• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות בילויים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בילויים. הצג את כל הרשומות
19 בספטמבר 2010

5 סיבות למה הפסקתי ללכת לגלינה, לגוסיפ, לגזוז, ולעוד כמה מקומות שלאו דווקא מתחילים באות ג'


1. כי האבקות מרפקים זה לא ענף ספורט שאני מעוניינת לקחת בו חלק
אם תרשו לי להשתחצן רגע, אני דווקא די טובה בתקיעת ודחיפת מרפקים. תעיד על כך התקופה הסוערת בחיי בה זרקתי מרפקים לכל עבר בלי להביט לאחור במסיבות, והעובדה שלא תמיד אכפת לי מה חושבים עלי. אך הימים הללו חלפו עברו להם, והיום אני מעדיפה להניח את מרפקיי בעדינות על הבר במקום לתקוע אותם לאיזו שרמוטה בצלעות.

2. כי האלכוהול שם יקר בטרוף
ואני אוהבת אלכוהול. מאוד. ואני לא יכולה להרשות לעצמי לשלם על שתייה כמו אשת אוליגרך. ושלא תעזו להגיד "את בחורה, תמצאי אוליגרך שיזמין אותך לשתות" כי א. זה מטומטם להגיד דבר כזה. ב. לא אשקר- אם בחור יזמין אותי לשתות לא אגיד לו לא. אך לפלרטט עם מישהו רק כדי לקבל ממנו משקה חינם ואז להעלם, או מנגד להעביר את כל הערב שלי עם מישהו רק כדי להוציא ממנו כמה שוטים על חשבונו, יגרום לי להרגיש שאני, או אמא שלי, עוסקות במקצוע הוותיק בעולם.

3. כי זה מבאס להיתקל בבת הדודה שלי חוגגת שם יום הולדת 21

4. כי תמיד יש שם בחורות שנראות כאילו הן התאמצו יותר מידיי
וזה מביך. יותר מידיי מייקאפ, פחות מידיי תחתונים, עקבים מטורפים, ושמלות ממש מכוערות. אומנם כיף להסתכל עליהן ולצחוק, אבל לא בטוחה שזה הקהל שאני רוצה להתחכך בו. אז אני סנובית. ויש מצב שהן גם חושבות עלי דברים איומים. אבל הנה, אתם רואים- אפילו לא התחיל הערב וכבר אנחנו לא מסתדרות.

5. כי ככה.
ובנינו, זו הסיבה הכי טובה.


now, thats what i'm talking about!


17 במאי 2010

my friend went to london and all i got was this lousy post

איריס:
כבר דיברנו על חו"ל, זוכרים?  יש מישהו שלא אוהב חו"ל? ההכנות, ההתרגשות, הדלתות שמנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן ותחושת האינטרקונטנינטל שמדגדגת כאן וכאן וכאן... והריח של המטוס, והאוכל הקטנטן והסרט הגרוע בטיסה, (שאח"כ כשיש אותו בטלוויזיה, אומרים לכולם: אה... את זה ראיתי בטיסה..) ואז כמובן יש גם את חו"ל עצמו.
גם לא רע, נכון?

אני עצמי, כמו שסיפרתי, הייתי דיילת, והחוויה הזאת קצת לקחה לי משהו מחוויית החו"ל המרגשת. שדות תעופה זה בשבילי עבודה, ריח של מטוס זה תמיד ריח של שעה מוקדמת מידיי בבוקר, ואוכל של מטוס? אחרי שראיתי איך עושים אותו? תשכחו מזה!

ואז יש כמובן את חו"ל... לקראת חתונתי המשמשת ובאה, חברתי היקרה עינת הציעה שנבצע גיחת רווקות אחרונה לבירת הממלכה המאוחדת, הלוא היא לונדון כמובן. כבר מזמן הפנמתי שהיא לא מחכה לי, אך אני מעולם לא הפסקתי לחכות לה (כלומר לחכות שהיא תפסיק להיות יקרה כל כך לעזאזל!) ולאחר הרהורים רבים, שמנו פעמינו לנתב"ג באישון לילה ו"קפצנו" לוויקנד ארוך בממלכה. (תמיד רציתי להגיד את זה. ולא במסגרת הדיילות).
אנחנו מאוד אוהבות את לונדון. פעם אחרונה שהיינו שם ביחד זה היה בגיל 17 עם חברתנו דפי, והפעם ביקרנו את חברתנו שלי שלומדת שם וחיה את העיר כמו שצריך.

