• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות בגדים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בגדים. הצג את כל הרשומות
18 באוגוסט 2010

הפסקה מרעננת באמצע הקיץ

ליעד:
אז אנחנו בשיא הקיץ. החנויות כבר סוגרות את הסיילים ומתחילות להעמיס בגדי חורף עבים על בובות הראווה. זמן מצוין לבחור את 5 הסגנונות והמראות שהכי מצאו חן בעיני הקיץ הזה:

1.

מה לעשות שבארץ ישראל מראות כאלה הם דבר נדיר. בקיץ הישראלי אתה חייב ללבוש כמה שפחות כדי לשרוד. אך אין דבר יותר יפה מג'ינס קצר וגופיה או שמלה אוורירית כשמעליהם זרוק קרדיגן או חולצת שרוולים דקיקה. אם זו לא סיבה מספיק טובה לעבור לגור באירופה, אני לא יודעת מה כן.

אה, והחגורה... ררר....

(התמונה לקוחה מהבלוג http://jakandjil.com/blog/)

2.

איזה זוג הורס! איזו תמונה כייפית וקייצית. איזה בחור סטייל  'סטודנט ברייכמן' פלצן וחמוד הוא. ואיך היא מסתכלת עליו בחיוך ענקי. יש לי חשק להצטרף אליהם. לא חשוב מה התכניות שלהם להמשך היום, i'll tag along. 

(התמונה לקוחה מהבלוג http://thesartorialist.blogspot.com/)

3. 

מראה ה-NUDE. שמלה... חולצה... נעליים... אודם... (לא הכל ביחד!) זה יפה ונעים ומקסים ורך ואלגנטי. זה מראה מנצח. או כמו שאומרים: LIKE.

(הקולאז' לקוח מתוך האתר http://www.polyvore.com/)

4. 

מכנסיים קצרים עם כפכפים ביום. מכנסיים קצרים עם עקבים בלילה. מכנסיים קצרים מאוד. מכנסיים קצרים אבל לא יותר מידיי. לא חשוב באיזה מצב צבירה- מכנסיים קצרים הם הלהיט של הקיץ. כל קיץ. זה נוח ויפה וסקסי ומאפשר מקסימום אוורור. ואני חושבת שהגברים יסכימו איתי לגבי הקטגוריה הזו.

(התמונות מתוך האתר http://www.fashionising.com/)

5. 

אני יודעת. ג'ניפר אניסטון לא כל כך קשורה למראות קיץ. והיא תהיה פה גם בחורף. אבל היא מככבת עכשיו ב(עוד) קומדיה טיפשית, משיקה בושם שנושא את שמה ונבחרה להופיע על גיליון ספטמבר החשוב במגזין- Harper’s Bazaar ועל כן רואים אותה בכל פינה. ואף פעם לא נמאס לי ממנה. וכל החברות שלי מסכימות איתי שהיא פשוט מהממת. כולנו היינו רוצות להיות החברות הכי טובות שלה ולצייר יחד איתה על תמונה של אנג'לינה ג'ולי קרניים ושפם.
אז בהחלט שאני מכתירה את ג'ניפר אניסטון כאחד מהמראות האהובים עלי הקיץ הזה. תודו שהיא נראית מעולה.


ושיהיה קיץ מלא מזגן לכולם.
5 ביולי 2010

!!!wear me


ליעד:
יש לי בעיה. הבגדים שלי משחקים לי עם המוח.
אם יש בגד שלא הלכתי איתו הרבה זמן, אני ממש ארגיש אשמה. המצפון לא ירפה. המחשבה שיש לי בגד בארון ואני לא הולכת איתו עושה לי פריחה בכל הגוף. אני יודעת, תאשפזו אותי. אני פשוט לא שולטת בזה. Must-wear-them-all.
לעולם לא אצליח להבין איך יש בנות עם בגדים בארון שעדיין יש עליהם את התווית. מה, לא הלכתן עם הבגד אף פעם?? איך אתן יכולות לחיות עם עצמכן??!
אני יודעת שחלקכן מהנהנות ואומרות: נכון, לי יש בגדים כאלה. תתביישו לכן! בשמי ובשם כל פרטי הלבוש ברחבי הארון, אני דורשת שתלבשו את כולם. עכשיו.

איכשהו, בגבורה רבה, אני מצליחה לייצר שוויון כלשהו בארון שלי. בערך. כמעט. סוג של. טוב, לא ממש. 30% מהארון שלי תמיד ירגיש מקופח.
אבל הבעיה ה-באמת גדולה, הנקודה בה המצפון מכה בי הכי חזק, היא במגירה היכן ששוכבים כל משקפי השמש שלי.
כי ברגע שנכנסו לחיי משקפי שמש חדשים- אני יודעת שהקודמים לא יראו יותר אור שמש בחייהם. ברגע שקניתי זוג חדש אני אשים אותו יום יום, אחרוש עליו עד צאת הנשמה, או עד שיגיע הזוג הבא.

