• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות אופנה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אופנה. הצג את כל הרשומות
18 באוגוסט 2010

הפסקה מרעננת באמצע הקיץ

ליעד:
אז אנחנו בשיא הקיץ. החנויות כבר סוגרות את הסיילים ומתחילות להעמיס בגדי חורף עבים על בובות הראווה. זמן מצוין לבחור את 5 הסגנונות והמראות שהכי מצאו חן בעיני הקיץ הזה:

1.

מה לעשות שבארץ ישראל מראות כאלה הם דבר נדיר. בקיץ הישראלי אתה חייב ללבוש כמה שפחות כדי לשרוד. אך אין דבר יותר יפה מג'ינס קצר וגופיה או שמלה אוורירית כשמעליהם זרוק קרדיגן או חולצת שרוולים דקיקה. אם זו לא סיבה מספיק טובה לעבור לגור באירופה, אני לא יודעת מה כן.

אה, והחגורה... ררר....

(התמונה לקוחה מהבלוג http://jakandjil.com/blog/)

2.

איזה זוג הורס! איזו תמונה כייפית וקייצית. איזה בחור סטייל  'סטודנט ברייכמן' פלצן וחמוד הוא. ואיך היא מסתכלת עליו בחיוך ענקי. יש לי חשק להצטרף אליהם. לא חשוב מה התכניות שלהם להמשך היום, i'll tag along. 

(התמונה לקוחה מהבלוג http://thesartorialist.blogspot.com/)

3. 

מראה ה-NUDE. שמלה... חולצה... נעליים... אודם... (לא הכל ביחד!) זה יפה ונעים ומקסים ורך ואלגנטי. זה מראה מנצח. או כמו שאומרים: LIKE.

(הקולאז' לקוח מתוך האתר http://www.polyvore.com/)

4. 

מכנסיים קצרים עם כפכפים ביום. מכנסיים קצרים עם עקבים בלילה. מכנסיים קצרים מאוד. מכנסיים קצרים אבל לא יותר מידיי. לא חשוב באיזה מצב צבירה- מכנסיים קצרים הם הלהיט של הקיץ. כל קיץ. זה נוח ויפה וסקסי ומאפשר מקסימום אוורור. ואני חושבת שהגברים יסכימו איתי לגבי הקטגוריה הזו.

(התמונות מתוך האתר http://www.fashionising.com/)

5. 

אני יודעת. ג'ניפר אניסטון לא כל כך קשורה למראות קיץ. והיא תהיה פה גם בחורף. אבל היא מככבת עכשיו ב(עוד) קומדיה טיפשית, משיקה בושם שנושא את שמה ונבחרה להופיע על גיליון ספטמבר החשוב במגזין- Harper’s Bazaar ועל כן רואים אותה בכל פינה. ואף פעם לא נמאס לי ממנה. וכל החברות שלי מסכימות איתי שהיא פשוט מהממת. כולנו היינו רוצות להיות החברות הכי טובות שלה ולצייר יחד איתה על תמונה של אנג'לינה ג'ולי קרניים ושפם.
אז בהחלט שאני מכתירה את ג'ניפר אניסטון כאחד מהמראות האהובים עלי הקיץ הזה. תודו שהיא נראית מעולה.


ושיהיה קיץ מלא מזגן לכולם.
5 ביולי 2010

!!!wear me


ליעד:
יש לי בעיה. הבגדים שלי משחקים לי עם המוח.
אם יש בגד שלא הלכתי איתו הרבה זמן, אני ממש ארגיש אשמה. המצפון לא ירפה. המחשבה שיש לי בגד בארון ואני לא הולכת איתו עושה לי פריחה בכל הגוף. אני יודעת, תאשפזו אותי. אני פשוט לא שולטת בזה. Must-wear-them-all.
לעולם לא אצליח להבין איך יש בנות עם בגדים בארון שעדיין יש עליהם את התווית. מה, לא הלכתן עם הבגד אף פעם?? איך אתן יכולות לחיות עם עצמכן??!
אני יודעת שחלקכן מהנהנות ואומרות: נכון, לי יש בגדים כאלה. תתביישו לכן! בשמי ובשם כל פרטי הלבוש ברחבי הארון, אני דורשת שתלבשו את כולם. עכשיו.

איכשהו, בגבורה רבה, אני מצליחה לייצר שוויון כלשהו בארון שלי. בערך. כמעט. סוג של. טוב, לא ממש. 30% מהארון שלי תמיד ירגיש מקופח.
אבל הבעיה ה-באמת גדולה, הנקודה בה המצפון מכה בי הכי חזק, היא במגירה היכן ששוכבים כל משקפי השמש שלי.
כי ברגע שנכנסו לחיי משקפי שמש חדשים- אני יודעת שהקודמים לא יראו יותר אור שמש בחייהם. ברגע שקניתי זוג חדש אני אשים אותו יום יום, אחרוש עליו עד צאת הנשמה, או עד שיגיע הזוג הבא.

בכל פעם שאני חולפת על פני המגירה ושומעת את המשקפיים הישנים שלי קוראים בשמי, אני מנסה להתעלם ולהמשיך הלאה. אך מידיי פעם אני לא עומדת בפיתוי ומוציאה את אחד הזוגות הישנים. הם עדיין יפים, הם עדיין באופנה. אז למה לעזאזל הפסקתי ללכת איתם? הם עלו לי איזה 1000 שקל!!!
אבל איכשהו, דווקא המשקפיים האחרונים שקניתי במבצע ועלו לי 99 שקל אחרי מע"מ, הרבה יותר מוצאים חן בעיני עכשיו. לפעמים רגשות האשם כבדים במיוחד ואני מרגישה צורך לשים את כל הזוגות שברשותי על הראש. אם יום אחד תראו בחורה מגוחכת משוטטת עם 5 משקפיים בו זמנית על הפרצוף שלה- כנראה שנשברתי.

בסופו של דבר, אין פתרון. אני אף פעם לא אוכל לרצות את כל החפצים הדוממים שברשותי.
הם כולם היו בניי. אך במשפחה הזו, תמיד יהיה ילד אחד מועדף.
(ואם זה היה מחזה, הייתי עכשיו יוצאת נסערת מהבמה).

