• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות אהבה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אהבה. הצג את כל הרשומות
19 באפריל 2011

מה זאת אהבה?


כל בני האדם הם ישויות נפרדות.
לכל בן אדם יש את האי הקטן שלו. יש מוח גדוש במחשבות שרק הוא מכיר ויודע.
אף בן אדם לא יכול לברוח מעצמו. הוא חי עם ה"אני" כל הזמן, מדבר עם עצמו, בונה לעצמו עולמות. וכשהאנשים סביבך ילכו, אתה עדיין תישאר שם, עם המחשבות, התקוות, הרגשות.
הקיום הנפרד הזה יכול להיות מתיש, בודד, משעמם, צפוי, קשה. והפתרון לנפרדות האנושית הוא אדם נוסף לחלוק איתו את משמעות הקיום. כלומר, הפתרון הוא אהבה.

אז מה זאת אהבה? אם החיפוש אחר אהבה נובע מהפחד לחיות בנפרד, איך יודעים שמצאנו אהבה אמיתית ולא רק מישהו שפשוט התרגלנו לחלוק איתו את חיינו?
בטוח שאהבה מורכבת גם מנוחות והרגל. וזה בסדר. למצוא בן אדם שנוח לך איתו זו הצלחה שלא תסולא בפז. כל עוד נוחות היא רק אחד מהמרכיבים של אהבה. ומה עם שאר המרכיבים? האם הם שונים אצל כל אחד? האם כשאני אומרת "אני אוהבת אותך" והוא עונה לי "אני אוהב אותך", שנינו מתכוונים לאותו הדבר?
לדעתי התשובה היא לא. מאותה סיבה שאני אבכה בסרט מסוים ואתם לא. אנשים חווים את החיים בצורה אחרת אחד מהשני. וכך גם את האהבה. ולכן כל כך קשה להגדיר מהי אהבה. כי היא אסופה של רגשות ותחושות שמשתנים מאדם לאדם.

אז מה יותר חשוב באהבה, לאהוב או להיות נאהב? כולם רוצים לענות  "שניהם באותה מידה", אבל- הפתעה! אנחנו לא חיים בעולם מושלם. ובכמה אהבות יש איזון מושלם בין שני בני הזוג ורמת האהבה שלהם אחד לשנייה שווה? אולי זה בא בגלים. לפעמים אתה אוהב יותר. לפעמים אתה נאהב יותר.
...ואם הייתם חייבים לבחור, צד אחד בלבד, מה הייתם בוחרים?

בזמן שאתם חושבים על תשובה, תרשו לי לצטט את אריך פרום, מחבר הספר "אומנות האהבה", שאומר כי האהבה עוזרת להתגבר על תחושה הנפרדות והבידוד, אבל גם מאפשרת לאדם להיות הוא עצמו. זו הגדרה נפלאה בעיניי. אף פעם לא התחברתי למשפט two become one. אחד ועוד אחד זה שניים, וזו היא המהות של האהבה. גם לחלוק את חיי עם מישהו וגם להישאר אני. אהבה זה לא ליצור אחד שלם אלא להעצים את השניים.

אז מה זאת אהבה? אהבה זה לרצות לתת לאדם השני. ומנגד, אהבה היא גם הרצון לקבל ולהכיל. אהבה תצליח לשרוד אם בני הזוג יצליחו לאזן בין התפשרות לעיתים ובין התעקשות לעיתים.

וכמובן שאהבה מכילה גם את המרכיבים של סטוץ: הרצון לגעת, המשיכה הפיזית, התשוקה. רק שבאהבה, שהיא ארוכת טווח, התחושות הללו יתעצמו וידעכו ויתעצמו, גלים עולים גלים יורדים. כי אי אפשר לחיות את החיים עם אדרנלין גבוה כל הזמן. זה מתיש, וחוץ מזה אנחנו נתרגל ואז גם זה יתחיל לשעמם אותנו. אחד הדברים היפים באהבה מוצלחת זה העליות והמורדות. רכבת הרים שנותנת לנו לטעום ממגוון תחושות, שמורידה אותנו למטה כדי שנעריך את הלמעלה, שמפתיעה אותנו ומספקת לנו קצת דרמה, כדי שיהיה מעניין.

אז מה זאת אהבה? אם אני אשאל בחורה בת 15, גבר בן 30 וזוג בני 55 מה היא אהבה, אקבל הרי תשובות שונות בתכלית, כי אהבה היא תלוית זמן וניסיון, וכמו שכבר אמרתי ובטח הנהנתם בהתלהבות והסכמה, היא שונה מאדם לאדם.
אז למה לעזאזל אני כותבת את הפוסט הזה ושואלת כל כך הרבה שאלות? לא יכולתם להשתיק אותי כבר בהתחלה ופשוט להגיד לי לחיות את הרגע? למי אכפת מה זאת אהבה. העיקר שטוב לי.


19 בינואר 2011

מי שרוצה להיות במערכת יחסים מונוגמית שילחץ לייק


עד לאחרונה יצאתי עם גברים שלא הצליחו להחזיק מעמד בחיי הסוערים ולכן יכולתי להרשות לעצמי לכתוב עליהם בחופשיות. או מנגד, הגבר שכן החזיק מעמד (קצת, החזיק מעמד קצת) לא קרא בכלל את הבלוג ולכן גם עליו ריכלתי בגסות.

אבל עכשיו... עכשיו נדפקתי. יוצאת עם גבר כבר זמן מה ולא יכולה לכתוב עליו מילה. קורא את הבלוג, המאנייק.
ובכל זאת, כמה כבר אפשר להחזיק מעמד בלי לשתף אתכם, 2.4 מיליון הקוראים שלי? אז נכנעתי. הנה אני כאן, ואני מוכנה לדבר.