בכל פעם שאני חולפת על פני המגירה ושומעת את המשקפיים הישנים שלי קוראים בשמי, אני מנסה להתעלם ולהמשיך הלאה. אך מידיי פעם אני לא עומדת בפיתוי ומוציאה את אחד הזוגות הישנים. הם עדיין יפים, הם עדיין באופנה. אז למה לעזאזל הפסקתי ללכת איתם? הם עלו לי איזה 1000 שקל!!!
אבל איכשהו, דווקא המשקפיים האחרונים שקניתי במבצע ועלו לי 99 שקל אחרי מע"מ, הרבה יותר מוצאים חן בעיני עכשיו. לפעמים רגשות האשם כבדים במיוחד ואני מרגישה צורך לשים את כל הזוגות שברשותי על הראש. אם יום אחד תראו בחורה מגוחכת משוטטת עם 5 משקפיים בו זמנית על הפרצוף שלה- כנראה שנשברתי.

בסופו של דבר, אין פתרון. אני אף פעם לא אוכל לרצות את כל החפצים הדוממים שברשותי.
הם כולם היו בניי. אך במשפחה הזו, תמיד יהיה ילד אחד מועדף.
(ואם זה היה מחזה, הייתי עכשיו יוצאת נסערת מהבמה).

נ.ב- בנתיים, את הצורך שלי לקנות דברים חדשים אני מרסנת באמצעות האינטרנט, בבלוגים של אופנה או באפליקציות של משקפיים. פעם היה window shopping. היום זה website shopping. וזו כבר מחלה אחרת לגמרי...


15 ביוני 2010

סקס באבו דאבי

ליעד:
איך אפשר לקטול את הסרט סקס והעיר הגדולה 2 בדרך חדשה? כי הרי כבר אמרו הכל:
העלילה מופרכת מעל למצופה או יותר מזה- כלל לא קיימת, לכל אורכו ישנן דקות ארוכות שלא לומר קטעים שלמים שאפשר היה לחתוך בעריכה, המוסלמים מוצגים בצורה שטחית ופרימיטיבית וקארי מעצבנת במיוחד.
לכן החלטתי, לאחר שראיתי את הסרט, לעשות משהו שלא נעשה עדיין בין כל המבקרים: לא לקטול אותו.
הרי זה סקס והעיר הגדולה! לא מגיעים לסרט כזה עם ציפיות. וכשלא מגיעים לסרט עם ציפיות- אי אפשר להתאכזב. הא!
אני חושבת שאני לא בחורה טיפוסית בהרבה (או רוב?) מהמקרים, אך כשזה מגיע לעניינים כמו בגדים ונעליים- I'm a whole lotta woman.
כך מצאתי את עצמי מתרגשת, נפעמת, נגעלת ומזדעזעת לכל אורך הסרט מהתלבושות המגוונות שהבנות לבשו. להשלמת החורים בעלילה היו את רגעי הצחוק (שרלוט הצחיקה די הרבה) והתחת של מקס ראיין בסוף הסרט.
בסופו של דבר, במשך השעתיים של הסרט, שעברו לי מאוד מהר, זכיתי לחוות מגוון רחב של רגשות ותחושות:
צחקתי, קינאתי, מלמלתי "אוי נו באמת" "איזה בולשיט", "נו הם ממש הגזימו" ו-"אף גבר לא באמת נראה ככה" והתבאסתי שאני צריכה לעזוב את מנהטן ולחזור לדירה שלי, שם לא מחכים לי מצעים מכותנה מיצרית, לא נעליים של ג'ימי צ'ו ולא גבר בערום חלקי או אפילו בלבוש מלא.
אז, למי אכפת שהסרט מטופש להחריד, והכתר שקרי שמה לראשה בחתונה של סטנפורד גרם לסנטר שלי לפגוע ברצפה. העובדה היא שעכשיו אני יושבת במשרד בכפכפים ומרגישה אשמה על כך.

איריס:
אז אולי אני כן אקטול אותו? רק קצת.
אני מאוד אהבתי את הסדרה של סקס והעיר. היא הייתה מיוחדת, פורצת דרך, ולפעמים היה אפשר להזדהות איתה. היא התחילה בצורה פשוטה למדיי למי שזוכר. בגדים נורמאלים, חיים רגילים, והרבה הרבה מניו יורק האמיתית.
לאט לאט התקציב גדל ואיתו התפאורה, התלבושות והדמויות. כבר אז היה קשה לקנות שאישה שמתפרנסת מכתיבת טור מסכן בעיתון מקומי, יכולה להרשות לעצמה מאוד זוגות נעליים של מנולו בלניק בשווי של 400 דולר לזוג (400 דולר זה היה בשנת 99' אלוהים יודע כמה זה עכשיו...)
אבל אם הסדרה הייתה הזויה לעיתים, אז הסרטים זה כבר הזיה מסוג אחר. אבל ראשית, עליי להבהיר משהו: זה לא שאני לא נהנית מהסרטים. כי הסרטים מהנים. אבל הם מהנים בצורה שלא מצריכה הפעלת תאים אפורים (אולי זה מה שכיף בהם.)
אבל מבחינת איכות, הסרטים אינם דומים לסדרה. הם גרנדיוזיים, ארוכים ומופרכים.
החלפת תלבושות שלוש פעמים בעשר דקות זו דוגמא אחת. התלבושות עצמן? בואו נאמר שהיו שם פריטים ספורים שהייתי מעיזה ללבוש בעצמי, או רוצה ללבוש בעצמי.
וניו יורק? לאן נעלמה ניו יורק? בתחילת הסרט ישנו מונולוג מרגש של קארי על העיר המופלאה הזאת. אך היא ננטשת לטובת המזרח התיכון השמרני וחוזרים אליה רק בסוף ורק כדי להראות כמה טוב לחזור לשם ולהתרחק מהפרימיטיביות של אבו דאבי.
הדעה שלי אינה שונה בהרבה משל ליעד. שתינו נהנינו מהסרט, למרות שהוא גרוע.
ובקיצור- זה כל כך רע, שזה פשוט טוב. 