פאוזה- יש לי משהו לספר לגביי עצמי בחופשה בחו"ל. וזה הדבר: תמיד קורה לי משהו. תמיד כשאני בחופשה, קורה משהו מוזר. אני בריאה כמו שור כל השנה, אבל בניו יורק, אני חוטפת שפעת. מעולם לא הייתה לי דלקת בעין, אבל בקלאב בטורקיה, נראיתי כמו איש הפיל. יש לי קיבה מברזל, אבל בתאילנד, חטפתי קלקול קיבה אלים. מאוד אלים. בקיצור, תמיד כשאני בחופשה, וכיף לי, אני פשוט מחכה שהנעל השנייה תיפול. (שככה בעיקרון אני חיה את כל חיי ,אבל זה כבר לפוסט אחר...) הפעם זו לא הייתה מחלה. זה היה: היום האחרון...: זה התחיל מזה שלא חישבנו נכון כמה זמן נשאר לנו ונלחצנו באריזה, זה המשיך בזה שלא עשינו צ'ק אאוט בזמן במלון, כי פשוט לא חשבנו על זה. אחר כך טעינו ברכבת בדרך לשדה, וברכבת עצמה שני טרוריסטים בפוטנציה קלטו שאנחנו ישראליות והחלו לאסוף עלינו מל"מ.. לא תחושה נעימה לפני טיסה.

אחר כך הגענו לשדה, אבל לטרמינל הלא נכון, (וזה הית'רו, זה לא נתב"ג. זה שדה בגודל של כפר-סבא) הגענו מתנשפות לדלפק, אחרי בידוק ביטחוני מתיש, ורצנו לגייט שהיה במרחק של 20 דקות ריצה קלה. כשהגענו לגייט עינת קנתה דיאט קולה שהשפריצה לכל הכיוונים, וגם קראו לנו ברמקול לרדת לאזור בטן המטוס ולזהות את המזוודות החשודות שלנו... בקיצור, כיף גדול. ובגלל שאני מאמינה שצרות באות בצרורות, התיישבתי במטוס וחשבתי לעצמי, מה עכשיו? ענן אפר וולקני?

למזלנו, המטוס המריא בזמן וכעבור 4 שעות שינה קצרות היינו בבית. טוב לחזור הביתה.
אולי בגלל זה תמיד קורים לי דברים מוזרים בחו"ל? כדי שאני אזכור שהכי טוב בבית? אולי..
ואיך היה חוץ מזה? מעולה! אין כמו לונדון. (למרות שאני עדיין מחכה שהיא תהיה זולה)

ליעד:
הפעם האחרונה (והראשונה) שהייתי בלונדון הייתה כשהייתי בת 12. טיול בת מצווה.

הזיכרונות שלי מלונדון הם: יונים, שלד ב-london dungeon שהצליח להפחיד את אבא שלי, המחזמר קטס, המחזמר סטאר לייט אקספרס, הדיסק סטאר לייט אקספרס, קראש מטורף על השחקן הראשי ששיחק בסטאר לייט אקספרס, אמא שלי מצטלמת עם בובת השעווה של ז'אן פול גוטייה ואני תוהה בקול רם מי זה, רכישת חולצה עם דגל אנגליה, גילוי להקת רפובליקה, מסעדת פיצה אכול כפי יכולתך.

לעזאזל, אני צריכה זיכרונות חדשים מלונדון.




ושוב איריס:




9 במרץ 2010

מתקפת החצאיות המשובטות


איריס
פעם היה קשה למצוא מה ללבוש בארץ הזו (זה לא שעכשיו קל- אבל זה כבר לפוסט אחר).
אני מדברת על התקופה שגדלתי בה. קחו את גיל ההתבגרות, הלא-ממש- אטרקטיבי גם ככה, ותוסיפו לו בגדים רעים. רעים מאוד. ומה קיבלתם? גיל התבגרות קשה אפילו יותר, אם זה אפשרי...