הגבר שלי, נקרא לו סרג', יוצא איתי כבר חודשיים. סרג' הוא בן אדם נאמן. וסרג' גם מאוד אוהב סקס. כשמצרפים את כל העובדות הללו יחד, סרג' מתעורר מהשנ"צ מזיע כולו. כי סרג' מפחד ממונוגמיה.
מונוגמיה- מצב שבו אדם או בעל חיים שומר אמונים לבן זוג אחד ואינו מקיים יחסי מין עם מספר פרטנרים במקביל (אני יודעת שכולכם יודעים מזה מונוגמיה, אבל זה פשוט כיף לצטט דברים מויקיפדיה).

בערך מהיום הראשון שנפגשנו הוא לא מפסיק לתהות בקול רם על קנקנו של המושג הזה שנקרא מונוגמיה. איך אפשר? בשביל מה צריך? מה זה נותן? מה הטעם? איפה ארוחת הערב שלי, אישה!

מחקר משנת 2009 שמצאתי באתר האזוטרי "גוגל" מגלה כי כמעט 70% מהגברים בישראל הודו כי בגדו בנשותיהם. ומצד שני, מחקר אחר גילה שנשים, בממוצע, דווקא מסורות למערכות היחסים הרומנטיות שלהן, מה שכנראה מדכא את היחס שלהן לפרטנרים אלטרנטיביים. בנות, נדפקנו. ולא, לא תרתי משמע.

אז למה כל כך קשה לאנשים לשמור על מונוגמיה מינית? הסיבה הבסיסית ביותר היא שזהו דחף. דחף לכבוש, דחף מיני גרידא. סיבה אחרת היא שהסיפוק ממערכת היחסים אחרי הנישואים יורד. צחקנו, נהנינו, חווינו חוויות, ילדנו ילדים. ועכשיו מה? מחפשים סיפוקים במקומות אחרים.  ואולי זה בגלל השחיקה הרגשית שחווים בני זוג עקב כל הקונפליקטים והוויכוחים בניהם?  בקיצור, אני יכולה להמשיך לחשוב על סיבות עד מחר, אבל קבעתי עם חברה היום בערב, אז נמשיך הלאה.  

רגע, אם כך, למה אנשים לא חיים במערכת יחסים אוהבת ומוצלחת, כשמידי פעם הם שוכבים עם אחרים?
אה-אה! שאלה מצוינת. ואני חושבת שיש שתי סיבות עיקריות. הראשונה והברורה היא קנאה. עם יד על הלב, חושבים שתוכלו לחיות בשלום עם הידיעה שבן/בת הזוג בילו עם מישהו אחר? נגעו, התנשקו, התחבקו, היו אחד בתוך השנייה. היו אחד בתוך השנייה!!! אוי, אוי, אוי, הקנאה.
סיבה שנייה היא גבולות. בני אדם צריכים גבולות. האם אפשר להישאר במערכת יחסים רצינית, מוצלחת ואוהבת כשבני הזוג רשאים לשכב מהצד כשמתחשק? הרי הסיבוכים שייווצרו ידועים מראש. פתאום אחד מהצדדים יעשה את זה כל הזמן, פתאום אחד מהם לא ירצה יותר, פתאום הם ימצאו את עצמם מחפשים את זה כל הזמן.

השאלה הגדולה היא האם הפתרון היחיד הוא לשכב עם אנשים אחרים, או שזוג שמגיע לצומת הדרכים הזה יכול יחד למצוא את הפתרון בחדר המיטות הפרטי. ואני רוצה להאמין שבמערכת יחסים פתוחה, כנה ואוהבת, האופציה השנייה יכולה לעשות את העבודה.

אבל עד היום שבו אני וסרג' נצטרך לדון ברצינות בנושא, יעבור עוד המון מיץ אננס מתחת לגשר.


1 בדצמבר 2010

עיר החטאים- סיכום ביניים


בחודש הבא אני חוגגת 3 שנים בתל אביב.
3 שנים רחוק מאמא ואבא.
3 שנים של נסיעה לרעננה כל שישי (עליתם עלי. רעננה זה לא כזה רחוק).
גיסה אחת.
אחיינית אחת.

בחודש  הבא אני חוגגת 3 שנים בעיר הזאת שאני הכי אוהבת בעולם.
3 שנים בהם חרשתי על כל המועדונים עד שנמאס לי מכולם וכרתי ברית עם השטן לא לחזור לשם לעולם (ועכשיו הוא מחזיק בנשמתי).
3 שנים של סחיבת שישיות מים במדרגות. למרות שעזרו לי לפעמים.
3 שנים של חיפוש חנייה.
2 שותפות.
2 סופי שותפויות.
ו-1 אושר של לגור לבד.

בחודש הבא אני חוגגת 3 שנים של הסצינה התל אביבית.
עשרות (מאות?) דייטים.
עשרות (מאות?) אכזבות.
עשרות דייטים ראשונים מוצלחים שהובילו לדייט שני/שלישי/רביעי לא מוצלח.
1 מערכת יחסים רצינית.
3 דברים שאני מעדיפה לא לכתוב עליהם כאן בבלוג.
סקס חסר משמעות (אתם לא מצפים למספר מדויק, נכון?)
סקס עם קצת משמעות.
סקס עם הרבה משמעות.
סקס טוב.
סקס רע.
טוב, נראה לי שסיכמנו היטב את נושא הסקס.

