר כך, זה קרה. הבלוג נפתח. סיעור מוחות קצר הוביל לשם סתמי ת'בלוג שלך, שבצורה אירונית מסמל בדיוק את ההפך מתוכנו: כל הנושאים שאנחנו לא סתמנו לגביהם.

הפוסט הראשון נכתב. ההתרגשות הייתה רבה. האימהות שלנו היוו קהל נאמן.

ואז, איריס עזבה את המשרד.

היה לי משבר קטן, לא אשקר. לקפה לא היה אותו טעם, ההליכה למכולת מעולם לא נראתה כל כך ארוכה. אך לא נתנו לשינוי לשבור אותנו! השיחות בין שני מסכי המחשב עברו לשיחות בין שתי כוסות יין, ההליכות המשותפות לכל מקום עברו לבילויים משותפים בערבים והבלוג המשיך כהרגלו, שגשג והצליח.

אבל אז קרה משהו: החיים.

החיים תפסו את איריס בביצים. היא התחילה להתנדב בחיל השלום, לעבוד בלילות כחשפנית, היא נכנסה להריון וילדה שלישייה.

ועכשיו ברצינות- פשוט אין לה זמן. אתם יודעים- הדבר הזה, שכולנו רוצים ממנו עוד ועוד. וכשאין זמן לעשות משהו בצורה מלאה- לפעמים עדיף להניח אותו בצד. אומנם סתמי ת'בלוג שלך נראה מתוק ותמים, אך הוא מלא דם יזע ודמעות. ואיריס העדיפה לשמור את הדמעות שלה למשברים גדולים יותר, ואני בהחלט יכולה להבין.

כעת, רגע ההכרזה: הבלוג עובר שינוי. טוב, זה לא ממש שינוי חדש. הוא מתרחש כבר זמן מה. אבל עכשיו אני הופכת את זה לרשמי: סתמי ת'בלוג שלך מפסיק להיות דיאלוג בין שתי נשים על החיים והופך להיות מונולוג של אישה אחת על החיים ובעיקר, מכורח המציאות, על תל אביב, עבודה, גברים ותענוגות נוספים.

אני רוצה גם לומר על במה זו, מול עיניהם הקוראות בשקיקה של חמשת אלפים שבעים ושניים הקוראים שלנו (סליחה, שלי:) איריס, אני מתה עלייך ואוהבת אותך, את חברה לכל החיים, ואני בטוחה שהבלוג הזה ישוב לשמוע ממך עוד הרבה.

זהו. הרגשתי צורך לעדכן אתכם. מבטיחה להמשיך ולא לסתום לגבי המון דברים, ואשתדל לעשות זאת בהומור וחיוך.

שיהיה שבוע נפלא, ותחשבו טוב טוב ליד מי אתם מתיישבים בפעם הבאה שאתם מגיעים למקום חדש.

תמיד תהיה לנו את פריז (או לפחות את הבר הזה על דיזינגוף)

5 סיבות למה הפסקתי ללכת לגלינה, לגוסיפ, לגזוז, ולעוד כמה מקומות שלאו דווקא מתחילים באות ג'

2010-09-19T17:39:00.006+02:00

1. כי האבקות מרפקים זה לא ענף ספורט שאני מעוניינת לקחת בו חלק

אם תרשו לי להשתחצן רגע, אני דווקא די טובה בתקיעת ודחיפת מרפקים. תעיד על כך התקופה הסוערת בחיי בה זרקתי מרפקים לכל עבר בלי להביט לאחור במסיבות, והעובדה שלא תמיד אכפת לי מה חושבים עלי. אך הימים הללו חלפו עברו להם, והיום אני מעדיפה להניח את מרפקיי בעדינות על הבר במקום לתקוע אותם לאיזו שרמוטה בצלעות.

2. כי האלכוהול שם יקר בטרוף

ואני אוהבת אלכוהול. מאוד. ואני לא יכולה להרשות לעצמי לשלם על שתייה כמו אשת אוליגרך. ושלא תעזו להגיד "את בחורה, תמצאי אוליגרך שיזמין אותך לשתות" כי א. זה מטומטם להגיד דבר כזה. ב. לא אשקר- אם בחור יזמין אותי לשתות לא אגיד לו לא. אך לפלרטט עם מישהו רק כדי לקבל ממנו משקה חינם ואז להעלם, או מנגד להעביר את כל הערב שלי עם מישהו רק כדי להוציא ממנו כמה שוטים על חשבונו, יגרום לי להרגיש שאני, או אמא שלי, עוסקות במקצוע הוותיק בעולם.

3. כי זה מבאס להיתקל בבת הדודה שלי חוגגת שם יום הולדת 21

4. כי תמיד יש שם בחורות שנראות כאילו הן התאמצו יותר מידיי

וזה מביך. יותר מידיי מייקאפ, פחות מידיי תחתונים, עקבים מטורפים, ושמלות ממש מכוערות. אומנם כיף להסתכל עליהן ולצחוק, אבל לא בטוחה שזה הקהל שאני רוצה להתחכך בו. אז אני סנובית. ויש מצב שהן גם חושבות עלי דברים איומים. אבל הנה, אתם רואים- אפילו לא התחיל הערב וכבר אנחנו לא מסתדרות.

5. כי ככה.

ובנינו, זו הסיבה הכי טובה.

now, thats what i'm talking about!

מועדון האקסיות

2010-09-05T13:51:00.000+03:00

ליעד:

אני מניחה שיש ספר אקסיות עם אלפי חוקים של עשה ואל תעשה, אך אינני מודעת אליהם, וגם לא אכפת לי מהם יותר מידיי.

לאחרונה, חוויתי שוב את נפלאות הפייסבוק כאשר חיכתה לי הודעה שנפתחה כך:

"אממ קצת מוזר אבל הגעתי לבלוג שלך דרך אקס שלך, שעכשיו הוא גם אקס שלי. אולי בעצם לא הייתי צריכה להגיד את זה אבל, נוו מילא. יש לנו משהו משותף :) אני יודעת שזה כיף לשמוע דברים כאלה אז רק רציתי להגיד לך שהבלוג שלכן אדיר ממש. אני ממש נהנית לקרוא אותו. אני אומנם לא מהמגיבות אבל כן חשבתי לפרגן בפרטי. בכל מקרה, יש לך ממש כישרון."

קוראים לה מור. עניתי לה, התכתבנו על הבלוג ועל האקס המדובר וכך השיחה הפייסבוקית התגלגלה והמשיכה לה לאורך כל היום. עכשיו, בטח בספר החוקים של האקסיות כתוב בדיו אדום בוהק "על אקסית לעולם לא להיפגש עם אקסית אחרת מרצון", אך כמו שציינתי- לא קראתי את רב המכר, וכנראה שגם היא לא, ולכן לאחר שיחה כיפית ומעניינת החלטנו שאנחנו חייבות להיפגש.

וכך היה. שישי בצהריים, יום יפה, ליעד ואקסית של אקס שלה שותות קפה.

חשוב לציין- אני לא ראיתי את אותו אקס (נקרא לו נחום) מאז שנפרדנו, שזה כבר מעל שנה.

ישבנו מור ואני ודיברנו על העבודה שלנו, על הבלוג וגם על נחום, מן הסתם. כשלפתע, בלי אזהרה מוקדמת, מור גמגמה: "מדברים על החמור". הרמתי את ראשי ואכן, בצומת, נשען נחום על האופניים שלו וחיכה שיתחלף האור ברמזור לירוק. למזלנו, הוא לא יכול היה לראות אותנו.

בואו נתעכב על זה שנייה- לא ראיתי אותו מעל שנה וביום שאני נפגשת עם האקסית שלו אני צופה בו מעבר לכביש. חזרו אחרי: אין דברים כאלה.

"מור, אני חייבת להגיד לו שלום. לא ראיתי אותו כל כך הרבה זמן, אני בטח לא אראה אותו- אנחנו אף פעם לא נתקלים אחד בשני. אני חייבת!"

