• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות אושר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אושר. הצג את כל הרשומות
22 בנובמבר 2010

מזל טוב! אתה בן 90!


סבא שלי, שכבר זכה לככב כאן בבלוג, חוגג החודש 90.
כל שבט קליין (כל שבט קליין... אנחנו אשכנזים, זה לא שבט כזה גדול) עומד להתאסף ולחגוג ליצחק קליין 90 שנים על פני כדור הארץ.

אני אומרת 90, אני כותבת 90, אבל אני לא מצליחה לקלוט את המספר הזה. כמו שהמוח הקטן שלי לא מצליח לתפוס איך זה שליקום אין סוף והוא תמיד מתרחב, כך המוח שלי לא מצליח לעכל 90 שנים של חיים.

זקנה זה עצוב. קשה לראות אנשים שאתה אוהב מזדקנים. ואני בטוחה שיותר מזה, קשה לאותם אנשים לקבל שהם מזדקנים.
סבא שלי הוא איש עשייה. תמיד מסתובב בחצר בלי חולצה, מתקן, משפץ, מטפס, מתכופף. הוא יודע שהוא כבר לא במיטבו, אבל להפסיק את הדברים הקטנים שמעסיקים אותו במהלך היום הוא מסרב. מצד אחד אנחנו חוששים ודואגים לו, ומצד שני מבינים את הרצון שלו להמשיך את סדר היום שהוא אוהב, להמשיך לחיות את חייו כמו שהוא רוצה ולא כמו שהזקנה מכתיבה לו.
הרי אף אחד לא רוצה למצוא את עצמו מזדקן בסבל, בחוסר אונים. אף אחד לא רוצה להפוך לנטל ולאבד את מי שהוא היה. זה הפחד הגדול ביותר.

לכן הידיעה שסבא היקר שלי ממשיך ללכת לקנטרי קלאב בבקרים, ממשיך להשתזף בשמש החמימה בחצר, ממשיך לנפוש בים המלח, ממשיך לשחק ברידג', ממשיך ליהנות מהמאכלים של סבתא שלי, הידיעה הזו מנחמת ומשמחת.
לסבא שלי מגיע את כל הטוב שבעולם.

אז סבא, למרות שאתה לא קורא את הבלוג שלי (האמת שאתה בכלל לא יודע שיש לי בלוג. האמת שאין לך מושג מה זה בלוג. האמת שאתה בכלל לא יודע מה עושים באינטרנט. האמת שבנייד אתה בקושי יודע להשתמש) אני מאחלת לך את שני הדברים החשובים ביותר: אושר ובריאות.
ולמרות שאני לא אומרת את זה מספיק, וכמעט אף פעם לא באה לבקר, אני אוהבת אותך המון. המון. המון.


סבתא מלכה וסבא יצחק :)

27 באוקטובר 2010

5 סיבות למה יותר כיף לגור לבד


Because I'll put my fucking stuff wherever I fucking want!
תכלס. גם אם הבן אדם שגר אתכם לוקח את הנעליים שלכם נגיד, שהנחתם היכן שהנחתם אותם, ורק מתוך נימוס שם אותם במקום אחר שפחות יפריע- זה מעצבן.
ואם בא לי לזרוק את הגופייה שלי ממש כאן? או להשאיר את התיק שלי ממש שם? ואת המפתחות שנפלו על הרצפה לא בא לי להרים?
אתם יכולים לקרוא לי קטנונית, ואני יכולה לקרוא לכם קופיפים. כל אחד יכול לקרוא לשני איך שהוא רוצה. העיקר שאת החזייה שלי אני לא צריכה להזיז מהספה.

ואם ביום ראשון לא בא לי?
לשטוף כלים למשל. או לנקות את הבית. או שבא לי להרעיש והשותפה שלי בדיוק הלכה לישון. או שבא לי שקט ובן הזוג שלי בדיוק הביא חברים.
כשאתה גר לבד אתה יכול להרשות לעצמך לעשות בבית רק מה שבא לך. רק אתה קובע. רק אתה! בכמה עוד מקומות אתם יכולים לעשות את זה?
בקיצור, אין משהו יותר מענג מללכת לישון עם מטלה שלא נעשתה, בידיעה שלאף אחד בכל העולם הזה פשוט לא אכפת מכך (רק צריך להיזהר- זה ממכר).

כי זה עכשיו או לעולם לא
לא יודעת מה לגביכם, אבל אני רוצה בשלב מסוים להקים משפחה (וואו. אפילו לכתוב את המשפט הזה קשה לי. אבל זה נכון, אני רוצה. כלומר, ארצה. בעתיד. קודם אני צריכה להצליח להישאר עם בחור יותר מחודש). וכשזה יקרה, תהיה לי את התקופה הזו להתרפק עליה.
אין הרבה הזדמנויות בחיים בהן אפשר לגור לבד. והרבה אנשים עוברים מההורים ישר לגור עם בני זוג, או קודם לגור עם שותפים ואז עם בני זוג, והם לעולם לא ייהנו מחוויה הנפלאה הזו של לגור לבד. אוי.

כי להסתובב בבית בערום זה כיף!
אולי הסעיף הזה פחות מתאים למי שגר עם בן או בת הזוג, כי אז תכלס זה לא בעייתי להסתובב בערום, למרות שמשום מה לא נראה לי שהרבה זוגות עושים את זה (אתם עושים את זה?). אבל לרוב עם שותפים זה לא כל כך נעים, לפחות לאחד מהצדדים, שלא לדבר אם יש לכם שותף מהמין השני. להיתפס עם הציצי בחוץ יכול להיות מאוד מביך. 
בכל מקרה, אולי אתם חושבים שזו קלישאה, כל עניין ה-"להסתובב רק עם תחתונים", אבל זהו- שלא! זה גאוני. תנסו.

כי יש בזה תחושת עצמאות משחררת
מי שגר לבד יבין למה אני מתכוונת.



17 באוקטובר 2010

המכתב שלי אליך


המכתב הזה הוא בשבילך.

סחפת אותי בסערה (ככה כל סיפורי האהבה הטרגיים מתחילים, לא?).
בהתחלה עוד ניסיתי לעמוד בפיתוי. "אני לא כמו כולם", חשבתי לעצמי, "אותי לא תצליח לכבוש". אבל בסוף נכנעתי. למה לא בעצם? אם אני מאושרת, אז אפשר לשים בצד את כל הדברים הרעים. הרי אף אחד לא מושלם, ואולי איתי זה יהיה אחרת.

בלי שהספקתי לקלוט מה קורה, כבר נכנסתי כל כך עמוק שלא הייתה דרך חזרה. ראית אותי במערומי. גרוע מזה, גרמת שכולם יראו אותי כך. יש לך את הכישרון הזה לגרום לי לשפוך הכל ולחשוף את עצמי תמיד, קצת יותר ממה שאני באמת רוצה.