נ.ב- בנתיים, את הצורך שלי לקנות דברים חדשים אני מרסנת באמצעות האינטרנט, בבלוגים של אופנה או באפליקציות של משקפיים. פעם היה window shopping. היום זה website shopping. וזו כבר מחלה אחרת לגמרי...


24 ביוני 2010

10 זוגות נעליים שניקח לאי בודד

ליעד:






איריס:







על כל הנעליים הזלנו ריר באתרים הבאים:
saksfifthavenue
forever21
15 ביוני 2010

סקס באבו דאבי

ליעד:
איך אפשר לקטול את הסרט סקס והעיר הגדולה 2 בדרך חדשה? כי הרי כבר אמרו הכל:
העלילה מופרכת מעל למצופה או יותר מזה- כלל לא קיימת, לכל אורכו ישנן דקות ארוכות שלא לומר קטעים שלמים שאפשר היה לחתוך בעריכה, המוסלמים מוצגים בצורה שטחית ופרימיטיבית וקארי מעצבנת במיוחד.
לכן החלטתי, לאחר שראיתי את הסרט, לעשות משהו שלא נעשה עדיין בין כל המבקרים: לא לקטול אותו.
הרי זה סקס והעיר הגדולה! לא מגיעים לסרט כזה עם ציפיות. וכשלא מגיעים לסרט עם ציפיות- אי אפשר להתאכזב. הא!
אני חושבת שאני לא בחורה טיפוסית בהרבה (או רוב?) מהמקרים, אך כשזה מגיע לעניינים כמו בגדים ונעליים- I'm a whole lotta woman.
כך מצאתי את עצמי מתרגשת, נפעמת, נגעלת ומזדעזעת לכל אורך הסרט מהתלבושות המגוונות שהבנות לבשו. להשלמת החורים בעלילה היו את רגעי הצחוק (שרלוט הצחיקה די הרבה) והתחת של מקס ראיין בסוף הסרט.
בסופו של דבר, במשך השעתיים של הסרט, שעברו לי מאוד מהר, זכיתי לחוות מגוון רחב של רגשות ותחושות:
צחקתי, קינאתי, מלמלתי "אוי נו באמת" "איזה בולשיט", "נו הם ממש הגזימו" ו-"אף גבר לא באמת נראה ככה" והתבאסתי שאני צריכה לעזוב את מנהטן ולחזור לדירה שלי, שם לא מחכים לי מצעים מכותנה מיצרית, לא נעליים של ג'ימי צ'ו ולא גבר בערום חלקי או אפילו בלבוש מלא.
אז, למי אכפת שהסרט מטופש להחריד, והכתר שקרי שמה לראשה בחתונה של סטנפורד גרם לסנטר שלי לפגוע ברצפה. העובדה היא שעכשיו אני יושבת במשרד בכפכפים ומרגישה אשמה על כך.

איריס:
אז אולי אני כן אקטול אותו? רק קצת.
אני מאוד אהבתי את הסדרה של סקס והעיר. היא הייתה מיוחדת, פורצת דרך, ולפעמים היה אפשר להזדהות איתה. היא התחילה בצורה פשוטה למדיי למי שזוכר. בגדים נורמאלים, חיים רגילים, והרבה הרבה מניו יורק האמיתית.
לאט לאט התקציב גדל ואיתו התפאורה, התלבושות והדמויות. כבר אז היה קשה לקנות שאישה שמתפרנסת מכתיבת טור מסכן בעיתון מקומי, יכולה להרשות לעצמה מאוד זוגות נעליים של מנולו בלניק בשווי של 400 דולר לזוג (400 דולר זה היה בשנת 99' אלוהים יודע כמה זה עכשיו...)
אבל אם הסדרה הייתה הזויה לעיתים, אז הסרטים זה כבר הזיה מסוג אחר. אבל ראשית, עליי להבהיר משהו: זה לא שאני לא נהנית מהסרטים. כי הסרטים מהנים. אבל הם מהנים בצורה שלא מצריכה הפעלת תאים אפורים (אולי זה מה שכיף בהם.)
אבל מבחינת איכות, הסרטים אינם דומים לסדרה. הם גרנדיוזיים, ארוכים ומופרכים.
החלפת תלבושות שלוש פעמים בעשר דקות זו דוגמא אחת. התלבושות עצמן? בואו נאמר שהיו שם פריטים ספורים שהייתי מעיזה ללבוש בעצמי, או רוצה ללבוש בעצמי.
וניו יורק? לאן נעלמה ניו יורק? בתחילת הסרט ישנו מונולוג מרגש של קארי על העיר המופלאה הזאת. אך היא ננטשת לטובת המזרח התיכון השמרני וחוזרים אליה רק בסוף ורק כדי להראות כמה טוב לחזור לשם ולהתרחק מהפרימיטיביות של אבו דאבי.
הדעה שלי אינה שונה בהרבה משל ליעד. שתינו נהנינו מהסרט, למרות שהוא גרוע.
ובקיצור- זה כל כך רע, שזה פשוט טוב. 




5 במאי 2010

אם למות כמו כלבה, אז לפחות הטלויזיה תהיה טלויזיה

ליעד:
כנקמה על כך שנטשתי את איריס לשבוע וטסתי למילנו, היא החליטה להחזיר לי באותו מטבע ולזנוח אותי לטובת סופ"ש ארוך בלונדון. זונה בריטית.
לכבוד המאורע המהנה (עבור איריס) ומלא הקנאה (עבורי) החלטתי להרכיב wish list עם שני מותגים בריטים ידועים: burberry ו-top shop (דרך אגב burberry מגיעים בקרוב לכיכר המדינה, אז למי שיש עשרות אלפי שקלים לבזבז- זה המקום).
בנות, תהנו!
בנים... תבינו מה גורם לנו ליהנות!

london time
(לפירוט על כל הפריטים לחצו על התמונה)

21 באפריל 2010

פלסטיק זה פנטסטיק

ליעד:
מי האידיוט שהמציא את המשפט "אין דבר העומד בפני הרצון"??!

כי כשאני נכנסתי לשוק האופנה "פלסטיק" ביום שבת היה לי רצון אחד מאוד ברור: לא לבזבז כסף.
"אני באה רק להסתכל" "זה רק בשביל הבלוג" "אין לי כסף" "רק חזרתי ממילנו וקניתי שם המון בגדים" "ממש אין לי כסף".
כל התובנות הנ"ל היו בזבוז של זמן, כי היה משהו מאוד גדול שעמד בפני הרצון שלי: רצון אחר.
רצון לרכוש מכנס קצר, חולצה ושמלה.
לעזאזל.

