• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות איטליה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות איטליה. הצג את כל הרשומות
4 באוקטובר 2010

קסם זר, בן אדם


הייתי עכשיו בחופשה באמסטרדם, וכמו כל דבר מעניין בחיי לאחרונה, גם זה קשור לגבר.

קוראים לו פאביו (באמת!) והוא היה הנשיקה הראשונה שלי. הכרנו בסאמר סקול באנגליה, וכשמו כן הוא: איטלקי.
אתם בטח מדמיינים לעצמכם גברבר איטלקי יפה תואר, גופו בנוי כמו פסל ופניו משורטטות כציור. אז תפסיקו. הוא לא נראה טוב. אבל מסתבר שאם אתה בחור איטלקי כריזמטי ויש סביבך נופים רומנטיים- אתה תצליח לכבוש בנות בגיל ההתבגרות.
מאז אותו קיץ ראיתי אותו שוב כשנסעתי עם חברה לרומא. אומנם הנופים עדיין היו רומנטיים ופאביו עדיין היה איטלקי- אבל מה שעובד על בחורה בת 14 כנראה כבר לא תופס בגיל 17. המילה 'אפלטוני' נזרקה לאוויר אפילו יותר פעמים מהמילה 'ciao'.

לאחר מכן המשכנו לשמור על קשר (והנה היא שוב:) אפלטוני וידידותי באמצעות מיילים, מסנג'ר וכמובן האתר הכושל פייסבוק.
ויום אחד, לפני כחודש, שיחה שניהלנו באחד האמצעים הנ"ל התגלגלה לנושא של חופשות. החגים היו בפתח והתלוננתי שאין לי שום תוכניות. הוא מצידו ציין שעדיין יש לו ימי חופש שהוא לא ניצל.
והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

היה מעולה. אני אומרת, אם כבר לבלות חופשה עם מישהו שלא ראיתי 8 שנים, עדיף להיות שיכורה ומסוממת רוב הזמן.
אני ופאביו הסתדרנו מצוין, רמזתי לו שסקס לא יהיה בחופשה הזו, כך שהוא התנהג בג'נטלמניות מושלמת.

סדר היום שלנו היה עצל, קמנו מאוחר, טיילנו ברחובות, אכלנו, שתינו, עישנו וחוזר חלילה. 
אמסטרדם באמת יפה. הבתים, הרחובות, התעלות- אין טעם לדבר על זה: מי שהיה שם מבין ומי שלא היה שם רק צריך להסתכל על התמונות בשביל להבין. לעומת זאת האוכל במסעדות היה בינוני, אבל ישבתי באחת מהן ליד נטלי פורטמן אז למי אכפת מהפסטה העלובה שמונחת לי על הצלחת.

כשהתארגנו לפני יציאה באחד הערבים ופאביו אמר לי: "אני לא יודע מה ללבוש. מה את אומרת, החולצה המכופתרת הלבנה או הסוודר הכחול?" חייכתי ולא יכולתי שלא לתהות האם אי פעם גבר ישראלי ינהל איתי שיחה כזו.
בקיצור, הייתה חופשה מדהימה.

רק החזרה לארץ הייתה מעט קשה. מאחר והזמנתי כרטיסים ברגע האחרון, טסתי בקונקשן דרך רומניה, ובדרך חזרה מרומניה לארץ טסו איתי כל הזוגות המבוגרים שחזרו מבוקרשט.
"שושנה! כפרה עליך!"
"צחי, זרוק, זרוק לי איזה שוקולד יא שמן אחד. ראית את רותי?"
"רותי!!! רותי איפה את? בואי בואי נשמה, יעקב מחפש אותך, איפה היית, בשירותים?"
"נו כפרה, איך היה לכם הטיול? נכון יפה, נכון? ראיתם את הארמון? זה משהו מיוחד"
"צילה, שבי, את מפריעה למעבר. מאוד יפה הפאוץ' שלך. קנית שם?"

ברוכים השבים לישראל.














