• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות בחורים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בחורים. הצג את כל הרשומות
17 באוקטובר 2010

המכתב שלי אליך


המכתב הזה הוא בשבילך.

סחפת אותי בסערה (ככה כל סיפורי האהבה הטרגיים מתחילים, לא?).
בהתחלה עוד ניסיתי לעמוד בפיתוי. "אני לא כמו כולם", חשבתי לעצמי, "אותי לא תצליח לכבוש". אבל בסוף נכנעתי. למה לא בעצם? אם אני מאושרת, אז אפשר לשים בצד את כל הדברים הרעים. הרי אף אחד לא מושלם, ואולי איתי זה יהיה אחרת.

בלי שהספקתי לקלוט מה קורה, כבר נכנסתי כל כך עמוק שלא הייתה דרך חזרה. ראית אותי במערומי. גרוע מזה, גרמת שכולם יראו אותי כך. יש לך את הכישרון הזה לגרום לי לשפוך הכל ולחשוף את עצמי תמיד, קצת יותר ממה שאני באמת רוצה.

אני אוהבת שאתה אף פעם לא שופט אותי, תמיד נותן לי להגיד כל מה שבא לי. אני אוהבת שאתה נותן לי לבוא וללכת מתי שמתחשק לי. אני אוהבת שהשתלבת בטבעיות ובלי שום מאמץ בין החברים שלי.
לפעמים כל כך כיף לנו ביחד, אבל אז אתה עושה איזו שטות שגורמת לי לשנוא אותך. אתה פשוט מוציא אותי מדעתי, אתה מבין? ואתה, אתה אף פעם לא מסתפק במה שיש. משתנה כל הזמן, לא סגור על עצמך, חושב שהשינויים שאתה עובר לא ישפיעו עלי. כנראה ששכחת שאנחנו יחד בזה. כמה אני יכולה עוד לספוג?

מה שהכי מעציב אותי הוא שלאורך כל הדרך אני ממלמלת לעצמי שאני יכולה לקום וללכת מתי שאני רוצה, ואני כאן רק כי אני בוחרת להיות. הא! שקרים.

אבל לא חשוב כמה אני מתעצבנת, או משתעממת, או מרגישה שזהו, זה מיצה את עצמו, בסוף אני תמיד חוזרת אליך על ארבע. הפכת לחלק בלתי נפרד מחיי ולעזוב אותך עכשיו זו פשוט לא אופציה. והרי אתה לא באמת דואג שאעזוב. כי אתה מכיר אותי. מכיר אותי יותר טוב ממה שאני יכולה לדמיין ומספר עלי לכל מי שרק רוצה לדעת. ואני... אני אמשיך לבהות בך בידיעה שכל החברות שלי בוהות בך גם כן.

אז הנה, אני מודה בפה מלא במה שכבר כולם יודעים: פייסבוק, אני מכורה אלייך. מכורה חסרת תקנה.

שלך,
ליעד



20 ביולי 2010

דבר אלי ב-סמס, אהובי


ליעד:
בעוד איריס ממלאה את תפקידה כ"אשתו של" נאמנה, אני ממשיכה למלא את תפקידי כ"רווקה תל אביבית" – ומסתבר שבהצלחה יתרה, מאחר ולאחרונה זכיתי לחיות את הקלישאה, ולקבל ב-12 בלילה הודעת "ערה?".
וזאת בצירוף מקרים (או שמא בתכנון מדויק של אלוהי הדייטיניג) לאחר שממש לא מזמן כתבתי כאן פוסט שהכותרת שלו היא בדיוק אותה מילה רבת משמעות.

אז זהו, רבותיי. זה רשמי. הסצינה התל אביבית בלעה גם אותי.
ויכול להיות מאוד שאותו בחור, נקרא לו יוסף לצורך הטיעון, אפילו לא הבין מה הוא עושה, אפילו לא קלט את הסיטואציה אליה הוא מכניס את עצמו. אתם מבינים- גם אם בראש שלו הוא כבר תכנן להקים איתי משפחה – עצם העובדה שהוא מרשה לעצמו לשלוח סמס לבחורה, אחרי 2-3 דייטים, ב-12 בלילה ולהציע לה להיפגש, מוכיחה שעולם החיזור השתגע.
אני תוהה אם רק בתל אביב נוצר מצב של חוסר כבוד בסיסי שכזה, שגורם לגברים לחשוב שזה בסדר להתקשר מתי שבא להם או לצפות שנשכב איתם (בלי קונדום, כמובן) כבר בדרך הביתה מהדייט הראשון.
Dudes!, מה נסגר איתכם?

כמובן שאם נושא היזיזות / סטוץ / whatever מקובל על שני הצדדים, ושניהם רוצים את אותו הדבר, אז יאללה- שלחו הודעות בנוגע למצב הערנות אחד של השנייה כמה שבא לכם.
אבל הייתי רוצה להאמין שאני, במקרה הזה, לא שידרתי את זה. לא נתתי את התחושה שאני אענה בחיוב לבוטי-קול, או שאם אקבל הודעת "מה הולך, את עדיין ערה?" אשלח בתשובה: "כן. אצלי או אצלך?".
ואולי זה דווקא כן מה ששידרתי. אולי הבעיה היא כן אצלי. ואם זה המקרה- פאק איט! איך אני אמורה להתנהג אחרת?
אחר כך גברים מתלוננים שאנחנו משחקות משחקים, אבל אולי המשחקים הללו הם הדבר היחיד שיגרום להם להבין שמגיע לנו קצת יותר טוב מזה.

אני לא יודעת, אולי בגלל שאני קוראת עכשיו את "פרש הברונזה", בו הגבר במרכז העלילה הוא גבר שבגברים ונמצא ברומן מטלטל ומדהים, זה גורם לי לרצות בדיוק את מה שיש להם (טוב- מינוס רוסיה הקומוניסטית ומלחמת העולם השנייה בה העלילה מתרחשת).