שוק הפלסטיק התקיים בסופ"ש האחרון זו הפעם ה-11 ואף פעם לא הלכתי אליו לפני. אני לא בחורה של אירועים מהסוג הזה. המון בגדים תלויים בצפיפות, תאי הלבשה מאולתרים והמון נשים מקרקרות סביב בגדים ואקססוריז. לא מפתה במיוחד.

הגעתי לשם יחד עם חברתי משכבר הימים איריס, בלי ציפיות מיוחדות כאמור. לשמחתי המקום לא היה מפוצץ מידיי באנשים, אך אי אפשר להגיד שהחוויה של שיטוט בין הקולבים נוחה ונעימה במיוחד. האופי של המקום לא עושה לך חשק להדחק לתאי ההלבשה הקטנים ולהתחיל למדוד בגדים. מצד שני, בהשוואה לזארה ביום שישי המקום היה גן עדן.
אני מודעת לעובדה שאני קצת אליטיסטית בקטעים האלה (ותודה לאמא שהביאני עד הלום) ולכן כנראה זה הפריע לי. אבל בשורה התחתונה גם אני מצאתי את עצמי דחוסה בתוך תא הלבשה בסופו של דבר.


ובכן לאחר שאני ואיריס סיימנו להסתובב בכל המתחם חזרנו לנקודה בה חיכו להם הפריטים שהפכו את כוח הרצון שלי למשוואה עם נעלם.
לאחר שעברנו על מספר שמלות מקסימות שהיו מעל התקציב של איריס (אני עדיין הייתי בהכחשה באותו רגע) גילינו מכנסיים קצרים מקסימים שלא התאפקתי ומדדתי. "רק למדוד" שיקרתי לעצמי בגסות. אח, אני מתגעגעת לאותם רגעי תמימות. כאשר יצאתי, המעצבת פעלה בחוכמה והתאימה לי גם חולצה שהפכה את ההופעה ל-"לעזאזל אני הולכת להוציא על זה כסף". הגראנד פינאלה היה כשאיריס מדדה שמלה הורסת ואני לא התאפקתי ומדדתי גם (בצבע אחר, ולאיריס לא היה אכפת!) והוספתי לנזק גם אותה.
איריס לא יצאה בידיים ריקות ורכשה את השמלה וקשת לשיער מחמיאה ביותר.

אפרגן למעצבת ששברה את כוח הרצון שלי, שם המותג feyge ויש לה אחלה של קולקציה. שווה בדיקה! ולא, לא קיבלתי הנחה מיוחדת (עכשיו שאני חושבת על זה, הייתי צריכה לבקש הנחה תמורת אזכור בבלוג. חובבנית שכמותי).

ולסיכום, אני רוצה למסור shout out לרוני כהן המקסימה והמגניבה שהיא אחת ממארגנות האירוע.
היה כיף!

איריס:
אם אתה גבר סטרייט, אין לך הרבה מה לחפש בפלסטיק שוק.
בעצם, אולי זה לא מדויק..
אם אתה גבר סטרייט, שבא עם חברה שלו לשוק ומחזיק לה את השקיות, אז אין לך הרבה מה לחפש שם.
אבל אם אתה גבר סטרייט פנוי ואתה שם, כנראה הגעת ל"mecca" שלך: עשרות, אולי אפילו מאות של נשים במגוון גילאים, גבהים וצבעים צובאות על האירוע הזה. מצד שני, זה קצת קריפי לבוא לשם כגבר סטרייט סתם ככה, וגם, הנשים האלו לא ממש רואות אותך ממטר. יש שם בגדים. הרבה בגדים. אה, וגם אביזרים. בקיצור, כל מה שדרוש כדי שאישה לא תתייחס אליך..

גם ליעד ואנוכי פקדנו את השוק המדובר. בשבילי זאת הפעם השנייה בשוק הזה, ששמו לא עושה לו חסד. בפעם הקודמת נרתעתי מללכת כי אני לא חובבת של פלסטיק לפחות מאז קיץ 91' (עידן השקפקפים הידוע לשמצה), למרות שפה ושם החלו להנץ סימנים של קאמבק בצורת נעליים דווקא לא רעות למראה עשויות מפלסטיק. מה שכן, זה נראה כואב..

בשוק הזה, בכל מקרה, לא ראיתי פלסטיק. אולי היה שם פלסטיק והדחקתי את זה. ואם הדחקתי את זה, זה מכיוון שדוכנים רבים אחרים גנבו את תשומת ליבי.. היו שם באמת דברים יפים. חלקם יקרים, חלקם פחות.. ליעד ואני ננעלנו על דוכן אחד מסוים של המותג "פייגה" של המעצבת בתאל שהייתה מקסימה במיוחד. ולאחר שנשבענו שאנחנו לא רוצות לבזבז כסף, בכל זאת מצאנו את עצמנו שולפות את הפלסטיק (אולי בגלל זה קוראים לשוק ככה?) ומגהצות בחדווה..אבל, אין מה לעשות, לקנות שם זאת הזדמנות טובה, כי זה לא שאפשר למצוא את הדברים האלו אחר כך בזארה. אלו דברים טיפה שונים, כמו שאנחנו אוהבות: לבישים, אבל עם טוויסט. בקיצור, דרך לא רעה להעביר אחר צהריים של שבת.

נ.ב. לפני שמישהו יזדעק: לא קיבלנו דבר חינם. מה שרשמנו הוא מרצוננו החופשי. ואם יש כאן שיווק,הוא לא סמוי ולא הרווחנו עליו. בסה"כ קנינו שמלה. זהו. מה קרה?

פלסטיק, מנקודת מבט של ציפור

לא איריס! התקציב שלנו אזל! הזיזי לאט את ידך מהבגד


??

לעולם לא מוקדם מידיי להתחיל להתלבש בסטייל


31 במרץ 2010

אישה חלקה זו אישה טובה

איריס:
קשה להיות אישה. ולא, אני לא מדברת רק על תקרת הזכוכית ועל זה שנשים במדינה הזאת מרוויחות פחות מגברים באותו המקצוע. זה משהו מעצבן וקשה בפני עצמו.