אני אוהבת שאתה אף פעם לא שופט אותי, תמיד נותן לי להגיד כל מה שבא לי. אני אוהבת שאתה נותן לי לבוא וללכת מתי שמתחשק לי. אני אוהבת שהשתלבת בטבעיות ובלי שום מאמץ בין החברים שלי.
לפעמים כל כך כיף לנו ביחד, אבל אז אתה עושה איזו שטות שגורמת לי לשנוא אותך. אתה פשוט מוציא אותי מדעתי, אתה מבין? ואתה, אתה אף פעם לא מסתפק במה שיש. משתנה כל הזמן, לא סגור על עצמך, חושב שהשינויים שאתה עובר לא ישפיעו עלי. כנראה ששכחת שאנחנו יחד בזה. כמה אני יכולה עוד לספוג?

מה שהכי מעציב אותי הוא שלאורך כל הדרך אני ממלמלת לעצמי שאני יכולה לקום וללכת מתי שאני רוצה, ואני כאן רק כי אני בוחרת להיות. הא! שקרים.

אבל לא חשוב כמה אני מתעצבנת, או משתעממת, או מרגישה שזהו, זה מיצה את עצמו, בסוף אני תמיד חוזרת אליך על ארבע. הפכת לחלק בלתי נפרד מחיי ולעזוב אותך עכשיו זו פשוט לא אופציה. והרי אתה לא באמת דואג שאעזוב. כי אתה מכיר אותי. מכיר אותי יותר טוב ממה שאני יכולה לדמיין ומספר עלי לכל מי שרק רוצה לדעת. ואני... אני אמשיך לבהות בך בידיעה שכל החברות שלי בוהות בך גם כן.

אז הנה, אני מודה בפה מלא במה שכבר כולם יודעים: פייסבוק, אני מכורה אלייך. מכורה חסרת תקנה.

שלך,
ליעד



23 ביוני 2010

ערה?

ליעד:
כמו בתיאוריה עתיקת הימים: אם עץ נופל באמצע יער, האם הוא משמיע קול? אני תוהה, אם לגבר יש הרבה סטוצים אך הוא לא מספר עליהם לאף אחד- האם זה נחשב שהוא זיין?

בכלל, מה הקטע של גברים עם סטוצים? למה לגברים הרבה יותר קשה לעבור תקופה ארוכה בלי סקס מאשר לנשים? אולי רק בגלל שהחברה "מצפה" מגברים לעשות יותר סקס מנשים.
אולי הסיבה היחידה שגברים כל כך אוהבים סטוצים היא רק כדי שיוכלו לספר עליהם לחברים.
הי, אני חושבת שעליתי כאן על משהו: החברה היא שגורמת לגברים לקיים סקס חסר משמעות, רק כדי שהם ירגישו מוערכים! הם בכלל לא אוהבים סקס חסר משמעות! הם בכלל לא אוהבים סקס!!! אה-הא!

ועכשיו ברצינות. אני אישית פחות נוטה לחבב את כל עניין הסטוצים. בשביל סטוץ מוצלח צריך חוסר רגש, כימיה מצוינת והשקעה משני הצדדים. הבעיה היא שגברים רבים נוטים "להתעצל" בסטוץ. הם לא צריכים להרשים את הבחורה, הם לא הולכים להתקשר אליה יום למחרת, אין להם שום כוונות לגביה- אז אפשר לפמפם וללכת. ולכן סטוצים רבים נועדו לכישלון עוד לפני שהתחילו.
ואם אתם חושבים שאני לא צודקת, ורוצים להעמיד אותי על טעותי, ומאמינים שתהיה בנינו כימיה מטורפת- אז למה שאני ארצה סטוץ אתכם? אתם נשמעים אחלה מציאה, בואו נצא לדייט!
אתם מבינים, סטוץ זה פשוט מיותר.

סיבה נוספת לתהייה שלי לגבי יעילות הסטוצים היא בהמשך למאמר המיתולוגי של קארין ארד "המין הנשי או: איך לא לעצבן לנו את הדגדגן", שם היא העלתה תיאוריה שלנשים יש נטייה להתאהב מעט בגברים איתם הן נכנסות למיטה. והיא צודקת.
כמובן שיש יוצאים מן הכלל, ותאמינו לי שכשבחורה שיכורה מוצאת את עצמה בבוקר במיטה של הברמן ומסתלקת משם בלי לזכור איך קוראים לו- אין שם שום אהבה,
אך אם זה סטוץ מוצלח, כמו שאנחנו שואפות שהוא יהיה, והסקס מעולה ואנחנו נמשכות אל הפרטנר – אז אתן יכולות להכחיש עד מחר אבל תמצאו את עצמכן טיפה, טיפונת, קטנטונת, מאוהבות.
ומה יצא לכן מזה?
הרי עברנו את הגיל בו אנחנו מחכות ליד הטלפון בעוד חברה מלטפת לנו את השיער ומדקלמת בחוסר אמינות מוחלט: "הוא לא בוגר מספיק/ את טובה מידיי בשבילו/ יש הרבה דגים בים / קחי עוד שלוק מהוודקה".

תראו, אני לא רואה שום בעיה עם נשים ששוכבות הרבה. אני מתנגדת לנשים שהולכות עם החוטיני מבצבץ מתוך המכנס, או לנשים מעל גיל 12 עם חולצות בטן, או לנשים עם ציפורניים בנויות- אך אין שום בעיה עם נשים ששוכבת הרבה. לעזאזל- אנחנו כבר מתחילות לעקוף את הגברים. מצד שני, אני באמת לא חושבת שסטוצים נועדו לנשים. אנחנו פשוט לא בנויות לזה. תמיד עדיף במקום לקבל הודעת "ערה?" באחת בלילה לצורך סקס, לקבל הודעת "ערה?" ב-10 בבוקר לצורך ארוחת בוקר זוגית. מה, לא?

3 ביוני 2010

5 סוגי גברים שצריך להתרחק מהם...


1. הגברים שחושבים שהם יותר טובים ממך –
הוא איתך, אבל זה כאילו שהוא עושה לך טובה.
תמיד יש לו מה להעיר על מה שאת לובשת, או שהוא לא אוהב את חברות שלך אבל מצפה שתאהבי את שלו. הוא יכול לגרום לך להרגיש לא בנוח לבקש ממנו דברים, או להרגיש אשמה, או שהוא כל הזמן מעיר לך ומתקן אותך מול כולם.
בלילה, בזמן שהוא ישן, תוציאי לו את המקל מהתחת. ותלכי.

2. הדפוקים –
אחחח... הדפוקים. אנחנו כל כך אוהבות להתאהב בדפוקים. כמעט לכל בחורה היה אחד כזה, דפוק שטוב לו ואין לו שום כוונה להפסיק.
ככל שחברות שלנו יכעסו עלינו יותר בגללו- כך נרצה אותו יותר. הם תמיד כריזמטיים, סקסיים בטירוף וגורמים לנו להפר הבטחות שהבטחנו לעצמנו. לא חשוב עם איזה סוג דפוק יש לנו עסק- הוא תמיד יצליח ברגע אחד לעשות לנו כל כך טוב עד שנשכח שהוא עושה לנו כל כך רע.
מה שהופך אותנו, לקצת דפוקות...

