• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות אופטימיות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אופטימיות. הצג את כל הרשומות
19 ביוני 2011

האויב הכי גדול שלי


כבר כתבתי בעבר על האויב הכי גדול שלי.
בחרתי להתלונן עליו כאן, בפייסבוק, מול חברים, בארוחת שישי ואין לי ספק שגם מול אנשים זרים יצא לי לזרוק מילה רעה או שתיים עליו.
האויב הכי גדול שלי הוא חרא לא קטן שיש שיגידו שאני צריכה לאמץ אותו לחיקי באהבה. האויב הכי גדול שלי, הוא אני בעצמי.

סתם! נראה לכם!? איזו קלישאה.

האויב שלי הוא דווקא השגרה. השגרה השגרתית שחוזרת על עצמה כמו ספירלת היפנוזה שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים עד שבשלב מסוים מאבדים כל פוקוס.
אני מנסה להילחם באויב הזה כבר שנים. דון קישוט בטח מתהפך עכשיו בקברו; "לא למדת שום דבר מהטעויות שלי?" הוא ממלמל בעוד אני רצה עם חרב שלופה לעבר טחנת השגרה.
אומנם המאבק שלי לא הרואי כמו של קישוט אכול הטריפים, אבל זה המאבק הפרטי שלי למען חיים בעלי משמעות. בתור אתאיסטית שמחכה לגודו, הדברים הקטנים שיוצרים עניין והאושר הרגעי והעתידי שלי הם שנותנים לי משמעות.

ולכן שגרה גורמת לי לצמרמורת ושואבת ממני את כל מצב הרוח. אני מפחדת ממנה ועם זאת מוצאת את עצמי נשאבת אליה כל פעם מחדש.
אני יכולה להמשיך ולדבר על המפלצת הזו, האויב הנורא שלי, לנצח. אך בשבילכם, חבריי לעידן ה-140 תווים, אקצר ואגיע לפואנטה:

אדון פילד- הגבר בחיי, הבחין בי יום אחד אומללה ומוכת שגרה והציע לי הצעה שאני לא יכולה לסרב לה: "סופ"ש ליעד". סופ"ש שלם שבו אני רשאית לבקש, לדרוש ולהחליט כל דבר ואדון פילד יהיה חייב לשתף איתי פעולה. סופ"ש של שבירת שגרה בו אני יכולה להתפרע והוא ילך איתי באש ובמים בלי לומר מילה.
ההתרגשות הייתה בשיאה ומיד התחלתי לחשוב מה אני רוצה שיקרה באותו סופ"ש משמעותי. ואתם יודעים מה עלה במוחי? כלום. פשוט פאקינג כלום.
מלבד רעיונות מינוריים כמו "שיעשה לי מסג'", "שיכין ארוחת ערב במקומי", "שירד לי כל בוקר" – לא ידעתי מה אני רוצה.
"מה את היית רוצה?" שאלתי חברה. "שיחליף את החול של החתולה במקומי" ענתה בעיניים נוצצות.

ואז זה הכה בי: אני מתמרמרת על השגרה שבחיי כשאני לא באמת יודעת מה הייתי רוצה לעשות אחרת. כמובן שטיסה לחו"ל כל חודש או החלפת עבודה כל חודשיים בהחלט ישברו את האמא של כל השגרות, אך הן דורשות גב כלכלי שעיר במיוחד. החוכמה היא לשבור את השגרה בלי לשבור את החיסכון, ואין לי מושג איך עושים את זה כשמגיעה ההזדמנות.
הובסתי. כנראה שהשגרה טבועה בי. כנראה ששבירת שגרה היא פריווילגיה של אנשים פרועים או עשירים וכנראה שאני מקורית בעבודה, אך כשזה מגיע לחיי האישיים אני יבשה כמו צנון.
"סופ"ש ליעד" מתקרב ובא ואני עומדת מולו חסרת אונים כמו ילדה בחנות ממתקים בלי כסף ובלי אומץ לגנוב משהו.
ובמילה אחת לסיכום: אוף.

נ.ב – הסופ"ש המיוחל הולך להתקיים בסופ"ש הזה, 23-25.6. זו ההזדמנות שלכם, 565,708 קוראים מדהימים שלי, להוכיח מה אתם שווים.

26 ביולי 2010

6 סיבות למה זה לא כל כך נורא לעבוד המון שעות


1. ככה אפשר להתלונן
והרי אנחנו אוהבים להתלונן. אם, נגיד, הייתם עובדים מ-9 עד 17:00, לא הייתם יכולים להגיד מילה. בכל שיחה בה החברים היו מספרים כמה קשה הם עובדים, הייתם נשארים בחוץ. ואם, חס וחלילה, הייתם מעיזים להגיד שגם אתם עובדים קשה- היו סוקלים אתכם מייד באבנים וכותבים עליכם בטוש שלא יורד: "בכיין!!!".
אז כשעובדים המון- אפשר להתלונן בצדק ולהיות חלק ממשהו גדול יותר. יייההה.

2. כי גם ככה בחוץ ממש חם
אומנם הסיבה הזו תופסת רק לקיץ, אבל בישראל רוב הזמן יש קיץ אז זה מספיק טוב בשבילנו.
הרי כל מה שצריך זה רק הפסקת סיגריה קצרה כדי לרצות כבר לחזור מהר למזגן המקפיא של המשרד. מה הייתם עושים בחוץ עכשיו? חם, אז תחזרו לשולחן שלכם אי שם בקיוביקל השלישי מימין, ותגידו תודה על שירותי הקירור.

3. כי מבזבזים פחות כסף
מה תעשו עם לא תעבדו הרבה? תלכו לים ותקנו שם בירה ושניצלונים במחיר מופקע? תסתובבו בקניון ותקנו שם בגדים במחיר מופקע? תפגשו עם חברים במסעדה ותזמינו סלט קיסר במחיר מופקע? הרי כולנו יודעים שכל רגע שבו אנו מסתובבים בחופשיות נועד לפורענות. תסתכלו על סופי השבוע: יומיים של שיכרון חושים בהם מוציאים כסף כאילו אין מחר. תוסיפו לזה שעות פנויות בכל יום- ואתם ככה קרובים לקבל ביקור מההוצאה לפועל. עזבו אתכם, עדיף לשתות עוד כוס קפה ולנשנש וופל "מטעמים" על חשבון המשרד.