אני מדברת על התחזוקה. בתור בן אדם רגיל, צריך לעשות הרבה דברים: להתקלח, להתלבש, לצחצח שיניים, ללכת לרופא ועוד ועוד. תוסיפו לבן אדם הזה נשיות, והוספתם עוד אינספור מטלות שונות ומשונות: להתאפר, להתעניין באופנה, מדפים שלמים בסופר-פארם שמיועדים רק לנו, להסיר שיער, לעשות טיפול פנים, ללכת לספר, לעשות גוונים, ללכת על עקבים, ללדת ילדים, להניק ילדים, לעשות קריירה, להתמודד עם כאבים חודשיים, ועוד ועוד.

עם חתונתנו הממשמשת ובאה של הפושטק ושלי, אני חווה יותר ויותר את המטלות האלו. לקראת החתונה: בחרתי שמלה, בחרתי מאפרת, בחרתי מעצב שיער, אני מחפשת נעליים ויש עוד. עוד הרבה. הפושטק, לעומת זאת, קנה חליפה. זהו. זה הוגן?

כמובן שלא הייתי מתחלפת עם גבר. אני שמחה להיות אישה כי מן הסתם ברור שאנחנו המין היפה יותר וגם החכם יותר, אבל זה בהחלט לא קל.
ולכן כל דבר שהופך את המאבק היומיומי שלנו לקל יותר, מתקבל אצלי בברכה.
אם הייתי צריכה לבחור דבר אחד שהייתי שמחה לוותר עליו בלהיות אישה, זה עניין הסרת השיער. ולא, אני לא מתכוונת להתמרד ולתת לרגליי לצמוח פרא. אלא יותר על כיוון של פשוט להעלים את זה לתמיד. במסגרת היכרותי עם נשים הגעתי למסקנה, שכל אישה, אפילו זאת שהשערות על רגליה הן כפלומת האפרסק, שונאת את זה וחושבת שהמצב אצלה די גרוע. (כמובן שיש יוצאות מן הכלל- ראו את מוניק המופלאה בתמונה למטה).
ולכן, מה הפלא שכאשר הומצא פלא הלייזר, רבים מאיתנו הלכו ונעמדו בתור, ולא רק נשים.

אבל גם זה לא כיף גדול. הטיפול אומנם לוקח מספר מועט של דקות. אבל, לקבוע תור? לפנות זמן כדי להגיע? לפגוש בחדר ההמתנה מישהו שהיה חייל שלי? להיות מטופלת על ידי סבתא מזרח אירופאית צפון רוסית שאומרת שהיא דוקטור? לא כיף!
ולכן שמחתי מאוד לשמוע על מכשיר שכזה, ביתי. אפשר לעשות אז זה בבית. בלי תור, בלי המתנה, בלי היתקלויות מביכות ובלי "רופאות" עם תואר מאוניברסיטת דנייפרופטרובסק (סתם. זאת אחלה אוניברסיטה עם קמפוס מקסים. אין לי שום דבר אישי נגדם).

לשמחתי נפל בחלקנו, ליעד ואני, לנסות את המכשיר המדובר silk'n sensepil ומסתבר שהוא המצאה ישראלית! עדיין מוקדם מכדי לדווח על תוצאות, אך אל דאגה! אנחנו לא נשכח להמשיך ולעדכן.

דרך אגב, דנייפרופטרובסק זאת עיר אמיתית באוקראינה. מי אמר שכשאת דיילת את רק עושה קניות? אני גם למדתי גיאוגרפיה!

ליעד:
אני לא אוהבת גברים בג'ינס וכפכפים. זה turn off רציני ולצערי זו תופעה פופולארית מאוד בארצנו החמה והקטנטונת. בחורה מתלבשת יפה, יוצאת לבר ומגלה בו עשרות גברים עם ג'ינס, טי שירט וכפכפים- החל מכפכפי עור דרך הוויאנס ועד סנדלי שורש. חלחלה.

איך זה קשור למה שאיריס כתבה, אתם שואלים? הא, אז ככה: אנחנו מורחות קרמים על הפנים כדי שהגברים לא יתלוננו שאנחנו מקומטות, אנחנו עושות דיאטות כי גבר עם כרס זה סקסי אבל אישה עם בטן זה ביג נו-נו, אנחנו מקבלות מחזור, יולדות, מקבלות פחות שכר (בממוצע) וצריכות להוריד שערות מכל מקום אפשרי. אז כל מה שאנחנו מבקשות מהגברים זה לא ללבוש כפכפים עם הג'ינס. Is that too much to ask?

אני יודעת, נשמעתי קצת ממורמרת לרגע. אני מתנצלת. אני אוהבת להיות אישה ולא הייתי רוצה להיות גבר לרגע אחד.
אני אוהבת להיות נשית ולהיות נשית זה אומר להיות חלקה, מה לעשות. אולי פעם זה יצא מהאופנה אבל כרגע זהו המצב. אז אני מורידה. פינצטה, מכונה, סכין גילוח. כל האמצעים כשרים.

ולכן המכונה silk'n sensepil שהגיעה לידינו הנעימות והרכות שלי ושל איריס (נשים מורחות גם קרמים) שימחה אותי מאוד: המחשבה על שיער שיעלם לעולמים ועוד בלי שאני צריכה לצאת מהבית ולשבת בדיזינגוף סנטר חצי שעה עד שיכניסו אותי לחדר קטן ובו אישה עם חלוק לבן תעבור על הרגליים שלי עם מכשיר חשמלי היא מחשבה נפלאה.

אז מהיום אסלק את השיער לצמיתות בפרטיות דירתי החמימה. ולכל תושבי דנייפרופטרובסק שלום.


כשאנחנו נסיים עם המכשיר, נעביר אותו בשמחה רבה למוניק


9 במרץ 2010

מתקפת החצאיות המשובטות


איריס
פעם היה קשה למצוא מה ללבוש בארץ הזו (זה לא שעכשיו קל- אבל זה כבר לפוסט אחר).
אני מדברת על התקופה שגדלתי בה. קחו את גיל ההתבגרות, הלא-ממש- אטרקטיבי גם ככה, ותוסיפו לו בגדים רעים. רעים מאוד. ומה קיבלתם? גיל התבגרות קשה אפילו יותר, אם זה אפשרי...