3. גברים שאוהבים ספורט יותר מאשר אותך –
מיקי חיימוביץ', את מוזמנת לאמץ את כל אוהדי הכדורגל באשר הם. קחי אותם! עשי בהם כרצונך.
גברים אוהבים ספורט. וכדורגל בפרט. זה קשה, אך צריך לקבל זאת כעובדה מוגמרת.
כל עוד הגבר בזוגיות איתך וצופה מידיי פעם במשחקי ספורט- המצב טוב. אבל אם הוא בזוגיות עם הספורט וצופה בך מידיי פעם- תפנצ'רי את הכדור לפני שיהיה מאוחר מידיי, ותברחי מהמגרש.

4. גברים יפיופים–
אף אישה לא צריכה לצאת עם גבר יותר יפה ממנה. And that's that.

5. הגברים חסרי הביטחון –
"מה שאת לובשת ממש חשוף, כולם יסתכלו עלייך. אני לא מבין למה את צריכה ידידים. תגידי, טוב לך איתי? את אוהבת אותי? שמנת קצת, לא? תפסיקי לפלרטט עם כולם. אני לא מבין למה את צריכה למשוך תמיד כל כך הרבה תשומת לב. את בוגדת בי?".


1 ביוני 2010

Iris fridman is now married

איריס:
יש אנשים ששואלים אותי אם אני מרגישה שונה, עכשיו כשאני אישה נשואה. התשובה היא: כנראה שלא. אחרי הכול, הפושטק ואני כבר ביחד חמש שנים! אז מה כבר יכול להיות שונה?

בסה"כ אספנו איזה מאה איש ועשינו מסיבה יפה, והפושטק שבר את הכוס. זה הכול.
מה שכן, זה אולי גורם לי להרגיש טיפה זקנה? אתם חייבים להבין, שלמרות שליעד מציגה את עצמה כה-עוללה שבין שתינו, אני גדלתי כ-הקטנה מתוך שלוש ותמיד התייחסו אליי ככה. בתמורה, תמיד הרגשתי ככה. ועכשיו אני, איריס הקטנה? מכפר-סבא? אישה נשואה?
(למי שצעיר כמו ליעד, זה ציטוט מדיזינגוף 99, אבל שם זה הולך: "אני? אוסנת הקטנה מכפר-סבא? עם עוד בחור ועוד בחורה?" לא דומה בכלל, אבל הייתי חייבת משום מה).

אז זאת בדיוק הנקודה. אני לא מרגישה שונה. אני אף פעם לא מרגישה שונה. יש לי דודה ששואלת אותי בכל יומולדת, איך זה להיות בת.. מה שאני באותה שנה. ואני אף פעם לא מרגישה שונה.
אבל אנשים משתנים. יש חברויות שנגמרות בגלל זה. אנשים מתבגרים, מתחתנים, מולידים ילדים ופשוט נהיים אחרים ואז יש להם גם חברים אחרים.
ואולי בעצם גם אני משתנה? עובדה, גם אני התרחקתי מכמה חברים מכל מיני סיבות, אבל אף פעם לא בגלל סכסוך. פשוט התרחקות טבעית כזאת של אנשים שהשתנו.
גם האנשים שנשארו בחיי השתנו, כולם התפתחו לכיוונים מסוימים. אבל ההבדל ביניהם לבין האנשים שהתרחקו הוא כזה: אלו אנשים שתמיד עמוק בפנים אני יכולה למצוא בהם את הילדים שהם היו פעם. ואת הסיבה שהתחברנו מלכתחילה. האנשים שבחיי, אולי התבגרו ומצאו עבודה של גדולים, אולי התחתנו וכבר הספיקו לעשות כמה ילדים, אולי אוהבים דברים אחרים ממה שאני אוהבת, אבל עמוק בפנים כולנו עדיין הילדות עם הדוק מרטינס הירוקות שאוהבות את פרל ג'ם.

רוב האנשים האלו היו בחתונה שלי ושל הפושטק השבוע. הם אלו שגרמו לחתונה הזאת לעלות על כל הציפיות. כמה שעות לפניי חשבתי לעצמי: מה אני צריכה את כל הבלגאן הזה? אבל במהלך, פשוט נהניתי להיות מוקפת בכל האנשים שנמצאים בחיים שלי והמשפחה המקסימה שלי, שבשבילם אני תמיד אהיה הקטנה.
כנראה שבסופו של דבר צריך להשלים עם זה שהכול משתנה. אבל חייבים לשמור גם על כמה חלקים שנשארים תמיד אותו דבר. ולראייה- שבוע הבא אני בפיקסיס. לידיעת דפי ורתם, כבר הורדתי את הדוק מרטינס מהבוידעם! נפגש שם.

נ.ב. ליעד, חסר לך שגם את הפיקסיס את לא מכירה. אבל אוהבת אותך מאוד בכל זאת! 


31 במאי 2010

נשואות, רווקות, ומה שבניהן

ליעד:
אם בחורה בת 25 תצהיר שהיא מחפשת מערכת יחסים רצינית- הסביבה ישר תאמר: למה? את צעירה! זה הזמן ליהנות! למה את ממהרת?
אם בחורה בת 30 תצהיר שהיא נהנית להיות רווקה, הסביבה ישר תגיד: אבל את כבר בת 30! הגיע הזמן שתתמסדי. את לא נעשית צעירה יותר...

אז דבר ראשון: למה לעזאזל הסביבה מתערבת?
ודבר שני: לא למדנו כבר שלעניינים הללו אין חוקים?
אין כאן נכון או לא נכון.
אני אישית חושבת שגיל 25 זה גיל נפלא לחפש בו משהו רציני. מגיל 16 אני מתהוללת לי, מבררת מה אני אוהבת, מהם הטיפוסים שלי, מה עושה לי טוב, מה לא מתאים לי.
די, מספיק. הבנתי, ראיתי, הרגשתי. עכשיו אני רוצה את הדבר האמיתי. וזה ממש לא אומר שאני רוצה ישר לצעוד לחופה. רחוק מזה, הרגשות שלי לגבי חופה אמביוולנטיים מאוד.
אבל אני יודעת שאני יוצאת דופן בנושא הזה ואצל נשים רבות עצם העניין הוא החתונה. העיקר להתחתן.
יש אפילו נשים שמעדיפות להיות גרושות בנות 35 מאשר רווקות בנות 35. כך הן מוצאות את עצמן מתחתנות עם מי שנמצא שם באותו רגע לידן, רק כי כל החברות שלהן כבר נשואות, רק כי הן לא רוצות להיות לבד, רק כי זה נוח, ושום מילה על אהבה אמיתית.