5 במאי 2010

אם למות כמו כלבה, אז לפחות הטלויזיה תהיה טלויזיה

ליעד:
כנקמה על כך שנטשתי את איריס לשבוע וטסתי למילנו, היא החליטה להחזיר לי באותו מטבע ולזנוח אותי לטובת סופ"ש ארוך בלונדון. זונה בריטית.
לכבוד המאורע המהנה (עבור איריס) ומלא הקנאה (עבורי) החלטתי להרכיב wish list עם שני מותגים בריטים ידועים: burberry ו-top shop (דרך אגב burberry מגיעים בקרוב לכיכר המדינה, אז למי שיש עשרות אלפי שקלים לבזבז- זה המקום).
בנות, תהנו!
בנים... תבינו מה גורם לנו ליהנות!

london time
(לפירוט על כל הפריטים לחצו על התמונה)

21 באפריל 2010

פלסטיק זה פנטסטיק

ליעד:
מי האידיוט שהמציא את המשפט "אין דבר העומד בפני הרצון"??!

כי כשאני נכנסתי לשוק האופנה "פלסטיק" ביום שבת היה לי רצון אחד מאוד ברור: לא לבזבז כסף.
"אני באה רק להסתכל" "זה רק בשביל הבלוג" "אין לי כסף" "רק חזרתי ממילנו וקניתי שם המון בגדים" "ממש אין לי כסף".
כל התובנות הנ"ל היו בזבוז של זמן, כי היה משהו מאוד גדול שעמד בפני הרצון שלי: רצון אחר.
רצון לרכוש מכנס קצר, חולצה ושמלה.
לעזאזל.

שוק הפלסטיק התקיים בסופ"ש האחרון זו הפעם ה-11 ואף פעם לא הלכתי אליו לפני. אני לא בחורה של אירועים מהסוג הזה. המון בגדים תלויים בצפיפות, תאי הלבשה מאולתרים והמון נשים מקרקרות סביב בגדים ואקססוריז. לא מפתה במיוחד.

הגעתי לשם יחד עם חברתי משכבר הימים איריס, בלי ציפיות מיוחדות כאמור. לשמחתי המקום לא היה מפוצץ מידיי באנשים, אך אי אפשר להגיד שהחוויה של שיטוט בין הקולבים נוחה ונעימה במיוחד. האופי של המקום לא עושה לך חשק להדחק לתאי ההלבשה הקטנים ולהתחיל למדוד בגדים. מצד שני, בהשוואה לזארה ביום שישי המקום היה גן עדן.
אני מודעת לעובדה שאני קצת אליטיסטית בקטעים האלה (ותודה לאמא שהביאני עד הלום) ולכן כנראה זה הפריע לי. אבל בשורה התחתונה גם אני מצאתי את עצמי דחוסה בתוך תא הלבשה בסופו של דבר.


ובכן לאחר שאני ואיריס סיימנו להסתובב בכל המתחם חזרנו לנקודה בה חיכו להם הפריטים שהפכו את כוח הרצון שלי למשוואה עם נעלם.
לאחר שעברנו על מספר שמלות מקסימות שהיו מעל התקציב של איריס (אני עדיין הייתי בהכחשה באותו רגע) גילינו מכנסיים קצרים מקסימים שלא התאפקתי ומדדתי. "רק למדוד" שיקרתי לעצמי בגסות. אח, אני מתגעגעת לאותם רגעי תמימות. כאשר יצאתי, המעצבת פעלה בחוכמה והתאימה לי גם חולצה שהפכה את ההופעה ל-"לעזאזל אני הולכת להוציא על זה כסף". הגראנד פינאלה היה כשאיריס מדדה שמלה הורסת ואני לא התאפקתי ומדדתי גם (בצבע אחר, ולאיריס לא היה אכפת!) והוספתי לנזק גם אותה.
איריס לא יצאה בידיים ריקות ורכשה את השמלה וקשת לשיער מחמיאה ביותר.

