• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות אקזיסטנציאליזם. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אקזיסטנציאליזם. הצג את כל הרשומות
19 ביוני 2011

האויב הכי גדול שלי


כבר כתבתי בעבר על האויב הכי גדול שלי.
בחרתי להתלונן עליו כאן, בפייסבוק, מול חברים, בארוחת שישי ואין לי ספק שגם מול אנשים זרים יצא לי לזרוק מילה רעה או שתיים עליו.
האויב הכי גדול שלי הוא חרא לא קטן שיש שיגידו שאני צריכה לאמץ אותו לחיקי באהבה. האויב הכי גדול שלי, הוא אני בעצמי.

סתם! נראה לכם!? איזו קלישאה.

האויב שלי הוא דווקא השגרה. השגרה השגרתית שחוזרת על עצמה כמו ספירלת היפנוזה שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים עד שבשלב מסוים מאבדים כל פוקוס.
אני מנסה להילחם באויב הזה כבר שנים. דון קישוט בטח מתהפך עכשיו בקברו; "לא למדת שום דבר מהטעויות שלי?" הוא ממלמל בעוד אני רצה עם חרב שלופה לעבר טחנת השגרה.
אומנם המאבק שלי לא הרואי כמו של קישוט אכול הטריפים, אבל זה המאבק הפרטי שלי למען חיים בעלי משמעות. בתור אתאיסטית שמחכה לגודו, הדברים הקטנים שיוצרים עניין והאושר הרגעי והעתידי שלי הם שנותנים לי משמעות.

ולכן שגרה גורמת לי לצמרמורת ושואבת ממני את כל מצב הרוח. אני מפחדת ממנה ועם זאת מוצאת את עצמי נשאבת אליה כל פעם מחדש.
אני יכולה להמשיך ולדבר על המפלצת הזו, האויב הנורא שלי, לנצח. אך בשבילכם, חבריי לעידן ה-140 תווים, אקצר ואגיע לפואנטה:

אדון פילד- הגבר בחיי, הבחין בי יום אחד אומללה ומוכת שגרה והציע לי הצעה שאני לא יכולה לסרב לה: "סופ"ש ליעד". סופ"ש שלם שבו אני רשאית לבקש, לדרוש ולהחליט כל דבר ואדון פילד יהיה חייב לשתף איתי פעולה. סופ"ש של שבירת שגרה בו אני יכולה להתפרע והוא ילך איתי באש ובמים בלי לומר מילה.
ההתרגשות הייתה בשיאה ומיד התחלתי לחשוב מה אני רוצה שיקרה באותו סופ"ש משמעותי. ואתם יודעים מה עלה במוחי? כלום. פשוט פאקינג כלום.
מלבד רעיונות מינוריים כמו "שיעשה לי מסג'", "שיכין ארוחת ערב במקומי", "שירד לי כל בוקר" – לא ידעתי מה אני רוצה.
"מה את היית רוצה?" שאלתי חברה. "שיחליף את החול של החתולה במקומי" ענתה בעיניים נוצצות.

ואז זה הכה בי: אני מתמרמרת על השגרה שבחיי כשאני לא באמת יודעת מה הייתי רוצה לעשות אחרת. כמובן שטיסה לחו"ל כל חודש או החלפת עבודה כל חודשיים בהחלט ישברו את האמא של כל השגרות, אך הן דורשות גב כלכלי שעיר במיוחד. החוכמה היא לשבור את השגרה בלי לשבור את החיסכון, ואין לי מושג איך עושים את זה כשמגיעה ההזדמנות.
הובסתי. כנראה שהשגרה טבועה בי. כנראה ששבירת שגרה היא פריווילגיה של אנשים פרועים או עשירים וכנראה שאני מקורית בעבודה, אך כשזה מגיע לחיי האישיים אני יבשה כמו צנון.
"סופ"ש ליעד" מתקרב ובא ואני עומדת מולו חסרת אונים כמו ילדה בחנות ממתקים בלי כסף ובלי אומץ לגנוב משהו.
ובמילה אחת לסיכום: אוף.

נ.ב – הסופ"ש המיוחל הולך להתקיים בסופ"ש הזה, 23-25.6. זו ההזדמנות שלכם, 565,708 קוראים מדהימים שלי, להוכיח מה אתם שווים.

2 במאי 2010

העתיד שלי ואני יצאנו לדרך

ליעד:
משפטים שאני מאמינה בהם: הכל לטובה. לכל דבר יש סיבה. אם אין אני לי מי לי.
משפטים שאני לא מאמינה בהם: בעזרת השם.

לפני שנתיים בערך הלכתי לקוראת בקלפים ונומרולוגית. אני לא כל כך מאמינה בדברים האלה. קשה לי לקבל את העובדה שהעתיד קבוע מראש, ואפשר לראות את מה שהולך לקרות, חוץ מזה שקו החיים בכף היד שלי מאוד קצר ולכן אני מסרבת להאמין שזה נכון.