4 במרץ 2010

pasta, pesto, vaffanculo ומה שבניהם

ליעד:
טי שירט לבנה עם הדפס, דחוסה בתוך מכנס אפור עד הקרסול, אליו מחוברים שלייקס דקים, מעליהם זרוק קרדיגן קטן. ולמטה- נעלי סירה על עקב גבוה בצבע אפור מטאלי.
בהיתי בלבוש הזה, שנח לו על איטלקייה בשם אילרייה וחשבתי לעצמי: damn, woman! למה אני לא יודעת להתלבש ככה?

יש סיבה למה מילנו נחשבת לבירת האופנה, וחוויתי זאת (שוב) על בשרי כאשר הצטרפתי שבוע שעבר לאמא שלי בנסיעת העסקים התקופתית שלה לשבוע האופנה במילנו.
במשך שבוע שלם, יום אחר יום, שעה אחר שעה: הזלתי ריר על כל איטלקיה שחלפה מולי בלבוש ההורס שלה, עם אקססוריז מדויקים ונעליים שגורמות לך לפתח אובססיה. ובכל פעם מחדש אמרתי לעצמי שכשאחזור לארץ, אצטרך לבהות בגברים עם ג'ינס וכפכפים, או נשים בכפכפי קרוקס נוצצים.

מילנו היא לא עיר תיירותית במיוחד. היא מאוד תעשייתית, לא יפה, למרות שיש בה מספר רב של פינות חמד, רחובות נפלאים לשיטוט ובניינים מדהימים- אך היא נמצאת הרחק מאחורי אחיותיה רומא, פירנצה, פוזינטו והרשימה עוד ארוכה.
אבל יש שלושה דברים מאוד חזקים במילנו שהופכים אותה שווה לביקור:
אופנה, אוכל ובילויים.

שורות החנויות עם חלונות הראווה המדהימים, הנשים והגברים שמהלכים להם ברחובות כאילו יצאו מתוך ז'ורנל, המסעדות שהשפים שלהן עונים לשם ג'ובאני, פבריציו או אנטוניו, הברים והמועדונים שמציעים אפריטיף בו אתה משלם על המשקה ומנשנש גבינות ולחמים על חשבון הבית- כל זה הופך את מילנו למה שהיא: מהממת.

כשאני במילנו כף רגלי לא דורכת ב-H&M. זה בוטנים. גרגירים. אוכל ליונים.
מבחר הבגדים, נעליים ואקססוריז שקיים שם גרם לי להסתנוור, ומצאתי את עצמי במרכזו של מסע הרג אכזרי (של חשבון הבנק שלי). למי אכפת שהמחיר של המכנס הזה גורם לאבא שלי להתהפך במיטתו בלי להבין מדוע. למי אכפת שהתקציב שלי נגמר ביום הראשון. למי אכפת שאני לא באמת צריכה את זוג הנעליים השלישי (!!!) הזה. אני רוצה להתלבש כמו הנשים במילנו! אני רוצה להיות אופנתית! אני רוצה להיכנס למידה 6 אבל עדיין להזמין את צלחת הניוקי הזו יחד עם כוס יין ולימונצ'לו לקינוח!

היו הרבה שיאים במהלך השבוע הזה שכללו אופנה, אוכל, אלכוהול, קניות, איטלקים, איטלקיות ובחור צעיר שעבר לידי וצעק באיטלקית: איזה רגליים!, אבל השיא המופלא ביותר היה, ללא ספק, ביום ראשון בערב, בו ביליתי עם אימי היקרה במועדון שנקרא "גאטו פרדו", הממוקם בכנסיה ישנה (אין דברים כאלה!), ובאחת מהגיחות שלי לבר, הברמן שאל אותי אם אני טופ מודל.
אין, אין כמו מילנו.