אני יודעת שזה קצת מטומטם מצדי, אבל עבר המון זמן והנה בחור שהיה חלק חשוב מחיי עובר מולי ברחוב. העובדה שאקסית שלו יושבת לידי לא עצרה אותי מלהרים את התחת שלי מהכיסא. הלכתי לכיוונו ונפנפתי לו. התחבקנו, דיברנו קצת, התעדכנו והוא הציע שנשב איפשהו. "אני לא יכולה, חברה שלי מחכה לי" (אמא אמרה ששקרים לבנים מותר!) וכך נפרדנו וחזרתי למור.

צחקנו מהאירוע הנדיר שהתרחש ברגע זה ועברנו לדבר על נושא אחר. ואז, נופף לי בחור שעבר ברחוב. הוא היה לי מוכר, נופפתי בחזרה, ותוך שמור מסתובבת לראות למי אני מנופפת, נזכרתי מי זה. אך היה מאוחר מידיי. מור הסתובבה, והבחור קלט אותה והאדים.

הוא חבר טוב של נחום, והוא הביט בשתי אקסיות שלו יושבות להן יחדיו.

"מור....? אמממ... היי... מה... טוב, ביי" והוא התרחק במהירות מהמקום. אני ומור בהינו אחת בשנייה בהלם.

מרפי, ידידנו הטוב, הוא בחור עם חוש הומור מעוות.

אחרי שאני ומור דיברנו ודיברנו על כמה ביש מזל (אך עם זאת מצחיק ביותר) כל העניין, נפרדנו כל אחת לדרכה, תוהות מי תשמע מנחום קודם. וכך הסתיימה לה פגישת האקסיות.

כמו שחשבנו, גם אני וגם מור קיבלנו סמס זועם ומבולבל מנחום אחרי כחצי שעה. מאז שלושתנו מנהלים מערכת יחסים פתוחה, מתכננים לעבור לארה"ב ולהפוך למורמונים.

מור:

מי שאמר "אני מעדיף להיות בר מזל, מאשר להיות אדם טוב" היה בעל הבנה עמוקה במשמעות החיים. אנשים פוחדים להתמודד עם העובדה שחלק גדול מהחיים תלוי במזל. ממש מפחיד לחשוב שכל-כך הרבה נמצא מחוץ לשליטה שלנו. יש רגעים במשחק טניס, כאשר הכדור פוגע בקצה העליון של הרשת, ולשבריר שנייה הכדור יכול לעבור לצד של היריב או לצד שלך. עם קצת מזל, הכדור יעבור לצד של היריב ואז אתה מנצח. ואולי לא, ואז אתה מפסיד.

האקס של ליעד הוא גם האקס שלי. דרך מצחיקה להכיר חברה חדשה. אז נכון, אני לוקחת את האשמה. אפשר לומר שהבאתי את זה על עצמי. הבלוג של ליעד שבה אותי, החבר זרק אותי ולא ראיתי סיבה שתמנע ממני לדבר עם ליעד (לחשוב מור!! לחשוב לפני שאת עושה משהו!). ככה הכרתי לי חברה חדשה וקבענו להיפגש. כי אקס או לא אקס, יש בלוג לדבר עליו.

אז נפגשנו לקפה בת"א. אפשר לומר שזה היה יום רגיל למדיי, השמש חייכה אלי, החניה התפנתה בדיוק בשנייה שהגעתי. לא יכולתי לבקש יותר.

בעוד אני וליעד משוחחות על דברים ברומו של עולם, הייתי חייבת לעשות לה הכרות עם הקארמה שלי:

אני לא תל אביבית. עדיין לא לפחות (מישהו שמע על דירה שמתפנה בקרוב?), ובפעמים המעטות שכן יוצא לי להגיע לתל אביב אני זוכה למפגש קצרצר עם נחום, או עם אחד החברים של נחום, או עם כולם יחדיו. לפעמים אני מצליחה להתחמק, לפעמים זה מאוחר מדיי.

איכשהו, זה נורא שעשע את ליעד. נראה לי שהיא לא לגמרי האמינה בקארמה שלי עד שזה התרחש מול עיניה.

עברה לי בלב איזה מחשבה שאולי גם הפעם זה יקרה, וישבור את שיא המבוכה.

ואז הבחור נוסע לו על אופניים, חוזר מהים.

ליעד! תשלטי בעצמך!!! אבל לא, ליעד חייבת להגיד שלום. נו טוב. אני אשתה את הקפה שלי בשקט והבטן תתהפך לי עד שהוא ימשיך לנסוע והרגל לא תפסיק לרקוע . תחזרי כבר!!!

צירוף מקרים הזוי, לא ככה? אבל הקארמה שלי רק התחילה להתחמם.

כשליעד אומרת שלום לעובר אורח ברחוב, משהו בבטן אומר לי לא להסתובב. וליעד קצת איטית אפשר להגיד ואני.. סקרנית? (הסקרנות הרגה את החתול, אה?). תוך כדי סיבוב אני רואה את ליעד מתחילה להסמיק. ואז אני רואה! חבר של נחום מולי, מול שתינו.

אני לא יודעת מה היה יותר אדום, הפרצוף שלו או החולצה שהוא לבש.

"אז מה עכשיו ליעד? הוא בטוח יתקשר אליך. אליי? מה פתאום שהוא יתקשר אליי? איתי הוא לא ירצה לדבר בחיים. טוב, נחכה ונראה"

כשהגעתי הביתה כבר חיכתה לי הודעה בפלאפון שדורשת הסבר ומיועדת לשתינו. אני נמנעתי והנחתי לליעד להיות אחראית על ההסברים.

איי... גברים.

לא, נחום, אין לנו תוכנית לנקום בך, ואין לנו איזה רכילות מעניינת מדיי לחלוק עליך. שתינו חולקות הרבה דברים במשותף בנוסף אליך.

נו.. ואני חשבתי שנשים פרנואידיות.

הפסקה מרעננת באמצע הקיץ

2010-08-18T16:21:00.010+03:00

ליעד:
אז אנחנו בשיא הקיץ. החנויות כבר סוגרות את הסיילים ומתחילות להעמיס בגדי חורף עבים על בובות הראווה. זמן מצוין לבחור את 5 הסגנונות והמראות שהכי מצאו חן בעיני הקיץ הזה:

מה לעשות שבארץ ישראל מראות כאלה הם דבר נדיר. בקיץ הישראלי אתה חייב ללבוש כמה שפחות כדי לשרוד. אך אין דבר יותר יפה מג'ינס קצר וגופיה או שמלה אוורירית כשמעליהם זרוק קרדיגן או חולצת שרוולים דקיקה. אם זו לא סיבה מספיק טובה לעבור לגור באירופה, אני לא יודעת מה כן.

אה, והחגורה... ררר....

(התמונה לקוחה מהבלוג http://jakandjil.com/blog/)

איזה זוג הורס! איזו תמונה כייפית וקייצית. איזה בחור סטייל 'סטודנט ברייכמן' פלצן וחמוד הוא. ואיך היא מסתכלת עליו בחיוך ענקי. יש לי חשק להצטרף אליהם. לא חשוב מה התכניות שלהם להמשך היום, i'll tag along.

(התמונה לקוחה מהבלוג http://thesartorialist.blogspot.com/)

מראה ה-NUDE. שמלה... חולצה... נעליים... אודם... (לא הכל ביחד!) זה יפה ונעים ומקסים ורך ואלגנטי. זה מראה מנצח. או כמו שאומרים: LIKE.

(הקולאז' לקוח מתוך האתר http://www.polyvore.com/)

מכנסיים קצרים עם כפכפים ביום. מכנסיים קצרים עם עקבים בלילה. מכנסיים קצרים מאוד. מכנסיים קצרים אבל לא יותר מידיי. לא חשוב באיזה מצב צבירה- מכנסיים קצרים הם הלהיט של הקיץ. כל קיץ. זה נוח ויפה וסקסי ומאפשר מקסימום אוורור. ואני חושבת שהגברים יסכימו איתי לגבי הקטגוריה הזו.