4. כי אחרת כולם ישנאו אתכם
הם יגידו לכם שהם מפרגנים, אבל זה שקר. הם ממש ישנאו אתכם, ורגשות האשם ירדפו אתכם לנצח. לא כיף.

5. כי כבר התרגלנו
ברצינות. עובדים כל יום עד מאוחר? עשו את הניסוי הבא: צאו הביתה מוקדם יום אחד. נגיד ב-17:00.
נו, אתם כבר מדמיינים איך הזמן הזה מתמלא לו בסידורים שנדחו הרבה זמן? איך הזמן מתמלא בבילוי איכות יוקרתי מול הטלוויזיה? ובכן- מה שתגלו במציאות זה שאתם לא יודעים מה לעשות עם הזמן הזה. הוא יעבור מהר, ולפני שתבינו כבר תגיע השעה שבה אתם בדרך כלל חוזרים הביתה וכל תחושת ה"חצי יום" שלכם לא תהיה שווה כלום. יותר מזה- יהיה לכם מצפון כבד על השעות שהתבזבזו להן לחינם. ככה זה- כשמתרגלים לעובדה שיש מעט זמן, לא יודעים מה לעשות כשסוף סוף כן יש זמן.
מבולבלים? אז יאללה, עופו כבר הביתה!  

6. כי מה עדיף, להיות מובטלים???



1 ביוני 2010

Iris fridman is now married

איריס:
יש אנשים ששואלים אותי אם אני מרגישה שונה, עכשיו כשאני אישה נשואה. התשובה היא: כנראה שלא. אחרי הכול, הפושטק ואני כבר ביחד חמש שנים! אז מה כבר יכול להיות שונה?

בסה"כ אספנו איזה מאה איש ועשינו מסיבה יפה, והפושטק שבר את הכוס. זה הכול.
מה שכן, זה אולי גורם לי להרגיש טיפה זקנה? אתם חייבים להבין, שלמרות שליעד מציגה את עצמה כה-עוללה שבין שתינו, אני גדלתי כ-הקטנה מתוך שלוש ותמיד התייחסו אליי ככה. בתמורה, תמיד הרגשתי ככה. ועכשיו אני, איריס הקטנה? מכפר-סבא? אישה נשואה?
(למי שצעיר כמו ליעד, זה ציטוט מדיזינגוף 99, אבל שם זה הולך: "אני? אוסנת הקטנה מכפר-סבא? עם עוד בחור ועוד בחורה?" לא דומה בכלל, אבל הייתי חייבת משום מה).

אז זאת בדיוק הנקודה. אני לא מרגישה שונה. אני אף פעם לא מרגישה שונה. יש לי דודה ששואלת אותי בכל יומולדת, איך זה להיות בת.. מה שאני באותה שנה. ואני אף פעם לא מרגישה שונה.
אבל אנשים משתנים. יש חברויות שנגמרות בגלל זה. אנשים מתבגרים, מתחתנים, מולידים ילדים ופשוט נהיים אחרים ואז יש להם גם חברים אחרים.
ואולי בעצם גם אני משתנה? עובדה, גם אני התרחקתי מכמה חברים מכל מיני סיבות, אבל אף פעם לא בגלל סכסוך. פשוט התרחקות טבעית כזאת של אנשים שהשתנו.
גם האנשים שנשארו בחיי השתנו, כולם התפתחו לכיוונים מסוימים. אבל ההבדל ביניהם לבין האנשים שהתרחקו הוא כזה: אלו אנשים שתמיד עמוק בפנים אני יכולה למצוא בהם את הילדים שהם היו פעם. ואת הסיבה שהתחברנו מלכתחילה. האנשים שבחיי, אולי התבגרו ומצאו עבודה של גדולים, אולי התחתנו וכבר הספיקו לעשות כמה ילדים, אולי אוהבים דברים אחרים ממה שאני אוהבת, אבל עמוק בפנים כולנו עדיין הילדות עם הדוק מרטינס הירוקות שאוהבות את פרל ג'ם.

רוב האנשים האלו היו בחתונה שלי ושל הפושטק השבוע. הם אלו שגרמו לחתונה הזאת לעלות על כל הציפיות. כמה שעות לפניי חשבתי לעצמי: מה אני צריכה את כל הבלגאן הזה? אבל במהלך, פשוט נהניתי להיות מוקפת בכל האנשים שנמצאים בחיים שלי והמשפחה המקסימה שלי, שבשבילם אני תמיד אהיה הקטנה.
כנראה שבסופו של דבר צריך להשלים עם זה שהכול משתנה. אבל חייבים לשמור גם על כמה חלקים שנשארים תמיד אותו דבר. ולראייה- שבוע הבא אני בפיקסיס. לידיעת דפי ורתם, כבר הורדתי את הדוק מרטינס מהבוידעם! נפגש שם.

נ.ב. ליעד, חסר לך שגם את הפיקסיס את לא מכירה. אבל אוהבת אותך מאוד בכל זאת! 


31 במאי 2010

נשואות, רווקות, ומה שבניהן

ליעד:
אם בחורה בת 25 תצהיר שהיא מחפשת מערכת יחסים רצינית- הסביבה ישר תאמר: למה? את צעירה! זה הזמן ליהנות! למה את ממהרת?
אם בחורה בת 30 תצהיר שהיא נהנית להיות רווקה, הסביבה ישר תגיד: אבל את כבר בת 30! הגיע הזמן שתתמסדי. את לא נעשית צעירה יותר...

אז דבר ראשון: למה לעזאזל הסביבה מתערבת?
ודבר שני: לא למדנו כבר שלעניינים הללו אין חוקים?
אין כאן נכון או לא נכון.
אני אישית חושבת שגיל 25 זה גיל נפלא לחפש בו משהו רציני. מגיל 16 אני מתהוללת לי, מבררת מה אני אוהבת, מהם הטיפוסים שלי, מה עושה לי טוב, מה לא מתאים לי.
די, מספיק. הבנתי, ראיתי, הרגשתי. עכשיו אני רוצה את הדבר האמיתי. וזה ממש לא אומר שאני רוצה ישר לצעוד לחופה. רחוק מזה, הרגשות שלי לגבי חופה אמביוולנטיים מאוד.
אבל אני יודעת שאני יוצאת דופן בנושא הזה ואצל נשים רבות עצם העניין הוא החתונה. העיקר להתחתן.
יש אפילו נשים שמעדיפות להיות גרושות בנות 35 מאשר רווקות בנות 35. כך הן מוצאות את עצמן מתחתנות עם מי שנמצא שם באותו רגע לידן, רק כי כל החברות שלהן כבר נשואות, רק כי הן לא רוצות להיות לבד, רק כי זה נוח, ושום מילה על אהבה אמיתית.