בסופו של דבר, אולי אני לא צריכה לקחת את זה אישית. כנראה שאני ויוסף פשוט לא זורמים על אותו גל, או לא מבינים אחד את השנייה, או שהוא פשוט היה מאוד חרמן.
מי יודע, אולי בפעם הבאה אתקדם להודעת:  "שיכור. ערה?". או אולי פשוט "קומי".
(נכון, שירי?)

נ.ב –
חומר למחשבה:
מה יותר גרוע, לקבל הודעת "ערה?" או לנהל התכתבות כדלקמן:
הוא: אז מה, וויתרנו על הקפה?
היא: נראה לי שוויתרנו
הוא: חבל
אחרי חצי שעה:
הוא: ואולי בכל זאת קפה של ידידים..?
היא: בשביל מה?
הוא: שיחה טובה + קפה והכרות של בחורה מעניינת..
אחרי שעה:
הוא: ?!
היא: אני חייבת להודות שאתה מאוד לוחץ. אני לא מעוניינת
הוא: וואי איזה לחוצה כולה קפה. מה את עושה עניין ואם לא אז ביי!


"אז מה את אומרת, בא לך שאני אקפוץ?"


29 ביוני 2010

5 דברים שלא כדאי לומר לנו...


1. את נראית הרבה יותר טוב עכשיו!
בשלב הראשון זו נשמעת מחמאה. אך לאחר כמה שניות המשפט הזה מתחיל לא להסתדר.
נניח שהסתפרת ואת אפילו מרוצה מהתספורת החדשה.
אבל כשמישהו אומר לך שאת נראית הרבה יותר טוב עכשיו, מה זה אומר בעצם? שעד כה הסתובבת בהתעלמות מוחלטת מהסחבה שהייתה לך על הראש?
המחמאה הזו גורמת לך אוטומטית לפקפק במצב הקודם בו היית. וזה סתם מבאס.

2. את נראית ממש עייפה...
כן, אנשים אומרים את זה! וזה בדרך כלל נאמר דווקא ביום שיצאת בבוקר מהבית אחרי שמונה שעות שינה מטכ"ליות ולא שכחת לעגל ריסים ולהעמיס מסקרה.
הם לא מתכוונים לרע (הנשמות..) אלא זה פשוט מתוך דאגה, כמובן!
התגובה למשפט כזה תמיד תהיה "כן, נכון, באמת לא ישנתי הרבה" כי אף אחת לא תסכים להודות שהיא דווקא ישנה מצוין וכנראה שככה פשוט הפרצוף שלה נראה. כדי להמתיק את הגלולה, תמיד אפשר להוסיף: "כן, גם את נראית עייפה..."
מה יש? שגם היא תרגיש מה זה!

3. מגיע לך מזל טוב?
אאוץ'. חוסר טאקט איז אה ביצ'.
למען הסר ספק- לנו אישית זה אף פעם לא קרה, אבל אנחנו מכירות סיפורים מיד ראשונה של נשים שבטן ארוחת הצהריים שלהן נחשבה בטעות לאירוע משמח אחר, ובלי בושה, שאלו אותן אם הן בהריון! לא יאומן אבל אנשים עדיין עושים את זה. צריך לחלק קנסות על פליטות פה כאלה. אולי אפילו מאסר על תנאי.

4. תירגעי.
טיפ קטן לחיים: אחת המילים היותר מעצבנות ומורטות עצבים שגורמות להתפרצות היא המילה "תירגעי". היא מתנשאת, מרגיזה, ומסמלת שאנחנו כנראה לא נראות רגועות.
ואנחנו תמיד רגועות. ברור???

5. איזה קנאית. תפרגני!
גברים החליטו במהלך השנים שאם אישה לא חושבת שאישה אחרת נראית טוב- היא כנראה מקנאה. לכן אנחנו תמיד חייבות לחשוב שכל הנשים בעולם הן כוסיות על.
חס וחלילה שנראה תמונה של עדי הימלבלוי או אגם רודברג ונמלמל: "אני לא מבינה מה תופסים ממנה כל כך..." (סליחה, מישהו צריך להגיד לאגם שהקטע עם השפתיים פשוט לא עובד).
אנחנו נפרגן כשנרצה. ואנחנו לא מקנאות כל הזמן. רק לפעמים.
מלאני פרס למשל, הורסת. אתם רואים? מפרגנות. אז תעזבו אותנו בשקט. חצופים.



23 ביוני 2010

ערה?

ליעד:
כמו בתיאוריה עתיקת הימים: אם עץ נופל באמצע יער, האם הוא משמיע קול? אני תוהה, אם לגבר יש הרבה סטוצים אך הוא לא מספר עליהם לאף אחד- האם זה נחשב שהוא זיין?

בכלל, מה הקטע של גברים עם סטוצים? למה לגברים הרבה יותר קשה לעבור תקופה ארוכה בלי סקס מאשר לנשים? אולי רק בגלל שהחברה "מצפה" מגברים לעשות יותר סקס מנשים.
אולי הסיבה היחידה שגברים כל כך אוהבים סטוצים היא רק כדי שיוכלו לספר עליהם לחברים.
הי, אני חושבת שעליתי כאן על משהו: החברה היא שגורמת לגברים לקיים סקס חסר משמעות, רק כדי שהם ירגישו מוערכים! הם בכלל לא אוהבים סקס חסר משמעות! הם בכלל לא אוהבים סקס!!! אה-הא!

ועכשיו ברצינות. אני אישית פחות נוטה לחבב את כל עניין הסטוצים. בשביל סטוץ מוצלח צריך חוסר רגש, כימיה מצוינת והשקעה משני הצדדים. הבעיה היא שגברים רבים נוטים "להתעצל" בסטוץ. הם לא צריכים להרשים את הבחורה, הם לא הולכים להתקשר אליה יום למחרת, אין להם שום כוונות לגביה- אז אפשר לפמפם וללכת. ולכן סטוצים רבים נועדו לכישלון עוד לפני שהתחילו.
ואם אתם חושבים שאני לא צודקת, ורוצים להעמיד אותי על טעותי, ומאמינים שתהיה בנינו כימיה מטורפת- אז למה שאני ארצה סטוץ אתכם? אתם נשמעים אחלה מציאה, בואו נצא לדייט!
אתם מבינים, סטוץ זה פשוט מיותר.