(התמונות מתוך האתר http://www.fashionising.com/)

אני יודעת. ג'ניפר אניסטון לא כל כך קשורה למראות קיץ. והיא תהיה פה גם בחורף. אבל היא מככבת עכשיו ב(עוד) קומדיה טיפשית, משיקה בושם שנושא את שמה ונבחרה להופיע על גיליון ספטמבר החשוב במגזין- Harper’s Bazaar ועל כן רואים אותה בכל פינה. ואף פעם לא נמאס לי ממנה. וכל החברות שלי מסכימות איתי שהיא פשוט מהממת. כולנו היינו רוצות להיות החברות הכי טובות שלה ולצייר יחד איתה על תמונה של אנג'לינה ג'ולי קרניים ושפם.

אז בהחלט שאני מכתירה את ג'ניפר אניסטון כאחד מהמראות האהובים עלי הקיץ הזה. תודו שהיא נראית מעולה.

ושיהיה קיץ מלא מזגן לכולם.

תל אביבי אמיתי

2010-08-10T16:58:00.002+03:00

להיות תל אביבי אמיתי זה לקבל דחף בלתי נשלט לחנות בחנייה פנויה, גם אם סתם עברת שם במקרה ואתה בכלל לא צריך להחנות.

להיות תל אביבי אמיתי זה להעביר כסף קדימה לנהג במונית שירות של קו 5.

להיות תל אביבי אמיתי זה לצאת להמון דייטים.

להיות תל אביבי אמיתי זה לפגוש את האקס באמצע הדייט שלך.

להיות תל אביבי אמיתי זה לשבת בבית קפה עם חברים כמו חבורת פלצנים ולחשוב שכולם מסביב פלצנים חוץ ממך.

להיות תל אביבי אמיתי זה לגור בקומה רביעית ללא מעלית / בדירה מחולקת / במחסן שחיברו לו צנרת וקראו לו 'דירת סטודיו'.

להיות תל אביבי אמיתי זה להזדעזע מהמחירים של הדירות, ולשלם בכל זאת.

להיות תל אביבי אמיתי זה לרדת ב-4 לפנות בוקר לקנות סיגריות ב-AM:PM

להיות תל אביבי אמיתי זה לרדת ב-4 לפנות בוקר לאכול בורקס.

להיות תל אביבי אמיתי זה לרדת ב-4 לפנות בוקר לברמן/ית בשירותים.

להיות תל אביבי אמיתי זה לדעת שלמפגש הרחובות קינג ג'ורג'-אלנבי-שיינקין קוראים כיכר מגן דוד.

להיות תל אביבי אמיתי זה לדעת שאם היית נשאר לגור אצל ההורים היית חוסך המון כסף (אבל היית משלם על זה בדם יזע ודמעות).

להיות תל אביבי אמיתי זה לזלזל במי שגר ברמת גן וגבעתיים.

להיות תל אביבי זה לנסוע על אופניים.

להיות תל אביבי זה לגלות שגנבו לך את האופניים.

להיות תל אביבי אמיתי זה לא לראות את החברים שגרים מחוץ לתל אביב אלא אם הם באים לתל אביב.

להיות תל אביבי אמיתי זה לא לגור צפונה מיהודה מכבי.

להיות תל אביבי אמיתי זה להיוולד בתל אביב. תכלס.

נ.ב - להיות תל אביבי אמיתי זה לא לכתוב רשימה כזו. אבל נולדתי ברעננה, אז מה אני מבינה :)

כאן אנו רואים את מ. דבש, תל אביבית אמיתית בפעולה

חיי בתל אביב, מנקודת מבט של חניה

2010-08-04T16:51:00.007+03:00

ליעד:

חיי בתל אביב מתחלקים, עד היום, לשלושה חלקים:

החלק הראשון, המכונה גם "הזרם הרומנטי"

נישקתי את הורי ברעננה לשלום, נפרדתי מהרכב הוותיק שלי והתמקמתי בדירה מהממת עם שותפה. הכל היה ורוד, מצאתי את עצמי מהר מאוד בזוגיות, נסעתי לעבודה כל יום באוטובוס שמחה, טובת לב ומזיעה קלות.

ובימי שישי הייתי מגיעה להורים בעזרתו של החבר או של אחי היקר.

כך עברה לה באושר וכיף שנה וחצי.

החלק השני, הידוע גם בכינויו "זרם האקסיסטנציאליזם"

השותפה שלי לדירה התחלפה, אח שלי עבר עם אשתו הטרייה לרעננה ואני והחבר נפרדנו. התחלתי בכל יום שישי בשעה 17:45 לנסוע באוטובוס האחרון לרעננה עם שק כביסה גדול ביד. זו גם התקופה שבה התחלתי לגלות רווקות תל אביבית מהי (אך זה נושא שדנו בו מספיק פעמים בעבר).

רעננית מפונקת שכמותי, לא החזקתי מעמד וקניתי רכב.

תחילה הוא שכב בודד, גלמוד ומלוכלך מתחת לדירה שלי ורק בסופי שבוע ואירועים מיוחדים הייתי משתמשת בו- מהסיבה הפשוטה שיש לי פוביה נוראית מחיפוש חניה. חיפוש חניה גורם לי לאבד את שפיותי, יעידו על כך חברותיי הסבלניות, ואני מוצאת את עצמי מהר מאוד מאבדת כל רצון לחיות בזמן שאני מחפשת 4 פסי כחול לבן להיצמד אליהם.

אך מהר מאוד הבנתי שאם ברחוב שלי יש חניה (כן, זה נכון, ברחוב משה שרת בתל אביב אפשר למצוא חניה גבירותיי ורבותיי), וליד העבודה שלי יש חניה (כן, זה נכון, בשכונת נווה צדק יש הרבה אזורים אפורים שאפשר להחנות בהם, גבירותיי ורבותיי) אז אין סיבה שלא אנצל את הרכב שלי ואמנע ממנו להיות בודד וגלמוד. מלוכלך הוא נשאר, לצערי. וכך התחלתי לנסוע כל בוקר לעבודה וכל שישי להורים ושכחתי לגמרי איך נראה אוטובוס מבפנים (טוב, זה שקר. בערבים וסופי שבוע עדיין השתמשתי בשירותיו האדיבים של קו 5).

והופ, שנה נוספת חלפה לה בשמחה וצהלה.

החלק השלישי, שאבחר לכנות "זרם המודרניזם"

אנחנו בהווה.

ואני עוברת לגור לבד!!! מצאתי דירה מקסימה במחיר הגיוני (יחסית. הכל יחסי בחיים), במיקום שעליו תמיד חלמתי. ההתרגשות גדולה, האושר גדול, המטבח קצת פחות.

חיפוש דירה בתל אביב יכול להוות פוסט בפני עצמו, אז אשמור את הסיפורים לפוסט אחר. הדבר היחיד שמציק לי בקשר למעבר הוא אותה פוביה מחיפוש חניה, לכן חשבתי שלא תהיה ברירה אלא להחזיר את המנהג הישן בו הרכב יחנה מתחת לבית כל השבוע וישמש אותי בעיקר לנסיעה אל ההורים. וזה טיפשי.

ולפתע, לפני כמה ימים, יצא לי להשתמש בשירות של car2go. מי שלא מכיר, הרעיון הוא השכרת רכבים שמפוזרים ברחבי תל אביב לפי שעה. בהתחלה כל עניין התשלום נשמע לי יקר ועם יותר מידיי מספרים במשוואה (הוא מחולק לשלושה גורמים: דמי מנוי, מחיר לשעה/ליום ומחיר לקילומטר). אך חישוב מהיר מאוד הוכיח שאם אני נוסעת לפחות פעם אחת בשבוע- זה הרבה יותר משתלם מאשר להחזיק רכב, לשלם על ביטוח, טיפולים ודלק ולצפות בו חונה כל השבוע מתחת לבית בלי לזוז.

הרכב שנסעתי בו חונה בחנייה פרטית קרוב לדירה שלי, וכשראיתי אותו מחכה לי די התרגשתי (מה? זה מגניב!).