איריס:
איזה כיף זה חו"ל, הא? כשאני בחו"ל הכול נראה טוב. הכול נראה אחר: מסוער יותר, מהיר יותר, יפה יותר, אחר. (זה לא שלי לצערי, זה של י.רכטר)

במסגרת צפייה ראשונה וחשובה עד מאוד בסדרת המופת סופרנוס, שסיימתי לאחרונה, נתקלתי בפרק בעונה השישית בו כרמלה וחברתה רוזלי נוסעות לפריז. כרמלה, המומה מיופייה של העיר, אומרת לרוזלי: "כשאתה מת, החיים ממשיכים בלעדיך. בדיוק כמו שפריז ממשיכה להתקיים גם כשאנחנו לא כאן".
אם מניחים בצד את כל המשמעויות הנסתרות הסופרניות, המשפט הזה הפתיע אותי כי זה משהו שגם אני חשבתי עליו הרבה פעמים כשהייתי בחו"ל:
אני מחר חוזרת הביתה, וכל זה נשאר פה וממשיך להתקיים? בלעדי? זה מוזר.

הרבה פעמים אני נמצאת בעיר ומוצאת עצמי מדמיינת שאני חיה בה וכמה נפלא זה יכול היה להיות, אבל זו בעצם אשליה. כי בחו"ל הכול נראה שונה. פעם אמרתי לחברה שלי שאני לא רוצה ללכת לשוק האוכל "טעם העיר" כי יש שם יותר מידיי קהל וזה נורא התמסחר.
היא אמרה לי שאם האירוע הזה היה בניו יורק הייתי חושבת שזה מקסים. והיא צדקה. כשאני בחו"ל אני אלך לשוק אוכל מקסים ומגוון עם אנשים שמחים. כאן? זה המוני.
בחו"ל אני אלך לקרנבל עליז ברחוב. אבל כאן? ברוטשילד? אין לי כוח...
שלא לדבר על מוזיאונים. בלונדון כולנו נהיים שוחרי תרבות ואומנות. אבל גם פה יש מוזיאונים! אני לא זוכרת מתי הייתי במוזיאון בארץ בפעם האחרונה..
וברור שעדיף שבחור איטלקי יציק לי ברחוב מאשר ערס ישראלי מצוי. אם כבר הטרדה, אז שתהיה בשפה רומנטית בבקשה!
ולפעמים כשאני מתגעגעת לעיר מסוימת ומהרהרת הרהורים נוגים לגביי כמה מדהים יהיה לחיות בה, אני חושבת לעצמי שאם הייתי גרה ברומא, וקמה שם כל בוקר והולכת לעבודה כל יום, אז גם שם הייתי נכנסת לשגרה וגם שם הייתי מפסיקה ללכת למוזיאונים.

בעבודה האחרונה שלי, הלכתי כל בוקר לעבודה דרך השכונה הכי ציורית בתל-אביב. אבל הערכתי את זה? לא. זאת הייתה פשוט הדרך לעבודה בבוקר.
לכן המסקנה שלי היא, שכשאני מתגעגעת לעיר מסוימת, אני לא ממש מתגעגעת אליה, אלא יותר לחופשה שביליתי בה. להרגשה שהייתה לי אז.
כשגרתי ברחוב מאז"ה. פתחתי בוקר אחד את החלון וראיתי קבוצה של תיירים. אף פעם לא חשבתי שאני אגור בעיר שמסתובבים בה תיירים מתחת לבית שלי. ותהיתי לעצמי אם גם הם מקנאים בי על זה אני גרה פה. הפושטק קטע את הרהורי: האנשים האלה גרים בערים הכי יפות בעולם! ומביאים אותם לרחוב מאז"ה? והוא צודק. אין הרבה מה לראות פה יחסית לערים אירופאיות אחרות. אבל גם אני וגם הוא יודעים שהם נהנו בכל זאת, כי זאת החופשה שלהם ויש פה ים והאוכל טעים והם מטיילים עם מישהו שהם אוהבים (אני מקווה... זה לא תמיד ככה). אחר כך הם חזרו לאירופה ואנחנו המשכנו להתקיים כאן, בלי להעריך את מה שיש לנו: עיר שבשביל אנשים אחרים היא געגועים לחופשה.

נ.ב. ליעד, טוב שחזרת. התגעגענו!

ושוב ליעד:
אני ואמא

אמא נחה (מה נחה מה?)