סיבה נוספת לתהייה שלי לגבי יעילות הסטוצים היא בהמשך למאמר המיתולוגי של קארין ארד "המין הנשי או: איך לא לעצבן לנו את הדגדגן", שם היא העלתה תיאוריה שלנשים יש נטייה להתאהב מעט בגברים איתם הן נכנסות למיטה. והיא צודקת.
כמובן שיש יוצאים מן הכלל, ותאמינו לי שכשבחורה שיכורה מוצאת את עצמה בבוקר במיטה של הברמן ומסתלקת משם בלי לזכור איך קוראים לו- אין שם שום אהבה,
אך אם זה סטוץ מוצלח, כמו שאנחנו שואפות שהוא יהיה, והסקס מעולה ואנחנו נמשכות אל הפרטנר – אז אתן יכולות להכחיש עד מחר אבל תמצאו את עצמכן טיפה, טיפונת, קטנטונת, מאוהבות.
ומה יצא לכן מזה?
הרי עברנו את הגיל בו אנחנו מחכות ליד הטלפון בעוד חברה מלטפת לנו את השיער ומדקלמת בחוסר אמינות מוחלט: "הוא לא בוגר מספיק/ את טובה מידיי בשבילו/ יש הרבה דגים בים / קחי עוד שלוק מהוודקה".

תראו, אני לא רואה שום בעיה עם נשים ששוכבות הרבה. אני מתנגדת לנשים שהולכות עם החוטיני מבצבץ מתוך המכנס, או לנשים מעל גיל 12 עם חולצות בטן, או לנשים עם ציפורניים בנויות- אך אין שום בעיה עם נשים ששוכבת הרבה. לעזאזל- אנחנו כבר מתחילות לעקוף את הגברים. מצד שני, אני באמת לא חושבת שסטוצים נועדו לנשים. אנחנו פשוט לא בנויות לזה. תמיד עדיף במקום לקבל הודעת "ערה?" באחת בלילה לצורך סקס, לקבל הודעת "ערה?" ב-10 בבוקר לצורך ארוחת בוקר זוגית. מה, לא?

10 ביוני 2010

6 דברים שאסור לעשות בדייט ראשון


1. לצחקק מכל דבר
את לא נואשת, נכון? אז תירגעי. אם תצחקי ותתלהבי מכל מה שהוא אומר, זה יתחיל לשעמם מאוד מהר. גם אם הוא ממש מוצא חן בעיניך, או ממש שווה, זאת לא סיבה להשתפך. אל תוותרי על מעט (מעט!) ריחוק ומעט פאסון בדייט ראשון. תצחקי ממה שמצחיק. וזהו.

2. להשקיע מידיי בלבוש
את רוצה להרשים ולהיראות מצוין וכך לפתע את מוצאת את עצמך עומדת מולו בשמלה שלבשת לחתונה של אחותך. והוא בכלל בדגמ"ח וכפכפים (ובינינו, בארץ כמו שלנו, רוב הסיכויים שהוא יבוא עם דגמ"ח וכפכפים).
כדי להימנע ממצב של over-dressed ובאסה טוטאלית לכל הערב, תמיד בדייט ראשון שימי עליך את הלבוש הכי "סקסי אך נוח" שיש לך בארון.
ולגבי הבחור עם הדגמ"ח והכפכפים- הוא יקבל רשימת "5 דברים שאסור לעשות בדייט ראשון" משלו, ומפגש אישי עם ליאת אשורי.

3. להשתכר
למרות שזה כיף, למרות שזה נראה לך באותו רגע רעיון גאוני, למרות שטעים לך ולמרות שאת הרבה יותר כייפית כשאת שיכורה – אל תשתי יותר מידיי בדייט הראשון.
ברגע שאת מתחילה להרגיש טיפה מסוחררת, תעברי לקולה. או מים. או לשחק עם השיער. אנחנו יודעות שבאותו רגע המחשבה על עוד משקה תקסום לך, אבל האחוזים שתתחרטי על זה יום למחרת הם 100. אם לא 200.  כי אם תשתכרי את תתחילי לספר כל מיני סיפורים הזויים על עצמך, לשבור את כלל מספר 1 ו-4 ולהקיא (מניסיון).
ראי הוזהרת!

4. לדבר על כמה את רוצה זוגיות \ משפחה
אפילו אם את באמת רוצה.
את אף פעם לא מתכננת להזכיר את האקס ששבר את ליבך, או כמה את רוצה כבר משפחה, או איך את מתגעגעת שיחבקו אותך בזמן שאת נרדמת. אבל אז באמצע הדייט, שהולך מצוין דרך אגב, את מוצאת את עצמך מספרת לו שאת מתה כבר להכיר מישהו, וכולם מנסים לשדך לך, ואמא כבר דואגת, ונמאס לך לחיות רק עם חתול ובלה בלה בלה.
Big mistake.
גברים הם גזע מורכב, וצריך להתנהג איתם בהתאם. עצוב, אך נכון. יש מידע שהם לא צריכים לדעת בהתחלה. תהיי מעט ערמומית.
ילדים? לא כרגע... למה למהר?
ברור?

5. ללכת למקום בו יש סיכוי שתתקלי באנשים שאת מכירה
נכון שהאינסטינקט הראשון הוא להציע ללכת למקום שאת מכירה ומרגישה בו בנוח, אבל את בטח לא רוצה שלידכם ישב האקס, או שחברים שלך יבהו בך מהקצה השני של הבר כל הערב, או שתתקלי בידיד חסר טקט שיזמין את עצמו להצטרף לשולחן.
זה מביך.