לא מזמן בחור שיצאתי איתו אמר לי שרק בגלל הגיל הצעיר שלי אני עדיין מחפשת גבר שיעשה לי פרפרים, ובשלב מסוים בחיים מבינים שלא תמיד יש פרפרים בהתחלה.
לדעתי הוא טועה. כי הייתי שם- במקום הזה בלי הפרפרים. הייתי במערכות יחסים נחמדות, שהכל היה בהן בסדר. וזו בדיוק הבעיה- הכל היה רק בסדר. ואני למדתי מניסיון שאם אין שם את המשהו הנוסף הזה- שאף אחד עלי אדמות לא הצליח להגדיר עדיין מהו- אז כנראה שזה לא יגיע לעולם.
ככה זה אצלי. אני בטוחה שחלקכם מסכימים איתי, ואצל חלקכם זה אחרת.
וזה בדיוק העניין- אצל כל אחד זה עובד אחרת.

כל המחשבות הללו עלו אצלי השבוע, כי איריס התחתנה ביום שלישי האחרון.
אני יודעת שהיא התחתנה עם האחד הזה, שיש לה איתו את המשהו המיוחד הזה. וזה עשה לי חשק.
לא, לא עשה לי חשק להתחתן (לא קראתם את כל מה שכתבתי עכשיו??), רק חשק למצוא את הגבר שבבוא הזמן אתחתן איתו, אולי באיזה גן יפיפה באיטליה (ששש... תנו לי לחלום).
החתונה הייתה אינטימית, איכותית ונפלאה- כיאה לאיריס ולפושטק.
היה מרגש ביותר לראות את איריס שלי מאושרת בשמלת כלה יפיפייה.
נהניתי מאוד וכמובן שהערב טס לו במהירות. אני לא אתחיל לספר לכם בפירוט על האוכל המעולה, על כמות האלכוהול שנשפכה לגרוננו ועל כמה שירים משנות ה-80 שלא הצלחתי לזהות ועל כן ננזפתי קשות.

בשבת נפגשתי עם איריס לשתיית בקבוק היין השבועית שלנו.
אני חייבת לומר שבתור אישה נשואה היא נראתה שונה, התנהגה אחרת ולא הפסיקה לדבר על הפושטק.
סתם. איריס הייתה אותו הדבר, בדיוק כמו שאני אוהבת J





בקרוב: פוסט חתונה חגיגי מאת גברת פושטק 
  
13 במאי 2010

תם טקס הורד האחרון. הקהל מתבקש לעמוד לשירת התקווה

ליעד:
מכל האנשים בישראל, איך קרה שדווקא אני מצאתי את עצמי כותבת את הבלוג של הרווק?
אני, בחורה צינית שכמותי, עם נטייה לאדישות, חוסר סובלנות כלפי אנשים משעממים, סולדת מרומנטיקנים חסרי תקנה ולא חושבת שגיא גיאור נראה טוב- כתבתי שבוע אחר שבוע על תוכנית "הרווק". נסתרות דרכי האל.

את הפרק האחרון של התוכנית ראיתי בסוויטה הנשיאותית/ממלכתית/תואר כלשהו של אביר של קראון פלאזה עזריאלי, יחד עם חברותיי הבלוגריות מרחבי הרשת הנשית. פינקו אותנו בסלון הכייפי, עם מסך פלזמה חמוד וארוחה הכללה את שלושת אבות המזון: לחם, גבינות ושוקולד, ולצידם שני אבות השתייה: יין ודיאט קולה. מזל, כי רק כך הצלחתי לשרוד את הפרק ה-לא לעיס בעליל שריצד לו על המסך.


נתחיל בתכלס: לא תהיה עונה שנייה לתוכנית. זוהי כמובן דעתי האישית בלבד. אבל מה שעבד כל כך טוב אצל האמריקאים, לא תופס כאן בארץ ישראל הציניקנית.
ובעוד שבתוכניות ריאליטי אחרות, ראה ערך האח הגדול והישרדות- ניתן למצוא מגוון רחב של טיפוסים- הבנות אשר מגיעות לרווק הינן מזן אחד בלבד.
אני לא טוענת שכולן חלקו את אותה הזהות והאופי, אך צריך להיות טיפוס מאוד מסוים כדי להשתתף בתוכנית כזו. ולכן אני אישית לא מצאתי אף בחורה להזדהות איתה. היחידה שמצאה חן בעיני הייתה ולרי שפשוט נראית לי בחורה מגניבה. היא גם היחידה שהודתה בפה מלא שהיא הגיעה לתוכנית בהתחלה כדי להתפרסם. בניגוד לתוכניות ריאליטי אחרות, בהן ברור שהמטרה היא להתפרסם ולזכות בכסף, כאן הצביעות חוגגת- כי אסור לך להודות ברצון לפרסום. צריך לרצות אהבה. חתונה. ילדים. צריך להיות נטלי.


מבין שתי הפינליסטיות, אני "היית בעד" דפנה. כלומר, היה לי ברור שבה גיא יבחר.
אני לא בטוחה שזה לטובותינו הנשים, אך מה שקרה הוכיח משוואה עתיקת יומין: אם את לא משחקת קצת את המשחק- את תפסידי.
נטלי פשוט רצתה מידיי. היא כל כך רצתה שזה כבר נטף לה מהאף.

בין אם היא באמת אהבה את גיא או לא- אפשר להתווכח. אולי זו באמת אהבה בשבילה ואולי הבום-מן פגע לה בטעות בראש, אך היה ברור שהיא כבר רואה את גיא ואותה יוצאים לקרוע את העיר ביחד. איזה לקרוע את העיר, היא ראתה אותם כבר מתחת לחופה. איזו חופה- היא כבר דמיינה את הבית שלהם עם שני הכיורים לבשר ולחלב. איזה כיורים- היא כבר פנטזה על 13 הילדים שיהיו להם.
לאורך העונה הזכרתי מספר פעמים את אוסף הנשקים שיש לנטלי מתחת למיטה, ואת החשש שלי שהיא תתפרץ יום אחד לוילה, תגרור את גיא לעבר הרי ירושלים באיומי גרזן ותקפיא את הזרע שלו לשימוש עתידי. אבל בסך הכל היא פשוט נשאבה לתוך התוכנית קצת יותר מידיי, ורצתה את גיא קצת יותר מידיי. וזה עלה לה ביוקר.