אפרגן למעצבת ששברה את כוח הרצון שלי, שם המותג feyge ויש לה אחלה של קולקציה. שווה בדיקה! ולא, לא קיבלתי הנחה מיוחדת (עכשיו שאני חושבת על זה, הייתי צריכה לבקש הנחה תמורת אזכור בבלוג. חובבנית שכמותי).

ולסיכום, אני רוצה למסור shout out לרוני כהן המקסימה והמגניבה שהיא אחת ממארגנות האירוע.
היה כיף!

איריס:
אם אתה גבר סטרייט, אין לך הרבה מה לחפש בפלסטיק שוק.
בעצם, אולי זה לא מדויק..
אם אתה גבר סטרייט, שבא עם חברה שלו לשוק ומחזיק לה את השקיות, אז אין לך הרבה מה לחפש שם.
אבל אם אתה גבר סטרייט פנוי ואתה שם, כנראה הגעת ל"mecca" שלך: עשרות, אולי אפילו מאות של נשים במגוון גילאים, גבהים וצבעים צובאות על האירוע הזה. מצד שני, זה קצת קריפי לבוא לשם כגבר סטרייט סתם ככה, וגם, הנשים האלו לא ממש רואות אותך ממטר. יש שם בגדים. הרבה בגדים. אה, וגם אביזרים. בקיצור, כל מה שדרוש כדי שאישה לא תתייחס אליך..

גם ליעד ואנוכי פקדנו את השוק המדובר. בשבילי זאת הפעם השנייה בשוק הזה, ששמו לא עושה לו חסד. בפעם הקודמת נרתעתי מללכת כי אני לא חובבת של פלסטיק לפחות מאז קיץ 91' (עידן השקפקפים הידוע לשמצה), למרות שפה ושם החלו להנץ סימנים של קאמבק בצורת נעליים דווקא לא רעות למראה עשויות מפלסטיק. מה שכן, זה נראה כואב..

בשוק הזה, בכל מקרה, לא ראיתי פלסטיק. אולי היה שם פלסטיק והדחקתי את זה. ואם הדחקתי את זה, זה מכיוון שדוכנים רבים אחרים גנבו את תשומת ליבי.. היו שם באמת דברים יפים. חלקם יקרים, חלקם פחות.. ליעד ואני ננעלנו על דוכן אחד מסוים של המותג "פייגה" של המעצבת בתאל שהייתה מקסימה במיוחד. ולאחר שנשבענו שאנחנו לא רוצות לבזבז כסף, בכל זאת מצאנו את עצמנו שולפות את הפלסטיק (אולי בגלל זה קוראים לשוק ככה?) ומגהצות בחדווה..אבל, אין מה לעשות, לקנות שם זאת הזדמנות טובה, כי זה לא שאפשר למצוא את הדברים האלו אחר כך בזארה. אלו דברים טיפה שונים, כמו שאנחנו אוהבות: לבישים, אבל עם טוויסט. בקיצור, דרך לא רעה להעביר אחר צהריים של שבת.

נ.ב. לפני שמישהו יזדעק: לא קיבלנו דבר חינם. מה שרשמנו הוא מרצוננו החופשי. ואם יש כאן שיווק,הוא לא סמוי ולא הרווחנו עליו. בסה"כ קנינו שמלה. זהו. מה קרה?

פלסטיק, מנקודת מבט של ציפור

לא איריס! התקציב שלנו אזל! הזיזי לאט את ידך מהבגד


??

לעולם לא מוקדם מידיי להתחיל להתלבש בסטייל


9 במרץ 2010

מתקפת החצאיות המשובטות


איריס
פעם היה קשה למצוא מה ללבוש בארץ הזו (זה לא שעכשיו קל- אבל זה כבר לפוסט אחר).
אני מדברת על התקופה שגדלתי בה. קחו את גיל ההתבגרות, הלא-ממש- אטרקטיבי גם ככה, ותוסיפו לו בגדים רעים. רעים מאוד. ומה קיבלתם? גיל התבגרות קשה אפילו יותר, אם זה אפשרי...

היום, כבר אפשר למצוא הכול. אפילו לילדים בני ארבע יש ג'ינסים מגניבים. אבל, פעם, ואני מדברת על הלייט אייטיז, ארלי ניינטיז, לא היו מכנסיים מחמיאים, לא היו אקססוריז חמודים, ובכלל, את הסקס אפיל בבגדים בארץ המציאו רק אי שם בשנת 2002.
אלו היו ימים קשים, בהם ג'ינס ליווייס היה הפריט היחידי שיכול היה להציל את מצב המלתחה, ובשביל טינאייג'רית עם שכר מינימום, הוא היה יקר. יקר מאוד. שאר האופציות? טי שירט רחבה של קסטרו שמכסה טייץ צבעוני של ראש אינדיאני (זוכרים?). אכן, תמונות קשות.