בחודש הבא אני חוגגת 3 שנים של עצמאות.
3 שנים של התבגרות.
3 שנים שבהן אני מבשלת לעצמי (אורז ופסטה נחשב לבשל?).
3 שנים בהן כוס הבייליס הפכה לכוס וויסקי.
3 מנקים שהתחלפו מסיבה זו או אחרת בדירה הקודמת.
1 ליעד שמנקה בעצמה בדירה החדשה.
אלף פעמים בהן חשבתי לחזור להורים כי תל אביב פשוט יקרה מידיי.
אלף ואחת פעמים בהן ביטלתי את המחשבה הזו בשנייה.

בחודש הבא אני חוגגת 3 שנים של AM:PM.
3 משרדי פרסום.
1 סרט ביו טיוב שעבר את מיליון הצפיות.
1 המרוץ למיליון (טוב, כמעט. אבל היינו קרובים, נכון , אודי?)
1 סרט בו הרגליים שלי זכו לתשומת הלב שהן תמיד חלמו עליה
מאות סושי בג'פניקה.
מאות שרימפס בגוצ'ה.
וקפיצה מידיי פעם להוטל מונטיפיורי כשאמא באה לבקר בתל אביב.

בחודש הבא אני חוגגת.
אבל בנינו, אני כל חודש חוגגת.
זה הכיף בתל אביב.


היוש

22 בנובמבר 2010

מזל טוב! אתה בן 90!


סבא שלי, שכבר זכה לככב כאן בבלוג, חוגג החודש 90.
כל שבט קליין (כל שבט קליין... אנחנו אשכנזים, זה לא שבט כזה גדול) עומד להתאסף ולחגוג ליצחק קליין 90 שנים על פני כדור הארץ.

אני אומרת 90, אני כותבת 90, אבל אני לא מצליחה לקלוט את המספר הזה. כמו שהמוח הקטן שלי לא מצליח לתפוס איך זה שליקום אין סוף והוא תמיד מתרחב, כך המוח שלי לא מצליח לעכל 90 שנים של חיים.

זקנה זה עצוב. קשה לראות אנשים שאתה אוהב מזדקנים. ואני בטוחה שיותר מזה, קשה לאותם אנשים לקבל שהם מזדקנים.
סבא שלי הוא איש עשייה. תמיד מסתובב בחצר בלי חולצה, מתקן, משפץ, מטפס, מתכופף. הוא יודע שהוא כבר לא במיטבו, אבל להפסיק את הדברים הקטנים שמעסיקים אותו במהלך היום הוא מסרב. מצד אחד אנחנו חוששים ודואגים לו, ומצד שני מבינים את הרצון שלו להמשיך את סדר היום שהוא אוהב, להמשיך לחיות את חייו כמו שהוא רוצה ולא כמו שהזקנה מכתיבה לו.
הרי אף אחד לא רוצה למצוא את עצמו מזדקן בסבל, בחוסר אונים. אף אחד לא רוצה להפוך לנטל ולאבד את מי שהוא היה. זה הפחד הגדול ביותר.

לכן הידיעה שסבא היקר שלי ממשיך ללכת לקנטרי קלאב בבקרים, ממשיך להשתזף בשמש החמימה בחצר, ממשיך לנפוש בים המלח, ממשיך לשחק ברידג', ממשיך ליהנות מהמאכלים של סבתא שלי, הידיעה הזו מנחמת ומשמחת.
לסבא שלי מגיע את כל הטוב שבעולם.

אז סבא, למרות שאתה לא קורא את הבלוג שלי (האמת שאתה בכלל לא יודע שיש לי בלוג. האמת שאין לך מושג מה זה בלוג. האמת שאתה בכלל לא יודע מה עושים באינטרנט. האמת שבנייד אתה בקושי יודע להשתמש) אני מאחלת לך את שני הדברים החשובים ביותר: אושר ובריאות.
ולמרות שאני לא אומרת את זה מספיק, וכמעט אף פעם לא באה לבקר, אני אוהבת אותך המון. המון. המון.


סבתא מלכה וסבא יצחק :)

14 בנובמבר 2010

דפוק, דפוקה, נדפקנו


"...לא נראה לי שאני זה מה שאת צריכה"
כן. כן כן, אתם קוראים נכון. כן, ממש ככה.
התירוץ הכי ישן בספר- "אני דפוק", התדפק על דלתי. מעיין גרסת "זה לא את, זה אני" של המאה ה-21. הידד.

מה זה אומר בעצם, "אני דפוק" או "אני לא בן אדם פשוט"? אני אשמח אם מישהו יסביר לי. כי כולנו דפוקים כשזה בא למערכות יחסים. לכל אחד יש את ההפרעות שלו, את השטויות שלו. אבל גבר לא מתחיל לצאת עם בחורה ואחרי 4 דייטים נזכר "הי! שכחתי לגמרי, אני דפוק! זה לא יכול לעבוד".
 כנראה שהמציאות היא, שהוא פשוט לא בעניין שלי.

אני מניחה שאין לי מה לעשות מזה סיפור. הרי לא תמיד נעים לומר את האמת, ולהתחבא מאחורי תירוץ מטופש הרבה יותר קל ונוח.
 וככה זה עובד. בנות, הדפיסו ושימו על המקרר:
כשהוא אומר לך: אנחנו מתקדמים נורא מהר, הוא בעצם מתכוון ל: תכלס, רק רציתי שנשכב.
כשהוא מצהיר בגילוי לב: אני מרגיש שאני נקשר אליך יותר מידיי וזה מלחיץ אותי, הוא בסך הכל רוצה לומר: תקשיבי, לא ממש בא לי לראות אותך יותר.
כשהוא ממלמל בביישנות: אני בן אדם לא פשוט, אמרתי לך את זה בהתחלה, הוא מנסה לרמוז לך: את לא כזו מגניבה כמו שאת חושבת.