היום, כבר אפשר למצוא הכול. אפילו לילדים בני ארבע יש ג'ינסים מגניבים. אבל, פעם, ואני מדברת על הלייט אייטיז, ארלי ניינטיז, לא היו מכנסיים מחמיאים, לא היו אקססוריז חמודים, ובכלל, את הסקס אפיל בבגדים בארץ המציאו רק אי שם בשנת 2002.
אלו היו ימים קשים, בהם ג'ינס ליווייס היה הפריט היחידי שיכול היה להציל את מצב המלתחה, ובשביל טינאייג'רית עם שכר מינימום, הוא היה יקר. יקר מאוד. שאר האופציות? טי שירט רחבה של קסטרו שמכסה טייץ צבעוני של ראש אינדיאני (זוכרים?). אכן, תמונות קשות.

אבל המצב הקשה עורר אותנו להיות יצירתיות. אני זוכרת את ימי שישי לפני היציאה: חברתי דפי ואני מתגנבות בשקט לחדר של אחיה הקטן וגונבות לו טי-שירטים עם ציור של דרדסים, כי להשיג טי שירט צמוד לבנות היה כמעט בלתי אפשרי. וכך היינו מרכיבות לוק כלשהו, עם הליווייס (שבסוף השגתי בדרכי מרמה) והדוק מרטינס ששכנעתי את כל בני משפחתי לרכוש לי בכל צבע אפשרי, וטי שירט אחת שנמתחה מידיי בשביל ילד בן חמש (דרך אגב- סליחה דן...)

עוד סוגיה שהייתה בארץ, היא הצניעות. תתפלאו, גם בחורות חילוניות, לפחות בסביבתי, היו מודאגות מאוד שמא זה קצר מידיי, שקוף מידיי, נמוך מידיי או סקסי מידיי...
במסגרת תקופתי כדיילת, כאשר יצא לי לחוות את חיי הלילה מחוץ לארצנו, גיליתי שבהרבה מקומות לא קיימת הבעיה הזאת: למשל, באזור חיי הלילה של טורונטו מסתובבות להן בחורות עם חצאיות שאני לא הייתי הולכת איתן כסרט לשיער.. (ולפעמים גם בטמפרטורה של מינוס עשרים מעלות!) ואני לא יודעת אם זה טוב רע: מצד אחד, למה לא? מצד שני- אולי תשאירו קצת מקום לדמיון?

אבל הנה גם בארץ, הזמנים השתנו, הבגדים התכווצו, והמבחר התרחב (h&m בארץ? מי היה מאמין...) אז כבר יותר קל למצוא מה ללבוש... אבל מצד שני, אין יותר פתרונות יצירתיים..(ואולי טוב שכך- במיוחד עבור ילדים בני חמש עם אחיות מתבגרות).

ולגביי הצניעות? גם זה בדרך החוצה. לפני מספר ימים עברנו הפושטק ואני ליד מקום בילוי שליעד פעם כתבה עליו אצלנו בבלוג: הגוסיפ. (תזכורת) וראינו בחורות צעירות מאוד נכנסות. חלקן יפות וחלקן יפות פחות, אבל דבר אחד משותף היה להן: חצאית מיני שחורה קצרה (כן, שלא הייתי הולכת איתה כסרט לשיער) ונעלי עקב כמעט בלתי אפשריות.
ולרגע חשבתי לעצמי שהנה, גם מעניין הצניעות השתחררנו. ואולי זה טוב, אבל- איפה היצירתיות? טוב- לפחות אנחנו לא במינוס עשרים מעלות...

ליעד
מידיי פעם, בהתקפי נוסטלגיה קשים, אני פותחת את אלבום התמונות מהחופשה שלי בסאמר סקול באנגליה, כשהייתי בת 15. קולות כמו "אוי ווי" "מה לעזאזל חשבתי לעצמי" ו-"למה, אלוהים, למה" נשמעים כדרך קבע.
ג'ינס מתרחב, חותך את הפופיק באכזריות. גופיית בטן. נעלי פלטפורמה. ז'קט מפלסטיק. האימה, אוי האימה. איך נתנו לי להתלבש ככה?

אבל זה בדיוק העניין- שזה היה בסדר. כמו שכריות בכתפיים היו פעם בסדר (בררר... עברה בי צמרמורת עכשיו).
כל אחד מסתכל אחורה בזמן ומזדעזע מהבגדים, השיער והנעליים. אי אפשר אחרת.

אבל בניגוד לאיריס- אני לא חושבת שזה נובע מחוסר היצע שהיה בשנות ה-90. המבחר תמיד נשאר באותה כמות- זו רק האופנה שמשתנה.
איריס, אולי היום את נחרדת כשאת נזכרת בטי שירט הרחבה של קסטרו שכיסתה טייץ צבעוני של ראש אינדיאני- אבל פעם לבשת את הפריטים האלה בראש מורם, ובלי שאקדח מוצמד לרקתך.
גם לגבי הצניעות אני לא מסכימה- שנות ה-90 זכורות לי כעשור גופיות הבטן. פופיקים בחוץ היו האקססורי הכי חם. וזה בהחלט היה מזעזע. וכלל לא צנוע.

ולגבי הבחורות בכניסה לגוסיפ- אני חושבת שארץ ישראל הקטנה שלנו, כולל תל אביב- לא מצטיינת בחוש אופנה משגשג, וזו הסיבה שאיריס ראתה בכניסה בחורות שמשתמשות בסרט לשיער כדי לכסות שיער אחר לחלוטין...

לסיכומו של עניין, בטח עוד 20 שנה אני ואיריס נסתכל בתמונות שלנו מהתקופה הנוכחית ולא נבין איך יצאנו ככה מהבית. ואיריס תכתוב על זה פוסט. זה יהיה נחמד :-)

לפחות הגברים לא מתלוננים...

4 במרץ 2010

pasta, pesto, vaffanculo ומה שבניהם

ליעד:
טי שירט לבנה עם הדפס, דחוסה בתוך מכנס אפור עד הקרסול, אליו מחוברים שלייקס דקים, מעליהם זרוק קרדיגן קטן. ולמטה- נעלי סירה על עקב גבוה בצבע אפור מטאלי.
בהיתי בלבוש הזה, שנח לו על איטלקייה בשם אילרייה וחשבתי לעצמי: damn, woman! למה אני לא יודעת להתלבש ככה?