לא מזמן בחור שיצאתי איתו אמר לי שרק בגלל הגיל הצעיר שלי אני עדיין מחפשת גבר שיעשה לי פרפרים, ובשלב מסוים בחיים מבינים שלא תמיד יש פרפרים בהתחלה.
לדעתי הוא טועה. כי הייתי שם- במקום הזה בלי הפרפרים. הייתי במערכות יחסים נחמדות, שהכל היה בהן בסדר. וזו בדיוק הבעיה- הכל היה רק בסדר. ואני למדתי מניסיון שאם אין שם את המשהו הנוסף הזה- שאף אחד עלי אדמות לא הצליח להגדיר עדיין מהו- אז כנראה שזה לא יגיע לעולם.
ככה זה אצלי. אני בטוחה שחלקכם מסכימים איתי, ואצל חלקכם זה אחרת.
וזה בדיוק העניין- אצל כל אחד זה עובד אחרת.

כל המחשבות הללו עלו אצלי השבוע, כי איריס התחתנה ביום שלישי האחרון.
אני יודעת שהיא התחתנה עם האחד הזה, שיש לה איתו את המשהו המיוחד הזה. וזה עשה לי חשק.
לא, לא עשה לי חשק להתחתן (לא קראתם את כל מה שכתבתי עכשיו??), רק חשק למצוא את הגבר שבבוא הזמן אתחתן איתו, אולי באיזה גן יפיפה באיטליה (ששש... תנו לי לחלום).
החתונה הייתה אינטימית, איכותית ונפלאה- כיאה לאיריס ולפושטק.
היה מרגש ביותר לראות את איריס שלי מאושרת בשמלת כלה יפיפייה.
נהניתי מאוד וכמובן שהערב טס לו במהירות. אני לא אתחיל לספר לכם בפירוט על האוכל המעולה, על כמות האלכוהול שנשפכה לגרוננו ועל כמה שירים משנות ה-80 שלא הצלחתי לזהות ועל כן ננזפתי קשות.

בשבת נפגשתי עם איריס לשתיית בקבוק היין השבועית שלנו.
אני חייבת לומר שבתור אישה נשואה היא נראתה שונה, התנהגה אחרת ולא הפסיקה לדבר על הפושטק.
סתם. איריס הייתה אותו הדבר, בדיוק כמו שאני אוהבת J





בקרוב: פוסט חתונה חגיגי מאת גברת פושטק 
  
17 במאי 2010

my friend went to london and all i got was this lousy post

איריס:
כבר דיברנו על חו"ל, זוכרים?  יש מישהו שלא אוהב חו"ל? ההכנות, ההתרגשות, הדלתות שמנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן ותחושת האינטרקונטנינטל שמדגדגת כאן וכאן וכאן... והריח של המטוס, והאוכל הקטנטן והסרט הגרוע בטיסה, (שאח"כ כשיש אותו בטלוויזיה, אומרים לכולם: אה... את זה ראיתי בטיסה..) ואז כמובן יש גם את חו"ל עצמו.
גם לא רע, נכון?

אני עצמי, כמו שסיפרתי, הייתי דיילת, והחוויה הזאת קצת לקחה לי משהו מחוויית החו"ל המרגשת. שדות תעופה זה בשבילי עבודה, ריח של מטוס זה תמיד ריח של שעה מוקדמת מידיי בבוקר, ואוכל של מטוס? אחרי שראיתי איך עושים אותו? תשכחו מזה!

ואז יש כמובן את חו"ל... לקראת חתונתי המשמשת ובאה, חברתי היקרה עינת הציעה שנבצע גיחת רווקות אחרונה לבירת הממלכה המאוחדת, הלוא היא לונדון כמובן. כבר מזמן הפנמתי שהיא לא מחכה לי, אך אני מעולם לא הפסקתי לחכות לה (כלומר לחכות שהיא תפסיק להיות יקרה כל כך לעזאזל!) ולאחר הרהורים רבים, שמנו פעמינו לנתב"ג באישון לילה ו"קפצנו" לוויקנד ארוך בממלכה. (תמיד רציתי להגיד את זה. ולא במסגרת הדיילות).
אנחנו מאוד אוהבות את לונדון. פעם אחרונה שהיינו שם ביחד זה היה בגיל 17 עם חברתנו דפי, והפעם ביקרנו את חברתנו שלי שלומדת שם וחיה את העיר כמו שצריך.

פאוזה- יש לי משהו לספר לגביי עצמי בחופשה בחו"ל. וזה הדבר: תמיד קורה לי משהו. תמיד כשאני בחופשה, קורה משהו מוזר. אני בריאה כמו שור כל השנה, אבל בניו יורק, אני חוטפת שפעת. מעולם לא הייתה לי דלקת בעין, אבל בקלאב בטורקיה, נראיתי כמו איש הפיל. יש לי קיבה מברזל, אבל בתאילנד, חטפתי קלקול קיבה אלים. מאוד אלים. בקיצור, תמיד כשאני בחופשה, וכיף לי, אני פשוט מחכה שהנעל השנייה תיפול. (שככה בעיקרון אני חיה את כל חיי ,אבל זה כבר לפוסט אחר...) הפעם זו לא הייתה מחלה. זה היה: היום האחרון...: זה התחיל מזה שלא חישבנו נכון כמה זמן נשאר לנו ונלחצנו באריזה, זה המשיך בזה שלא עשינו צ'ק אאוט בזמן במלון, כי פשוט לא חשבנו על זה. אחר כך טעינו ברכבת בדרך לשדה, וברכבת עצמה שני טרוריסטים בפוטנציה קלטו שאנחנו ישראליות והחלו לאסוף עלינו מל"מ.. לא תחושה נעימה לפני טיסה.

אחר כך הגענו לשדה, אבל לטרמינל הלא נכון, (וזה הית'רו, זה לא נתב"ג. זה שדה בגודל של כפר-סבא) הגענו מתנשפות לדלפק, אחרי בידוק ביטחוני מתיש, ורצנו לגייט שהיה במרחק של 20 דקות ריצה קלה. כשהגענו לגייט עינת קנתה דיאט קולה שהשפריצה לכל הכיוונים, וגם קראו לנו ברמקול לרדת לאזור בטן המטוס ולזהות את המזוודות החשודות שלנו... בקיצור, כיף גדול. ובגלל שאני מאמינה שצרות באות בצרורות, התיישבתי במטוס וחשבתי לעצמי, מה עכשיו? ענן אפר וולקני?

למזלנו, המטוס המריא בזמן וכעבור 4 שעות שינה קצרות היינו בבית. טוב לחזור הביתה.
אולי בגלל זה תמיד קורים לי דברים מוזרים בחו"ל? כדי שאני אזכור שהכי טוב בבית? אולי..
ואיך היה חוץ מזה? מעולה! אין כמו לונדון. (למרות שאני עדיין מחכה שהיא תהיה זולה)

ליעד:
הפעם האחרונה (והראשונה) שהייתי בלונדון הייתה כשהייתי בת 12. טיול בת מצווה.