נראה לי שפעם הבאה כשאני לא אהיה מעוניינת בבחור, במקום להגיד לו "זה לא עובד", אני אשעשע את עצמי עם, נגיד: "תראה, אני מרגישה שאתה נכנס לחיים שלי מהר מידי, הבעיה שמאז שהכלב שלי מת יש לי פחד ממחויבות".

תופס, לא?



7 בנובמבר 2010

אייפון- יותר יפה או יותר חנון?


כשרק התחילה מגפת הפייסבוק, החלטתי שאני לא אקח בה חלק. רציתי למרוד, החלטתי למחות, ניסיתי להיות מיוחדת.
אבל לצערי, אף אחד לא היה צריך להתאמץ במיוחד כדי שאשבר. מבחורה חסרת פייסבוק הפכתי להיות מכורה שכותבת למפלצת הזו מכתבי אהבה.

כעת, אני מנסה למרוד באייפון. מי צריך את השטות הזו? תכלס, חרא טלפון, והמכשיר הזה בסופו של דבר גורם לך להיות מחובר באינפוזיה לפייסבוק, לאינטרנט ולהתמכר לכל מיני אפליקציות חסרות כל תכלית.

אבל אז הוזמנתי לאירוע בלוגרים של היפה והחנון 2 מטעם ערוץ 10. מצאתי את עצמי מוקפת באייפונים של שאר הבלוגרים מסביבי, שלא הפסיקו להתעסק עם המכשיר, לעדכן סטטוסים, לבדוק מה מזג האוויר בסין ולעדכן בפורסקוור שהם עכשיו בשירותים של קראון פלאזה חיפה.
ובלי ששמתי לב, היא התגנבה, לאיטה, כמו נחש ערמומי: הקנאה. כן, קינאתי. רציתי גם. חשקתי במכשיר האיום הזה. שנאתי אותו ואהבתי אותו בו זמנית. Story of my life.

hello, stranger

לכן, החלטתי להטביע את יגוני באלכוהול (נו, על מי אני עובדת, לא חשוב איזה רגש אני חווה, אני תמיד רוצה להטביע אותו באלכוהול), ולא הייתה מאושרת ממני כאשר פתחנו בקבוקי יין בארוחת הערב המפנקת, או כאשר לקחו אותנו לבר המלון למשחקי קוקטליים.

(צילום: ליאת אלבלינג)



ובין כוס יין אחת לכוס מרטיני השביעית, מצאתי את עצמי ישנה עם גבר זר בחדר.
ההפקה הנפלאה של ערוץ 10 ארגנה לנו אירוע משעשע בסגנון "היפה והחנון" וחילקה אותנו לזוגות, איתם חלקנו חדר. אני הוצמדתי לעמרי, בחור מקסים שנהנה להסתכל על גברים בדיוק כמוני, כך שיכולתי לישון בשלווה. 
בכל התחרויות הזוגיות שערכו לנו לאורך האירוע, שהתבססו על כמה לייקים אנו מקבלים יחד, תפסתי טרמפ על בן זוגי החדש שנהנה מ-30 אלף חברים בעמוד הפייסבוק של הבלוג שלו. על כל לייק שאני הצלחתי להשיג, הוא השיג 30. אם אני אגיד לכם שהייתה לי בעיה לרכב על ההצלחה שלו, אני אשקר. רכבתי גם רכבתי (לא, לא תרתי משמע, סוטים).

"נו, עשו לי לייק?" (צילום: טמיר כהן)

בערב צפינו בפרק הראשון של היפה והחנון. היה מעולה ומצחיק ובתור אוהבת ריאליטי שכמותי- אין ספק שזו אחת התוכניות האהובות עליי.
כששאלתי את איליה, אחד ממשתתפי העונה הקודמת שבילה איתנו באירוע, האם זה מבויים- הוא טען בתוקף שכל מה שהמשתתפים אומרים הוא אמיתי. כמובן שההפקה מלבישה את כולם בקיצוניות מכוונת, ובטסטמוניאלס עורכים הכל בצורה מסוימת, אך הפנינים שיוצאות למתמודדים מהפה הן מקוריות ואמיתיות לחלוטין. שזה פשוט תענוג.


איליה, הראשון משמאל, מתרגל את המבט הסקסי שלמד בעונה הראשונה של התוכנית (צילום: טמיר כהן)


בערב יצאנו לבלות בעיר האורות חיפה, בבוקר למחרת התיישבנו לשמוע קצת על המיניות שלנו בשיעור גרפולוגיה (יש לי נ' זוויתית, מי יכול לנחש מה זה אומר?) ובצהריים כבר שרנו שירי ארץ ישראל בדרכנו חזרה למרכז.

לסיכום, היה ממש כיף, ביליתי עם אחלה אנשים, גיליתי שסשה גריי מ"הפמליה" היא באמת כוכבת פורנו (!!!), והכי חשוב: החלטתי שאולי הגיע הזמן לרכוש לעצמי אייפון, או כמו שחברתי שרה אמרה לי אתמול: "ליעד, לפעמים את צריכה לקחת את הערכים שלך, ולזרוק אותם לפח".
אז ערכים יקרים, נתראה בסיבוב.


והנה דיאלוג קצרצר שמסכם יפה את האירוע:


17 באוקטובר 2010

המכתב שלי אליך


המכתב הזה הוא בשבילך.