דפנה, לעומת זאת, עשתה הכל כמו שצריך. והם מתאימים: בלונדינים, מתפלספים, רדודים, סתמיים, פשוטים.
תקראו לי סנובית, אני אחיה עם זה בשלום. אבל בשביל מה צפיתי בכל הפרקים של התוכנית אם לא כדי לזכות להשמיץ מעט את המשתתפים בה. אל תיקחו לי את כל הכיף.


עכשיו נותר לחכות ולראות האם הם יחזיקו מעמד. אני אשמח אם זה יצליח, כי אהבה זה כיף, ומעודד, וזה יהיה נחמד לדעת שזה אמיתי. אבל האם יש באמת מצב שהם יחזיקו מעמד כזוג? אני מניחה שרוב הסיכויים שלא.
מה שלא יהיה, אני מאחלת לגיא ולדפנה ולנטלי ולי ולכל החברות שלי ולכל הקוראים שלי- שנמצא אהבה. אתם יודעים מה, יותר טוב מזה: אני מאחלת שהאהבה תמצא אותנו.

2 במאי 2010

העתיד שלי ואני יצאנו לדרך

ליעד:
משפטים שאני מאמינה בהם: הכל לטובה. לכל דבר יש סיבה. אם אין אני לי מי לי.
משפטים שאני לא מאמינה בהם: בעזרת השם.

לפני שנתיים בערך הלכתי לקוראת בקלפים ונומרולוגית. אני לא כל כך מאמינה בדברים האלה. קשה לי לקבל את העובדה שהעתיד קבוע מראש, ואפשר לראות את מה שהולך לקרות, חוץ מזה שקו החיים בכף היד שלי מאוד קצר ולכן אני מסרבת להאמין שזה נכון.

אבל בכל זאת- הסקרנות הרגה את החתול ושמעתי דברים טובים על אותה אישה, ריקי שמה, והחלטתי ללכת.
מאז, אני מודה, עם כל גבר שאני פוגשת אני שמה לב האם יש לו את האותיות א', מ', נ' או י' בשם, האם הוא קנאי והאם הוא מזל מאזניים, טלה או בתולה.
כי זה מה שריקי ראתה בגבר של חיי (אל תתפסו אותי במילה, הפרטים המדויקים נמצאים באחת מהמגירות בבית שלי).

ברור שזה לא גורם לי להחליט החלטות לגבי חיי, וזה לא מונע ממני לצאת עם מישהו אם הוא לא עונה על הקריטריונים- אבל המידע המיותר הזה נמצא שם במעמקי מוחי המטורלל.
והרי זה שטות. שטות גמורה לחלוטין, כי על כל תכונה שתתאים ניתן למצוא 10 תכונות שלא.
כמובן שחוץ מגברים היא דיברה איתי על עוד דברים כמו האופי שלי, הקריירה שלי, החיים שלי בעתיד. אני חייבת לציין שעד כה- בשנתיים שעברו מאז נפגשתי איתה- היא לא צדקה הרבה. בוז לריקי, בוז.

ואתם יודעים מה- מילא עניין הנומרולוגיה: תאריך הלידה, השם שלך, אני עוד יכולה להשתכנע שהדברים הללו משפיעים על האופי ולכן גם על העתיד. אבל קלפים?? אוי – נו - באמת.
בגלל שבחרתי לחצות את חבילת הקלפים במקום מסוים, זה אומר שאשגשג בעבודה? בגלל שהיא פתחה קלף עם ציור של זנב שור בתוך קערת מרק זה אומר שאני אתחתן עם מישהו עשיר מאוד? (wishful thinking).
קשה לי לראות איך זה חוזה את העתיד.

בלי שום קשר (או עם קשר- כבר בלבלתי את עצמי), אני נמנית עם זרם האקזיסטנציאליזם, שמאמין כי, ציטוט מויקיפדיה, קיום האדם קודם למהותו, ועל כן יכול הוא להתקיים אף ללא מהות וללא תכלית.
יעני, אנחנו נמצאים בעולם הזה בלי שום סיבה.
עכשיו, חדי העין מבניכם יבחינו כי בראש הפוסט כתבתי שאני מאמינה כי לכל דבר יש סיבה. הא הא! נשמע מעט סותר- אך זה לא. בלי להתחיל להסתבך יותר מידיי, אני חושבת שכל אדם יכול להשפיע על גורלו שלו, כל מפגש ותקרית מובילים לאירועים אחרים בחייו של אותו אדם, וצריך להפיק את המקסימום מהחיים שלנו כדי להיות מאושרים- אבל ברגע שהם נגמרים- הם נגמרים. אין חיים אחרי המוות, אין איזו משימה שהיינו צריכים לבצע במהלך חיינו, אין איזו תוכנית על שבגללה כולנו כאן בכדור הקטן הזה, אין משמעות שלשמה התכנסנו.

ושיעורי הבית לפוסט הבא: נא לקרוא את המחזה "מחכים לגודו" של סמואל בקט.
הכיתה משוחררת!

איריס:
ובכל זאת... תודי שאת עדיין חושבת על ריקי. כל פעם כשקורה משהו חדש, כל פעם שאת מכירה מישהו חדש. זאת בעיה. בגלל זה אני לא הולכת ולא אלך לעולם לקריאה מהסוג הזה. זה לא רק בגלל שאני לא מאמינה לזה, ואני לא, זה בעיקר בגלל החשש הזה שאולי אני אאמין בזה פתאום, רק קצת, ואז אני אחיה את חיי במרדף, או יותר נכון בציפייה לקראת משהו שריקי אמרה שיקרה.

הלוואי והיינו יכולים לדעת מה יקרה בעתיד. הייתי בכיף נכנסת עכשיו לדלוריאן של דוק ומרטי מקפליי ומעופפת למקום (או לזמן) בו לא צריך יותר כבישים. אבל מצד שני, כפי שיצירת המופת הזו של זמקיס ושפילברג הוכיחה לנו (אחד הסרטים האהובים עליי אגב...)

ידיעת העתיד גורמת אך ורק לצרות וכך אנחנו נשארים עם העובדה שכנראה יש סיבה שאנחנו לא אמורים לדעת את העתיד, והסיבה היא, בדיוק כמו שאמרת ליעד, כדי שנוכל לעצב אותו בעצמנו.