הזיכרונות שלי מלונדון הם: יונים, שלד ב-london dungeon שהצליח להפחיד את אבא שלי, המחזמר קטס, המחזמר סטאר לייט אקספרס, הדיסק סטאר לייט אקספרס, קראש מטורף על השחקן הראשי ששיחק בסטאר לייט אקספרס, אמא שלי מצטלמת עם בובת השעווה של ז'אן פול גוטייה ואני תוהה בקול רם מי זה, רכישת חולצה עם דגל אנגליה, גילוי להקת רפובליקה, מסעדת פיצה אכול כפי יכולתך.

לעזאזל, אני צריכה זיכרונות חדשים מלונדון.




ושוב איריס:




13 במאי 2010

תם טקס הורד האחרון. הקהל מתבקש לעמוד לשירת התקווה

ליעד:
מכל האנשים בישראל, איך קרה שדווקא אני מצאתי את עצמי כותבת את הבלוג של הרווק?
אני, בחורה צינית שכמותי, עם נטייה לאדישות, חוסר סובלנות כלפי אנשים משעממים, סולדת מרומנטיקנים חסרי תקנה ולא חושבת שגיא גיאור נראה טוב- כתבתי שבוע אחר שבוע על תוכנית "הרווק". נסתרות דרכי האל.

את הפרק האחרון של התוכנית ראיתי בסוויטה הנשיאותית/ממלכתית/תואר כלשהו של אביר של קראון פלאזה עזריאלי, יחד עם חברותיי הבלוגריות מרחבי הרשת הנשית. פינקו אותנו בסלון הכייפי, עם מסך פלזמה חמוד וארוחה הכללה את שלושת אבות המזון: לחם, גבינות ושוקולד, ולצידם שני אבות השתייה: יין ודיאט קולה. מזל, כי רק כך הצלחתי לשרוד את הפרק ה-לא לעיס בעליל שריצד לו על המסך.


נתחיל בתכלס: לא תהיה עונה שנייה לתוכנית. זוהי כמובן דעתי האישית בלבד. אבל מה שעבד כל כך טוב אצל האמריקאים, לא תופס כאן בארץ ישראל הציניקנית.
ובעוד שבתוכניות ריאליטי אחרות, ראה ערך האח הגדול והישרדות- ניתן למצוא מגוון רחב של טיפוסים- הבנות אשר מגיעות לרווק הינן מזן אחד בלבד.
אני לא טוענת שכולן חלקו את אותה הזהות והאופי, אך צריך להיות טיפוס מאוד מסוים כדי להשתתף בתוכנית כזו. ולכן אני אישית לא מצאתי אף בחורה להזדהות איתה. היחידה שמצאה חן בעיני הייתה ולרי שפשוט נראית לי בחורה מגניבה. היא גם היחידה שהודתה בפה מלא שהיא הגיעה לתוכנית בהתחלה כדי להתפרסם. בניגוד לתוכניות ריאליטי אחרות, בהן ברור שהמטרה היא להתפרסם ולזכות בכסף, כאן הצביעות חוגגת- כי אסור לך להודות ברצון לפרסום. צריך לרצות אהבה. חתונה. ילדים. צריך להיות נטלי.


מבין שתי הפינליסטיות, אני "היית בעד" דפנה. כלומר, היה לי ברור שבה גיא יבחר.
אני לא בטוחה שזה לטובותינו הנשים, אך מה שקרה הוכיח משוואה עתיקת יומין: אם את לא משחקת קצת את המשחק- את תפסידי.
נטלי פשוט רצתה מידיי. היא כל כך רצתה שזה כבר נטף לה מהאף.

בין אם היא באמת אהבה את גיא או לא- אפשר להתווכח. אולי זו באמת אהבה בשבילה ואולי הבום-מן פגע לה בטעות בראש, אך היה ברור שהיא כבר רואה את גיא ואותה יוצאים לקרוע את העיר ביחד. איזה לקרוע את העיר, היא ראתה אותם כבר מתחת לחופה. איזו חופה- היא כבר דמיינה את הבית שלהם עם שני הכיורים לבשר ולחלב. איזה כיורים- היא כבר פנטזה על 13 הילדים שיהיו להם.
לאורך העונה הזכרתי מספר פעמים את אוסף הנשקים שיש לנטלי מתחת למיטה, ואת החשש שלי שהיא תתפרץ יום אחד לוילה, תגרור את גיא לעבר הרי ירושלים באיומי גרזן ותקפיא את הזרע שלו לשימוש עתידי. אבל בסך הכל היא פשוט נשאבה לתוך התוכנית קצת יותר מידיי, ורצתה את גיא קצת יותר מידיי. וזה עלה לה ביוקר.

דפנה, לעומת זאת, עשתה הכל כמו שצריך. והם מתאימים: בלונדינים, מתפלספים, רדודים, סתמיים, פשוטים.
תקראו לי סנובית, אני אחיה עם זה בשלום. אבל בשביל מה צפיתי בכל הפרקים של התוכנית אם לא כדי לזכות להשמיץ מעט את המשתתפים בה. אל תיקחו לי את כל הכיף.


עכשיו נותר לחכות ולראות האם הם יחזיקו מעמד. אני אשמח אם זה יצליח, כי אהבה זה כיף, ומעודד, וזה יהיה נחמד לדעת שזה אמיתי. אבל האם יש באמת מצב שהם יחזיקו מעמד כזוג? אני מניחה שרוב הסיכויים שלא.
מה שלא יהיה, אני מאחלת לגיא ולדפנה ולנטלי ולי ולכל החברות שלי ולכל הקוראים שלי- שנמצא אהבה. אתם יודעים מה, יותר טוב מזה: אני מאחלת שהאהבה תמצא אותנו.

5 במאי 2010

אם למות כמו כלבה, אז לפחות הטלויזיה תהיה טלויזיה

ליעד:
כנקמה על כך שנטשתי את איריס לשבוע וטסתי למילנו, היא החליטה להחזיר לי באותו מטבע ולזנוח אותי לטובת סופ"ש ארוך בלונדון. זונה בריטית.
לכבוד המאורע המהנה (עבור איריס) ומלא הקנאה (עבורי) החלטתי להרכיב wish list עם שני מותגים בריטים ידועים: burberry ו-top shop (דרך אגב burberry מגיעים בקרוב לכיכר המדינה, אז למי שיש עשרות אלפי שקלים לבזבז- זה המקום).
בנות, תהנו!
בנים... תבינו מה גורם לנו ליהנות!

london time
(לפירוט על כל הפריטים לחצו על התמונה)

22 באפריל 2010

סבא של ליעד לכבוד סוף השבוע


מתה על התמונה הזו. גורמת לי לחייך כל פעם מחדש :)
סופ"ש של רביצה בשמש לכולם!