6. לא להציע לשלם
איריס: סיפור ששמעתי לא מזמן, קרה באמת, לא אגדה אורבנית- קרה למישהו שמכיר מישהי שחברה טובה של חברה שלי מכירה:
בחור ובחורה יוצאים לדייט. היא מציעה שהם ילכו לבר של המסה. רק לדרינקים..
אחרי שלוש כוסות יין מבעבע בשבילה ושתי בירות בשבילו, ואחרי הפרה בוטה של כללים 1 ו-3 ברשימה חשובה זו, מגיע החשבון. היא נעלמת לשירותים, רק אחרי שגילתה שכל כוס ששתתה עלתה 150 ש"ח. מה שהביא את החשבון לסך של  500 ש"ח! לדרינקים! בדייט ראשון!
בלי למצמץ היא נתנה לו לשלם את החשבון ולקחת אותה הביתה. שם הוא נפרד ממנה בנימוס עם נשיקה על הלחי. היא לא שמעה ממנו יותר.
אז כן, זה נכון שנהוג שהבחור משלם בדייט ראשון. אבל לפחות תציעי! ואם החשבון יצא 500 , אז גם תתעקשי!
ליעד: האם באמת יש צורך לשחק את המשחק בו את שולחת את היד לתיק, והוא אומר: לא, אני משלם, ואת בחוסר אמינות עונה: לא, נתחלק... והוא מתעקש, ואת מתרצה. זה החלק הכי צבוע בכל הדייט. אז נכון שהדוגמא של איריס יוצאת דופן, אבל תרשו לי להתלבט אתכם, בקול רם, האם באמת יש טעם להציע לשלם בדייט ראשון? 





3 ביוני 2010

5 סוגי גברים שצריך להתרחק מהם...


1. הגברים שחושבים שהם יותר טובים ממך –
הוא איתך, אבל זה כאילו שהוא עושה לך טובה.
תמיד יש לו מה להעיר על מה שאת לובשת, או שהוא לא אוהב את חברות שלך אבל מצפה שתאהבי את שלו. הוא יכול לגרום לך להרגיש לא בנוח לבקש ממנו דברים, או להרגיש אשמה, או שהוא כל הזמן מעיר לך ומתקן אותך מול כולם.
בלילה, בזמן שהוא ישן, תוציאי לו את המקל מהתחת. ותלכי.

2. הדפוקים –
אחחח... הדפוקים. אנחנו כל כך אוהבות להתאהב בדפוקים. כמעט לכל בחורה היה אחד כזה, דפוק שטוב לו ואין לו שום כוונה להפסיק.
ככל שחברות שלנו יכעסו עלינו יותר בגללו- כך נרצה אותו יותר. הם תמיד כריזמטיים, סקסיים בטירוף וגורמים לנו להפר הבטחות שהבטחנו לעצמנו. לא חשוב עם איזה סוג דפוק יש לנו עסק- הוא תמיד יצליח ברגע אחד לעשות לנו כל כך טוב עד שנשכח שהוא עושה לנו כל כך רע.
מה שהופך אותנו, לקצת דפוקות...

3. גברים שאוהבים ספורט יותר מאשר אותך –
מיקי חיימוביץ', את מוזמנת לאמץ את כל אוהדי הכדורגל באשר הם. קחי אותם! עשי בהם כרצונך.
גברים אוהבים ספורט. וכדורגל בפרט. זה קשה, אך צריך לקבל זאת כעובדה מוגמרת.
כל עוד הגבר בזוגיות איתך וצופה מידיי פעם במשחקי ספורט- המצב טוב. אבל אם הוא בזוגיות עם הספורט וצופה בך מידיי פעם- תפנצ'רי את הכדור לפני שיהיה מאוחר מידיי, ותברחי מהמגרש.

4. גברים יפיופים–
אף אישה לא צריכה לצאת עם גבר יותר יפה ממנה. And that's that.

5. הגברים חסרי הביטחון –
"מה שאת לובשת ממש חשוף, כולם יסתכלו עלייך. אני לא מבין למה את צריכה ידידים. תגידי, טוב לך איתי? את אוהבת אותי? שמנת קצת, לא? תפסיקי לפלרטט עם כולם. אני לא מבין למה את צריכה למשוך תמיד כל כך הרבה תשומת לב. את בוגדת בי?".


13 במאי 2010

תם טקס הורד האחרון. הקהל מתבקש לעמוד לשירת התקווה

ליעד:
מכל האנשים בישראל, איך קרה שדווקא אני מצאתי את עצמי כותבת את הבלוג של הרווק?
אני, בחורה צינית שכמותי, עם נטייה לאדישות, חוסר סובלנות כלפי אנשים משעממים, סולדת מרומנטיקנים חסרי תקנה ולא חושבת שגיא גיאור נראה טוב- כתבתי שבוע אחר שבוע על תוכנית "הרווק". נסתרות דרכי האל.

את הפרק האחרון של התוכנית ראיתי בסוויטה הנשיאותית/ממלכתית/תואר כלשהו של אביר של קראון פלאזה עזריאלי, יחד עם חברותיי הבלוגריות מרחבי הרשת הנשית. פינקו אותנו בסלון הכייפי, עם מסך פלזמה חמוד וארוחה הכללה את שלושת אבות המזון: לחם, גבינות ושוקולד, ולצידם שני אבות השתייה: יין ודיאט קולה. מזל, כי רק כך הצלחתי לשרוד את הפרק ה-לא לעיס בעליל שריצד לו על המסך.


נתחיל בתכלס: לא תהיה עונה שנייה לתוכנית. זוהי כמובן דעתי האישית בלבד. אבל מה שעבד כל כך טוב אצל האמריקאים, לא תופס כאן בארץ ישראל הציניקנית.
ובעוד שבתוכניות ריאליטי אחרות, ראה ערך האח הגדול והישרדות- ניתן למצוא מגוון רחב של טיפוסים- הבנות אשר מגיעות לרווק הינן מזן אחד בלבד.
אני לא טוענת שכולן חלקו את אותה הזהות והאופי, אך צריך להיות טיפוס מאוד מסוים כדי להשתתף בתוכנית כזו. ולכן אני אישית לא מצאתי אף בחורה להזדהות איתה. היחידה שמצאה חן בעיני הייתה ולרי שפשוט נראית לי בחורה מגניבה. היא גם היחידה שהודתה בפה מלא שהיא הגיעה לתוכנית בהתחלה כדי להתפרסם. בניגוד לתוכניות ריאליטי אחרות, בהן ברור שהמטרה היא להתפרסם ולזכות בכסף, כאן הצביעות חוגגת- כי אסור לך להודות ברצון לפרסום. צריך לרצות אהבה. חתונה. ילדים. צריך להיות נטלי.