בקיצור, אני מזכירה לך שוב- עזבי את מה שריקי אמרה. תמחקי את זה. תחליטי בעצמך מה יבוא עכשיו.

ואסיים בציטוט גאוני מתוך יצירת המופת: (בחזרה לעתיד למי שעדיין לא הבין...)
"Roads?! Where we're going we don't need roads…"


22 באפריל 2010

סבא של ליעד לכבוד סוף השבוע


מתה על התמונה הזו. גורמת לי לחייך כל פעם מחדש :)
סופ"ש של רביצה בשמש לכולם!

6 באפריל 2010

the breakup

ליעד:
"עדיף לאהוב ולהיפגע מאשר לא לאהוב לעולם" ו-"כל סוף הוא התחלה חדשה" הם נדושים כמעט כמו חיקוי של לואי ויטון, אך עם זאת הם כל כך נכונים.

כן, אני והדוד סם נפרדנו. סיימנו את הקשר אחרי חודשיים אינטנסיביים, הזויים ומלאי חוויות שאותן אחסוך מפאת החוק, או אשפוז כפוי בבית משוגעים (שלי או של הדוד סם).

אני חונכתי ביד קשה בנוגע לאהבה: זו בסה"כ אהבה.
אנשים נוטים לעשות ממנה קצת יותר ממה שהיא. אין ספק שכשאהבה מגיעה לסופה זה כואב. ומדכא. אבל עד גבול מסוים. אם אנשים מרשים לעצמם להתפרק, לסבול, לסחוב את הכאב במשך שבועות ארוכים או אפילו חודשים- זה לא בסדר. אני לא אומרת שלא צריך קצת להתאבל ולהתבאס ולבכות- להפך, יש בזה משהו בריא, אבל ככל שיעשו מזה ביג דיל זה יהפוך לפאקינג ביג דיל. הרי זמן מרפא הכל. בנוסף, הרשו לי להוסיף את "יש הרבה דגים בים" לרשימת המשפטים הנדושים אך נכונים שלנו. פרידות זה קשה, אין ספק- אך בגבול הטעם הטוב. אז בוכים, ומרחמים על עצמנו, אוכלים קצת יותר, או שותים קצת יותר, או מתבודדים קצת יותר או עובדים קצת יותר (אני למשל מוצאת את עצמי שותה אלכוהול בכל הזדמנות אפשרית לאחרונה). כל אחד מתמודד בדרכו שלו אבל העיקר זה ההתמודדות. כי באמת שזה לא סוף העולם. הרי כולנו חווינו פרידה, ואני מניחה שכמעט כולם גם יותר מפעם אחת, אז גם את זה נעבור (וכשאני אומרת 'נעבור' ברבים אני מתייחסת אלי ואל הבגדים החדשים שקניתי אתמול).

אפרופו רכישת בגדים לא רצויה, כשמערכת יחסים נגמרת אתה מוצא את עצמך עם המון זמן פנוי בידיים.
פתאום יש לי זמן להשלים את כל התוכניות שהקלטתי ביס מקס, אני חוזרת לקרוא ספרים, רוצה לצאת לבלות יותר עם חברות, אפילו סבא וסבתא שלי לא רגילים לראות אותי כל כך הרבה.

וזה כיף שבזמנים כאלה יש חברות אהובות לבלות איתן ולדעת שיש מי שיישאר בחיי לנצח (איריס, יאנה, ענת, שרה- אני אוהבת אתכן). הי! אתה שם שמגלגל את העיניים! גם לי מותר להיות קצת מושי מושי פעם בעשור בערך. אני וחבר שלי בדיוק נפרדנו, אוקי? קצת רגישות.

סליחה, נמשיך: זה גם כיף שיש משפחה מדהימה שתומכת בי בכל מקרה ולא חשוב כמה הדוד סם עשה בעיות. עכשיו שהפרידה עוד טרייה אני לא יכולה שלא לחשוב על כל הדברים הללו, שהם נחמה ענקית. הם מכניסים אותי לפרופורציות.

וכמובן שיש את איריס שצועקת עלי שאני צעירה ולמה לעזאזל אני כל כך רוצה להיות במערכת יחסים. טוב, הבחורה מתחתנת בקרוב ולכן רוצה לחיות את חייה דרכי :-)

אבל זה כבר נושא אחר לשיחה- לרצות את מה שאין לך. כל החברות הרווקות שלי מבינות את הרצון למצוא בחור והחברות שנמצאות במערכות יחסים ארוכות מזילות ריר על כל הדייטים הראשוניים שאני יוצאת אליהם.

בסופו של דבר, אני מניחה שהפואנטה שלי היא: חזרתי להיות פנויה. יש לכם מישהו להכיר לי??

איריס:
נתחיל מזה שהסיבה שאני צועקת על ליעד היא לא מפני שאני רוצה לחיות את חיי דרכה. חוויתי את חוויות הרווקות הנפלאות וזה הספיק לי. תודה רבה. הסיבה שאני צועקת עליך, היא שמשום מה את חושבת שהזמן הולך ואוזל ואת רוצה את זה כבר כאן ועכשיו, בזמן שיש לך את כל החיים לזה, אז למה לא לנסות ליהנות ממה שקורה עכשיו?

ולאחר ההבהרה הזאת, עוד גילוי נאות. מההתחלה היה לנו מעט קשה להאמין שהדוד סם זה משהו לטווח רחוק, בואי נהיה מציאותיות... זאת הייתה פנטזיה נהדרת. ואולי זאת בדיוק הסיבה שהפרידה הזאת היא כואבת, אבל מרגישה גם נכונה. כמו הרבה פרידות כמוה, היא קשה, אבל עמוק בפנים את יודעת שרק תצאי ממנה חזקה יותר ומה שנועד לקרות יקרה ומה שלא, לא. ויש לי כמובן עוד הרבה קלישאות להוסיף בנושא וזה ממש ממש קשה לכתוב על הנושא הזה בלי קלישאות... וקצת נמאס לי מקלישאות, למרות שלפעמים הן נכונות.

עברתי כמה פרידות בעצמי, חלק היו קלות יותר מאחרות וחלקן.. ובכן, היו כאלה שחשבתי שאני אף פעם לא אשכח. וצדקתי. לא שכחתי אותן. גם לא שכחתי מה הן גרמו לי להרגיש, אבל, מה שכן, עכשיו זה נראה לי כל כך רחוק ואפילו קצת מצחיק שהרגשתי ככה. כאילו זה סוף העולם.