אבל המצב הקשה עורר אותנו להיות יצירתיות. אני זוכרת את ימי שישי לפני היציאה: חברתי דפי ואני מתגנבות בשקט לחדר של אחיה הקטן וגונבות לו טי-שירטים עם ציור של דרדסים, כי להשיג טי שירט צמוד לבנות היה כמעט בלתי אפשרי. וכך היינו מרכיבות לוק כלשהו, עם הליווייס (שבסוף השגתי בדרכי מרמה) והדוק מרטינס ששכנעתי את כל בני משפחתי לרכוש לי בכל צבע אפשרי, וטי שירט אחת שנמתחה מידיי בשביל ילד בן חמש (דרך אגב- סליחה דן...)

עוד סוגיה שהייתה בארץ, היא הצניעות. תתפלאו, גם בחורות חילוניות, לפחות בסביבתי, היו מודאגות מאוד שמא זה קצר מידיי, שקוף מידיי, נמוך מידיי או סקסי מידיי...
במסגרת תקופתי כדיילת, כאשר יצא לי לחוות את חיי הלילה מחוץ לארצנו, גיליתי שבהרבה מקומות לא קיימת הבעיה הזאת: למשל, באזור חיי הלילה של טורונטו מסתובבות להן בחורות עם חצאיות שאני לא הייתי הולכת איתן כסרט לשיער.. (ולפעמים גם בטמפרטורה של מינוס עשרים מעלות!) ואני לא יודעת אם זה טוב רע: מצד אחד, למה לא? מצד שני- אולי תשאירו קצת מקום לדמיון?

אבל הנה גם בארץ, הזמנים השתנו, הבגדים התכווצו, והמבחר התרחב (h&m בארץ? מי היה מאמין...) אז כבר יותר קל למצוא מה ללבוש... אבל מצד שני, אין יותר פתרונות יצירתיים..(ואולי טוב שכך- במיוחד עבור ילדים בני חמש עם אחיות מתבגרות).

ולגביי הצניעות? גם זה בדרך החוצה. לפני מספר ימים עברנו הפושטק ואני ליד מקום בילוי שליעד פעם כתבה עליו אצלנו בבלוג: הגוסיפ. (תזכורת) וראינו בחורות צעירות מאוד נכנסות. חלקן יפות וחלקן יפות פחות, אבל דבר אחד משותף היה להן: חצאית מיני שחורה קצרה (כן, שלא הייתי הולכת איתה כסרט לשיער) ונעלי עקב כמעט בלתי אפשריות.
ולרגע חשבתי לעצמי שהנה, גם מעניין הצניעות השתחררנו. ואולי זה טוב, אבל- איפה היצירתיות? טוב- לפחות אנחנו לא במינוס עשרים מעלות...

ליעד
מידיי פעם, בהתקפי נוסטלגיה קשים, אני פותחת את אלבום התמונות מהחופשה שלי בסאמר סקול באנגליה, כשהייתי בת 15. קולות כמו "אוי ווי" "מה לעזאזל חשבתי לעצמי" ו-"למה, אלוהים, למה" נשמעים כדרך קבע.
ג'ינס מתרחב, חותך את הפופיק באכזריות. גופיית בטן. נעלי פלטפורמה. ז'קט מפלסטיק. האימה, אוי האימה. איך נתנו לי להתלבש ככה?

אבל זה בדיוק העניין- שזה היה בסדר. כמו שכריות בכתפיים היו פעם בסדר (בררר... עברה בי צמרמורת עכשיו).
כל אחד מסתכל אחורה בזמן ומזדעזע מהבגדים, השיער והנעליים. אי אפשר אחרת.

אבל בניגוד לאיריס- אני לא חושבת שזה נובע מחוסר היצע שהיה בשנות ה-90. המבחר תמיד נשאר באותה כמות- זו רק האופנה שמשתנה.
איריס, אולי היום את נחרדת כשאת נזכרת בטי שירט הרחבה של קסטרו שכיסתה טייץ צבעוני של ראש אינדיאני- אבל פעם לבשת את הפריטים האלה בראש מורם, ובלי שאקדח מוצמד לרקתך.
גם לגבי הצניעות אני לא מסכימה- שנות ה-90 זכורות לי כעשור גופיות הבטן. פופיקים בחוץ היו האקססורי הכי חם. וזה בהחלט היה מזעזע. וכלל לא צנוע.

ולגבי הבחורות בכניסה לגוסיפ- אני חושבת שארץ ישראל הקטנה שלנו, כולל תל אביב- לא מצטיינת בחוש אופנה משגשג, וזו הסיבה שאיריס ראתה בכניסה בחורות שמשתמשות בסרט לשיער כדי לכסות שיער אחר לחלוטין...

לסיכומו של עניין, בטח עוד 20 שנה אני ואיריס נסתכל בתמונות שלנו מהתקופה הנוכחית ולא נבין איך יצאנו ככה מהבית. ואיריס תכתוב על זה פוסט. זה יהיה נחמד :-)

לפחות הגברים לא מתלוננים...