היום, כבר אפשר למצוא הכול. אפילו לילדים בני ארבע יש ג'ינסים מגניבים. אבל, פעם, ואני מדברת על הלייט אייטיז, ארלי ניינטיז, לא היו מכנסיים מחמיאים, לא היו אקססוריז חמודים, ובכלל, את הסקס אפיל בבגדים בארץ המציאו רק אי שם בשנת 2002.
אלו היו ימים קשים, בהם ג'ינס ליווייס היה הפריט היחידי שיכול היה להציל את מצב המלתחה, ובשביל טינאייג'רית עם שכר מינימום, הוא היה יקר. יקר מאוד. שאר האופציות? טי שירט רחבה של קסטרו שמכסה טייץ צבעוני של ראש אינדיאני (זוכרים?). אכן, תמונות קשות.

אבל המצב הקשה עורר אותנו להיות יצירתיות. אני זוכרת את ימי שישי לפני היציאה: חברתי דפי ואני מתגנבות בשקט לחדר של אחיה הקטן וגונבות לו טי-שירטים עם ציור של דרדסים, כי להשיג טי שירט צמוד לבנות היה כמעט בלתי אפשרי. וכך היינו מרכיבות לוק כלשהו, עם הליווייס (שבסוף השגתי בדרכי מרמה) והדוק מרטינס ששכנעתי את כל בני משפחתי לרכוש לי בכל צבע אפשרי, וטי שירט אחת שנמתחה מידיי בשביל ילד בן חמש (דרך אגב- סליחה דן...)

עוד סוגיה שהייתה בארץ, היא הצניעות. תתפלאו, גם בחורות חילוניות, לפחות בסביבתי, היו מודאגות מאוד שמא זה קצר מידיי, שקוף מידיי, נמוך מידיי או סקסי מידיי...
במסגרת תקופתי כדיילת, כאשר יצא לי לחוות את חיי הלילה מחוץ לארצנו, גיליתי שבהרבה מקומות לא קיימת הבעיה הזאת: למשל, באזור חיי הלילה של טורונטו מסתובבות להן בחורות עם חצאיות שאני לא הייתי הולכת איתן כסרט לשיער.. (ולפעמים גם בטמפרטורה של מינוס עשרים מעלות!) ואני לא יודעת אם זה טוב רע: מצד אחד, למה לא? מצד שני- אולי תשאירו קצת מקום לדמיון?

אבל הנה גם בארץ, הזמנים השתנו, הבגדים התכווצו, והמבחר התרחב (h&m בארץ? מי היה מאמין...) אז כבר יותר קל למצוא מה ללבוש... אבל מצד שני, אין יותר פתרונות יצירתיים..(ואולי טוב שכך- במיוחד עבור ילדים בני חמש עם אחיות מתבגרות).

ולגביי הצניעות? גם זה בדרך החוצה. לפני מספר ימים עברנו הפושטק ואני ליד מקום בילוי שליעד פעם כתבה עליו אצלנו בבלוג: הגוסיפ. (תזכורת) וראינו בחורות צעירות מאוד נכנסות. חלקן יפות וחלקן יפות פחות, אבל דבר אחד משותף היה להן: חצאית מיני שחורה קצרה (כן, שלא הייתי הולכת איתה כסרט לשיער) ונעלי עקב כמעט בלתי אפשריות.
ולרגע חשבתי לעצמי שהנה, גם מעניין הצניעות השתחררנו. ואולי זה טוב, אבל- איפה היצירתיות? טוב- לפחות אנחנו לא במינוס עשרים מעלות...

ליעד
מידיי פעם, בהתקפי נוסטלגיה קשים, אני פותחת את אלבום התמונות מהחופשה שלי בסאמר סקול באנגליה, כשהייתי בת 15. קולות כמו "אוי ווי" "מה לעזאזל חשבתי לעצמי" ו-"למה, אלוהים, למה" נשמעים כדרך קבע.
ג'ינס מתרחב, חותך את הפופיק באכזריות. גופיית בטן. נעלי פלטפורמה. ז'קט מפלסטיק. האימה, אוי האימה. איך נתנו לי להתלבש ככה?