אופנוע נוסח מילנו

ג'ינג'י נוסח מילנו

מרפסת נוסח מילנו

בוטיק מעצבים נוסח מילנו

18 בינואר 2010

הפסטה מכה שנית

איריס:
קשה מאוד להרשים אותי עם אוכל איטלקי, שהוא אחד הז'אנרים המועדפים עליי (בעצם על כולנו, לא?). זה אוכל פשוט, שאמור להיות זול וכבר טעמתי אותו בהרבה מאוד מסעדות ברחבי העולם וכמעט שלא נפלתי. בסה"כ אין איפה ליפול.

כל המסעדות האיטלקיות הרגילות דומות זו לזו. אלו הטובות שיש הבדלים ביניהן. יש אחת, קטנה קטנה באיסט וילג' בניו יורק שהפושטק ואני תמיד חוזרים אליה. אין בה משהו מיוחד, והשירות בה די גרוע, אבל הלזניה...הו הלזניה. ובקיצור, הרבה מסעדות עושות אוכל איטלקי, אבל רק בחלקן יש את הדבר הזה, הלא מוגדר הזה שמפריד בין אוכל איטלקי טוב לבין אוכל איטלקי טוב שגם אני יכולתי להכין בבית..

בפוסט הראשון שלנו בבלוג דיברנו על פיקולה פסטה עליה המליצה לנו ליעד (לא זוכרים? הנה).
הפושטק משום מה הסתייג ומצאנו עצמנו באותו ערב שוב טובלים בקרם החצילים של "חדר האוכל". חודשים חלפו מאז ולפתע הפושטק החליט כי הוא רוצה ללכת לפיקולה (אולי בגלל ביקורת מפתה שהוא קרא בעכבר...)

ובכן, ערב הדייט נייט המיוחל הגיע ושמנו פעמינו אל הפיקולה. זהו מקום קטן, עם עיצוב פשוט ולא מתיימר. מעט הורדנו את הגיל הממוצע. בשולחנות שלידינו, רוב האנשים היו מבוגרים מספיק בשביל להיות הסבים שלנו. אבל זה בסדר. אין לי בעיה עם דברים שגורמים לי להרגיש צעירה יותר...

המנה הראשונה, חצילים בפרמז'ן הייתה טעימה (מה רע בחצילים עם גבינה מותכת?) אך עם זאת, החזירה אותנו מעט לימים היפים של שנות השמונים בקפולסקי, כאשר כל דבר בתפריט תואר כ"מוקרם". ובכן, המנה הזאת הייתה מוקרמת. גם זה בסדר. קצת נוסטלגיה לא הרגה אף אחד.
לאחר מכן הזמנו פסטה ופיצה. הפיצה הייתה נחמדה, לא יותר. הפסטה הייתה טעימה, אבל טעימה כמו שגם אני יכולתי להכין אותה, מה שמחזיר אותנו להתחלה: לא היה פה את המשהו הלא מוגדר הזה, שעושה את ההבדל..

לאחר הארוחה, פסענו החוצה אל רחוב בן יהודה הרומנטי, שבעים ומרוצים. אולי נחזור פעם לפיקולה, כדי לחוות משהו שכבר לא קיים במסעדות התל אביביות של היום: פשטות וחסר יומרות. או אולי פשוט ניסע כבר לאיטליה?

ליעד:
או-הו כמה אפשר ליפול במסעדות איטלקיות איריס. כמה אפשר ליפול.
כי כל אחד יכול לזרוק פסטה לסיר מים רותחים. אבל לא כל אחד יודע מתי להוציא אותה החוצה.
המושג "אל דנטה" הגיע לראשונה לאוזניי כשמלצרתי במסעדת ג'ויה בהרצליה פיתוח, אבל רק כשאכלתי במסעדה אחת במילנו הבנתי על מה כל הרעש. כי אל דנטה זו אומנות.