יש סיבה למה מילנו נחשבת לבירת האופנה, וחוויתי זאת (שוב) על בשרי כאשר הצטרפתי שבוע שעבר לאמא שלי בנסיעת העסקים התקופתית שלה לשבוע האופנה במילנו.
במשך שבוע שלם, יום אחר יום, שעה אחר שעה: הזלתי ריר על כל איטלקיה שחלפה מולי בלבוש ההורס שלה, עם אקססוריז מדויקים ונעליים שגורמות לך לפתח אובססיה. ובכל פעם מחדש אמרתי לעצמי שכשאחזור לארץ, אצטרך לבהות בגברים עם ג'ינס וכפכפים, או נשים בכפכפי קרוקס נוצצים.

מילנו היא לא עיר תיירותית במיוחד. היא מאוד תעשייתית, לא יפה, למרות שיש בה מספר רב של פינות חמד, רחובות נפלאים לשיטוט ובניינים מדהימים- אך היא נמצאת הרחק מאחורי אחיותיה רומא, פירנצה, פוזינטו והרשימה עוד ארוכה.
אבל יש שלושה דברים מאוד חזקים במילנו שהופכים אותה שווה לביקור:
אופנה, אוכל ובילויים.

שורות החנויות עם חלונות הראווה המדהימים, הנשים והגברים שמהלכים להם ברחובות כאילו יצאו מתוך ז'ורנל, המסעדות שהשפים שלהן עונים לשם ג'ובאני, פבריציו או אנטוניו, הברים והמועדונים שמציעים אפריטיף בו אתה משלם על המשקה ומנשנש גבינות ולחמים על חשבון הבית- כל זה הופך את מילנו למה שהיא: מהממת.

כשאני במילנו כף רגלי לא דורכת ב-H&M. זה בוטנים. גרגירים. אוכל ליונים.
מבחר הבגדים, נעליים ואקססוריז שקיים שם גרם לי להסתנוור, ומצאתי את עצמי במרכזו של מסע הרג אכזרי (של חשבון הבנק שלי). למי אכפת שהמחיר של המכנס הזה גורם לאבא שלי להתהפך במיטתו בלי להבין מדוע. למי אכפת שהתקציב שלי נגמר ביום הראשון. למי אכפת שאני לא באמת צריכה את זוג הנעליים השלישי (!!!) הזה. אני רוצה להתלבש כמו הנשים במילנו! אני רוצה להיות אופנתית! אני רוצה להיכנס למידה 6 אבל עדיין להזמין את צלחת הניוקי הזו יחד עם כוס יין ולימונצ'לו לקינוח!

היו הרבה שיאים במהלך השבוע הזה שכללו אופנה, אוכל, אלכוהול, קניות, איטלקים, איטלקיות ובחור צעיר שעבר לידי וצעק באיטלקית: איזה רגליים!, אבל השיא המופלא ביותר היה, ללא ספק, ביום ראשון בערב, בו ביליתי עם אימי היקרה במועדון שנקרא "גאטו פרדו", הממוקם בכנסיה ישנה (אין דברים כאלה!), ובאחת מהגיחות שלי לבר, הברמן שאל אותי אם אני טופ מודל.
אין, אין כמו מילנו.

איריס:
איזה כיף זה חו"ל, הא? כשאני בחו"ל הכול נראה טוב. הכול נראה אחר: מסוער יותר, מהיר יותר, יפה יותר, אחר. (זה לא שלי לצערי, זה של י.רכטר)

במסגרת צפייה ראשונה וחשובה עד מאוד בסדרת המופת סופרנוס, שסיימתי לאחרונה, נתקלתי בפרק בעונה השישית בו כרמלה וחברתה רוזלי נוסעות לפריז. כרמלה, המומה מיופייה של העיר, אומרת לרוזלי: "כשאתה מת, החיים ממשיכים בלעדיך. בדיוק כמו שפריז ממשיכה להתקיים גם כשאנחנו לא כאן".
אם מניחים בצד את כל המשמעויות הנסתרות הסופרניות, המשפט הזה הפתיע אותי כי זה משהו שגם אני חשבתי עליו הרבה פעמים כשהייתי בחו"ל:
אני מחר חוזרת הביתה, וכל זה נשאר פה וממשיך להתקיים? בלעדי? זה מוזר.

הרבה פעמים אני נמצאת בעיר ומוצאת עצמי מדמיינת שאני חיה בה וכמה נפלא זה יכול היה להיות, אבל זו בעצם אשליה. כי בחו"ל הכול נראה שונה. פעם אמרתי לחברה שלי שאני לא רוצה ללכת לשוק האוכל "טעם העיר" כי יש שם יותר מידיי קהל וזה נורא התמסחר.
היא אמרה לי שאם האירוע הזה היה בניו יורק הייתי חושבת שזה מקסים. והיא צדקה. כשאני בחו"ל אני אלך לשוק אוכל מקסים ומגוון עם אנשים שמחים. כאן? זה המוני.
בחו"ל אני אלך לקרנבל עליז ברחוב. אבל כאן? ברוטשילד? אין לי כוח...
שלא לדבר על מוזיאונים. בלונדון כולנו נהיים שוחרי תרבות ואומנות. אבל גם פה יש מוזיאונים! אני לא זוכרת מתי הייתי במוזיאון בארץ בפעם האחרונה..
וברור שעדיף שבחור איטלקי יציק לי ברחוב מאשר ערס ישראלי מצוי. אם כבר הטרדה, אז שתהיה בשפה רומנטית בבקשה!
ולפעמים כשאני מתגעגעת לעיר מסוימת ומהרהרת הרהורים נוגים לגביי כמה מדהים יהיה לחיות בה, אני חושבת לעצמי שאם הייתי גרה ברומא, וקמה שם כל בוקר והולכת לעבודה כל יום, אז גם שם הייתי נכנסת לשגרה וגם שם הייתי מפסיקה ללכת למוזיאונים.