נסעתי ב- Nissan micra. יש לי דעה קדומה על Nissan בלי סיבה מוצדקת, סתם כי החלטתי, אך הרכב דווקא נחמד. הוא קטן וממש צפוף מאחורה אבל לי היה כיף מאחורי ההגה. הבאסה היחידה עם car2go היא שצריך תמיד להחזיר את הרכב בדיוק לאותו מקום, שזה נוח בהרבה מקרים אך לא תמיד מסתדר.

תכלס אני מאוד מתלהבת מהרעיון שיש רכב עם חניה שאני לא צריכה לדאוג לו, וגם לא לביטוח או לדלק (יש דלקן), ופשוט להפוך אותו לשלי רק כשאני צריכה. כך לא יהיו לי ייסורי מצפון על הרכב שלי שלא זז כל השבוע ולא אצטרך לחפש עוד חניה לעולם!!! או לפחות בזמן הקרוב. רק עם נושא הזמנים של הנסיעות אני מתקשה. בפעמיים שלקחתי את הרכב של car2go פספסתי קצת את הזמן שבו התחייבתי להחזיר אותו (ששש... אל תספרו להם).

אז עכשיו כשהתחיל החלק השלישי בחיי בתל אביב סוף סוף אגור לבד, אהיה ברחוב הכי מקסים בתל אביב (תנו לי להתלהב) ואולי אצליח להתחמק מחיפוש חניה.
אני רוצה להגיד שכל מה שחסר זה גבר. אבל אני לא אגיד את זה.

הו, פיית החנייה, עשי אותי מאושרת

זה לא הנוף שרואים מהדירה שלי. אבל היא עדיין אחלה דירה

6 סיבות למה זה לא כל כך נורא לעבוד המון שעות

2010-07-26T13:39:00.000+03:00

1. ככה אפשר להתלונן

והרי אנחנו אוהבים להתלונן. אם, נגיד, הייתם עובדים מ-9 עד 17:00, לא הייתם יכולים להגיד מילה. בכל שיחה בה החברים היו מספרים כמה קשה הם עובדים, הייתם נשארים בחוץ. ואם, חס וחלילה, הייתם מעיזים להגיד שגם אתם עובדים קשה- היו סוקלים אתכם מייד באבנים וכותבים עליכם בטוש שלא יורד: "בכיין!!!".

אז כשעובדים המון- אפשר להתלונן בצדק ולהיות חלק ממשהו גדול יותר. יייההה.

2. כי גם ככה בחוץ ממש חם

אומנם הסיבה הזו תופסת רק לקיץ, אבל בישראל רוב הזמן יש קיץ אז זה מספיק טוב בשבילנו.

הרי כל מה שצריך זה רק הפסקת סיגריה קצרה כדי לרצות כבר לחזור מהר למזגן המקפיא של המשרד. מה הייתם עושים בחוץ עכשיו? חם, אז תחזרו לשולחן שלכם אי שם בקיוביקל השלישי מימין, ותגידו תודה על שירותי הקירור.

3. כי מבזבזים פחות כסף

מה תעשו עם לא תעבדו הרבה? תלכו לים ותקנו שם בירה ושניצלונים במחיר מופקע? תסתובבו בקניון ותקנו שם בגדים במחיר מופקע? תפגשו עם חברים במסעדה ותזמינו סלט קיסר במחיר מופקע? הרי כולנו יודעים שכל רגע שבו אנו מסתובבים בחופשיות נועד לפורענות. תסתכלו על סופי השבוע: יומיים של שיכרון חושים בהם מוציאים כסף כאילו אין מחר. תוסיפו לזה שעות פנויות בכל יום- ואתם ככה קרובים לקבל ביקור מההוצאה לפועל. עזבו אתכם, עדיף לשתות עוד כוס קפה ולנשנש וופל "מטעמים" על חשבון המשרד.

4. כי אחרת כולם ישנאו אתכם

הם יגידו לכם שהם מפרגנים, אבל זה שקר. הם ממש ישנאו אתכם, ורגשות האשם ירדפו אתכם לנצח. לא כיף.

5. כי כבר התרגלנו

ברצינות. עובדים כל יום עד מאוחר? עשו את הניסוי הבא: צאו הביתה מוקדם יום אחד. נגיד ב-17:00.

נו, אתם כבר מדמיינים איך הזמן הזה מתמלא לו בסידורים שנדחו הרבה זמן? איך הזמן מתמלא בבילוי איכות יוקרתי מול הטלוויזיה? ובכן- מה שתגלו במציאות זה שאתם לא יודעים מה לעשות עם הזמן הזה. הוא יעבור מהר, ולפני שתבינו כבר תגיע השעה שבה אתם בדרך כלל חוזרים הביתה וכל תחושת ה"חצי יום" שלכם לא תהיה שווה כלום. יותר מזה- יהיה לכם מצפון כבד על השעות שהתבזבזו להן לחינם. ככה זה- כשמתרגלים לעובדה שיש מעט זמן, לא יודעים מה לעשות כשסוף סוף כן יש זמן.

מבולבלים? אז יאללה, עופו כבר הביתה!

6. כי מה עדיף, להיות מובטלים???

דבר אלי ב-סמס, אהובי

2010-07-20T16:38:00.005+03:00

ליעד:

בעוד איריס ממלאה את תפקידה כ"אשתו של" נאמנה, אני ממשיכה למלא את תפקידי כ"רווקה תל אביבית" – ומסתבר שבהצלחה יתרה, מאחר ולאחרונה זכיתי לחיות את הקלישאה, ולקבל ב-12 בלילה הודעת "ערה?".

וזאת בצירוף מקרים (או שמא בתכנון מדויק של אלוהי הדייטיניג) לאחר שממש לא מזמן כתבתי כאן פוסט שהכותרת שלו היא בדיוק אותה מילה רבת משמעות.

אז זהו, רבותיי. זה רשמי. הסצינה התל אביבית בלעה גם אותי.

ויכול להיות מאוד שאותו בחור, נקרא לו יוסף לצורך הטיעון, אפילו לא הבין מה הוא עושה, אפילו לא קלט את הסיטואציה אליה הוא מכניס את עצמו. אתם מבינים- גם אם בראש שלו הוא כבר תכנן להקים איתי משפחה – עצם העובדה שהוא מרשה לעצמו לשלוח סמס לבחורה, אחרי 2-3 דייטים, ב-12 בלילה ולהציע לה להיפגש, מוכיחה שעולם החיזור השתגע.

אני תוהה אם רק בתל אביב נוצר מצב של חוסר כבוד בסיסי שכזה, שגורם לגברים לחשוב שזה בסדר להתקשר מתי שבא להם או לצפות שנשכב איתם (בלי קונדום, כמובן) כבר בדרך הביתה מהדייט הראשון.

Dudes!, מה נסגר איתכם?

כמובן שאם נושא היזיזות / סטוץ / whatever מקובל על שני הצדדים, ושניהם רוצים את אותו הדבר, אז יאללה- שלחו הודעות בנוגע למצב הערנות אחד של השנייה כמה שבא לכם.

אבל הייתי רוצה להאמין שאני, במקרה הזה, לא שידרתי את זה. לא נתתי את התחושה שאני אענה בחיוב לבוטי-קול, או שאם אקבל הודעת "מה הולך, את עדיין ערה?" אשלח בתשובה: "כן. אצלי או אצלך?".

ואולי זה דווקא כן מה ששידרתי. אולי הבעיה היא כן אצלי. ואם זה המקרה- פאק איט! איך אני אמורה להתנהג אחרת?

אחר כך גברים מתלוננים שאנחנו משחקות משחקים, אבל אולי המשחקים הללו הם הדבר היחיד שיגרום להם להבין שמגיע לנו קצת יותר טוב מזה.

אני לא יודעת, אולי בגלל שאני קוראת עכשיו את "פרש הברונזה", בו הגבר במרכז העלילה הוא גבר שבגברים ונמצא ברומן מטלטל ומדהים, זה גורם לי לרצות בדיוק את מה שיש להם (טוב- מינוס רוסיה הקומוניסטית ומלחמת העולם השנייה בה העלילה מתרחשת).