אבל זה בדיוק העניין- שזה היה בסדר. כמו שכריות בכתפיים היו פעם בסדר (בררר... עברה בי צמרמורת עכשיו).
כל אחד מסתכל אחורה בזמן ומזדעזע מהבגדים, השיער והנעליים. אי אפשר אחרת.

אבל בניגוד לאיריס- אני לא חושבת שזה נובע מחוסר היצע שהיה בשנות ה-90. המבחר תמיד נשאר באותה כמות- זו רק האופנה שמשתנה.
איריס, אולי היום את נחרדת כשאת נזכרת בטי שירט הרחבה של קסטרו שכיסתה טייץ צבעוני של ראש אינדיאני- אבל פעם לבשת את הפריטים האלה בראש מורם, ובלי שאקדח מוצמד לרקתך.
גם לגבי הצניעות אני לא מסכימה- שנות ה-90 זכורות לי כעשור גופיות הבטן. פופיקים בחוץ היו האקססורי הכי חם. וזה בהחלט היה מזעזע. וכלל לא צנוע.

ולגבי הבחורות בכניסה לגוסיפ- אני חושבת שארץ ישראל הקטנה שלנו, כולל תל אביב- לא מצטיינת בחוש אופנה משגשג, וזו הסיבה שאיריס ראתה בכניסה בחורות שמשתמשות בסרט לשיער כדי לכסות שיער אחר לחלוטין...

לסיכומו של עניין, בטח עוד 20 שנה אני ואיריס נסתכל בתמונות שלנו מהתקופה הנוכחית ולא נבין איך יצאנו ככה מהבית. ואיריס תכתוב על זה פוסט. זה יהיה נחמד :-)

לפחות הגברים לא מתלוננים...

11 בפברואר 2010

פוסט יום הולדת!!!

איריס:
יום ההולדת הבא שלי יהיה רק בעוד חצי שנה, והאמת? אני לא מחכה לו בקוצר רוח.
אני לא מאלה ששונאים את יום ההולדת שלהם או נכנסים לדיכאון בגללו, אני פשוט מעדיפה את היום שאחרי יום ההולדת או אולי יותר- את היום שלפני יום ההולדת.

תמיד ביום ההולדת שלי, אני מרגישה לחץ כזה מכיוון עצמי, להיות שמחה. וכשיש לחץ כזה, זה בדרך כלל לא עובד. זה גם יום מצוין לבדוק מי הם החברים שלך וקצת להיות עצובים בגלל זה: מי התקשר כל שנה אבל השנה הפסיק, מי שכח, מי לא שכח. יש את הטלפונים שברור שיהיו, ויש את אלו שלא כל כך, ואיכשהו אני משכנעת את עצמי שזה משנה משהו אם זכרו או לא זכרו.
ולא שיש למישהו כוח לנהל את השיחות האלו. לפעמים זה יותר מידיי אנשים ביום אחד, ואז אין זמן להיות שמח- אני כל הזמן בטלפון! (וזה עוד במקרה הטוב).

כמובן שיש לפעמים את המצב בו מתקשר הבן אדם האחרון שחשבת עליו בחמש שנים האחרונות. אתם יודעים, מישהו או מישהי שהיו קרובים אליך פעם לחמש דקות לפני הרבה זמן. זה יכול להיות מישהו מהצבא או מישהי שמלצרת איתה פעם באירוע ברמת אביב ונהייתם BFF ליומיים. המישהו הזה ראה בפייסבוק שיש לך יומולדת והחליט, אולי בצדק, שזאת תהיה מחווה נחמדה להרים טלפון. זה מסתכם בחמש דקות של סמול טוק מאולץ ומשעמם שכולל: "נו, אז מה את עושה בימינו?.." ומסתיים ב: "לא.. חייבים להיפגש! ברור!" כשידוע לשני הצדדים שזה לא יקרה בחיים. לא נורא, בשנה הבאה לא תגיע השיחה הזאת.
יש כמובן גם את שיחת הטלפון מהאקס שלא נשאר ידיד. זאת תמיד שיחה מעט מעיקה, תלוי כמובן גם כמה זמן עבר. אני בעד לבטל אותה: זה מביך, זה מעיק וזה בעיקר לא מעניין. (אם זה היה מעניין עוד הייתם ביחד, לא?)