6 באפריל 2010

the breakup

ליעד:
"עדיף לאהוב ולהיפגע מאשר לא לאהוב לעולם" ו-"כל סוף הוא התחלה חדשה" הם נדושים כמעט כמו חיקוי של לואי ויטון, אך עם זאת הם כל כך נכונים.

כן, אני והדוד סם נפרדנו. סיימנו את הקשר אחרי חודשיים אינטנסיביים, הזויים ומלאי חוויות שאותן אחסוך מפאת החוק, או אשפוז כפוי בבית משוגעים (שלי או של הדוד סם).

אני חונכתי ביד קשה בנוגע לאהבה: זו בסה"כ אהבה.
אנשים נוטים לעשות ממנה קצת יותר ממה שהיא. אין ספק שכשאהבה מגיעה לסופה זה כואב. ומדכא. אבל עד גבול מסוים. אם אנשים מרשים לעצמם להתפרק, לסבול, לסחוב את הכאב במשך שבועות ארוכים או אפילו חודשים- זה לא בסדר. אני לא אומרת שלא צריך קצת להתאבל ולהתבאס ולבכות- להפך, יש בזה משהו בריא, אבל ככל שיעשו מזה ביג דיל זה יהפוך לפאקינג ביג דיל. הרי זמן מרפא הכל. בנוסף, הרשו לי להוסיף את "יש הרבה דגים בים" לרשימת המשפטים הנדושים אך נכונים שלנו. פרידות זה קשה, אין ספק- אך בגבול הטעם הטוב. אז בוכים, ומרחמים על עצמנו, אוכלים קצת יותר, או שותים קצת יותר, או מתבודדים קצת יותר או עובדים קצת יותר (אני למשל מוצאת את עצמי שותה אלכוהול בכל הזדמנות אפשרית לאחרונה). כל אחד מתמודד בדרכו שלו אבל העיקר זה ההתמודדות. כי באמת שזה לא סוף העולם. הרי כולנו חווינו פרידה, ואני מניחה שכמעט כולם גם יותר מפעם אחת, אז גם את זה נעבור (וכשאני אומרת 'נעבור' ברבים אני מתייחסת אלי ואל הבגדים החדשים שקניתי אתמול).

אפרופו רכישת בגדים לא רצויה, כשמערכת יחסים נגמרת אתה מוצא את עצמך עם המון זמן פנוי בידיים.
פתאום יש לי זמן להשלים את כל התוכניות שהקלטתי ביס מקס, אני חוזרת לקרוא ספרים, רוצה לצאת לבלות יותר עם חברות, אפילו סבא וסבתא שלי לא רגילים לראות אותי כל כך הרבה.

וזה כיף שבזמנים כאלה יש חברות אהובות לבלות איתן ולדעת שיש מי שיישאר בחיי לנצח (איריס, יאנה, ענת, שרה- אני אוהבת אתכן). הי! אתה שם שמגלגל את העיניים! גם לי מותר להיות קצת מושי מושי פעם בעשור בערך. אני וחבר שלי בדיוק נפרדנו, אוקי? קצת רגישות.

סליחה, נמשיך: זה גם כיף שיש משפחה מדהימה שתומכת בי בכל מקרה ולא חשוב כמה הדוד סם עשה בעיות. עכשיו שהפרידה עוד טרייה אני לא יכולה שלא לחשוב על כל הדברים הללו, שהם נחמה ענקית. הם מכניסים אותי לפרופורציות.

וכמובן שיש את איריס שצועקת עלי שאני צעירה ולמה לעזאזל אני כל כך רוצה להיות במערכת יחסים. טוב, הבחורה מתחתנת בקרוב ולכן רוצה לחיות את חייה דרכי :-)

אבל זה כבר נושא אחר לשיחה- לרצות את מה שאין לך. כל החברות הרווקות שלי מבינות את הרצון למצוא בחור והחברות שנמצאות במערכות יחסים ארוכות מזילות ריר על כל הדייטים הראשוניים שאני יוצאת אליהם.

בסופו של דבר, אני מניחה שהפואנטה שלי היא: חזרתי להיות פנויה. יש לכם מישהו להכיר לי??

איריס:
נתחיל מזה שהסיבה שאני צועקת על ליעד היא לא מפני שאני רוצה לחיות את חיי דרכה. חוויתי את חוויות הרווקות הנפלאות וזה הספיק לי. תודה רבה. הסיבה שאני צועקת עליך, היא שמשום מה את חושבת שהזמן הולך ואוזל ואת רוצה את זה כבר כאן ועכשיו, בזמן שיש לך את כל החיים לזה, אז למה לא לנסות ליהנות ממה שקורה עכשיו?

ולאחר ההבהרה הזאת, עוד גילוי נאות. מההתחלה היה לנו מעט קשה להאמין שהדוד סם זה משהו לטווח רחוק, בואי נהיה מציאותיות... זאת הייתה פנטזיה נהדרת. ואולי זאת בדיוק הסיבה שהפרידה הזאת היא כואבת, אבל מרגישה גם נכונה. כמו הרבה פרידות כמוה, היא קשה, אבל עמוק בפנים את יודעת שרק תצאי ממנה חזקה יותר ומה שנועד לקרות יקרה ומה שלא, לא. ויש לי כמובן עוד הרבה קלישאות להוסיף בנושא וזה ממש ממש קשה לכתוב על הנושא הזה בלי קלישאות... וקצת נמאס לי מקלישאות, למרות שלפעמים הן נכונות.

עברתי כמה פרידות בעצמי, חלק היו קלות יותר מאחרות וחלקן.. ובכן, היו כאלה שחשבתי שאני אף פעם לא אשכח. וצדקתי. לא שכחתי אותן. גם לא שכחתי מה הן גרמו לי להרגיש, אבל, מה שכן, עכשיו זה נראה לי כל כך רחוק ואפילו קצת מצחיק שהרגשתי ככה. כאילו זה סוף העולם.

מה שקשה בפרידה זה עניין ההרגל. רגע אחד יש לך חבר הכי טוב, ורגע אחרי זה, הוא לא שם יותר.
זה מוזר. זה קצת כמו אבל על מוות כי זה פתאום להתמודד עם מישהו שהיה חלק עצום בחיים שלך ועכשיו הוא לא. ואז יום אחד מגיע ואת מגלה שהתגברת על זה. גם זה קצת עצוב, כי את חושבת לעצמך, איך יכול להיות שמישהו שכל כך אהבתי, כל כך לא מעניין אותי עכשיו? ומה זה אומר? שזה בכלל לא היה קיים? שזה לא היה אמיתי? אבל בשלב הזה זה כבר לא כל כך משנה, כי זה השלב שאת מגלה שהפרידה הזאת הייתה אחד מהדברים שהביאו אותך לאיפה שאת היום, וזה בסדר.

יש אנשים שבאים והולכים מהחיים שלנו מהר מידיי. אבל זה שהם היו שם, אפילו לקצת, שינה אותנו טיפה והפך אותנו למה שאנחנו היום. והיום אנחנו תמיד יותר חכמים מאתמול, לא?