מבין שתי הפינליסטיות, אני "היית בעד" דפנה. כלומר, היה לי ברור שבה גיא יבחר.
אני לא בטוחה שזה לטובותינו הנשים, אך מה שקרה הוכיח משוואה עתיקת יומין: אם את לא משחקת קצת את המשחק- את תפסידי.
נטלי פשוט רצתה מידיי. היא כל כך רצתה שזה כבר נטף לה מהאף.

בין אם היא באמת אהבה את גיא או לא- אפשר להתווכח. אולי זו באמת אהבה בשבילה ואולי הבום-מן פגע לה בטעות בראש, אך היה ברור שהיא כבר רואה את גיא ואותה יוצאים לקרוע את העיר ביחד. איזה לקרוע את העיר, היא ראתה אותם כבר מתחת לחופה. איזו חופה- היא כבר דמיינה את הבית שלהם עם שני הכיורים לבשר ולחלב. איזה כיורים- היא כבר פנטזה על 13 הילדים שיהיו להם.
לאורך העונה הזכרתי מספר פעמים את אוסף הנשקים שיש לנטלי מתחת למיטה, ואת החשש שלי שהיא תתפרץ יום אחד לוילה, תגרור את גיא לעבר הרי ירושלים באיומי גרזן ותקפיא את הזרע שלו לשימוש עתידי. אבל בסך הכל היא פשוט נשאבה לתוך התוכנית קצת יותר מידיי, ורצתה את גיא קצת יותר מידיי. וזה עלה לה ביוקר.

דפנה, לעומת זאת, עשתה הכל כמו שצריך. והם מתאימים: בלונדינים, מתפלספים, רדודים, סתמיים, פשוטים.
תקראו לי סנובית, אני אחיה עם זה בשלום. אבל בשביל מה צפיתי בכל הפרקים של התוכנית אם לא כדי לזכות להשמיץ מעט את המשתתפים בה. אל תיקחו לי את כל הכיף.


עכשיו נותר לחכות ולראות האם הם יחזיקו מעמד. אני אשמח אם זה יצליח, כי אהבה זה כיף, ומעודד, וזה יהיה נחמד לדעת שזה אמיתי. אבל האם יש באמת מצב שהם יחזיקו מעמד כזוג? אני מניחה שרוב הסיכויים שלא.
מה שלא יהיה, אני מאחלת לגיא ולדפנה ולנטלי ולי ולכל החברות שלי ולכל הקוראים שלי- שנמצא אהבה. אתם יודעים מה, יותר טוב מזה: אני מאחלת שהאהבה תמצא אותנו.

13 באפריל 2010

top 5 "want to have sex with" list

ליעד:
הפרסומת של יו ג'קמן שפרסמנו בבלוג ביום חמישי עוררה דיון סוער בפייסבוק: האם יו ג'קמן נראה טוב ואיזה מפורסמים נראים יותר טוב ממנו (ותודה לך ניב).
זו הייתה אחת השיחות הכי מהנות שניהלתי בפייסבוק מזה זמן מה, מה שגרם לי להרהר מיהם חמשת הגברים (המפורסמים) שנראים הכי טוב בעיניי, או אפילו- אם תרצו לעשות את זה בסגנון רייצ'ל ורוס - מי הם חמשת המפורסמים שאם הייתי נשואה והייתי רואה אותם ברחוב היה לי אישור לשכב איתם.

אין ספק שזוהי רשימה שיש לשקול בכובד ראש. לא חסרים גברים נאים, מסוקסים וחסונים בשדרות הוליווד. החוכמה היא שיהיה להם משהו נוסף, איזה ניצוץ מיוחד שיגרום לי לנטוש את בעלי העתידי, לקפוץ איתם למיטה ולספק להם ערב אחד בלתי נשכח עליו הם יודו לי כל שארית חייהם (נו, אל תבאסו, תרשו לי לחלום).

אז לאחר שיטוטים אין סופיים ברחבי האינטרנט, הצצה באלפי תמונות נוטפות סקס אפיל של שחקנים, לילות טרופים בהם גברים בלי חולצה מופיעים בחלומותיי- אני שמחה להציג לכם את ה-top 5 שלי:
קלייב אואן clive owen– גבר מס. 1. אין עוד מה להגיד. אין. אין אין אין. Call me.

ריאן גוסלינג ryan gosling– הכל התחיל בסרט "היומן". ושם זה גם נגמר בעצם כי לא ראיתי אותו בשום דבר מאז חוץ מ"לארס והבחורה האמיתית". אבל הוא פשוט הורס. בוא ריאן, הנח את ראשך על חזי.

אדוארד נורטון edward norton – הכי לא pretty face, אבל סקסי בצורה חננית/רעה כזו (אני יודעת שזה סותר אבל זו ההגדרה שעברה לי בראש). איכות מעולם לא נראתה כל כך טוב.

רוברט דאוני ג'וניור Robert Downey Jr – רוברט דאוני ג'וניור נכנס לרשימה עם שתי כוכביות: 1. הוא נמוך, שזה חסרון שאסור להתעלם ממנו- אבל הסרט שרלוק הולמס גרם לי לשכוח לרגע את גובהו הבעייתי. 2. רוברט דאוני גו'ניור לא היה נכנס לרשימה הזו לפני כמה שנים. הוא מהגברים הללו שמשתבחים עם הזקנה ורק לאחרונה הפך לגבר שבגברים. המשך כך, רוברט!

אריק דיין Eric Dane - מי שלא רואה האנטומיה של גריי לא יכיר. אריק נכנס לרשימה בתור המיינסטרים של החמישייה. אבל קצת מיינסטרים לא הזיק לאף אחד. במיוחד אם המיינסטרים כזה סקסי. מואי סקסי.