בימי ההולדת שלי אני תמיד משתדלת לעשות משהו נחמד (אבל לא יוצא דופן) עם האנשים שהכי קרובים אליי. רצה הגורל ויום ההולדת שלי הוא בקיץ, ככה שאף פעם לא חגגו לי יומולדת בבית הספר. יום ההולדת האחרון שלי היה ביום שישי, ככה שגם במשרד לא קרה שום דבר יוצא דופן. אולי בגלל זה אני תמיד מרגישה קצת עצובה ביום ההולדת שלי. זה לא בגלל הגיל, כבר גיליתי שאין מה לעשות בקשר לזה.

ביום שלישי חגגנו יום הולדת לליעד יקירתי שהגיעה לגיל המופלג 25! היה מאוד כיף, אכלנו ושתינו בין טלפונים שהתקבלו לבין טלפונים שטרם התקבלו (כולל אחד מהאקס שאפשר לסמן עליו וי. ליעד דווקא שמחה לשמוע ממנו...היא לא כמוני בקטע הזה).
וזאת הזדמנות טובה לאחל לה יום הולדת שמח עם הרבה טלפונים כיפיים וברכות לא ארוכות מידיי (כמו פוסט הזה). עכשיו אפשר להתחיל להתכונן ליום ההולדת שלי עוד חצי שנה. השנה הוא יחול בשבת... אז מה.

ליעד:
זה נכון. היה לי השבוע יום הולדת. 10/02/10 (איזה תאריך!).

תמיד אנשים אומרים שהם לא אוהבים את יום ההולדת שלהם. שזה מדכא אותם.
אני דווקא אוהבת. אני, בניגוד לאיריס, עושה מזה חגיגה.
אולי בגלל הפחד שלא איהנה, או שזה יהיה סתם עוד יום- אני משתדלת להפוך את יום ההולדת ליום הכי כיף שאפשר. יותר נכון להפוך את שבוע היום הולדת לשבוע הכי כיף שאפשר...

ליאנה, חברה הכי טובה שלי, יש יום הולדת באותו יום כמו שלי. צרוף מקרים שכזה. אז אנחנו תמיד חוגגות ביחד. השנה הצטרפה אלינו גם שרה, חברה הכי טובה נוספת שלי שגם היא חוגגת יום הולדת באותו היום. שתיהן זונות שהן גנבו לי את התאריך המיוחד שלי אבל אתם יודעים מה- זה די מגניב!

אז בשלישי חגגתי עם איריס המתוקה ועם מאיה- חברה נוספת מהעבודה. ברביעי לקחתי חופש ונסענו אני ושתי שותפות יום ההולדת ליום כיף שכלל ארוחת בוקר, ספא ("וילה בל" בהוד השרון- ממליצה בחום! היה מדהים!) וסרט בסינמה סיטי VIP. את הערב קינחתי ביציאה לפאב השכונתי עם שותפה לדירה שלי. היום אני נפגשת עם עוד חברה הכי טובה שלי (ענתוש...), מחר בערב ארוחה במסעדה עם המשפחה וביום שבת אולי אחגוג עם איזה בחור שנמצא כרגע בחיי (פרטים בהמשך. אולי.) בקיצור- כמו שהבנתם- דאגתי לעצמי טוב טוב, שחס וחלילה לא אמצא את עצמי בדיכאון או בחוסר מעש ביום הולדת שלי (ובימים שלפני, אחרי, ואחרי אחרי). גיליתי שזו הדרך הטובה ביותר לחגוג יום הולדת. במיוחד לאור העובדה שכשאני ב-היי, אני תמיד נכנסת אחר כך לדאון. אז חשוב לשמור על ה-היי כמה שיותר זמן...