סחפת אותי בסערה (ככה כל סיפורי האהבה הטרגיים מתחילים, לא?).
בהתחלה עוד ניסיתי לעמוד בפיתוי. "אני לא כמו כולם", חשבתי לעצמי, "אותי לא תצליח לכבוש". אבל בסוף נכנעתי. למה לא בעצם? אם אני מאושרת, אז אפשר לשים בצד את כל הדברים הרעים. הרי אף אחד לא מושלם, ואולי איתי זה יהיה אחרת.

בלי שהספקתי לקלוט מה קורה, כבר נכנסתי כל כך עמוק שלא הייתה דרך חזרה. ראית אותי במערומי. גרוע מזה, גרמת שכולם יראו אותי כך. יש לך את הכישרון הזה לגרום לי לשפוך הכל ולחשוף את עצמי תמיד, קצת יותר ממה שאני באמת רוצה.

אני אוהבת שאתה אף פעם לא שופט אותי, תמיד נותן לי להגיד כל מה שבא לי. אני אוהבת שאתה נותן לי לבוא וללכת מתי שמתחשק לי. אני אוהבת שהשתלבת בטבעיות ובלי שום מאמץ בין החברים שלי.
לפעמים כל כך כיף לנו ביחד, אבל אז אתה עושה איזו שטות שגורמת לי לשנוא אותך. אתה פשוט מוציא אותי מדעתי, אתה מבין? ואתה, אתה אף פעם לא מסתפק במה שיש. משתנה כל הזמן, לא סגור על עצמך, חושב שהשינויים שאתה עובר לא ישפיעו עלי. כנראה ששכחת שאנחנו יחד בזה. כמה אני יכולה עוד לספוג?

מה שהכי מעציב אותי הוא שלאורך כל הדרך אני ממלמלת לעצמי שאני יכולה לקום וללכת מתי שאני רוצה, ואני כאן רק כי אני בוחרת להיות. הא! שקרים.

אבל לא חשוב כמה אני מתעצבנת, או משתעממת, או מרגישה שזהו, זה מיצה את עצמו, בסוף אני תמיד חוזרת אליך על ארבע. הפכת לחלק בלתי נפרד מחיי ולעזוב אותך עכשיו זו פשוט לא אופציה. והרי אתה לא באמת דואג שאעזוב. כי אתה מכיר אותי. מכיר אותי יותר טוב ממה שאני יכולה לדמיין ומספר עלי לכל מי שרק רוצה לדעת. ואני... אני אמשיך לבהות בך בידיעה שכל החברות שלי בוהות בך גם כן.

אז הנה, אני מודה בפה מלא במה שכבר כולם יודעים: פייסבוק, אני מכורה אלייך. מכורה חסרת תקנה.

שלך,
ליעד



30 בספטמבר 2010

כשהחיים תופסים אותך בביצים


הכל בעצם התחיל בסידור ישיבה.

כנראה שיש סיבה למה בארגון החתונה, למשל, עושים מזה כזה עניין. אם דודה רינה תשב ליד אביגדור, האח של השכנה, במקום ליד מיכאלה, הבת החורגת של הדוד יצחק – לכו תדעו לאן זה יוביל.

אז אותי הושיבו במשרד ליד איריס, תקציבאית יפה ומתוקה. אני בכלל לא זוכרת מתי, וכלל לא בטוחה שיש נקודת ציון כזו, שבה התחלנו ממש להפוך לחברות. אך זה קרה, וברגע שזה קרה- לא הייתה שום דרך לעצור את זה.
זה התחיל בשיחות אינסופיות מתשע בבוקר עד 7 בערב ונמשך להפסקת קפה משותפת כל בוקר ב-11, הליכה משותפת למכולת בכל פעם שלמישהי נגמרו המסטיקים ושמירה על דלת השירותים בזמן שהשנייה משתינה (טוב, את הקטע עם הפיפי המצאתי). לא היה אפשר להפריד בנינו.

אני בטוחה שגם אם סידור הישיבה היה שונה, והיינו יושבות בשתי קומות נפרדות, היינו הופכות לחברות טובות כמו שאנחנו היום. אבל אין לי ספק שהעובדה שישבנו אחת ליד השנייה ויכולנו לדבר כל הזמן, היא שהובילה להמשך:
זה קרה סתם כך ביום בהיר אחד, אחרי עוד שיחה על נושא ברומו של עולם. מישהי לפתע זרקה לאוויר:
"אנחנו חייבות לצלם תוכנית טלוויזיה, לדבר מול אנשים על כל הנושאים שאנחנו מדברות עליהן"
"כן, חבל לבזבז את כל פניני החוכמה שלנו ולתת להן ללכת לאיבוד"
"את יודעת מה אנחנו צריכות לעשות? לפתוח בלוג"
יום, יומיים, שבועיים אחר כך, זה קרה. הבלוג נפתח. סיעור מוחות קצר הוביל לשם סתמי ת'בלוג שלך, שבצורה אירונית מסמל בדיוק את ההפך מתוכנו: כל הנושאים שאנחנו לא סתמנו לגביהם.
הפוסט הראשון נכתב. ההתרגשות הייתה רבה. האימהות שלנו היוו קהל נאמן.

ואז, איריס עזבה את המשרד.
היה לי משבר קטן, לא אשקר. לקפה לא היה אותו טעם, ההליכה למכולת מעולם לא נראתה כל כך ארוכה. אך לא נתנו לשינוי לשבור אותנו! השיחות בין שני מסכי המחשב עברו לשיחות בין שתי כוסות יין, ההליכות המשותפות לכל מקום עברו לבילויים משותפים בערבים והבלוג המשיך כהרגלו, שגשג והצליח.