וה-top 5 של איריס:

הקלאסי: ג'ורג' קלוני george clooney
דווקא בחרתי להתחיל עם הקלאסי, שהוא גם הבחירה הצפויה ביותר כאן, אבל אין מה לעשות: אי אפשר להתכחש לקסם של ג'ורג'. לפעמים קשה לשים על זה את האצבע, מה באמת יש בו? לא יופי קלאסי וגיל לא צעיר במיוחד.. אבל מספיק לראות את החיוך שלו בשביל להיזכר... כוכב סקסי כמו מפעם.

ההורס: קלייב אוון clive owen
הנה אחד שבוודאי יופיע גם ברשימה של ליעד. לא יפה בצורה קונבנציונאלית, ויכול להיראות כמו גורם רציני לצרות.. בקיצור גבר-גבר עם עיניים הורסות וחיוך כובש. גם שחקן לא רע בסה"כ, אבל, זה כבר לרשימה אחרת.

המצחיק: דיין קוק dane cook
מצחיקים עושים לי את זה. אין ספק שיותר מהכול, גבר מצחיק הוא גבר סקסי, אני אפילו חושבת שג'רי סיינפלד סקסי! אבל מכיוון שרציתי לבחור מישהו עכשווי, בחרתי את דיין. הוא אולי לא A-list סלבריטי, ואולי לא הכי מוכר בעולם.. אבל לאחר שנתקלתי בו בכמה סרטים מטופשים וכמה הופעות סטנד אפ, הבנתי שהנה, עוד בחור שקשה לשים את האצבע על הקסם שלו. לא יפה במיוחד, אולי אפילו טיפה מכוער?, אבל כל זה רק מוסיף לסקס אפיל ההומוריסטי שלו.

הזה שעושה את החליפה: מאמן ברצלונה, פפ גווארדיולה fef guardiola
לפני זמן מה הפושטק התפלא לנוכח העניין החדש שלי בכדורגל. פתאום ביקשתי לראות חלקים מהמשחקים בכלל ושל ברצלונה בפרט. (אוקיי.. רק של ברצלונה) הסיבה האמיתית היא, המאמן שלהם. תשכחו ממאמנים מכריסים עם מעיל רוח של נייקי! פה יש לנו אוצר מסוקס שנראה כאילו הוא נולד ללבוש חליפה, והחליפה בתמורה, נראית אסירת תודה.
ולברצלונה יש אוהדת חדשה!

הגיק שיק: אדם ברודי adam brody
השם אדם ברודי אולי לא אומר הרבה, כי לאחרונה הוא קצת נעלם.. אבל מדובר בסת' כהן מסדרת המופת האו.סי. כמובן. הדמות שהוא שיחק גרמה לי להאמין שהוא באמת כזה: חמוד, יהודי מבית טוב, נועל סניקרס וחובב קומיקס ומשחקי מחשב. בקיצור גיק כהלכתו, ויש בזה קסם שאי אפשר לקחת ממנו. כן, כן: גם לגיקים יש סקס אפיל!


                                                      נו, בנות יקרות, ומיהם ה-top 5 שלכן?

8 באפריל 2010

פרסומת אחת לכבוד סוף השבוע

יו ג'קמן הזה... גם יפה וגם אופה. וגם רוקד מהמם. וגם נראה מעולה. רררררררר

24 במרץ 2010

פרדיננד השני מכה שנית

ליעד:
עדכון קצר לכל הקוראים הנאמנים:
לפני כמה ימים הלכתי לקנות קפה ליד העבודה, ובעוד שאני צועדת לי מרוצה וטובת לב חזרה לעבר המשרד, אני מרגישה שעוקבת אחרי מכונית.
מבט קצר ימינה, ומתוך המכונית מחייך אלי פרדיננד השני בכבודו ובעצמו.
"ליעד!"
"פרדיננד!"
מרגש, אין ספק.
"לאן נעלמת?" "אני עובד עכשיו בשעות אחרות, שינו לי את המשמרות. מה קורה?" "הכל בסדר, מה איתך?" "טוב, אז כאן את עובדת? בבניין המתפורר?" "כן, אבל מבפנים הוא משופץ. משרד ממש יפה" "מאיפה קנית את הקפה?" (?!?!?) "פה בגלידריה" "אה וואלה" "טוב..." "טוב..." "אז... בי" "בי".

כן. זהו. אני יודעת שהבטחתי שבפעם הבאה שאראה אותו אזמין אותו לצאת, אבל אני כבר מצאתי לי בחור אחר (הדוד סם לוקח את פרדיננד בכיס הקטן!) ולכן שתקתי. הוא מצידו כנראה עדיין נשוי. או נכה נפשית. אחת משתי האופציות.

עד כאן העדכון להפעם.
:)

14 במרץ 2010

פסיכופטית זו לא מילה גסה


ליעד:
אני חושבת שאני הבן אדם הכי נורמאלי שיש לו תסבוך קשה שאני מכירה.

ובלי הסברים מיותרים נלך ישר לדוגמא:
זוכרים את הדוד סם, שביקש ממני את מספר הטלפון ולא התקשר? (ואם אתם לא זוכרים אז תקראו כי זה מעניין!)
אז הוא התקשר. ואנחנו יוצאים כבר איזה חודשיים. כן, תקראו לו חבר שלי, בסדר.
בכל מקרה, בחורה יוצאת עם בחור חודשיים, הכל סבבה, ויום אחד, בלי התרעה, בלי סיבה, בלי הגיון- היא מחליטה שהוא לא רוצה אותה יותר. והיא נלחצת. ולא רגועה. ועצבנית. ואז הוא מתקשר והכל בסדר, הא הא הא, ברור שהכל בסדר. והיא חוזרת לחייך.
אבל שבוע אחר כך זה חוזר על עצמו.

אלוהים אדירים, שמישהו יאשפז אותה.

וזו רק דוגמא אחת.
אני בכלל נוטה להיות לחוצה, ובמקום להגיד: וואלה אני בזוגיות וטוב לי, איזה כיף!
אני אומרת: נכון אני בזוגיות, אבל... אבל... אבל...
כי למה להסתכל על חצי הכוס המלאה כשיש חצי כוס ריקה ונוצצת כל כך?