הבעיה היחידה היא שאני ממש אשמין מכל החגיגות האלה.
אבל, מכירים את המשפט "לא משמינים ביום הולדת"? אז אני וחברות שלי החלטנו שלא משמינים בשנה של יום ההולדת. ככה שאני מסודרת.

נ.ב. תמיד חשבתי שזה טיפשי שאנשים שאתה בקושי מכיר כותבים לך מזל טוב על הקיר של הפייסבוק. אני לוקחת את זה בחזרה. זה כיף!

23 בינואר 2010

הגברים ש(לא) בחיי

ליעד:
פרדיננד השני- OUT
הדוד סם- IN

עדכון לגבי פרדיננד (מי שלא זוכר מי זה פרדיננד שיתבייש לו וילחץ כאן): מרפי (הידוע יותר בשמו המלא חוק מרפי) החליט להתערב. חודשים שלמים אני עוברת על פני פרדיננד ברחוב, ויום אחרי שאני מחליטה להציע לו להיפגש מחוץ לגבולות רחוב שבזי, בולעת אותו האדמה. לא ראיתי אותו יותר. הוא פשוט נעלם. תגידו לי אתם, מה הסיכויים שיקרה דבר כזה? באמת! זה פשוט אכזרי.
אולי הוא פוטר והפסיק ללכת לעבודה. אולי הוא עבר דירה. אולי הוא ואשתו הסתבכו עם השוק האפור ונאלצו לברוח מהארץ.
בכל מקרה, כנראה שזה לא נועד להיות. היה שלום, פרדיננד.

ושלום גם לך, הדוד סם.
אומנם אתה גבר אמיתי, אך אני משתמשת בך כאן רק כדי להוכיח שהגזע הגברי הוא גזע מעצבן שמעורר בנו ציפיות לשווא.
אני אהפוך סיפור ארוך לקצר ואספר שבאחד מימות השבוע (אותו יום לא רוצה להזדהות וביקש ממני שלא אחשוף אותו בשמו) ישבתי עם חברה בבר. בסוף הערב, כשכבר עמדנו להזמין חשבון, ניגש אלינו גבר שישב מולנו במהלך הערב והתחיל איתי. הוא היה חמוד, נראה טוב, טיפונת שיכור. הוא אמר את כל הדברים הנכונים, החמיא לי וביקש את המספר. דיברנו עוד קצת והחלפנו מספרי טלפון.

הוא לא התקשר.

אני לא רוצה להישמע קטנונית, וזה לא שאני מרגישה שהפסדתי משהו כי אני לא מכירה את הדוד סם ואולי הוא חרא בן אדם, או גרוע במיטה, או נשוי (ד"ש לפרדיננד). אבל זו בכלל לא הפואנטה הרי, נכון? הפואנטה היא שאני, בתור אישה עם חברות שגם הן נשים- נאלצת לשמוע כל יום מספר פעמים "נו, הוא התקשר?" ולענות בבושת פנים: "לא".
הרי נגשת אלי, והצליח לך, חשבתי שאתה חמוד (לא קורה לעיתים קרובות!), סקרנת אותי, ביקשת את המספר והסכמתי. אז תתקשר, חתיכת קקי שכמותך. אחרת, בשביל מה בעצם טרחת?