אני מסכימה עם איריס שמסעדה איטלקית מוצלחת צריכה להיות עם המשהו אקסטרה הזה, הדבר הלא מוגדר שגורם לך להתאהב באיטלקים מחדש.
אני לא מסכימה עם איריס שבפיקולה פסטה אין את זה. כי היא מזכירה לי את המסעדה במילנו. בשירות, באווירה, ובאוכל הפשוט אבל ה"לעזאזל זה טעים". לא אזלזל ביכולותיה המופלאות של איריס במטבח- אך היא גילתה לי שהיא אוהבת שהפסטה קצת רכה (הא! בורה שכמותה!) ולכן אני לא נעלבת בשם הנהלת פיקולה פסטה בעקבות הביקורת מעל.

אחזור רגע למסעדה במילנו, ששמה "טרצה קרבונייה" אך בפי ובפה אימי היא נקראת פשוט ג'ובאני על שם בעל המקום. מפות השולחן מגוחכות, עיצוב המקום פשוט עד אימה, אך השירות איטלקי חמים (למרות הצלחות שנזרקות לעבר השולחן שלך), הלימונצ'לו זורם חופשי והאוכל... אין מילים שיכולות לתאר את האוכל שהפיל גזר דין מוות על שאר המסעדות האיטלקיות ברחבי העולם. אבל מעל הכל, הדבר העיקרי שיש במסעדה הזו, שאין במסעדות איטלקיות בארץ, הוא האיטלקים.

ברשותכם, אלך עכשיו לנגב את הריר שנוזל מפי. ולגו'באני שלום.



"פיקולה פסטה". הדעות חלוקות.


"טרצה קרבוניה". כמה שיותר מכוער- יותר טעים.

5 בנובמבר 2009

הדרך למכולת מלאה בקלישאות

ליעד:
איריס נמצאת ביום חופש היום, לכן נאלצתי ללכת למכולת לבדי.
מאחר והמשרד שלנו שוכן בנווה צדק, כמעט תמיד (ובמיוחד בימי חמישי) כשיוצאים לרחוב רואים חתן, כלה וצלם מסתובבים להם ומחפשים דלת כחולה או חלון ונציאני להצטלם לידם.
אז גם היום, בדרך למכולת, לבדי, זכיתי לראות מראה שכזה, והצטערתי שאין איתי מצלמה כדי שאיריס (ואתם, הקוראים הדימיוניים שלנו) תראו מה הפסדתם. נסו לדמיין:
אחות / דודה / בחורה בעלת קרבה כלשהי לחתן או לכלה, לבושה בשמלת תחרה (אוי ווי 1) בצבע טורקיז (אוי ווי 2), וכלה נועלת עקבים שיכלו לשמש כנשק במבצע עופרת יצוקה (אוי ווי 3), שמלת סטרפלס (לא אוי ווי, אך בהחלט נדוש) מנופחת ומעוצבת כקציפת עוגה חגיגית (אוי ואבוי 4). והשיא: כתר. כתר כסוף על הראש. אוי, האימה.
וכל זה עוד לפני שהזכרתי את החתן האומלל שזז על פי פקודותיה הצווחניות של כלתו האהובה: "לא! לא ככה! תעמוד מאחורי!" "אבל אני מאחוריך.." התפתל המסכן.

עכשיו, אני אישית לא נוטה לחבב את כל תרבות החתונות ההיסטרית הזאת.
תצקצקו, תצקצקו בלשונכם, אבל זה נכון. אולי בסוף גם אני אתחתן כמו כולם באולם, אתאפר יתר על המידה וארקוד עם החברים של סבא וסבתא שלי, אבל כרגע, כשזוג חברים שלי מהרהר בקול רם וברצינות תהומית איפה הם יושיבו את נפתלי ואם ההמבורגרים שיוגשו בחצות יהיו מבשק בקר או עגל, זה גורם לי לרצות להקיא בפה שלי.

אני מעדיפה לקחת את הכסף שיתוכנן להיות מושקע בחתונה שלי (כאשר אמצא את בחיר ליבי כמובן- ואני לא דורשת הרבה; רק שיהיה גבוה, אינטילגנט, מצחיק, כריזמטי וטוב במיטה) ולנסוע איתו לאיטליה.
אחח... איטליה... טוב, זה כבר נושא לפוסט אחר לחלוטין...

























Related Posts with Thumbnails