מה שקשה בפרידה זה עניין ההרגל. רגע אחד יש לך חבר הכי טוב, ורגע אחרי זה, הוא לא שם יותר.
זה מוזר. זה קצת כמו אבל על מוות כי זה פתאום להתמודד עם מישהו שהיה חלק עצום בחיים שלך ועכשיו הוא לא. ואז יום אחד מגיע ואת מגלה שהתגברת על זה. גם זה קצת עצוב, כי את חושבת לעצמך, איך יכול להיות שמישהו שכל כך אהבתי, כל כך לא מעניין אותי עכשיו? ומה זה אומר? שזה בכלל לא היה קיים? שזה לא היה אמיתי? אבל בשלב הזה זה כבר לא כל כך משנה, כי זה השלב שאת מגלה שהפרידה הזאת הייתה אחד מהדברים שהביאו אותך לאיפה שאת היום, וזה בסדר.

יש אנשים שבאים והולכים מהחיים שלנו מהר מידיי. אבל זה שהם היו שם, אפילו לקצת, שינה אותנו טיפה והפך אותנו למה שאנחנו היום. והיום אנחנו תמיד יותר חכמים מאתמול, לא?

בקיצור, אני לא אומרת שצריך לשכוח. פשוט קחי מה שאת צריכה מזה, ויאללה: next!

והכי חשוב, תמשיכי ליהנות!

נ.ב. מתנצלת על השימוש העודף בקלישאות...


14 במרץ 2010

פסיכופטית זו לא מילה גסה


ליעד:
אני חושבת שאני הבן אדם הכי נורמאלי שיש לו תסבוך קשה שאני מכירה.

ובלי הסברים מיותרים נלך ישר לדוגמא:
זוכרים את הדוד סם, שביקש ממני את מספר הטלפון ולא התקשר? (ואם אתם לא זוכרים אז תקראו כי זה מעניין!)
אז הוא התקשר. ואנחנו יוצאים כבר איזה חודשיים. כן, תקראו לו חבר שלי, בסדר.
בכל מקרה, בחורה יוצאת עם בחור חודשיים, הכל סבבה, ויום אחד, בלי התרעה, בלי סיבה, בלי הגיון- היא מחליטה שהוא לא רוצה אותה יותר. והיא נלחצת. ולא רגועה. ועצבנית. ואז הוא מתקשר והכל בסדר, הא הא הא, ברור שהכל בסדר. והיא חוזרת לחייך.
אבל שבוע אחר כך זה חוזר על עצמו.

אלוהים אדירים, שמישהו יאשפז אותה.

וזו רק דוגמא אחת.
אני בכלל נוטה להיות לחוצה, ובמקום להגיד: וואלה אני בזוגיות וטוב לי, איזה כיף!
אני אומרת: נכון אני בזוגיות, אבל... אבל... אבל...
כי למה להסתכל על חצי הכוס המלאה כשיש חצי כוס ריקה ונוצצת כל כך?

כשעבדתי בקלאב מד, והייתי בודדה וגלמודה, (גם על זה כבר סיפרתי לכם וגם כאן מי שלא זוכר מוזמן לחזור רגע לאחור כי גם זה מעניין!) מצאתי הגדרה שמתארת את עצמי בצורה מושלמת: אני פסימית שמאמינה שהכל לטובה.
העניין הוא, שאני בחורה מאושרת ואופטימית (נכון, איריס?). אין לי מושג מי הכניס את המחשבות הזדוניות הללו למוח הקטן שלי. בטח לא אמא ואבא שלי כי הם שניהם לא כאלה. להפך- אמא שלי שוקלת לעשות לי גירוש שדים לפעמים.

אז אני מודה שהדוד סם הוא לא בחור רגיל, ולא טיפוס קל להסתדר איתו, אבל אני אמורה ליהנות, לא לדאוג. לא לחשוש. לא לנתח. לא לתהות מה יהיה. למי אכפת ברגע זה מה יהיה. ואם אני אחשוב על זה, זה ישנה את מה שעומד להגיע?
והכי מרגיז שאני מודעת לכל הדברים הללו ויודעת כמה אני מגוחכת ובכל זאת מוצאת את עצמי חוזרת למקום האפל הזה כל פעם מחדש.

אני לא בטוחה שאני מצליחה להסביר את עצמי כראוי.
בכל מקרה, המסקנה של כל הקשקוש הזה היא: ליעד, תשחררי.
אולי העובדה שכתבתי את זה מול 413,987 הקוראים שלנו, תעזור. אולי.

איריס:
אוקיי, קודם כל, תירגעי! את לא הבן אדם הכי נורמאלי שיש לו תסבוך קשה שאת מכירה.
בעצם- את לא נורמאלית בכלל!
אבל באמת- את הכי נורמאלית בקטע הזה. זה הגיוני לגמרי להיות פסיכית בשלב הזה של היחסים!

אתם ממש בהתחלה, מה גם שיצא לי כבר להכיר את הדוד סם ועם כל זה שהוא מקסים ואני יודעת שהוא מת עליך, ההתחלה שלכם לא הייתה בדיוק חלקה, אז מה הפלא שאת חוששת?

אהבתי את זה שכתבת שאת פסימית שמאמינה שהכול לטובה. זה באמת די מדויק, והאמת שלפעמים גם אני חושבת שגם אני קצת ככה: אני בדרך כלל מדמיינת וחוששת מה-worst case scenario : מדמיינת אסונות ומצפה לגרוע מכול, אבל עם זאת אני יודעת שמה שלא יקרה, בסוף אני אסתדר עם זה. כי אין ברירה. וגם את יודעת- שהכול יכול לקרות, ושהמציאות עולה על כל דמיון.. אבל את גם יודעת שגם אם יקרה הדבר שאת הכי לא רוצה שיקרה, את אולי באותו רגע תרגישי נורא, אבל בסופו של דבר תתגברי על זה.

עכשיו- אני לא אומרת שהחששות שלך מוצדקים או משהו כזה, אני רק אומרת שזה טבעי בשלב הזה וזה אפילו אולי חלק מהכיף של מערכת יחסים חדשה.
אני באמת לא יודעת מאיפה קיבלת את זה, כי פגשתי את האימא הקולית שלך..
וזה קצת מעודד עבור אימא שלי מכיוון שעד היום חשבתי שאצלי זה בא ממנה, אבל מסתבר שלא: כנשים חזקות ועצמאיות במאה ה-21, אנחנו יכולות לפתח ולטפח את הנוירוזות שלנו לגמרי בעצמנו, תודה רבה.