נכון, נכון מאוד- גם לי יש את המספר שלו. אולי אני אתקשר אליו. ואולי הוא עוד יתקשר. אולי אני חושבת על זה יותר מידיי. אולי הפכתי את זה לעניין גדול מידיי בשנייה שכתבתי על זה כאן בבלוג. אולי אתם חושבים שבגלל שכתבתי על זה כאן אני קצת מגזימה. אולי אתם טועים. אולי אני לא מגזימה. אולי לא באמת אכפת לי אבל סתם רציתי לשתף אתכם במה שקורה בחיי. אולי אתם מזדהים. אולי אתם לא מבינים מה אני רוצה מכם בכלל. ואולי די.
איריס:
קראתי את הפוסט שוב ושוב וניסיתי לחשוב על תשובה הולמת. הבעיה היא, אמרתי לעצמי, שכבר כתבנו על זה. ובעוד הפוסט של ליעד שונה מקודמו, כי מדובר ב"נסיך" אחר, הפוסט שלי עלול להשמע דומה מידיי, כי הדעה שלי לא השתנתה הרי. ולאחר מחשבות רבות, ועיכובים רבים (אם היה לי דד-ליין הייתי בבעיה. לא שליעד לא מתפקדת טוב בתפקיד העורך הזועם שצריך לסגור גיליון...) התיישבתי וכתבתי.
הבעיה היא שכולנו היינו שם ואולם עכשיו, כשאנחנו רחוקים משם יחסית, ונמצאים בתוך מערכת יחסים בטוחה ומגוננת, זה פתאום נראה לנו מעט מוזר, שלא לומר, אפילו מעט מטופש להתרגש מהדברים האלו, מכיוון שאנחנו יודעים שבסוף זה מסתדר. אני שוכחת לפעמים (לצערי) שגם אני הייתי לוקחת דברים כאלו קשה ונוברת בהם עד אין סוף ומטריפה את עצמי ואת סובבי (תודה וסליחה על הכול, עינת חברתי היקרה).

ואז, פתאום, יום בהיר אחד, זה מסתדר. מגיע האחד שלא עושה את הבעיות והכול פתאום נראה קל כל כך וטוב ולא מסובך ומייגע כמו תמיד. ועוברת שנה ועוד שנה.. ופתאום הרווקות נראית כמו חלום רחוק, ואני שוכחת את הצדדים הרעים שלו ותוהה מדוע לא נהניתי מהצדדים הטובים שלו..
יש אנשים שמוצאים את הזוגיות בקלות ויש כאלה שפחות בקלות. יש את אלו שמחליפים זוגיות כל שנתיים. יש כאלה שנמצאים בזוגיות ארבעים שנה ולאחר שהיא נגמרת, מוצאים בקלות זוגיות חדשה. מה שאני אומרת לליעד זה, לא משנה כמה זה נראה קשה עכשיו, ואולי גם בלתי אפשרי, בסופו של דבר צריך רק אחד. ואז זה כבר לא כל מסובך.

אה, ולגביי פרדיננד. אכן מוזר שהוא נעלם לו ככה סתם פתאום. זה אולי מאושש קצת את הטענה שהוא לא נועד להיות אמיתי?
ולגביי הדוד סם. את יודעת מה אני חושבת על זה שאת תתקשרי אליו. כתבנו על זה כבר.
יש סיכוי שהוא עוד עדיין יתקשר בעצמו (אני מבטיחה לא לשאול... בעצם לא מבטיחה. אני אשתדל) ואם לא, זאת הבעיה שלו בלבד.

1 בדצמבר 2009

Gossip girl

ליעד:
איריס יצאה ללימודים, היא כבר לא במשרד.
וכשאיריס לא במשרד אני עצובה. כי אני אוהבת שאיריס במשרד. אני אוהבת להיות במשרד עם איריס.
מסתבר שאני גם מאוד אוהבת לכתוב את המילים "איריס" ו"משרד".
בכל מקרה, בגלל שאיריס כבר לא במשרד, אני מדברת עם עצמי (אבל בשקט, שלא ישימו לב, לא נעים).
ואני מספרת לעצמי שהייתי ביום שבת במועדון הגוסיפ, מבית היוצר של הלנדן AKA הדיסקוטק.

אני וחברה הגענו לשם ברבע לתשע וכבר היה מלא. חצי שעה אחר כך כבר היה מפוצץ ושעה אחר כך התרחשה שואה גרעינית.
וכמה שאני אוהבת שואות גרעיניות (מי לא אוהב, בינינו), הגעתי למסקנה שבשביל ליהנות ממקום צריך שהוא יעמוד באחד התנאים הבאים לפחות:
א. אפשר לדבר בו
ב. אפשר לראות את האנשים
ג. אפשר לרקוד

הגוסיפ היה חשוך, רועש בטירוף ולא היה ניתן לרקוד מבלי להכניס מרפק לצלעות של איזה גבר (מילא הוא היה חמוד, אבל בגלל שכל כך חשוך וצפוף אין לכך שום ערבויות). וזה עוד לפני שהזכרתי את העובדה שחוזרים הביתה עם ריח רענן ומגרה (טוב, כמעט מכל בר בתל אביב חוזרים עם ריחות שכאלה – אבל בגוסיפ הריח נדבק ולא מרפה לנצח נצחים, או עד שמתקלחים לפחות פעמיים- מה שמגיע קודם).