בסופו של דבר, אולי אני לא צריכה לקחת את זה אישית. כנראה שאני ויוסף פשוט לא זורמים על אותו גל, או לא מבינים אחד את השנייה, או שהוא פשוט היה מאוד חרמן.

מי יודע, אולי בפעם הבאה אתקדם להודעת: "שיכור. ערה?". או אולי פשוט "קומי".

(נכון, שירי?)

נ.ב –

חומר למחשבה:

מה יותר גרוע, לקבל הודעת "ערה?" או לנהל התכתבות כדלקמן:

הוא: אז מה, וויתרנו על הקפה?

היא: נראה לי שוויתרנו

הוא: חבל

אחרי חצי שעה:

הוא: ואולי בכל זאת קפה של ידידים..?

היא: בשביל מה?

הוא: שיחה טובה + קפה והכרות של בחורה מעניינת..

אחרי שעה:

הוא: ?!

היא: אני חייבת להודות שאתה מאוד לוחץ. אני לא מעוניינת

הוא: וואי איזה לחוצה כולה קפה. מה את עושה עניין ואם לא אז ביי!

"אז מה את אומרת, בא לך שאני אקפוץ?"

!!!wear me

2010-07-05T09:22:00.004+03:00

ליעד:

יש לי בעיה. הבגדים שלי משחקים לי עם המוח.

אם יש בגד שלא הלכתי איתו הרבה זמן, אני ממש ארגיש אשמה. המצפון לא ירפה. המחשבה שיש לי בגד בארון ואני לא הולכת איתו עושה לי פריחה בכל הגוף. אני יודעת, תאשפזו אותי. אני פשוט לא שולטת בזה. Must-wear-them-all.

לעולם לא אצליח להבין איך יש בנות עם בגדים בארון שעדיין יש עליהם את התווית. מה, לא הלכתן עם הבגד אף פעם?? איך אתן יכולות לחיות עם עצמכן??!

אני יודעת שחלקכן מהנהנות ואומרות: נכון, לי יש בגדים כאלה. תתביישו לכן! בשמי ובשם כל פרטי הלבוש ברחבי הארון, אני דורשת שתלבשו את כולם. עכשיו.

איכשהו, בגבורה רבה, אני מצליחה לייצר שוויון כלשהו בארון שלי. בערך. כמעט. סוג של. טוב, לא ממש. 30% מהארון שלי תמיד ירגיש מקופח.

אבל הבעיה ה-באמת גדולה, הנקודה בה המצפון מכה בי הכי חזק, היא במגירה היכן ששוכבים כל משקפי השמש שלי.

כי ברגע שנכנסו לחיי משקפי שמש חדשים- אני יודעת שהקודמים לא יראו יותר אור שמש בחייהם. ברגע שקניתי זוג חדש אני אשים אותו יום יום, אחרוש עליו עד צאת הנשמה, או עד שיגיע הזוג הבא.

בכל פעם שאני חולפת על פני המגירה ושומעת את המשקפיים הישנים שלי קוראים בשמי, אני מנסה להתעלם ולהמשיך הלאה. אך מידיי פעם אני לא עומדת בפיתוי ומוציאה את אחד הזוגות הישנים. הם עדיין יפים, הם עדיין באופנה. אז למה לעזאזל הפסקתי ללכת איתם? הם עלו לי איזה 1000 שקל!!!

אבל איכשהו, דווקא המשקפיים האחרונים שקניתי במבצע ועלו לי 99 שקל אחרי מע"מ, הרבה יותר מוצאים חן בעיני עכשיו. לפעמים רגשות האשם כבדים במיוחד ואני מרגישה צורך לשים את כל הזוגות שברשותי על הראש. אם יום אחד תראו בחורה מגוחכת משוטטת עם 5 משקפיים בו זמנית על הפרצוף שלה- כנראה שנשברתי.

בסופו של דבר, אין פתרון. אני אף פעם לא אוכל לרצות את כל החפצים הדוממים שברשותי.

הם כולם היו בניי. אך במשפחה הזו, תמיד יהיה ילד אחד מועדף.

(ואם זה היה מחזה, הייתי עכשיו יוצאת נסערת מהבמה).

נ.ב- בנתיים, את הצורך שלי לקנות דברים חדשים אני מרסנת באמצעות האינטרנט, בבלוגים של אופנה או באפליקציות של משקפיים. פעם היה window shopping. היום זה website shopping. וזו כבר מחלה אחרת לגמרי...

5 דברים שלא כדאי לומר לנו...

2010-06-29T12:03:00.000+03:00

1. את נראית הרבה יותר טוב עכשיו!

בשלב הראשון זו נשמעת מחמאה. אך לאחר כמה שניות המשפט הזה מתחיל לא להסתדר.

נניח שהסתפרת ואת אפילו מרוצה מהתספורת החדשה.

אבל כשמישהו אומר לך שאת נראית הרבה יותר טוב עכשיו, מה זה אומר בעצם? שעד כה הסתובבת בהתעלמות מוחלטת מהסחבה שהייתה לך על הראש?

המחמאה הזו גורמת לך אוטומטית לפקפק במצב הקודם בו היית. וזה סתם מבאס.

2. את נראית ממש עייפה...

כן, אנשים אומרים את זה! וזה בדרך כלל נאמר דווקא ביום שיצאת בבוקר מהבית אחרי שמונה שעות שינה מטכ"ליות ולא שכחת לעגל ריסים ולהעמיס מסקרה.

הם לא מתכוונים לרע (הנשמות..) אלא זה פשוט מתוך דאגה, כמובן!

התגובה למשפט כזה תמיד תהיה "כן, נכון, באמת לא ישנתי הרבה" כי אף אחת לא תסכים להודות שהיא דווקא ישנה מצוין וכנראה שככה פשוט הפרצוף שלה נראה. כדי להמתיק את הגלולה, תמיד אפשר להוסיף: "כן, גם את נראית עייפה..."

מה יש? שגם היא תרגיש מה זה!

3. מגיע לך מזל טוב?

אאוץ'. חוסר טאקט איז אה ביצ'.

למען הסר ספק- לנו אישית זה אף פעם לא קרה, אבל אנחנו מכירות סיפורים מיד ראשונה של נשים שבטן ארוחת הצהריים שלהן נחשבה בטעות לאירוע משמח אחר, ובלי בושה, שאלו אותן אם הן בהריון! לא יאומן אבל אנשים עדיין עושים את זה. צריך לחלק קנסות על פליטות פה כאלה. אולי אפילו מאסר על תנאי.

4. תירגעי.

טיפ קטן לחיים: אחת המילים היותר מעצבנות ומורטות עצבים שגורמות להתפרצות היא המילה "תירגעי". היא מתנשאת, מרגיזה, ומסמלת שאנחנו כנראה לא נראות רגועות.

ואנחנו תמיד רגועות. ברור???

5. איזה קנאית. תפרגני!

גברים החליטו במהלך השנים שאם אישה לא חושבת שאישה אחרת נראית טוב- היא כנראה מקנאה. לכן אנחנו תמיד חייבות לחשוב שכל הנשים בעולם הן כוסיות על.

חס וחלילה שנראה תמונה של עדי הימלבלוי או אגם רודברג ונמלמל: "אני לא מבינה מה תופסים ממנה כל כך..." (סליחה, מישהו צריך להגיד לאגם שהקטע עם השפתיים פשוט לא עובד).

אנחנו נפרגן כשנרצה. ואנחנו לא מקנאות כל הזמן. רק לפעמים.

מלאני פרס למשל, הורסת. אתם רואים? מפרגנות. אז תעזבו אותנו בשקט. חצופים.

10 זוגות נעליים שניקח לאי בודד

2010-06-24T15:40:00.000+03:00

ליעד:

איריס:

על כל הנעליים הזלנו ריר באתרים הבאים:
saksfifthavenue
forever21

asos

urbanoutfitters
bluefly
barney new york
net-a-porter

ערה?