אבל אז קרה משהו: החיים.
החיים תפסו את איריס בביצים. היא התחילה להתנדב בחיל השלום, לעבוד בלילות כחשפנית, היא נכנסה להריון וילדה שלישייה.
ועכשיו ברצינות- פשוט אין לה זמן. אתם יודעים- הדבר הזה, שכולנו רוצים ממנו עוד ועוד. וכשאין זמן לעשות משהו בצורה מלאה- לפעמים עדיף להניח אותו בצד. אומנם סתמי ת'בלוג שלך נראה מתוק ותמים, אך הוא מלא דם יזע ודמעות. ואיריס העדיפה לשמור את הדמעות שלה למשברים גדולים יותר, ואני בהחלט יכולה להבין.

כעת, רגע ההכרזה: הבלוג עובר שינוי. טוב, זה לא ממש שינוי חדש. הוא מתרחש כבר זמן מה. אבל עכשיו אני הופכת את זה לרשמי: סתמי ת'בלוג שלך מפסיק להיות דיאלוג בין שתי נשים על החיים והופך להיות מונולוג של אישה אחת על החיים ובעיקר, מכורח המציאות, על תל אביב, עבודה, גברים ותענוגות נוספים.
אני רוצה גם לומר על במה זו, מול עיניהם הקוראות בשקיקה של חמשת אלפים שבעים ושניים הקוראים שלנו (סליחה, שלי:) איריס, אני מתה עלייך ואוהבת אותך, את חברה לכל החיים, ואני בטוחה שהבלוג הזה ישוב לשמוע ממך עוד הרבה.
זהו. הרגשתי צורך לעדכן אתכם. מבטיחה להמשיך ולא לסתום לגבי המון דברים, ואשתדל לעשות זאת בהומור וחיוך.

שיהיה שבוע נפלא, ותחשבו טוב טוב ליד מי אתם מתיישבים בפעם הבאה שאתם מגיעים למקום חדש.


תמיד תהיה לנו את פריז (או לפחות את הבר הזה על דיזינגוף)

23 ביוני 2010

ערה?

ליעד:
כמו בתיאוריה עתיקת הימים: אם עץ נופל באמצע יער, האם הוא משמיע קול? אני תוהה, אם לגבר יש הרבה סטוצים אך הוא לא מספר עליהם לאף אחד- האם זה נחשב שהוא זיין?

בכלל, מה הקטע של גברים עם סטוצים? למה לגברים הרבה יותר קשה לעבור תקופה ארוכה בלי סקס מאשר לנשים? אולי רק בגלל שהחברה "מצפה" מגברים לעשות יותר סקס מנשים.
אולי הסיבה היחידה שגברים כל כך אוהבים סטוצים היא רק כדי שיוכלו לספר עליהם לחברים.
הי, אני חושבת שעליתי כאן על משהו: החברה היא שגורמת לגברים לקיים סקס חסר משמעות, רק כדי שהם ירגישו מוערכים! הם בכלל לא אוהבים סקס חסר משמעות! הם בכלל לא אוהבים סקס!!! אה-הא!

ועכשיו ברצינות. אני אישית פחות נוטה לחבב את כל עניין הסטוצים. בשביל סטוץ מוצלח צריך חוסר רגש, כימיה מצוינת והשקעה משני הצדדים. הבעיה היא שגברים רבים נוטים "להתעצל" בסטוץ. הם לא צריכים להרשים את הבחורה, הם לא הולכים להתקשר אליה יום למחרת, אין להם שום כוונות לגביה- אז אפשר לפמפם וללכת. ולכן סטוצים רבים נועדו לכישלון עוד לפני שהתחילו.
ואם אתם חושבים שאני לא צודקת, ורוצים להעמיד אותי על טעותי, ומאמינים שתהיה בנינו כימיה מטורפת- אז למה שאני ארצה סטוץ אתכם? אתם נשמעים אחלה מציאה, בואו נצא לדייט!
אתם מבינים, סטוץ זה פשוט מיותר.

סיבה נוספת לתהייה שלי לגבי יעילות הסטוצים היא בהמשך למאמר המיתולוגי של קארין ארד "המין הנשי או: איך לא לעצבן לנו את הדגדגן", שם היא העלתה תיאוריה שלנשים יש נטייה להתאהב מעט בגברים איתם הן נכנסות למיטה. והיא צודקת.
כמובן שיש יוצאים מן הכלל, ותאמינו לי שכשבחורה שיכורה מוצאת את עצמה בבוקר במיטה של הברמן ומסתלקת משם בלי לזכור איך קוראים לו- אין שם שום אהבה,
אך אם זה סטוץ מוצלח, כמו שאנחנו שואפות שהוא יהיה, והסקס מעולה ואנחנו נמשכות אל הפרטנר – אז אתן יכולות להכחיש עד מחר אבל תמצאו את עצמכן טיפה, טיפונת, קטנטונת, מאוהבות.
ומה יצא לכן מזה?
הרי עברנו את הגיל בו אנחנו מחכות ליד הטלפון בעוד חברה מלטפת לנו את השיער ומדקלמת בחוסר אמינות מוחלט: "הוא לא בוגר מספיק/ את טובה מידיי בשבילו/ יש הרבה דגים בים / קחי עוד שלוק מהוודקה".