ובינתיים- תנסי להפסיק לחשוב ולהתחיל ליהנות!



22 בפברואר 2010

אופטימיות זהירה




ליעד:
כשאתה קם בסוף הסרט, אתה משאיר חלק מהאיברים הפנימיים שלך על הכסא באולם. זה סרט מדהים שמערער אותך מעט, מטלטל אותך מעט וגורם לך לשמוח שאתה מי שאתה.

רגע לפני שנכנסתי לאולם אמרתי לעצמי: איך אין לי כוח לסרט דכאוני עכשיו.
ונכון, הוא מדכא, אין ספק. אך לכל אורכו יש אופטימיות זהירה שמטפטפת לאט בדמותה של קלאריס פרשס, של המורה שלה, ושל חברותיה לכיתה. למרות כל מה שהילדה הזו עוברת, למרות שבטח החיים שלה, אחרי שהסרט נגמר והכתוביות עלו, לא יהפכו לזוהרים כמו שהיא חולמת, למרות כל זה אתה לא יכול שלא לחוש שבסרט הזה יש אהבה לחיים.

ואני בטוחה שכל מי שיצא מהסרט (יום שבת, 2 בצהריים והאולם היה מלא. מי היה מאמין) הרגיש, כמוני, שהחיים טובים. ועל מה לעזאזל יש לי להתלונן? שיש לי יותר מידיי עבודה? שאין לי מספיק עבודה? שאני לא מרוויחה מספיק? שאין לי חבר כרגע? שהחבר שיש לי גורם לי להסיר 5 שנים מהחיים שלי? נו באמת.

מהאפלוליות של חייה של פרשס והאולם של קולנוע לב יצאנו ל-28 מעלות מחממות ונעימות, אכלנו פסטה ושתינו יין. אני זונה. אין לי שום זכות להתלונן יותר לעולם. פויה ליעד, פויה.
אבל כמובן שמאז אותה החלטה להעריך את מה שיש לי, הספקתי כבר לשמוח, להיות עצובה, להיכנס לדיכאון קל, להתבאס, לחזור לאופטימיות, לדאוג, להתבאס שוב, להיאנח מספר ומספר פעמים כמו אישה בת 73 ועוד כל מיני תחושות ורגשות טיפשיים כאלה.

כי תכלס, כולנו חיים בבועה הקטנה שלנו, וזה פשוט בלתי אפשרי להעביר את חייך במחשבה שבאפריקה סובלים הרבה יותר. אני יודעת שזה נשמע נורא- אבל זה נכון. אין ספק שתמיד יהיה מישהו עם צרות הרבה יותר גרועות משלך ויותר מזה- אין ספק שהצרות שלך מטופשות, פתטיות ולא שוות דיבור לעומת דברים שקורים בעולם. אבל האם זה אפשרי לחיות את החיים באושר תמידי, בגלל שתמיד יכולים להיות דברים גרועים יותר? איך אני יכולה תמיד להסתכל על הצד החיובי? תמיד להגיד: אל תהיי עצובה ליעד, יכולת להיוולד באפגניסטן.
אין מה לעשות- הבעיות הקטנות והמגוחכות שלי, שבאותו הרגע נראות לי כמו סוף העולם אך עוד שנה או אפילו שבוע או אולי מחר- לא אזכור אותן- הן הבעיות שלי בעולם הקטן שלי, בבועה הקטנה שלי. זה מה שאני מכירה.

אני מניחה שהמסקנה של כל ההרהורים האלו היא: לכו לראות את הסרט precious. הוא פשוט מהמם.

איריס:
עדיין לא ראיתי את הסרט הזה. אבל בניגוד לליעד, שיצאה ממנו עם תובנות אופטימיות יחסית על החיים שלה, נראה לי שאותי הוא ידכא.

אני יודעת על מה הסרט הזה, ואני יודעת שהוא על החיים האמיתיים. אני יודעת שיש אנשים שחיים ככה. בתקופות שהסתובבתי בניו יורק, ראיתי הרבה אושר ועושר. ראיתי אנשים שדופקים קניות מטורפות בשדרה החמישית, וראיתי את אלו שמשחררים את העניבה שלהם בסוף יום ארוך במשרד, והולכים לדרינקים עם חברים בברים נוצצים.

אבל גם ראיתי את הילדות האלו, לא משנה מאיזה מוצא אתני (יש שם הכול מהכול). ילדות צעירות, אולי אפילו בנות פחות מ 20, שיש להן כבר ילד או שניים. הן נגררות איתם בעגלה בסאבוויי בדרך לברונקס. הן קונות בגדים בזול, רובן שמנות או שמנות מאוד ובדרך כלל, האבא של הילדים שלהן כבר לא איתן והן גרות עם אמא שלהן שגם האבא של הילדים שלה עזב אותה והיא לא מוצאת עבודה כבר עשרים שנה..

מדהים. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ובכל זאת- אנשים שאין להם סיכוי בכלל. וכמובן שאתה שואל את עצמך איך מגיעים למצב הזה בכלל? ואולי זה בכלל באשמתם? ואתה חושב לעצמך שלך זה בחיים לא יכול לקרות. ופה מגיע הרגע המדכא דווקא, ולא הכרת התודה על המזל שיש לך בחיים: זה מגיע בגלל הפחד הזה העמוק, שגם לך זה יכול לקרות.. הפחד הרחוק הזה שלא משנה מאיפה באת, משהו יכול לקרות, ואתה יכול למצוא את עצמך בלי כלום.

הילדות האלו שראיתי, לא בחרו לחיות ככה. הן לא עשו בחירות לא נכונות שהביאו אותן למצב הזה, הן פשוט גדלו וחונכו לזה. זה כאילו אף אחד לא נתן להן אפשרות אחרת.
אבל בכל זאת, איכשהו, הן אף פעם לא נראו לי אומללות. הן תמיד היו בחבורות כאלו של בנות, הן תמיד שרו ושמעו מוזיקה ורקדו, הן תמיד טיפחו את עצמן, את השיער, את הציפורניים, ותמיד מאוד מאוד אהבו את הילדים שלהן. אז אולי לפעמים אנחנו מסתכלים מהצד על חיים של אחרים ורואים תמונה לא מציאותית.