כשעבדתי בקלאב מד, והייתי בודדה וגלמודה, (גם על זה כבר סיפרתי לכם וגם כאן מי שלא זוכר מוזמן לחזור רגע לאחור כי גם זה מעניין!) מצאתי הגדרה שמתארת את עצמי בצורה מושלמת: אני פסימית שמאמינה שהכל לטובה.
העניין הוא, שאני בחורה מאושרת ואופטימית (נכון, איריס?). אין לי מושג מי הכניס את המחשבות הזדוניות הללו למוח הקטן שלי. בטח לא אמא ואבא שלי כי הם שניהם לא כאלה. להפך- אמא שלי שוקלת לעשות לי גירוש שדים לפעמים.

אז אני מודה שהדוד סם הוא לא בחור רגיל, ולא טיפוס קל להסתדר איתו, אבל אני אמורה ליהנות, לא לדאוג. לא לחשוש. לא לנתח. לא לתהות מה יהיה. למי אכפת ברגע זה מה יהיה. ואם אני אחשוב על זה, זה ישנה את מה שעומד להגיע?
והכי מרגיז שאני מודעת לכל הדברים הללו ויודעת כמה אני מגוחכת ובכל זאת מוצאת את עצמי חוזרת למקום האפל הזה כל פעם מחדש.

אני לא בטוחה שאני מצליחה להסביר את עצמי כראוי.
בכל מקרה, המסקנה של כל הקשקוש הזה היא: ליעד, תשחררי.
אולי העובדה שכתבתי את זה מול 413,987 הקוראים שלנו, תעזור. אולי.

איריס:
אוקיי, קודם כל, תירגעי! את לא הבן אדם הכי נורמאלי שיש לו תסבוך קשה שאת מכירה.
בעצם- את לא נורמאלית בכלל!
אבל באמת- את הכי נורמאלית בקטע הזה. זה הגיוני לגמרי להיות פסיכית בשלב הזה של היחסים!

אתם ממש בהתחלה, מה גם שיצא לי כבר להכיר את הדוד סם ועם כל זה שהוא מקסים ואני יודעת שהוא מת עליך, ההתחלה שלכם לא הייתה בדיוק חלקה, אז מה הפלא שאת חוששת?

אהבתי את זה שכתבת שאת פסימית שמאמינה שהכול לטובה. זה באמת די מדויק, והאמת שלפעמים גם אני חושבת שגם אני קצת ככה: אני בדרך כלל מדמיינת וחוששת מה-worst case scenario : מדמיינת אסונות ומצפה לגרוע מכול, אבל עם זאת אני יודעת שמה שלא יקרה, בסוף אני אסתדר עם זה. כי אין ברירה. וגם את יודעת- שהכול יכול לקרות, ושהמציאות עולה על כל דמיון.. אבל את גם יודעת שגם אם יקרה הדבר שאת הכי לא רוצה שיקרה, את אולי באותו רגע תרגישי נורא, אבל בסופו של דבר תתגברי על זה.

עכשיו- אני לא אומרת שהחששות שלך מוצדקים או משהו כזה, אני רק אומרת שזה טבעי בשלב הזה וזה אפילו אולי חלק מהכיף של מערכת יחסים חדשה.
אני באמת לא יודעת מאיפה קיבלת את זה, כי פגשתי את האימא הקולית שלך..
וזה קצת מעודד עבור אימא שלי מכיוון שעד היום חשבתי שאצלי זה בא ממנה, אבל מסתבר שלא: כנשים חזקות ועצמאיות במאה ה-21, אנחנו יכולות לפתח ולטפח את הנוירוזות שלנו לגמרי בעצמנו, תודה רבה.

ובינתיים- תנסי להפסיק לחשוב ולהתחיל ליהנות!



11 במרץ 2010

משפט אחד לכבוד סוף השבוע



4 במרץ 2010

pasta, pesto, vaffanculo ומה שבניהם

ליעד:
טי שירט לבנה עם הדפס, דחוסה בתוך מכנס אפור עד הקרסול, אליו מחוברים שלייקס דקים, מעליהם זרוק קרדיגן קטן. ולמטה- נעלי סירה על עקב גבוה בצבע אפור מטאלי.
בהיתי בלבוש הזה, שנח לו על איטלקייה בשם אילרייה וחשבתי לעצמי: damn, woman! למה אני לא יודעת להתלבש ככה?

יש סיבה למה מילנו נחשבת לבירת האופנה, וחוויתי זאת (שוב) על בשרי כאשר הצטרפתי שבוע שעבר לאמא שלי בנסיעת העסקים התקופתית שלה לשבוע האופנה במילנו.
במשך שבוע שלם, יום אחר יום, שעה אחר שעה: הזלתי ריר על כל איטלקיה שחלפה מולי בלבוש ההורס שלה, עם אקססוריז מדויקים ונעליים שגורמות לך לפתח אובססיה. ובכל פעם מחדש אמרתי לעצמי שכשאחזור לארץ, אצטרך לבהות בגברים עם ג'ינס וכפכפים, או נשים בכפכפי קרוקס נוצצים.

מילנו היא לא עיר תיירותית במיוחד. היא מאוד תעשייתית, לא יפה, למרות שיש בה מספר רב של פינות חמד, רחובות נפלאים לשיטוט ובניינים מדהימים- אך היא נמצאת הרחק מאחורי אחיותיה רומא, פירנצה, פוזינטו והרשימה עוד ארוכה.
אבל יש שלושה דברים מאוד חזקים במילנו שהופכים אותה שווה לביקור:
אופנה, אוכל ובילויים.

שורות החנויות עם חלונות הראווה המדהימים, הנשים והגברים שמהלכים להם ברחובות כאילו יצאו מתוך ז'ורנל, המסעדות שהשפים שלהן עונים לשם ג'ובאני, פבריציו או אנטוניו, הברים והמועדונים שמציעים אפריטיף בו אתה משלם על המשקה ומנשנש גבינות ולחמים על חשבון הבית- כל זה הופך את מילנו למה שהיא: מהממת.