בקיצור, אני לא אומרת שצריך לשכוח. פשוט קחי מה שאת צריכה מזה, ויאללה: next!

והכי חשוב, תמשיכי ליהנות!

נ.ב. מתנצלת על השימוש העודף בקלישאות...


14 במרץ 2010

פסיכופטית זו לא מילה גסה


ליעד:
אני חושבת שאני הבן אדם הכי נורמאלי שיש לו תסבוך קשה שאני מכירה.

ובלי הסברים מיותרים נלך ישר לדוגמא:
זוכרים את הדוד סם, שביקש ממני את מספר הטלפון ולא התקשר? (ואם אתם לא זוכרים אז תקראו כי זה מעניין!)
אז הוא התקשר. ואנחנו יוצאים כבר איזה חודשיים. כן, תקראו לו חבר שלי, בסדר.
בכל מקרה, בחורה יוצאת עם בחור חודשיים, הכל סבבה, ויום אחד, בלי התרעה, בלי סיבה, בלי הגיון- היא מחליטה שהוא לא רוצה אותה יותר. והיא נלחצת. ולא רגועה. ועצבנית. ואז הוא מתקשר והכל בסדר, הא הא הא, ברור שהכל בסדר. והיא חוזרת לחייך.
אבל שבוע אחר כך זה חוזר על עצמו.

אלוהים אדירים, שמישהו יאשפז אותה.

וזו רק דוגמא אחת.
אני בכלל נוטה להיות לחוצה, ובמקום להגיד: וואלה אני בזוגיות וטוב לי, איזה כיף!
אני אומרת: נכון אני בזוגיות, אבל... אבל... אבל...
כי למה להסתכל על חצי הכוס המלאה כשיש חצי כוס ריקה ונוצצת כל כך?

כשעבדתי בקלאב מד, והייתי בודדה וגלמודה, (גם על זה כבר סיפרתי לכם וגם כאן מי שלא זוכר מוזמן לחזור רגע לאחור כי גם זה מעניין!) מצאתי הגדרה שמתארת את עצמי בצורה מושלמת: אני פסימית שמאמינה שהכל לטובה.
העניין הוא, שאני בחורה מאושרת ואופטימית (נכון, איריס?). אין לי מושג מי הכניס את המחשבות הזדוניות הללו למוח הקטן שלי. בטח לא אמא ואבא שלי כי הם שניהם לא כאלה. להפך- אמא שלי שוקלת לעשות לי גירוש שדים לפעמים.

אז אני מודה שהדוד סם הוא לא בחור רגיל, ולא טיפוס קל להסתדר איתו, אבל אני אמורה ליהנות, לא לדאוג. לא לחשוש. לא לנתח. לא לתהות מה יהיה. למי אכפת ברגע זה מה יהיה. ואם אני אחשוב על זה, זה ישנה את מה שעומד להגיע?
והכי מרגיז שאני מודעת לכל הדברים הללו ויודעת כמה אני מגוחכת ובכל זאת מוצאת את עצמי חוזרת למקום האפל הזה כל פעם מחדש.

אני לא בטוחה שאני מצליחה להסביר את עצמי כראוי.
בכל מקרה, המסקנה של כל הקשקוש הזה היא: ליעד, תשחררי.
אולי העובדה שכתבתי את זה מול 413,987 הקוראים שלנו, תעזור. אולי.

איריס:
אוקיי, קודם כל, תירגעי! את לא הבן אדם הכי נורמאלי שיש לו תסבוך קשה שאת מכירה.
בעצם- את לא נורמאלית בכלל!
אבל באמת- את הכי נורמאלית בקטע הזה. זה הגיוני לגמרי להיות פסיכית בשלב הזה של היחסים!

אתם ממש בהתחלה, מה גם שיצא לי כבר להכיר את הדוד סם ועם כל זה שהוא מקסים ואני יודעת שהוא מת עליך, ההתחלה שלכם לא הייתה בדיוק חלקה, אז מה הפלא שאת חוששת?

אהבתי את זה שכתבת שאת פסימית שמאמינה שהכול לטובה. זה באמת די מדויק, והאמת שלפעמים גם אני חושבת שגם אני קצת ככה: אני בדרך כלל מדמיינת וחוששת מה-worst case scenario : מדמיינת אסונות ומצפה לגרוע מכול, אבל עם זאת אני יודעת שמה שלא יקרה, בסוף אני אסתדר עם זה. כי אין ברירה. וגם את יודעת- שהכול יכול לקרות, ושהמציאות עולה על כל דמיון.. אבל את גם יודעת שגם אם יקרה הדבר שאת הכי לא רוצה שיקרה, את אולי באותו רגע תרגישי נורא, אבל בסופו של דבר תתגברי על זה.

עכשיו- אני לא אומרת שהחששות שלך מוצדקים או משהו כזה, אני רק אומרת שזה טבעי בשלב הזה וזה אפילו אולי חלק מהכיף של מערכת יחסים חדשה.
אני באמת לא יודעת מאיפה קיבלת את זה, כי פגשתי את האימא הקולית שלך..
וזה קצת מעודד עבור אימא שלי מכיוון שעד היום חשבתי שאצלי זה בא ממנה, אבל מסתבר שלא: כנשים חזקות ועצמאיות במאה ה-21, אנחנו יכולות לפתח ולטפח את הנוירוזות שלנו לגמרי בעצמנו, תודה רבה.

ובינתיים- תנסי להפסיק לחשוב ולהתחיל ליהנות!



11 במרץ 2010

משפט אחד לכבוד סוף השבוע



4 במרץ 2010

pasta, pesto, vaffanculo ומה שבניהם

ליעד:
טי שירט לבנה עם הדפס, דחוסה בתוך מכנס אפור עד הקרסול, אליו מחוברים שלייקס דקים, מעליהם זרוק קרדיגן קטן. ולמטה- נעלי סירה על עקב גבוה בצבע אפור מטאלי.
בהיתי בלבוש הזה, שנח לו על איטלקייה בשם אילרייה וחשבתי לעצמי: damn, woman! למה אני לא יודעת להתלבש ככה?

יש סיבה למה מילנו נחשבת לבירת האופנה, וחוויתי זאת (שוב) על בשרי כאשר הצטרפתי שבוע שעבר לאמא שלי בנסיעת העסקים התקופתית שלה לשבוע האופנה במילנו.
במשך שבוע שלם, יום אחר יום, שעה אחר שעה: הזלתי ריר על כל איטלקיה שחלפה מולי בלבוש ההורס שלה, עם אקססוריז מדויקים ונעליים שגורמות לך לפתח אובססיה. ובכל פעם מחדש אמרתי לעצמי שכשאחזור לארץ, אצטרך לבהות בגברים עם ג'ינס וכפכפים, או נשים בכפכפי קרוקס נוצצים.