2010-06-23T09:55:00.003+03:00

ליעד:

כמו בתיאוריה עתיקת הימים: אם עץ נופל באמצע יער, האם הוא משמיע קול? אני תוהה, אם לגבר יש הרבה סטוצים אך הוא לא מספר עליהם לאף אחד- האם זה נחשב שהוא זיין?

בכלל, מה הקטע של גברים עם סטוצים? למה לגברים הרבה יותר קשה לעבור תקופה ארוכה בלי סקס מאשר לנשים? אולי רק בגלל שהחברה "מצפה" מגברים לעשות יותר סקס מנשים.

אולי הסיבה היחידה שגברים כל כך אוהבים סטוצים היא רק כדי שיוכלו לספר עליהם לחברים.

הי, אני חושבת שעליתי כאן על משהו: החברה היא שגורמת לגברים לקיים סקס חסר משמעות, רק כדי שהם ירגישו מוערכים! הם בכלל לא אוהבים סקס חסר משמעות! הם בכלל לא אוהבים סקס!!! אה-הא!

ועכשיו ברצינות. אני אישית פחות נוטה לחבב את כל עניין הסטוצים. בשביל סטוץ מוצלח צריך חוסר רגש, כימיה מצוינת והשקעה משני הצדדים. הבעיה היא שגברים רבים נוטים "להתעצל" בסטוץ. הם לא צריכים להרשים את הבחורה, הם לא הולכים להתקשר אליה יום למחרת, אין להם שום כוונות לגביה- אז אפשר לפמפם וללכת. ולכן סטוצים רבים נועדו לכישלון עוד לפני שהתחילו.

ואם אתם חושבים שאני לא צודקת, ורוצים להעמיד אותי על טעותי, ומאמינים שתהיה בנינו כימיה מטורפת- אז למה שאני ארצה סטוץ אתכם? אתם נשמעים אחלה מציאה, בואו נצא לדייט!

אתם מבינים, סטוץ זה פשוט מיותר.

סיבה נוספת לתהייה שלי לגבי יעילות הסטוצים היא בהמשך למאמר המיתולוגי של קארין ארד "המין הנשי או: איך לא לעצבן לנו את הדגדגן", שם היא העלתה תיאוריה שלנשים יש נטייה להתאהב מעט בגברים איתם הן נכנסות למיטה. והיא צודקת.

כמובן שיש יוצאים מן הכלל, ותאמינו לי שכשבחורה שיכורה מוצאת את עצמה בבוקר במיטה של הברמן ומסתלקת משם בלי לזכור איך קוראים לו- אין שם שום אהבה,

אך אם זה סטוץ מוצלח, כמו שאנחנו שואפות שהוא יהיה, והסקס מעולה ואנחנו נמשכות אל הפרטנר – אז אתן יכולות להכחיש עד מחר אבל תמצאו את עצמכן טיפה, טיפונת, קטנטונת, מאוהבות.

ומה יצא לכן מזה?

הרי עברנו את הגיל בו אנחנו מחכות ליד הטלפון בעוד חברה מלטפת לנו את השיער ומדקלמת בחוסר אמינות מוחלט: "הוא לא בוגר מספיק/ את טובה מידיי בשבילו/ יש הרבה דגים בים / קחי עוד שלוק מהוודקה".

תראו, אני לא רואה שום בעיה עם נשים ששוכבות הרבה. אני מתנגדת לנשים שהולכות עם החוטיני מבצבץ מתוך המכנס, או לנשים מעל גיל 12 עם חולצות בטן, או לנשים עם ציפורניים בנויות- אך אין שום בעיה עם נשים ששוכבת הרבה. לעזאזל- אנחנו כבר מתחילות לעקוף את הגברים. מצד שני, אני באמת לא חושבת שסטוצים נועדו לנשים. אנחנו פשוט לא בנויות לזה. תמיד עדיף במקום לקבל הודעת "ערה?" באחת בלילה לצורך סקס, לקבל הודעת "ערה?" ב-10 בבוקר לצורך ארוחת בוקר זוגית. מה, לא?

סקס באבו דאבי

2010-06-15T16:19:00.002+03:00

ליעד:

איך אפשר לקטול את הסרט סקס והעיר הגדולה 2 בדרך חדשה? כי הרי כבר אמרו הכל:

העלילה מופרכת מעל למצופה או יותר מזה- כלל לא קיימת, לכל אורכו ישנן דקות ארוכות שלא לומר קטעים שלמים שאפשר היה לחתוך בעריכה, המוסלמים מוצגים בצורה שטחית ופרימיטיבית וקארי מעצבנת במיוחד.

לכן החלטתי, לאחר שראיתי את הסרט, לעשות משהו שלא נעשה עדיין בין כל המבקרים: לא לקטול אותו.

הרי זה סקס והעיר הגדולה! לא מגיעים לסרט כזה עם ציפיות. וכשלא מגיעים לסרט עם ציפיות- אי אפשר להתאכזב. הא!

אני חושבת שאני לא בחורה טיפוסית בהרבה (או רוב?) מהמקרים, אך כשזה מגיע לעניינים כמו בגדים ונעליים- I'm a whole lotta woman.

כך מצאתי את עצמי מתרגשת, נפעמת, נגעלת ומזדעזעת לכל אורך הסרט מהתלבושות המגוונות שהבנות לבשו. להשלמת החורים בעלילה היו את רגעי הצחוק (שרלוט הצחיקה די הרבה) והתחת של מקס ראיין בסוף הסרט.

בסופו של דבר, במשך השעתיים של הסרט, שעברו לי מאוד מהר, זכיתי לחוות מגוון רחב של רגשות ותחושות:

צחקתי, קינאתי, מלמלתי "אוי נו באמת" "איזה בולשיט", "נו הם ממש הגזימו" ו-"אף גבר לא באמת נראה ככה" והתבאסתי שאני צריכה לעזוב את מנהטן ולחזור לדירה שלי, שם לא מחכים לי מצעים מכותנה מיצרית, לא נעליים של ג'ימי צ'ו ולא גבר בערום חלקי או אפילו בלבוש מלא.

אז, למי אכפת שהסרט מטופש להחריד, והכתר שקרי שמה לראשה בחתונה של סטנפורד גרם לסנטר שלי לפגוע ברצפה. העובדה היא שעכשיו אני יושבת במשרד בכפכפים ומרגישה אשמה על כך.

איריס:

אז אולי אני כן אקטול אותו? רק קצת.

אני מאוד אהבתי את הסדרה של סקס והעיר. היא הייתה מיוחדת, פורצת דרך, ולפעמים היה אפשר להזדהות איתה. היא התחילה בצורה פשוטה למדיי למי שזוכר. בגדים נורמאלים, חיים רגילים, והרבה הרבה מניו יורק האמיתית.

לאט לאט התקציב גדל ואיתו התפאורה, התלבושות והדמויות. כבר אז היה קשה לקנות שאישה שמתפרנסת מכתיבת טור מסכן בעיתון מקומי, יכולה להרשות לעצמה מאוד זוגות נעליים של מנולו בלניק בשווי של 400 דולר לזוג (400 דולר זה היה בשנת 99' אלוהים יודע כמה זה עכשיו...)

אבל אם הסדרה הייתה הזויה לעיתים, אז הסרטים זה כבר הזיה מסוג אחר. אבל ראשית, עליי להבהיר משהו: זה לא שאני לא נהנית מהסרטים. כי הסרטים מהנים. אבל הם מהנים בצורה שלא מצריכה הפעלת תאים אפורים (אולי זה מה שכיף בהם.)

אבל מבחינת איכות, הסרטים אינם דומים לסדרה. הם גרנדיוזיים, ארוכים ומופרכים.

החלפת תלבושות שלוש פעמים בעשר דקות זו דוגמא אחת. התלבושות עצמן? בואו נאמר שהיו שם פריטים ספורים שהייתי מעיזה ללבוש בעצמי, או רוצה ללבוש בעצמי.