תראו, אני לא רואה שום בעיה עם נשים ששוכבות הרבה. אני מתנגדת לנשים שהולכות עם החוטיני מבצבץ מתוך המכנס, או לנשים מעל גיל 12 עם חולצות בטן, או לנשים עם ציפורניים בנויות- אך אין שום בעיה עם נשים ששוכבת הרבה. לעזאזל- אנחנו כבר מתחילות לעקוף את הגברים. מצד שני, אני באמת לא חושבת שסטוצים נועדו לנשים. אנחנו פשוט לא בנויות לזה. תמיד עדיף במקום לקבל הודעת "ערה?" באחת בלילה לצורך סקס, לקבל הודעת "ערה?" ב-10 בבוקר לצורך ארוחת בוקר זוגית. מה, לא?

3 ביוני 2010

5 סוגי גברים שצריך להתרחק מהם...


1. הגברים שחושבים שהם יותר טובים ממך –
הוא איתך, אבל זה כאילו שהוא עושה לך טובה.
תמיד יש לו מה להעיר על מה שאת לובשת, או שהוא לא אוהב את חברות שלך אבל מצפה שתאהבי את שלו. הוא יכול לגרום לך להרגיש לא בנוח לבקש ממנו דברים, או להרגיש אשמה, או שהוא כל הזמן מעיר לך ומתקן אותך מול כולם.
בלילה, בזמן שהוא ישן, תוציאי לו את המקל מהתחת. ותלכי.

2. הדפוקים –
אחחח... הדפוקים. אנחנו כל כך אוהבות להתאהב בדפוקים. כמעט לכל בחורה היה אחד כזה, דפוק שטוב לו ואין לו שום כוונה להפסיק.
ככל שחברות שלנו יכעסו עלינו יותר בגללו- כך נרצה אותו יותר. הם תמיד כריזמטיים, סקסיים בטירוף וגורמים לנו להפר הבטחות שהבטחנו לעצמנו. לא חשוב עם איזה סוג דפוק יש לנו עסק- הוא תמיד יצליח ברגע אחד לעשות לנו כל כך טוב עד שנשכח שהוא עושה לנו כל כך רע.
מה שהופך אותנו, לקצת דפוקות...

3. גברים שאוהבים ספורט יותר מאשר אותך –
מיקי חיימוביץ', את מוזמנת לאמץ את כל אוהדי הכדורגל באשר הם. קחי אותם! עשי בהם כרצונך.
גברים אוהבים ספורט. וכדורגל בפרט. זה קשה, אך צריך לקבל זאת כעובדה מוגמרת.
כל עוד הגבר בזוגיות איתך וצופה מידיי פעם במשחקי ספורט- המצב טוב. אבל אם הוא בזוגיות עם הספורט וצופה בך מידיי פעם- תפנצ'רי את הכדור לפני שיהיה מאוחר מידיי, ותברחי מהמגרש.

4. גברים יפיופים–
אף אישה לא צריכה לצאת עם גבר יותר יפה ממנה. And that's that.

5. הגברים חסרי הביטחון –
"מה שאת לובשת ממש חשוף, כולם יסתכלו עלייך. אני לא מבין למה את צריכה ידידים. תגידי, טוב לך איתי? את אוהבת אותי? שמנת קצת, לא? תפסיקי לפלרטט עם כולם. אני לא מבין למה את צריכה למשוך תמיד כל כך הרבה תשומת לב. את בוגדת בי?".


1 ביוני 2010

Iris fridman is now married

איריס:
יש אנשים ששואלים אותי אם אני מרגישה שונה, עכשיו כשאני אישה נשואה. התשובה היא: כנראה שלא. אחרי הכול, הפושטק ואני כבר ביחד חמש שנים! אז מה כבר יכול להיות שונה?

בסה"כ אספנו איזה מאה איש ועשינו מסיבה יפה, והפושטק שבר את הכוס. זה הכול.
מה שכן, זה אולי גורם לי להרגיש טיפה זקנה? אתם חייבים להבין, שלמרות שליעד מציגה את עצמה כה-עוללה שבין שתינו, אני גדלתי כ-הקטנה מתוך שלוש ותמיד התייחסו אליי ככה. בתמורה, תמיד הרגשתי ככה. ועכשיו אני, איריס הקטנה? מכפר-סבא? אישה נשואה?
(למי שצעיר כמו ליעד, זה ציטוט מדיזינגוף 99, אבל שם זה הולך: "אני? אוסנת הקטנה מכפר-סבא? עם עוד בחור ועוד בחורה?" לא דומה בכלל, אבל הייתי חייבת משום מה).

אז זאת בדיוק הנקודה. אני לא מרגישה שונה. אני אף פעם לא מרגישה שונה. יש לי דודה ששואלת אותי בכל יומולדת, איך זה להיות בת.. מה שאני באותה שנה. ואני אף פעם לא מרגישה שונה.
אבל אנשים משתנים. יש חברויות שנגמרות בגלל זה. אנשים מתבגרים, מתחתנים, מולידים ילדים ופשוט נהיים אחרים ואז יש להם גם חברים אחרים.
ואולי בעצם גם אני משתנה? עובדה, גם אני התרחקתי מכמה חברים מכל מיני סיבות, אבל אף פעם לא בגלל סכסוך. פשוט התרחקות טבעית כזאת של אנשים שהשתנו.
גם האנשים שנשארו בחיי השתנו, כולם התפתחו לכיוונים מסוימים. אבל ההבדל ביניהם לבין האנשים שהתרחקו הוא כזה: אלו אנשים שתמיד עמוק בפנים אני יכולה למצוא בהם את הילדים שהם היו פעם. ואת הסיבה שהתחברנו מלכתחילה. האנשים שבחיי, אולי התבגרו ומצאו עבודה של גדולים, אולי התחתנו וכבר הספיקו לעשות כמה ילדים, אולי אוהבים דברים אחרים ממה שאני אוהבת, אבל עמוק בפנים כולנו עדיין הילדות עם הדוק מרטינס הירוקות שאוהבות את פרל ג'ם.