4 במרץ 2010

pasta, pesto, vaffanculo ומה שבניהם

ליעד:
טי שירט לבנה עם הדפס, דחוסה בתוך מכנס אפור עד הקרסול, אליו מחוברים שלייקס דקים, מעליהם זרוק קרדיגן קטן. ולמטה- נעלי סירה על עקב גבוה בצבע אפור מטאלי.
בהיתי בלבוש הזה, שנח לו על איטלקייה בשם אילרייה וחשבתי לעצמי: damn, woman! למה אני לא יודעת להתלבש ככה?

יש סיבה למה מילנו נחשבת לבירת האופנה, וחוויתי זאת (שוב) על בשרי כאשר הצטרפתי שבוע שעבר לאמא שלי בנסיעת העסקים התקופתית שלה לשבוע האופנה במילנו.
במשך שבוע שלם, יום אחר יום, שעה אחר שעה: הזלתי ריר על כל איטלקיה שחלפה מולי בלבוש ההורס שלה, עם אקססוריז מדויקים ונעליים שגורמות לך לפתח אובססיה. ובכל פעם מחדש אמרתי לעצמי שכשאחזור לארץ, אצטרך לבהות בגברים עם ג'ינס וכפכפים, או נשים בכפכפי קרוקס נוצצים.

מילנו היא לא עיר תיירותית במיוחד. היא מאוד תעשייתית, לא יפה, למרות שיש בה מספר רב של פינות חמד, רחובות נפלאים לשיטוט ובניינים מדהימים- אך היא נמצאת הרחק מאחורי אחיותיה רומא, פירנצה, פוזינטו והרשימה עוד ארוכה.
אבל יש שלושה דברים מאוד חזקים במילנו שהופכים אותה שווה לביקור:
אופנה, אוכל ובילויים.

שורות החנויות עם חלונות הראווה המדהימים, הנשים והגברים שמהלכים להם ברחובות כאילו יצאו מתוך ז'ורנל, המסעדות שהשפים שלהן עונים לשם ג'ובאני, פבריציו או אנטוניו, הברים והמועדונים שמציעים אפריטיף בו אתה משלם על המשקה ומנשנש גבינות ולחמים על חשבון הבית- כל זה הופך את מילנו למה שהיא: מהממת.

כשאני במילנו כף רגלי לא דורכת ב-H&M. זה בוטנים. גרגירים. אוכל ליונים.
מבחר הבגדים, נעליים ואקססוריז שקיים שם גרם לי להסתנוור, ומצאתי את עצמי במרכזו של מסע הרג אכזרי (של חשבון הבנק שלי). למי אכפת שהמחיר של המכנס הזה גורם לאבא שלי להתהפך במיטתו בלי להבין מדוע. למי אכפת שהתקציב שלי נגמר ביום הראשון. למי אכפת שאני לא באמת צריכה את זוג הנעליים השלישי (!!!) הזה. אני רוצה להתלבש כמו הנשים במילנו! אני רוצה להיות אופנתית! אני רוצה להיכנס למידה 6 אבל עדיין להזמין את צלחת הניוקי הזו יחד עם כוס יין ולימונצ'לו לקינוח!

היו הרבה שיאים במהלך השבוע הזה שכללו אופנה, אוכל, אלכוהול, קניות, איטלקים, איטלקיות ובחור צעיר שעבר לידי וצעק באיטלקית: איזה רגליים!, אבל השיא המופלא ביותר היה, ללא ספק, ביום ראשון בערב, בו ביליתי עם אימי היקרה במועדון שנקרא "גאטו פרדו", הממוקם בכנסיה ישנה (אין דברים כאלה!), ובאחת מהגיחות שלי לבר, הברמן שאל אותי אם אני טופ מודל.
אין, אין כמו מילנו.

איריס:
איזה כיף זה חו"ל, הא? כשאני בחו"ל הכול נראה טוב. הכול נראה אחר: מסוער יותר, מהיר יותר, יפה יותר, אחר. (זה לא שלי לצערי, זה של י.רכטר)

במסגרת צפייה ראשונה וחשובה עד מאוד בסדרת המופת סופרנוס, שסיימתי לאחרונה, נתקלתי בפרק בעונה השישית בו כרמלה וחברתה רוזלי נוסעות לפריז. כרמלה, המומה מיופייה של העיר, אומרת לרוזלי: "כשאתה מת, החיים ממשיכים בלעדיך. בדיוק כמו שפריז ממשיכה להתקיים גם כשאנחנו לא כאן".
אם מניחים בצד את כל המשמעויות הנסתרות הסופרניות, המשפט הזה הפתיע אותי כי זה משהו שגם אני חשבתי עליו הרבה פעמים כשהייתי בחו"ל:
אני מחר חוזרת הביתה, וכל זה נשאר פה וממשיך להתקיים? בלעדי? זה מוזר.