וניו יורק? לאן נעלמה ניו יורק? בתחילת הסרט ישנו מונולוג מרגש של קארי על העיר המופלאה הזאת. אך היא ננטשת לטובת המזרח התיכון השמרני וחוזרים אליה רק בסוף ורק כדי להראות כמה טוב לחזור לשם ולהתרחק מהפרימיטיביות של אבו דאבי.

הדעה שלי אינה שונה בהרבה משל ליעד. שתינו נהנינו מהסרט, למרות שהוא גרוע.

ובקיצור- זה כל כך רע, שזה פשוט טוב.

6 דברים שאסור לעשות בדייט ראשון

2010-06-10T14:53:00.000+03:00

1. לצחקק מכל דבר

את לא נואשת, נכון? אז תירגעי. אם תצחקי ותתלהבי מכל מה שהוא אומר, זה יתחיל לשעמם מאוד מהר. גם אם הוא ממש מוצא חן בעיניך, או ממש שווה, זאת לא סיבה להשתפך. אל תוותרי על מעט (מעט!) ריחוק ומעט פאסון בדייט ראשון. תצחקי ממה שמצחיק. וזהו.

2. להשקיע מידיי בלבוש

את רוצה להרשים ולהיראות מצוין וכך לפתע את מוצאת את עצמך עומדת מולו בשמלה שלבשת לחתונה של אחותך. והוא בכלל בדגמ"ח וכפכפים (ובינינו, בארץ כמו שלנו, רוב הסיכויים שהוא יבוא עם דגמ"ח וכפכפים).

כדי להימנע ממצב של over-dressed ובאסה טוטאלית לכל הערב, תמיד בדייט ראשון שימי עליך את הלבוש הכי "סקסי אך נוח" שיש לך בארון.

ולגבי הבחור עם הדגמ"ח והכפכפים- הוא יקבל רשימת "5 דברים שאסור לעשות בדייט ראשון" משלו, ומפגש אישי עם ליאת אשורי.

3. להשתכר

למרות שזה כיף, למרות שזה נראה לך באותו רגע רעיון גאוני, למרות שטעים לך ולמרות שאת הרבה יותר כייפית כשאת שיכורה – אל תשתי יותר מידיי בדייט הראשון.

ברגע שאת מתחילה להרגיש טיפה מסוחררת, תעברי לקולה. או מים. או לשחק עם השיער. אנחנו יודעות שבאותו רגע המחשבה על עוד משקה תקסום לך, אבל האחוזים שתתחרטי על זה יום למחרת הם 100. אם לא 200. כי אם תשתכרי את תתחילי לספר כל מיני סיפורים הזויים על עצמך, לשבור את כלל מספר 1 ו-4 ולהקיא (מניסיון).

ראי הוזהרת!

4. לדבר על כמה את רוצה זוגיות \ משפחה

אפילו אם את באמת רוצה.

את אף פעם לא מתכננת להזכיר את האקס ששבר את ליבך, או כמה את רוצה כבר משפחה, או איך את מתגעגעת שיחבקו אותך בזמן שאת נרדמת. אבל אז באמצע הדייט, שהולך מצוין דרך אגב, את מוצאת את עצמך מספרת לו שאת מתה כבר להכיר מישהו, וכולם מנסים לשדך לך, ואמא כבר דואגת, ונמאס לך לחיות רק עם חתול ובלה בלה בלה.

Big mistake.

גברים הם גזע מורכב, וצריך להתנהג איתם בהתאם. עצוב, אך נכון. יש מידע שהם לא צריכים לדעת בהתחלה. תהיי מעט ערמומית.

ילדים? לא כרגע... למה למהר?

ברור?

5. ללכת למקום בו יש סיכוי שתתקלי באנשים שאת מכירה

נכון שהאינסטינקט הראשון הוא להציע ללכת למקום שאת מכירה ומרגישה בו בנוח, אבל את בטח לא רוצה שלידכם ישב האקס, או שחברים שלך יבהו בך מהקצה השני של הבר כל הערב, או שתתקלי בידיד חסר טקט שיזמין את עצמו להצטרף לשולחן.

זה מביך.

6. לא להציע לשלם

איריס: סיפור ששמעתי לא מזמן, קרה באמת, לא אגדה אורבנית- קרה למישהו שמכיר מישהי שחברה טובה של חברה שלי מכירה:

בחור ובחורה יוצאים לדייט. היא מציעה שהם ילכו לבר של המסה. רק לדרינקים..

אחרי שלוש כוסות יין מבעבע בשבילה ושתי בירות בשבילו, ואחרי הפרה בוטה של כללים 1 ו-3 ברשימה חשובה זו, מגיע החשבון. היא נעלמת לשירותים, רק אחרי שגילתה שכל כוס ששתתה עלתה 150 ש"ח. מה שהביא את החשבון לסך של 500 ש"ח! לדרינקים! בדייט ראשון!

בלי למצמץ היא נתנה לו לשלם את החשבון ולקחת אותה הביתה. שם הוא נפרד ממנה בנימוס עם נשיקה על הלחי. היא לא שמעה ממנו יותר.

אז כן, זה נכון שנהוג שהבחור משלם בדייט ראשון. אבל לפחות תציעי! ואם החשבון יצא 500 , אז גם תתעקשי!

ליעד: האם באמת יש צורך לשחק את המשחק בו את שולחת את היד לתיק, והוא אומר: לא, אני משלם, ואת בחוסר אמינות עונה: לא, נתחלק... והוא מתעקש, ואת מתרצה. זה החלק הכי צבוע בכל הדייט. אז נכון שהדוגמא של איריס יוצאת דופן, אבל תרשו לי להתלבט אתכם, בקול רם, האם באמת יש טעם להציע לשלם בדייט ראשון?

5 סוגי גברים שצריך להתרחק מהם...

2010-06-03T15:53:00.004+03:00

1. הגברים שחושבים שהם יותר טובים ממך –

הוא איתך, אבל זה כאילו שהוא עושה לך טובה.

תמיד יש לו מה להעיר על מה שאת לובשת, או שהוא לא אוהב את חברות שלך אבל מצפה שתאהבי את שלו. הוא יכול לגרום לך להרגיש לא בנוח לבקש ממנו דברים, או להרגיש אשמה, או שהוא כל הזמן מעיר לך ומתקן אותך מול כולם.

בלילה, בזמן שהוא ישן, תוציאי לו את המקל מהתחת. ותלכי.

2. הדפוקים –

אחחח... הדפוקים. אנחנו כל כך אוהבות להתאהב בדפוקים. כמעט לכל בחורה היה אחד כזה, דפוק שטוב לו ואין לו שום כוונה להפסיק.

ככל שחברות שלנו יכעסו עלינו יותר בגללו- כך נרצה אותו יותר. הם תמיד כריזמטיים, סקסיים בטירוף וגורמים לנו להפר הבטחות שהבטחנו לעצמנו. לא חשוב עם איזה סוג דפוק יש לנו עסק- הוא תמיד יצליח ברגע אחד לעשות לנו כל כך טוב עד שנשכח שהוא עושה לנו כל כך רע.

מה שהופך אותנו, לקצת דפוקות...

3. גברים שאוהבים ספורט יותר מאשר אותך –

מיקי חיימוביץ', את מוזמנת לאמץ את כל אוהדי הכדורגל באשר הם. קחי אותם! עשי בהם כרצונך.

גברים אוהבים ספורט. וכדורגל בפרט. זה קשה, אך צריך לקבל זאת כעובדה מוגמרת.

כל עוד הגבר בזוגיות איתך וצופה מידיי פעם במשחקי ספורט- המצב טוב. אבל אם הוא בזוגיות עם הספורט וצופה בך מידיי פעם- תפנצ'רי את הכדור לפני שיהיה מאוחר מידיי, ותברחי מהמגרש.

4. גברים יפיופים–

אף אישה לא צריכה לצאת עם גבר יותר יפה ממנה. And that's that.

5. הגברים חסרי הביטחון –

"מה שאת לובשת ממש חשוף, כולם יסתכלו עלייך. אני לא מבין למה את צריכה ידידים. תגידי, טוב לך איתי? את אוהבת אותי? שמנת קצת, לא? תפסיקי לפלרטט עם כולם. אני לא מבין למה את צריכה למשוך תמיד כל כך הרבה תשומת לב. את בוגדת בי?".