מילנו היא לא עיר תיירותית במיוחד. היא מאוד תעשייתית, לא יפה, למרות שיש בה מספר רב של פינות חמד, רחובות נפלאים לשיטוט ובניינים מדהימים- אך היא נמצאת הרחק מאחורי אחיותיה רומא, פירנצה, פוזינטו והרשימה עוד ארוכה.
אבל יש שלושה דברים מאוד חזקים במילנו שהופכים אותה שווה לביקור:
אופנה, אוכל ובילויים.

שורות החנויות עם חלונות הראווה המדהימים, הנשים והגברים שמהלכים להם ברחובות כאילו יצאו מתוך ז'ורנל, המסעדות שהשפים שלהן עונים לשם ג'ובאני, פבריציו או אנטוניו, הברים והמועדונים שמציעים אפריטיף בו אתה משלם על המשקה ומנשנש גבינות ולחמים על חשבון הבית- כל זה הופך את מילנו למה שהיא: מהממת.

כשאני במילנו כף רגלי לא דורכת ב-H&M. זה בוטנים. גרגירים. אוכל ליונים.
מבחר הבגדים, נעליים ואקססוריז שקיים שם גרם לי להסתנוור, ומצאתי את עצמי במרכזו של מסע הרג אכזרי (של חשבון הבנק שלי). למי אכפת שהמחיר של המכנס הזה גורם לאבא שלי להתהפך במיטתו בלי להבין מדוע. למי אכפת שהתקציב שלי נגמר ביום הראשון. למי אכפת שאני לא באמת צריכה את זוג הנעליים השלישי (!!!) הזה. אני רוצה להתלבש כמו הנשים במילנו! אני רוצה להיות אופנתית! אני רוצה להיכנס למידה 6 אבל עדיין להזמין את צלחת הניוקי הזו יחד עם כוס יין ולימונצ'לו לקינוח!

היו הרבה שיאים במהלך השבוע הזה שכללו אופנה, אוכל, אלכוהול, קניות, איטלקים, איטלקיות ובחור צעיר שעבר לידי וצעק באיטלקית: איזה רגליים!, אבל השיא המופלא ביותר היה, ללא ספק, ביום ראשון בערב, בו ביליתי עם אימי היקרה במועדון שנקרא "גאטו פרדו", הממוקם בכנסיה ישנה (אין דברים כאלה!), ובאחת מהגיחות שלי לבר, הברמן שאל אותי אם אני טופ מודל.
אין, אין כמו מילנו.

איריס:
איזה כיף זה חו"ל, הא? כשאני בחו"ל הכול נראה טוב. הכול נראה אחר: מסוער יותר, מהיר יותר, יפה יותר, אחר. (זה לא שלי לצערי, זה של י.רכטר)

במסגרת צפייה ראשונה וחשובה עד מאוד בסדרת המופת סופרנוס, שסיימתי לאחרונה, נתקלתי בפרק בעונה השישית בו כרמלה וחברתה רוזלי נוסעות לפריז. כרמלה, המומה מיופייה של העיר, אומרת לרוזלי: "כשאתה מת, החיים ממשיכים בלעדיך. בדיוק כמו שפריז ממשיכה להתקיים גם כשאנחנו לא כאן".
אם מניחים בצד את כל המשמעויות הנסתרות הסופרניות, המשפט הזה הפתיע אותי כי זה משהו שגם אני חשבתי עליו הרבה פעמים כשהייתי בחו"ל:
אני מחר חוזרת הביתה, וכל זה נשאר פה וממשיך להתקיים? בלעדי? זה מוזר.

הרבה פעמים אני נמצאת בעיר ומוצאת עצמי מדמיינת שאני חיה בה וכמה נפלא זה יכול היה להיות, אבל זו בעצם אשליה. כי בחו"ל הכול נראה שונה. פעם אמרתי לחברה שלי שאני לא רוצה ללכת לשוק האוכל "טעם העיר" כי יש שם יותר מידיי קהל וזה נורא התמסחר.
היא אמרה לי שאם האירוע הזה היה בניו יורק הייתי חושבת שזה מקסים. והיא צדקה. כשאני בחו"ל אני אלך לשוק אוכל מקסים ומגוון עם אנשים שמחים. כאן? זה המוני.
בחו"ל אני אלך לקרנבל עליז ברחוב. אבל כאן? ברוטשילד? אין לי כוח...
שלא לדבר על מוזיאונים. בלונדון כולנו נהיים שוחרי תרבות ואומנות. אבל גם פה יש מוזיאונים! אני לא זוכרת מתי הייתי במוזיאון בארץ בפעם האחרונה..
וברור שעדיף שבחור איטלקי יציק לי ברחוב מאשר ערס ישראלי מצוי. אם כבר הטרדה, אז שתהיה בשפה רומנטית בבקשה!
ולפעמים כשאני מתגעגעת לעיר מסוימת ומהרהרת הרהורים נוגים לגביי כמה מדהים יהיה לחיות בה, אני חושבת לעצמי שאם הייתי גרה ברומא, וקמה שם כל בוקר והולכת לעבודה כל יום, אז גם שם הייתי נכנסת לשגרה וגם שם הייתי מפסיקה ללכת למוזיאונים.

בעבודה האחרונה שלי, הלכתי כל בוקר לעבודה דרך השכונה הכי ציורית בתל-אביב. אבל הערכתי את זה? לא. זאת הייתה פשוט הדרך לעבודה בבוקר.
לכן המסקנה שלי היא, שכשאני מתגעגעת לעיר מסוימת, אני לא ממש מתגעגעת אליה, אלא יותר לחופשה שביליתי בה. להרגשה שהייתה לי אז.
כשגרתי ברחוב מאז"ה. פתחתי בוקר אחד את החלון וראיתי קבוצה של תיירים. אף פעם לא חשבתי שאני אגור בעיר שמסתובבים בה תיירים מתחת לבית שלי. ותהיתי לעצמי אם גם הם מקנאים בי על זה אני גרה פה. הפושטק קטע את הרהורי: האנשים האלה גרים בערים הכי יפות בעולם! ומביאים אותם לרחוב מאז"ה? והוא צודק. אין הרבה מה לראות פה יחסית לערים אירופאיות אחרות. אבל גם אני וגם הוא יודעים שהם נהנו בכל זאת, כי זאת החופשה שלהם ויש פה ים והאוכל טעים והם מטיילים עם מישהו שהם אוהבים (אני מקווה... זה לא תמיד ככה). אחר כך הם חזרו לאירופה ואנחנו המשכנו להתקיים כאן, בלי להעריך את מה שיש לנו: עיר שבשביל אנשים אחרים היא געגועים לחופשה.

נ.ב. ליעד, טוב שחזרת. התגעגענו!

ושוב ליעד:
אני ואמא

אמא נחה (מה נחה מה?)

אופנוע נוסח מילנו

ג'ינג'י נוסח מילנו

מרפסת נוסח מילנו

בוטיק מעצבים נוסח מילנו

Related Posts with Thumbnails