הרבה פעמים אני נמצאת בעיר ומוצאת עצמי מדמיינת שאני חיה בה וכמה נפלא זה יכול היה להיות, אבל זו בעצם אשליה. כי בחו"ל הכול נראה שונה. פעם אמרתי לחברה שלי שאני לא רוצה ללכת לשוק האוכל "טעם העיר" כי יש שם יותר מידיי קהל וזה נורא התמסחר.
היא אמרה לי שאם האירוע הזה היה בניו יורק הייתי חושבת שזה מקסים. והיא צדקה. כשאני בחו"ל אני אלך לשוק אוכל מקסים ומגוון עם אנשים שמחים. כאן? זה המוני.
בחו"ל אני אלך לקרנבל עליז ברחוב. אבל כאן? ברוטשילד? אין לי כוח...
שלא לדבר על מוזיאונים. בלונדון כולנו נהיים שוחרי תרבות ואומנות. אבל גם פה יש מוזיאונים! אני לא זוכרת מתי הייתי במוזיאון בארץ בפעם האחרונה..
וברור שעדיף שבחור איטלקי יציק לי ברחוב מאשר ערס ישראלי מצוי. אם כבר הטרדה, אז שתהיה בשפה רומנטית בבקשה!
ולפעמים כשאני מתגעגעת לעיר מסוימת ומהרהרת הרהורים נוגים לגביי כמה מדהים יהיה לחיות בה, אני חושבת לעצמי שאם הייתי גרה ברומא, וקמה שם כל בוקר והולכת לעבודה כל יום, אז גם שם הייתי נכנסת לשגרה וגם שם הייתי מפסיקה ללכת למוזיאונים.

בעבודה האחרונה שלי, הלכתי כל בוקר לעבודה דרך השכונה הכי ציורית בתל-אביב. אבל הערכתי את זה? לא. זאת הייתה פשוט הדרך לעבודה בבוקר.
לכן המסקנה שלי היא, שכשאני מתגעגעת לעיר מסוימת, אני לא ממש מתגעגעת אליה, אלא יותר לחופשה שביליתי בה. להרגשה שהייתה לי אז.
כשגרתי ברחוב מאז"ה. פתחתי בוקר אחד את החלון וראיתי קבוצה של תיירים. אף פעם לא חשבתי שאני אגור בעיר שמסתובבים בה תיירים מתחת לבית שלי. ותהיתי לעצמי אם גם הם מקנאים בי על זה אני גרה פה. הפושטק קטע את הרהורי: האנשים האלה גרים בערים הכי יפות בעולם! ומביאים אותם לרחוב מאז"ה? והוא צודק. אין הרבה מה לראות פה יחסית לערים אירופאיות אחרות. אבל גם אני וגם הוא יודעים שהם נהנו בכל זאת, כי זאת החופשה שלהם ויש פה ים והאוכל טעים והם מטיילים עם מישהו שהם אוהבים (אני מקווה... זה לא תמיד ככה). אחר כך הם חזרו לאירופה ואנחנו המשכנו להתקיים כאן, בלי להעריך את מה שיש לנו: עיר שבשביל אנשים אחרים היא געגועים לחופשה.

נ.ב. ליעד, טוב שחזרת. התגעגענו!

ושוב ליעד:
אני ואמא

אמא נחה (מה נחה מה?)

אופנוע נוסח מילנו

ג'ינג'י נוסח מילנו

מרפסת נוסח מילנו

בוטיק מעצבים נוסח מילנו

14 בינואר 2010

פוסט שאף גבר לא יבין לעולם



"אם נשים היו מתלבשות רק בשביל גברים, חנויות בגדים היו מוכרות רק משקפי שמש" -גרושו מרקס


ליעד:
איריס:
17 בדצמבר 2009

wish list לכבוד סוף השבוע

17 בנובמבר 2009

ראיתי את זה. עכשיו אני רוצה את זה.

ליעד:



איריס:

1 בנובמבר 2009

likes and dislikes

ליעד:
לאחר מספר רב של פעמים בהן הפצרתי באיריס לקחת את החבר הפושטק שלה לאכול ב"פיקולה פסטה", היא סוף סוף נענתה והזמינה מקום. הייתי בטוחה שהם יהנו, אבל אני ואיריס לא תמיד נוטות להסכים על כל דבר.
למשל, אווה לנגוריה (גבי מ"עקרות בית נואשות"). איריס חושבת שהיא מדהימה. פחחח... גם כן... סתם עוד אחת שאף אחד לא היה מסתכל עליה ברחוב..
אווו, ותמרים. אני מתה על תמרים! איריס לא מתקרבת לשום דבר יבש או מצומק.
אני גם מנבלת את הפה בכל הזדמנות שרק נותנים לי. ואיריס, יורקת הצידה בכל פעם שאני עושה את זה.
איריס נמצאת בצד של הקוסקוס, ואני במחנה של הפתיתים (עדיף עם קטשופ).
אה, איריס גם מאוד אוהבת לרוץ. ואני סולדת מכל פעילות גופנית (טוב, לא מכל פעילות...)