כשאני במילנו כף רגלי לא דורכת ב-H&M. זה בוטנים. גרגירים. אוכל ליונים.
מבחר הבגדים, נעליים ואקססוריז שקיים שם גרם לי להסתנוור, ומצאתי את עצמי במרכזו של מסע הרג אכזרי (של חשבון הבנק שלי). למי אכפת שהמחיר של המכנס הזה גורם לאבא שלי להתהפך במיטתו בלי להבין מדוע. למי אכפת שהתקציב שלי נגמר ביום הראשון. למי אכפת שאני לא באמת צריכה את זוג הנעליים השלישי (!!!) הזה. אני רוצה להתלבש כמו הנשים במילנו! אני רוצה להיות אופנתית! אני רוצה להיכנס למידה 6 אבל עדיין להזמין את צלחת הניוקי הזו יחד עם כוס יין ולימונצ'לו לקינוח!

היו הרבה שיאים במהלך השבוע הזה שכללו אופנה, אוכל, אלכוהול, קניות, איטלקים, איטלקיות ובחור צעיר שעבר לידי וצעק באיטלקית: איזה רגליים!, אבל השיא המופלא ביותר היה, ללא ספק, ביום ראשון בערב, בו ביליתי עם אימי היקרה במועדון שנקרא "גאטו פרדו", הממוקם בכנסיה ישנה (אין דברים כאלה!), ובאחת מהגיחות שלי לבר, הברמן שאל אותי אם אני טופ מודל.
אין, אין כמו מילנו.

איריס:
איזה כיף זה חו"ל, הא? כשאני בחו"ל הכול נראה טוב. הכול נראה אחר: מסוער יותר, מהיר יותר, יפה יותר, אחר. (זה לא שלי לצערי, זה של י.רכטר)

במסגרת צפייה ראשונה וחשובה עד מאוד בסדרת המופת סופרנוס, שסיימתי לאחרונה, נתקלתי בפרק בעונה השישית בו כרמלה וחברתה רוזלי נוסעות לפריז. כרמלה, המומה מיופייה של העיר, אומרת לרוזלי: "כשאתה מת, החיים ממשיכים בלעדיך. בדיוק כמו שפריז ממשיכה להתקיים גם כשאנחנו לא כאן".
אם מניחים בצד את כל המשמעויות הנסתרות הסופרניות, המשפט הזה הפתיע אותי כי זה משהו שגם אני חשבתי עליו הרבה פעמים כשהייתי בחו"ל:
אני מחר חוזרת הביתה, וכל זה נשאר פה וממשיך להתקיים? בלעדי? זה מוזר.

הרבה פעמים אני נמצאת בעיר ומוצאת עצמי מדמיינת שאני חיה בה וכמה נפלא זה יכול היה להיות, אבל זו בעצם אשליה. כי בחו"ל הכול נראה שונה. פעם אמרתי לחברה שלי שאני לא רוצה ללכת לשוק האוכל "טעם העיר" כי יש שם יותר מידיי קהל וזה נורא התמסחר.
היא אמרה לי שאם האירוע הזה היה בניו יורק הייתי חושבת שזה מקסים. והיא צדקה. כשאני בחו"ל אני אלך לשוק אוכל מקסים ומגוון עם אנשים שמחים. כאן? זה המוני.
בחו"ל אני אלך לקרנבל עליז ברחוב. אבל כאן? ברוטשילד? אין לי כוח...
שלא לדבר על מוזיאונים. בלונדון כולנו נהיים שוחרי תרבות ואומנות. אבל גם פה יש מוזיאונים! אני לא זוכרת מתי הייתי במוזיאון בארץ בפעם האחרונה..
וברור שעדיף שבחור איטלקי יציק לי ברחוב מאשר ערס ישראלי מצוי. אם כבר הטרדה, אז שתהיה בשפה רומנטית בבקשה!
ולפעמים כשאני מתגעגעת לעיר מסוימת ומהרהרת הרהורים נוגים לגביי כמה מדהים יהיה לחיות בה, אני חושבת לעצמי שאם הייתי גרה ברומא, וקמה שם כל בוקר והולכת לעבודה כל יום, אז גם שם הייתי נכנסת לשגרה וגם שם הייתי מפסיקה ללכת למוזיאונים.

בעבודה האחרונה שלי, הלכתי כל בוקר לעבודה דרך השכונה הכי ציורית בתל-אביב. אבל הערכתי את זה? לא. זאת הייתה פשוט הדרך לעבודה בבוקר.
לכן המסקנה שלי היא, שכשאני מתגעגעת לעיר מסוימת, אני לא ממש מתגעגעת אליה, אלא יותר לחופשה שביליתי בה. להרגשה שהייתה לי אז.
כשגרתי ברחוב מאז"ה. פתחתי בוקר אחד את החלון וראיתי קבוצה של תיירים. אף פעם לא חשבתי שאני אגור בעיר שמסתובבים בה תיירים מתחת לבית שלי. ותהיתי לעצמי אם גם הם מקנאים בי על זה אני גרה פה. הפושטק קטע את הרהורי: האנשים האלה גרים בערים הכי יפות בעולם! ומביאים אותם לרחוב מאז"ה? והוא צודק. אין הרבה מה לראות פה יחסית לערים אירופאיות אחרות. אבל גם אני וגם הוא יודעים שהם נהנו בכל זאת, כי זאת החופשה שלהם ויש פה ים והאוכל טעים והם מטיילים עם מישהו שהם אוהבים (אני מקווה... זה לא תמיד ככה). אחר כך הם חזרו לאירופה ואנחנו המשכנו להתקיים כאן, בלי להעריך את מה שיש לנו: עיר שבשביל אנשים אחרים היא געגועים לחופשה.

נ.ב. ליעד, טוב שחזרת. התגעגענו!

ושוב ליעד:
אני ואמא

אמא נחה (מה נחה מה?)

אופנוע נוסח מילנו

ג'ינג'י נוסח מילנו

מרפסת נוסח מילנו

בוטיק מעצבים נוסח מילנו

Related Posts with Thumbnails