בעבודה האחרונה שלי, הלכתי כל בוקר לעבודה דרך השכונה הכי ציורית בתל-אביב. אבל הערכתי את זה? לא. זאת הייתה פשוט הדרך לעבודה בבוקר.
לכן המסקנה שלי היא, שכשאני מתגעגעת לעיר מסוימת, אני לא ממש מתגעגעת אליה, אלא יותר לחופשה שביליתי בה. להרגשה שהייתה לי אז.
כשגרתי ברחוב מאז"ה. פתחתי בוקר אחד את החלון וראיתי קבוצה של תיירים. אף פעם לא חשבתי שאני אגור בעיר שמסתובבים בה תיירים מתחת לבית שלי. ותהיתי לעצמי אם גם הם מקנאים בי על זה אני גרה פה. הפושטק קטע את הרהורי: האנשים האלה גרים בערים הכי יפות בעולם! ומביאים אותם לרחוב מאז"ה? והוא צודק. אין הרבה מה לראות פה יחסית לערים אירופאיות אחרות. אבל גם אני וגם הוא יודעים שהם נהנו בכל זאת, כי זאת החופשה שלהם ויש פה ים והאוכל טעים והם מטיילים עם מישהו שהם אוהבים (אני מקווה... זה לא תמיד ככה). אחר כך הם חזרו לאירופה ואנחנו המשכנו להתקיים כאן, בלי להעריך את מה שיש לנו: עיר שבשביל אנשים אחרים היא געגועים לחופשה.

נ.ב. ליעד, טוב שחזרת. התגעגענו!

ושוב ליעד:
אני ואמא

אמא נחה (מה נחה מה?)

אופנוע נוסח מילנו

ג'ינג'י נוסח מילנו

מרפסת נוסח מילנו

בוטיק מעצבים נוסח מילנו

14 בינואר 2010

פוסט שאף גבר לא יבין לעולם



"אם נשים היו מתלבשות רק בשביל גברים, חנויות בגדים היו מוכרות רק משקפי שמש" -גרושו מרקס


ליעד:
איריס:
17 בדצמבר 2009

wish list לכבוד סוף השבוע

13 בדצמבר 2009

!i can't pull it off

איריס:
יש משפט מאוד שימושי באנגלית שלא קיים בעברית: Pull it off
כלומר, לצאת עם הצהרה אופנתית נועזת, ולצאת ממנה בשלום.
למשל, לחבוש כובע ממש מוזר לעבודה, אבל להצליח להיראות בו טבעית ונינוחה.
לי זה קשה. מאוד.

הבעיה שלנו עם אופנה, היא לא היעדר בסטייל. אלא היעדר בתעוזה.
יש פה סטייל. מסתובבות במחוזותינו מספר אושיות מאוד אופנתיות, ללא ספק.
אבל אני לא בדיוק אחת מהן. זה לא שאני לא אוהבת אופנה, או מתלבשת בצורה לא אופנתית.. אני פשוט לא הפאשוניסטה המצויה. ולמה? כי פאשוניסטה צריכה לקחת סיכונים. ומי שלוקחת סיכונים בחברה הישראלית, צריכה להיות מוכנה להגן על עצמה בחירוף נפש מפני ההערות שיהיו צפויות לה באותו היום, החל ב: פששש... דפקת הופעה, הא?" ועד "איזה לוק הרכבת לעצמך היום, הא?"
אתם לא יכולים פשוט לתת מחמאה וזהו?!

אין מה לעשות. באופנה צריך לקחת סיכונים, ובתור מישהי שכבר לקחה כמה סיכונים ופשוט אין לה כוח להתמודד יותר עם ההערות הסביבתיות, החלטתי שרוב הזמן, אני הולכת על בטוח. יפה, אבל בטוח. זה קצת עצוב, אבל זה מה שבחרתי.
ואני מסירה את הכובע המגניב שלי (שאני אגב לא מעזה לחבוש) בפני כל מי שבוחר אחרת..
אבל גם אני, אין מה לעשות, אינני שמלת צמר שכולה תכלת. (חדשה! עם האטיקט שמעולם לא יצאתי איתה מהבית)

והנה החטא שלי: ביום שישי, הפושטק ואני יושבים בבית הקפה השכונתי שלנו לשעבר (ששש..עוד לא גילינו שם לאף אחד שעברנו דירה).
בעודנו לוגמים את קפה הבוקר שלנו בחשאיות, לבושים במיטב הג'ינסים שלנו, נכנסת לבית הקפה משפחה: אמא, אבא וילדה, שנראים כאילו הרגע עשו עלייה מפריז. ועוד באונייה. כלומר פריזאיים אמיתיים ויפים מהפיפטיז.
הם התנהלו להם באלגנטיות נינוחה בעוד כל יושבי הקפה, התל-אביבים הנאורים, כולל אנחנו,מרימים גבה על עבר התופעה ההזויה: אנשים שהעזו להצהיר הצהרה אופנתית!
זה לא ייתכן! מדובר באנשים שיגרמו אפילו לאילנה ברקוביץ' לחזור הביתה ולהחליף נעליים מחשש לבנאליות מתקדמת באאוטפיט.

כאשר יצאנו משם, הודעתי לפושטק שגם אנחנו בעצם די צבועים. אנחנו מקטרים על האופנה הישראלית, אבל כשמישהו לוקח סיכון, גם אנחנו מרימים גבה.
ולכן הבעיה היא בעצם, לא חוסר בסטייל, אלא החשש הזה, להיות הילד המוזר בכיתה, שכולם צוחקים על הסוודר ה"מיוחד" שלו. וכל עוד אנחנו לא לוקחים סיכונים ולא נותנים לאנשים אחרים לקחת סיכונים, לא תהיה כאן אופנה.

אז אני קוראת לכל אחת ואחת מכן:
תוציאי את הכובע המוזר שקנית בברלין! תנסי את החצאית המוזרה שקנית בשוק! תקני דווקא את הנעליים הסגולות!
ומה איתי? האם הכובע והשמלה שלי אי פעם יראו אור יום?
אין סיכוי. I just can't pull it off

ליעד:
איריס,
you can pull it off, sister!!!
אולי את לא מעיזה ללכת עם הכובע המוזר, ואולי המעיל הסגול שקנית הפך ללעג בין חבריו המעילים, אבל את נראית מעולה ומתלבשת הורס.