יש אנשים שאנחנו מרחמים עליהם, ויש אנשים שאנחנו מקנאים בהם. ואולי יש אנשים שמקנאים בנו, ואולי יש אנשים שלא היו רוצים להתחלף איתנו. אבל דבר אחד בטוח: אף פעם אי אפשר לדעת מה עובר על מישהו אחר.. לא משנה כמה אומלל או מאושר או עני או עשיר הוא נראה לנו.. אז אולי כדאי פשוט לאהוב את מה שיש, כי בעצם תמיד יכול להיות יותר גרוע, לא?


10 בינואר 2010

החלטות

איריס:
החלטות, החלטות.
כן, אני מדברת על ההחלטות המעצבנות האלו שאנחנו עושים ב-31 בדצמבר, כל שנה.
באנגלית זה resolutions . בעברית עדיין אין לזה מילה אחת מוגדרת, אלא: החלטות לשנה החדשה.

קראתי במגזין אמריקני שבין חודש דצמבר לינואר יש עלייה של 40% בהרשמה למכוני כושר.
בכלל, בארה"ב לוקחים את עניין השנה החדשה הזו באמת ברצינות ומחליטים החלטות עד דלא ידע. הפרסומות בטלוויזיה הן, ברובן, פרסומות לשיטות דיאטה ולמבצעי הצטרפות לחדרי הכושר.
אין ספק שהקפדה על כושר היא ה-החלטה שהרבה אנשים עושים לקראת שנה חדשה, וזה קצת מצחיק בהתחשב בזה שעושים מנוי בשיא הרעל ומחליטים שזהו: השנה זו השנה שבה נהיה בכושר. חודש מאוחר יותר : מפרסמים מודעה ביד 2 למכירת מנוי ל 11 חודשים בחדר כושר. (זה במקרה הטוב. במקרה הרע- פשוט לא הולכים..)

אף פעם לא הבנתי למה צריך לחכות לתחילת שנה, חודש או שבוע (מיום ראשון דיאטה) בשביל להחליט משהו. כלומר, ברור שהבנתי, זה בשביל לדחות את הקץ.. אבל ברור שגם הבנתי שזה מטופש. מה זה אומר שהתחילה שנה חדשה? זה בסה"כ מספר שמישהו קבע, אבל כולם עושים סיכומים ומצעדים והחלטות ושינויים, בעוד שבעצם שום דבר לא השתנה. היום הראשון של השנה הוא בסה"כ עוד יום, לא?

ובכן, רצה הגורל, ובשבילי תחילת השנה הזאת היא באמת התחלה של משהו חדש. כפי שאתם בוודאי יודעים, קוראינו הנאמנים, אני נמצאת בשלב שאני רוצה לקרוא לו: "בין עבודות", וזה בהחלט משהו חדש בשבילי, וגם זמן מצוין לעשות החלטות, שנה חדשה או לא.
חוץ מזה, חזרתי מחו"ל, וזו גם הזדמנות טובה לעשות החלטות (מכירים את הזמן הפנוי מידיי שיש במטוס שבו אנחנו מגיעים למסקנות הרות גורל, עד שהדלת נפתחת בנתב"ג והמסקנות מתאיידות להן בלחות התל-אביבית?)

אבל לצערי, אף פעם לא הייתי טובה בהחלטות. אני לא יכולה להחליט כמעט כלום. לא איפה בא לי לאכול ולא מה בא לי לעשות עם החיים שלי. אפילו את ההחלטות הגדולות שלי, כמו למשל להפסיק לעשן, אני עושה בסתר. כשהפסקתי לעשן לא סיפרתי לאף אחד כמעט חודש, כדי שההחלטה לא תהיה סופית מידיי.. ואכן- כשמספרים על החלטה בקול רם- היא נעשית החלטה שצריך גם לבצע! זה לא משהו שאני מוכנה להתחייב אליו!

המסקנה שלי היא: אם לא מחליטים, לא מתחרטים על ההחלטה אחר כך.
החלטות אפשר לעשות כל הזמן, לא רק בתחילת שנה. אבל תמיד כדאי להיזהר איתן, כי החלטה שלא מומשה, היא תחושת כישלון מעיקה..
מה היא, אם כך, ההחלטה שלי לשנה החדשה? אולי פשוט להחליט כבר?

ליעד:
"אם לא מחליטים, לא מתחרטים על ההחלטה אחר כך".
איריס, לא לימדתי אותך טוב מזה?
לא קראת אף פעם בעתידות של בזוקה שעדיף לאהוב ולהיפגע מאשר לא לאהוב לעולם?
אי אפשר ללכת תמיד בצד הבטוח של החיים. צריך להבטיח. ואז להתאכזב. ואחר כך שוב להבטיח. ולקיים. ולהבטיח שוב. ולשכוח מה שהבטחת. ועוד פעם להבטיח. ואז לשקר שהבטחת את זה ונראה מישהו אחד שמוכיח אחרת!

בעיניי עדיף לנסות ולהיכשל מאשר לא להתחייב לשום דבר (נדוש, אני יודעת, אך זו האמת). בואי נגיד איריס, ולא הצלחת לעמוד בהבטחה שלך- אש הגיהינום לא תיקח אותך. מצד שני, אם לא תבטיחי לעצמך שום דבר אז לאן תשאפי? איך תפתיעי את עצמך לטובה? איך תלמדי מטעויות? על מה תדברי איתי בטלפון?

אני אגלה סוד: בתא הקטן של התיק שלי יש פתק שכתבתי לפני כמה חודשים. בפתק כתובה רשימה קצרה של הבטחות ודברים שאני מאחלת לעצמי (שלאו דווקא כולם תלויים רק בי). מידיי פעם אני מציצה ברשימה הזו, כדי להזכיר לעצמי מה אני רוצה.
אולי לכבוד השנה החדשה שהחלה זה מכבר, תרשמי את כל הדברים שאת מאחלת לעצמך, את כל ההבטחות שהיית רוצה לקיים (ולא- לכתוב "לזכות בלוטו" לא נחשב). שימי את הרשימה בתיק, או במגירה ליד המיטה, או בארנק, ומידיי פעם תציצי בה ותזכירי לעצמך את השאיפות שלך לקריירה, עם המשפחה, בזוגיות, או עם עצמך.

אני מבטיחה שבכל פעם שתקראי את הרשימה, היא תיתן לך כוח, ומקום לשאוף אליו.
במקרה הרע, לא יקרה כלום. במקרה הטוב, היקום יהיה לטובתך. מה אכפת לך :)





3 בדצמבר 2009

משפט אחד לכבוד סוף השבוע


Related Posts with Thumbnails