אבל מצד שני, אנחנו גם מסכימות על המון דברים.
למשל, אנחנו אוהבות (אוהבות!) בגדים. ונעליים- במיוחד נעליים. אבל זו לא חוכמה. זה רק מעיד שאנחנו נשים.
אנחנו גם אוהבות (אוהבות!!) לאכול. ולשתות יין. ולאכול.
ואם אין סביבנו אוכל, אנחנו אוהבות לדבר על אוכל.
אנחנו גם חולקות סימפטיה לתוכניות גרועות בטלוויזיה. בכלל, אנחנו מאוהבות ביס מקס. הוא הגבר האולטימטיבי.
ואנחנו אוהבות ללוות אחת את השניה למכולת (עזבו, אתם לא תבינו)
ואנחנו אוהבות לאכול (אני יודעת שכבר אמרתי את זה- חכו, יש המשך) במסעדות.

בקיצור, הבנתם את הפואנטה. אז חשבתי לעצמי, שאם אני אוהבת כל כך את "פיקולה פסטה", גם איריס והחבר המשיגינע שלה יאהבו.

היום, כשהגענו לעבודה, שאלתי אותה בהתרגשות איך היה להם במסעדה.
היא חייכה בביישנות: "בסוף הלכנו לאכול ב'חדר אוכל' "
חייכתי אליה חזרה. אבל בסתר ליבי, חשבתי לעצמי: "זונה".


איריס:
טוב, אז על פוסט ראשון שכזה, אני כמובן חייבת להגיב ולהציג את הצד שלי בסיפור.
זה לא שהצד שלי של הסיפור הוא שונה לגמרי, סה"כ ליעד די דייקה, אבל יש עוד הסברים ונימוקים
מהצד שלי שכדאי להבין...

נתחיל בזה שלא הלכנו לפסטה פיקולה. זה נכון. החבר שלי (להלן, הפושטק) יכול להיות משכנע מאוד כשהוא רוצה,
במיוחד כשמדובר בלשכנע מישהו ללכת ל"חדר-אוכל". יש לו, לפושטק כאמור, חיוך מאוד משכנע, וכשצירף אליו את צמד המילים:"קרם חצילים", כל מה שנותר לי לעשות זה להתלבש ולומר לו שהפעם אנחנו לא הולכים ברגל, אלא נוסעים באוטו (כי אני עם עקבים...)
וכך ירד המסך על נושא הפסטה, לפחות עד יום חמישי הבא- הדייט נייט הקבוע של הפושטק ושלי. (דרך אגב, מי שמכיר אותו יודע עד כמה מצחיק הכינוי הזה עבורו, אולי בגלל שהוא בדיוק ההיפך מהכינוי).
אבל- אל דאגה! אני מבטיחה שבקרוב נלך לנסות גם את פיקולה פסטה, למרות שאנחנו לא "נופלים" משום מסעדה איטלקית תל-אביבית לאחרונה... זה קשה אחרי שמצאנו את המושלמת בניו-יורק...
אולי פסטה פיקולה תהיה זו שתצליח לשנות את הרושם? נראה..

בינתיים, בצד השני של העיר, הפושטק ואני נאבקנו בנחילי אנשים שאיחרו להצגה בקמארי (החדר אוכל ממוקם מול הקאמרי), וחנינו רחוק מאוד מהמסעדה (עקבים, כבר אמרתי?)
לבסוף הגענו לשם, לא לפני שדרכנו בכמה שלוליות, כמעט נדרסנו על ידי מאחרים כרוניים, ואפילו הספקנו לריב קצת הודות לנטייה המשפחתית שלי לקיטורים (מה אני יכולה לעשות- זה תורשתי!)
אבל הכול בא על מקומו בשלום עם הלגימה של היין והביס מהקרם חצילים- המופלא, כאמור. אכלנו עוד כמה מנות קטנות ונחמדות, ביניהן מנה מיוחדת בשם החביב: גוז'גוז'ה! (אני כל הזמן בחיפוש אחרי שמות חיבה לפושטק.. אולי זה יהיה אחד מהם? כנראה שלא) שזה מאפה קטן ממולא בבשר טחון ומוגש עם רוטב משמנת חמוצה. לא רע..בכלל.
בגלל סלידתי מפירות שאינם בין הטריות, כפי שליעד כבר עדכנה אתכם, הוא הזמין את הקרמבל תפוחים ,ואני בנפרד, את הקרם בוואריה.. הזמנה שהסתיימה בזה שהחלטתי לתת צ'אנס לתפוחים אפויים, כי הקרבמל היה פשוט ממכר.
מסקנה (מסקנה שהפושטק הגיע אליה כבר מזמן): הרבה מאוד דברים שאני כביכול לא אוהבת, אני בעצם בסתר- אוהבת. (חוץ מתמרים וצימוקים! עד כאן! יש גבול)

בכל מקרה, לא תמצאו כאן חרטה על זה שבסוף הלכנו לחדר-אוכל.. וליעד אני מבטיחה שננסה בקרוב את פיקולה. מבטיחה. זה בטח לא יהיה קל, אבל מישהו חייב לעשות את זה.
ועד אז, שיהיה שבוע מעולה...


נ.ב. איווה לנגורייה שולטת!!



Related Posts with Thumbnails