ואחרי החנפנות הקצרצרה הזו (בכל זאת, היא הבטיחה שהיא תאפה לי פיצה במטבח החדש ואני לא רוצה להרוס), אעבור לגילוי נאות: לאמא שלי יש בוטיק בגדים. אני גאה להיות ביתה של אישה שחיה, נושמת וחולמת אופנה 24 שעות, 7 ימים בשבוע. כך שאני מאוד אוהבת ומודעת לאופנה שמסביבי ומאוד מעריכה אנשים שמתלבשים טוב (עזבו אתכם מההתחממות הגלובלית, בוא נדבר על בגדים!).

הבעיה היא, שבעוד שאמא שלי היא האישה הכל יכולה, נראית מעולה, מתלבשת מדהים, מתאבזרת נפלא ובעלת אוסף נעליים מעורר זקפה- אני, כמו איריס, חוששת לחבוש את הכובע המוזר שיש לכל אחת מאיתנו בארון. לפני כשנתיים עשיתי טעות איומה והגעתי איתו למשרד בו עבדתי. לאחר כחצי שעה של מבטים, לחשושים ואצבעות מונפות הורדתי את הכובע בבושת פנים והוא לא חזר לקודקודי מעולם. כי אין מה לעשות, לכולנו (חוץ מאמא שלי), אכפת מה יגידו השכנים. ובישראל כמו בישראל, תמיד יהיה לשכנים מה להגיד.

כל מי שמגלגל עכשיו עיניים בזלזול ומסנן לעצמו "למי אכפת מה אנשים לובשים", תנסו להסתובב פעם במילנו. אתם תרגישו נפלא. כל הנשים נראות מדהים, כל הגברים נראים מדהים, לעזאזל- כל הכלבים נראים מדהים. וזה משנה הכל. הרבה יותר כיף להסתובב ברחוב, הרבה יותר כיף להביט ימינה ושמאלה, והרבה הרבה יותר כיף לדעת שהגבר שזרוק לו סוודר ירוק על הכתפיים לא גיי.
ושם, בדיוק בין הבוטיק של בוטגה וונטה לסניף הראשי של ארמאני אני נכנסת כל פעם למלכוד 22: מצד אחד, אני מעיפה מבט קצר על הלבוש שלי, נחרדת ומייד רצה לחנות הקרובה ומצטיידת בשמלה בת זונה ומגפיים על עקב 9 ס"מ.
ומצד שני... אני חוזרת לארץ. ובעוד שבמילנו בחורה בגובה 1.74 שהולכת על עקבים הוא מראה נפוץ, כאן אני הופכת לגוליבר בממלכת הישראלים הגמדים ומשליכה את הנעליים לקצה המרוחק ביותר שבארון, יחד עם הכובעים המוזרים של כל נשות ישראל.


אמרנו לכן לנסות to pull it off, לא הבטחנו שזה יצליח...






17 בנובמבר 2009

ראיתי את זה. עכשיו אני רוצה את זה.

ליעד:



איריס:

4 בנובמבר 2009

גם אני רוצה לככב בקמפיין ולעשות המון כסף

ליעד:
לפני שבוע התפרסמה ידיעה בדה מרקר, שם נכתב שבר רפאלי תקבל 400 אלף דולר על יומיים עבודה בהם היא תצטלם לקמפיין לספא ובנוסף היא תצטרך (מסכנה) להגיע לאירועי יחסי ציבור ולהתאמן בחדר הכושר במקום. (הכתבה המלאה)

אז:
1. אנחנו מקנאות. כן, אנחנו לא מתביישות להגיד את זה: קנאה גדולה וירוקה. ונוזלית.
2. אנחנו מאוד אוהבות את בר רפאלי. היא יפה. הורסת. מדהימה. והיא עובדת קשה, אין לנו ספק. אבל גם אנחנו עובדות קשה! גם אנחנו רוצות 400 אלף דולר על יומיים עבודה! ואין שום בעיה- אנחנו נגיע לכל אירועי יחסי הציבור שנתבקש להגיע אליהם. מבטיחות.
3. אז כל המפורסמות (דוגמניות, שחקניות וכל השרמוטות האלה) גם מקבלות הון על מספר קטנטן של ימי עבודה וגם זוכות ללבוש בגדים מדהימים, להראות מעולה, ולקבל תמונות הורסות. מתנה לכל החיים.

ומה איתנו?
קמות, מסתרקות לבד, שמות קצת מסקרה, הולכות למשרד, יושבות מול המחשב 10 שעות ובמקרה הכי טוב מישהו מצלם אותנו במצלמה של הפלאפון. וזה תמיד נראה רע.

איריס:
כן, אני יודעת שאסור לנו להתלונן, בסה"כ יש לנו המון המון מזל, לא? קראתי איפשהו, שבימינו, עצם העובדה שיש לך איפה לישון בלילה, ממקם אותך בעצם בתוך שכבת עשירי העולם. ואז אנחנו שואלות את עצמנו, אם אנחנו עשירות, אז איך אפשר להגדיר את אלו שעושים 400 אלף דולר ביומיים? על –אנושיים?
אבל אין ברירה, כנראה צריך להתרגל לעובדה שאנחנו פשוט כמו שאר העולם, ולא כמו אותו קומץ של אנשים שיש לו מזל מטורף..הכי מצחיק זה כל הדוגמניות והסלבס שמקטרים על כמה קשה העבודה שלהם וכמה קשה זה לאבד את האנונימיות שלהם.. וזה נכון, זה קשה, אבל.. c'mon !!!

אולי בעצם יש בזה משהו מנחם, לפעמים: העובדה שלא משנה כמה כסף ותהילה יש לך, תמיד תמצא משהו לקטר עליו, זה פשוט הופך לקיטורים בקליבר אחר.. בריטני ספירס מקטרת שהפאפרצי הורסים לה את החיים, אנחנו מקטרות על העבודה המשרדית המונוטונית פלוס המשכורת האומללה. אבל אנחנו עושות את זה בזמן שאנחנו לוגמות מבקבוק יין בבר חדש ומעוצב, כשבאותו זמן ההומלס שבחוץ מקטר על הגשם שמרטיב אותו..אז קצת פרופורציות!!!!!
ובכל זאת: אני צריכה לחזור לעבוד עכשיו... איזה דיכאון. תהרגו אותי וזהו!

אווה מנדז, סקרלט ג'והנסון ובר רפאלי עושות קופה










 
 
 
Related Posts with Thumbnails