אבל בכל זאת- הסקרנות הרגה את החתול ושמעתי דברים טובים על אותה אישה, ריקי שמה, והחלטתי ללכת.
מאז, אני מודה, עם כל גבר שאני פוגשת אני שמה לב האם יש לו את האותיות א', מ', נ' או י' בשם, האם הוא קנאי והאם הוא מזל מאזניים, טלה או בתולה.
כי זה מה שריקי ראתה בגבר של חיי (אל תתפסו אותי במילה, הפרטים המדויקים נמצאים באחת מהמגירות בבית שלי).

ברור שזה לא גורם לי להחליט החלטות לגבי חיי, וזה לא מונע ממני לצאת עם מישהו אם הוא לא עונה על הקריטריונים- אבל המידע המיותר הזה נמצא שם במעמקי מוחי המטורלל.
והרי זה שטות. שטות גמורה לחלוטין, כי על כל תכונה שתתאים ניתן למצוא 10 תכונות שלא.
כמובן שחוץ מגברים היא דיברה איתי על עוד דברים כמו האופי שלי, הקריירה שלי, החיים שלי בעתיד. אני חייבת לציין שעד כה- בשנתיים שעברו מאז נפגשתי איתה- היא לא צדקה הרבה. בוז לריקי, בוז.

ואתם יודעים מה- מילא עניין הנומרולוגיה: תאריך הלידה, השם שלך, אני עוד יכולה להשתכנע שהדברים הללו משפיעים על האופי ולכן גם על העתיד. אבל קלפים?? אוי – נו - באמת.
בגלל שבחרתי לחצות את חבילת הקלפים במקום מסוים, זה אומר שאשגשג בעבודה? בגלל שהיא פתחה קלף עם ציור של זנב שור בתוך קערת מרק זה אומר שאני אתחתן עם מישהו עשיר מאוד? (wishful thinking).
קשה לי לראות איך זה חוזה את העתיד.

בלי שום קשר (או עם קשר- כבר בלבלתי את עצמי), אני נמנית עם זרם האקזיסטנציאליזם, שמאמין כי, ציטוט מויקיפדיה, קיום האדם קודם למהותו, ועל כן יכול הוא להתקיים אף ללא מהות וללא תכלית.
יעני, אנחנו נמצאים בעולם הזה בלי שום סיבה.
עכשיו, חדי העין מבניכם יבחינו כי בראש הפוסט כתבתי שאני מאמינה כי לכל דבר יש סיבה. הא הא! נשמע מעט סותר- אך זה לא. בלי להתחיל להסתבך יותר מידיי, אני חושבת שכל אדם יכול להשפיע על גורלו שלו, כל מפגש ותקרית מובילים לאירועים אחרים בחייו של אותו אדם, וצריך להפיק את המקסימום מהחיים שלנו כדי להיות מאושרים- אבל ברגע שהם נגמרים- הם נגמרים. אין חיים אחרי המוות, אין איזו משימה שהיינו צריכים לבצע במהלך חיינו, אין איזו תוכנית על שבגללה כולנו כאן בכדור הקטן הזה, אין משמעות שלשמה התכנסנו.

ושיעורי הבית לפוסט הבא: נא לקרוא את המחזה "מחכים לגודו" של סמואל בקט.
הכיתה משוחררת!

איריס:
ובכל זאת... תודי שאת עדיין חושבת על ריקי. כל פעם כשקורה משהו חדש, כל פעם שאת מכירה מישהו חדש. זאת בעיה. בגלל זה אני לא הולכת ולא אלך לעולם לקריאה מהסוג הזה. זה לא רק בגלל שאני לא מאמינה לזה, ואני לא, זה בעיקר בגלל החשש הזה שאולי אני אאמין בזה פתאום, רק קצת, ואז אני אחיה את חיי במרדף, או יותר נכון בציפייה לקראת משהו שריקי אמרה שיקרה.

הלוואי והיינו יכולים לדעת מה יקרה בעתיד. הייתי בכיף נכנסת עכשיו לדלוריאן של דוק ומרטי מקפליי ומעופפת למקום (או לזמן) בו לא צריך יותר כבישים. אבל מצד שני, כפי שיצירת המופת הזו של זמקיס ושפילברג הוכיחה לנו (אחד הסרטים האהובים עליי אגב...)

ידיעת העתיד גורמת אך ורק לצרות וכך אנחנו נשארים עם העובדה שכנראה יש סיבה שאנחנו לא אמורים לדעת את העתיד, והסיבה היא, בדיוק כמו שאמרת ליעד, כדי שנוכל לעצב אותו בעצמנו.

בקיצור, אני מזכירה לך שוב- עזבי את מה שריקי אמרה. תמחקי את זה. תחליטי בעצמך מה יבוא עכשיו.

ואסיים בציטוט גאוני מתוך יצירת המופת: (בחזרה לעתיד למי שעדיין לא הבין...)
"Roads?! Where we're going we don't need roads…"


Related Posts with Thumbnails