שרדה כדי לספר

2010-06-03T11:12:00.010+03:00

ליעד:

בכדי לאזן את הכוחות בבלוג, נגזר עלי להיות זו שאוהבת ריאליטי.

ואני חושבת שאני עושה זאת בכישרון רב.

האח הגדול, פרויקט מסלול, היפה והחנון. הי- אם הצלחתי שבוע אחרי שבוע לצפות ברווק ולכתוב על כך בלוג- אני יכולה לעשות הכל.

איריס, ששומרת על האיי-קיו הגבוה בבלוג- נמנעת מלצפות בתוכניות הריאליטי הרדודות הללו (למרות שתפסתי אותה מספר פעמים בקיאה במעללי הרווק...) ולכן לא הצטרפה אלי באירוע הבלוגרים של הישרדות מטעם ערוץ 10 ביער בן שמן.

כשירדנו מהאוטובוס אל עבר פינת הזולה שסידרו לנו אנשי 'אדרנלין בשטח', עוד הייתי רגועה. רק כאשר עיני נחתו על השלט המאיים "משחקי פיינטבול", זיעה קרה החלה לנזול לאורך גבי.

פיינטבול? אנחנו הולכים לשחק פיינטבול??!

תראו, יוצא לי לפעמים לישון באוהל על שפת הכינרת. צנחתי צניחה חופשית. אשמח לנסות סנפלינג. אפילו כמעט והתקבלתי למרוץ למיליון (באמת! הגעתי לשלב מאוד מתקדם).

אבל פיינטבול? מה הטעם?

כעבור לא יותר מחצי שעה, בעודי מדדה אל מחוץ למשחק בעקבות כדור צבע שנורה לעברי ויצר בליטה כחולה ואימתנית על הרגל שלי – יכולתי למלמל לעצמי בגאווה: ידעתי שאני אסבול!

עובדה מאוד מפתיעה: כל שאר הבלוגרים מאוד נהנו. ועובדה עוד יותר מפתיעה: הייתי מש"קית קליעה בצבא. איך נפלו גיבורים.

כשזה בא להישרדות- אני בהחלט שמחה להיות אישה טיפוסית, לשבת על הספה ולצפות בטל אנגלנדר מהצד (בעונה הקודמת לא התלהבתי ממנו כל כך אבל רק כשראיתי אותו לאחרונה באיזה בר הבנתי כמה הוא חתיך. שמעתי שהוא ושירז טל נפרדו. Call me!).

בסיום המשחק חזרנו לפינת הזולה, אליה התגעגעתי מאוד, לשיחה עם אביגיל שהשתתפה בהישרדות בקבוצת האולסטארס וגיא. לא, לא גיא זוארץ. לא, לא גיא גיאור. גיא, שאינני זוכרת את שם משפחתו אך הוא השתתף בהישרדות בשבט האוהדים.

לאורך כל המפגש זכינו לחוש תהילה מהי כי לא הפסיקו לצלם אותנו בסטילס, וידיאו ואפילו מצלמת 3D מגניבה שעולה המון כסף (כ-600$ ליתר דיוק). כמובן שאם צופים בתמונות בלי המשקפיים המיוחדות זה סתם עושה כאב ראש- אך עם המשקפיים זה די מלהיב.

לסיכום הערב קיבלנו טעימה של כ-10 דקות מהפרק הפותח ו-מודה- הייתי מרותקת למסך.

קודם כל גיא זוארץ לא קיבל כמעט זמן מסך- אושר גדול, דבר שני היו מכות, גברים ללא חולצה, נשים עם כל החריץ (למעלה ולמטה) בחוץ וטוויסט הוליוודי לסיום. הבעיה היחידה הייתה הטסטמוניאלס המייגעים והבלתי נגמרים, שהזכירו לי שלא הכל דבש בתוכנית הזו. אבל אני חושבת שאם אמשיך את מסורת "הרווק" ואצפה בכל הפרקים יחד עם חברות שלי ודג מגולגל באורז ואצה- זה יהיה מושלם!

בסוף האירוע, כשחזרנו לאוטובוס- חיכו לנו ערכות טיפוח של קרמה. וזה, גבירותיי ורבותיי- הכי שימח אותי.

נו, אישה או לא אישה?

ואף מילה על המשט

אביגיל וגיא

אני לא נראית יותר שמנה בתלת מימד?

Iris fridman is now married

2010-06-01T10:12:00.002+03:00

איריס:

יש אנשים ששואלים אותי אם אני מרגישה שונה, עכשיו כשאני אישה נשואה. התשובה היא: כנראה שלא. אחרי הכול, הפושטק ואני כבר ביחד חמש שנים! אז מה כבר יכול להיות שונה?

בסה"כ אספנו איזה מאה איש ועשינו מסיבה יפה, והפושטק שבר את הכוס. זה הכול.

מה שכן, זה אולי גורם לי להרגיש טיפה זקנה? אתם חייבים להבין, שלמרות שליעד מציגה את עצמה כה-עוללה שבין שתינו, אני גדלתי כ-הקטנה מתוך שלוש ותמיד התייחסו אליי ככה. בתמורה, תמיד הרגשתי ככה. ועכשיו אני, איריס הקטנה? מכפר-סבא? אישה נשואה?

(למי שצעיר כמו ליעד, זה ציטוט מדיזינגוף 99, אבל שם זה הולך: "אני? אוסנת הקטנה מכפר-סבא? עם עוד בחור ועוד בחורה?" לא דומה בכלל, אבל הייתי חייבת משום מה).

אז זאת בדיוק הנקודה. אני לא מרגישה שונה. אני אף פעם לא מרגישה שונה. יש לי דודה ששואלת אותי בכל יומולדת, איך זה להיות בת.. מה שאני באותה שנה. ואני אף פעם לא מרגישה שונה.

אבל אנשים משתנים. יש חברויות שנגמרות בגלל זה. אנשים מתבגרים, מתחתנים, מולידים ילדים ופשוט נהיים אחרים ואז יש להם גם חברים אחרים.

ואולי בעצם גם אני משתנה? עובדה, גם אני התרחקתי מכמה חברים מכל מיני סיבות, אבל אף פעם לא בגלל סכסוך. פשוט התרחקות טבעית כזאת של אנשים שהשתנו.

גם האנשים שנשארו בחיי השתנו, כולם התפתחו לכיוונים מסוימים. אבל ההבדל ביניהם לבין האנשים שהתרחקו הוא כזה: אלו אנשים שתמיד עמוק בפנים אני יכולה למצוא בהם את הילדים שהם היו פעם. ואת הסיבה שהתחברנו מלכתחילה. האנשים שבחיי, אולי התבגרו ומצאו עבודה של גדולים, אולי התחתנו וכבר הספיקו לעשות כמה ילדים, אולי אוהבים דברים אחרים ממה שאני אוהבת, אבל עמוק בפנים כולנו עדיין הילדות עם הדוק מרטינס הירוקות שאוהבות את פרל ג'ם.

רוב האנשים האלו היו בחתונה שלי ושל הפושטק השבוע. הם אלו שגרמו לחתונה הזאת לעלות על כל הציפיות. כמה שעות לפניי חשבתי לעצמי: מה אני צריכה את כל הבלגאן הזה? אבל במהלך, פשוט נהניתי להיות מוקפת בכל האנשים שנמצאים בחיים שלי והמשפחה המקסימה שלי, שבשבילם אני תמיד אהיה הקטנה.

כנראה שבסופו של דבר צריך להשלים עם זה שהכול משתנה. אבל חייבים לשמור גם על כמה חלקים שנשארים תמיד אותו דבר. ולראייה- שבוע הבא אני בפיקסיס. לידיעת דפי ורתם, כבר הורדתי את הדוק מרטינס מהבוידעם! נפגש שם.

נ.ב. ליעד, חסר לך שגם את הפיקסיס את לא מכירה. אבל אוהבת אותך מאוד בכל זאת!