רוב האנשים האלו היו בחתונה שלי ושל הפושטק השבוע. הם אלו שגרמו לחתונה הזאת לעלות על כל הציפיות. כמה שעות לפניי חשבתי לעצמי: מה אני צריכה את כל הבלגאן הזה? אבל במהלך, פשוט נהניתי להיות מוקפת בכל האנשים שנמצאים בחיים שלי והמשפחה המקסימה שלי, שבשבילם אני תמיד אהיה הקטנה.
כנראה שבסופו של דבר צריך להשלים עם זה שהכול משתנה. אבל חייבים לשמור גם על כמה חלקים שנשארים תמיד אותו דבר. ולראייה- שבוע הבא אני בפיקסיס. לידיעת דפי ורתם, כבר הורדתי את הדוק מרטינס מהבוידעם! נפגש שם.

נ.ב. ליעד, חסר לך שגם את הפיקסיס את לא מכירה. אבל אוהבת אותך מאוד בכל זאת! 


31 במאי 2010

נשואות, רווקות, ומה שבניהן

ליעד:
אם בחורה בת 25 תצהיר שהיא מחפשת מערכת יחסים רצינית- הסביבה ישר תאמר: למה? את צעירה! זה הזמן ליהנות! למה את ממהרת?
אם בחורה בת 30 תצהיר שהיא נהנית להיות רווקה, הסביבה ישר תגיד: אבל את כבר בת 30! הגיע הזמן שתתמסדי. את לא נעשית צעירה יותר...

אז דבר ראשון: למה לעזאזל הסביבה מתערבת?
ודבר שני: לא למדנו כבר שלעניינים הללו אין חוקים?
אין כאן נכון או לא נכון.
אני אישית חושבת שגיל 25 זה גיל נפלא לחפש בו משהו רציני. מגיל 16 אני מתהוללת לי, מבררת מה אני אוהבת, מהם הטיפוסים שלי, מה עושה לי טוב, מה לא מתאים לי.
די, מספיק. הבנתי, ראיתי, הרגשתי. עכשיו אני רוצה את הדבר האמיתי. וזה ממש לא אומר שאני רוצה ישר לצעוד לחופה. רחוק מזה, הרגשות שלי לגבי חופה אמביוולנטיים מאוד.
אבל אני יודעת שאני יוצאת דופן בנושא הזה ואצל נשים רבות עצם העניין הוא החתונה. העיקר להתחתן.
יש אפילו נשים שמעדיפות להיות גרושות בנות 35 מאשר רווקות בנות 35. כך הן מוצאות את עצמן מתחתנות עם מי שנמצא שם באותו רגע לידן, רק כי כל החברות שלהן כבר נשואות, רק כי הן לא רוצות להיות לבד, רק כי זה נוח, ושום מילה על אהבה אמיתית.

לא מזמן בחור שיצאתי איתו אמר לי שרק בגלל הגיל הצעיר שלי אני עדיין מחפשת גבר שיעשה לי פרפרים, ובשלב מסוים בחיים מבינים שלא תמיד יש פרפרים בהתחלה.
לדעתי הוא טועה. כי הייתי שם- במקום הזה בלי הפרפרים. הייתי במערכות יחסים נחמדות, שהכל היה בהן בסדר. וזו בדיוק הבעיה- הכל היה רק בסדר. ואני למדתי מניסיון שאם אין שם את המשהו הנוסף הזה- שאף אחד עלי אדמות לא הצליח להגדיר עדיין מהו- אז כנראה שזה לא יגיע לעולם.
ככה זה אצלי. אני בטוחה שחלקכם מסכימים איתי, ואצל חלקכם זה אחרת.
וזה בדיוק העניין- אצל כל אחד זה עובד אחרת.

כל המחשבות הללו עלו אצלי השבוע, כי איריס התחתנה ביום שלישי האחרון.
אני יודעת שהיא התחתנה עם האחד הזה, שיש לה איתו את המשהו המיוחד הזה. וזה עשה לי חשק.
לא, לא עשה לי חשק להתחתן (לא קראתם את כל מה שכתבתי עכשיו??), רק חשק למצוא את הגבר שבבוא הזמן אתחתן איתו, אולי באיזה גן יפיפה באיטליה (ששש... תנו לי לחלום).
החתונה הייתה אינטימית, איכותית ונפלאה- כיאה לאיריס ולפושטק.
היה מרגש ביותר לראות את איריס שלי מאושרת בשמלת כלה יפיפייה.
נהניתי מאוד וכמובן שהערב טס לו במהירות. אני לא אתחיל לספר לכם בפירוט על האוכל המעולה, על כמות האלכוהול שנשפכה לגרוננו ועל כמה שירים משנות ה-80 שלא הצלחתי לזהות ועל כן ננזפתי קשות.

בשבת נפגשתי עם איריס לשתיית בקבוק היין השבועית שלנו.
אני חייבת לומר שבתור אישה נשואה היא נראתה שונה, התנהגה אחרת ולא הפסיקה לדבר על הפושטק.
סתם. איריס הייתה אותו הדבר, בדיוק כמו שאני אוהבת J





בקרוב: פוסט חתונה חגיגי מאת גברת פושטק 
  
Related Posts with Thumbnails