אז תגידו, זה אני הזדקנתי? או שכל מי שיוצא לשם פשוט אידיוט?

אני מניחה שהגוסיפ זו חוויה שכל אחד צריך לעבור פעם אחת. כמו צבא. אחרי ששרדתי שם שעה, אין בר שלא אוכל לכבוש! אני רק מעדיפה לכבוש אותם בישיבה, בלי שאף אחד מזיע עלי, בלי שלוקח לי 10 דקות להגיע לשירותים ובלי להגיד לסלקטורית תודה כי היא הכניסה אותי.
יחי הברים השכונתיים!

איריס:
נתחיל בזה שהתרגשתי מאוד לקרוא עד כמה ליעד עצובה כשאני לא במשרד.
וגם בהזדמנות זו להתנצל מקרב לב, על כך שהיא נאלצה לדבר עם עצמה, ועוד בנושא חשוב כל כך! חיי הלילה שיש לנו, או יותר נכון, חיי הלילה שאין לנו, או עוד יותר נכון, חיי הלילה שהיינו רוצות שיהיו לנו.

אני הייתי עוד ילדה רכה בשנים כשגיליתי את סצנת המועדונים.
זה התחיל בכפר-סבא בגיל 15, בדוליטל האלנטרטיבי, והמשיך לגולם ולאלנבי 58, כאשר התחלתי להגיע לעיר הגדולה.
אלו היו ימים יפים.. ימים שבהם לא היה אכפת לי לחזור הביתה בשש בבוקר ולישון כל השבת (עם הריח של הסיגריות והמסקרה מרוחה על הכרית), אבל הימים האלו עברו חלפו, ולאט לאט גיליתי שאני כבר לא רוצה לבזבז את השבת שלי בשינה,וגם לא רוצה כל כך ריח של סיגריות וטנטון שממשיך 12 שעות אחר-כך באוזניים.

ויום אחד חברה שלי אמרה לי שהזדקנתי. כמובן שלא הסכמתי איתה. רק בגלל שזה לא כיף לי יותר, זה לא אומר שהזדקנתי! פשוט התחלתי לבלות בגיל צעיר מידי ושבעתי מזה מהר...
אבל מעט אחרי זה הגעתי למסקנה הברורה: אכן הזדקנתי. (זה לא נורא! זה קורה לכולם!)
ועכשיו אני נהנית מדברים אחרים.. אז אני עדיין יוצאת לבארים, אבל כבר לא למועדונים.
והאמת שעכשיו גם קצת קשה לי להבין ממה נהניתי אז..
אבל כשאני קוראת שגם ליעד הרכה בשנים, מתקשה למצוא את דרכה בעולם חיי הלילה העכשוויים, אני קצת מעודדת שאולי זאת לא רק הזקנה שקפצה עליי, אולי באמת קשה למצוא בימינו מקום נורמאלי.

ליעד ואני היינו לא מזמן ברוטשילד 12, המקום המדובר והאנדר-גראונדי כביכול מבית היוצר של הקופי-בר והבראסרי.
ואם אני ממש חייבת למצוא מקום טוב, אז זה כנראה זה. אני שונאת להתקמצן על מחמאות, אבל אין מה לעשות, למרות שזה מקום מוצלח, הוא עדיין נוטף פוזה והתלהבות של מקום חדש. אבל יותר גרוע מזה, כשהשלב הזה יעבור,
בכלל לא נרצה להגיע אליו, נכון?
בכל מקרה ליעד ואני בכל זאת נהנינו שם (בגלל שהגענו מוקדם. ליעד נאלצת לצאת מוקדם כשהיא יוצאת איתי, צעירה פוחזת שכמותה) ובכל זאת יצאנו עם ריח של סיגריות בכל מקום (אפילו העגילים שלי נדפו ריח סיגריות למחרת!)

אז אולי כדאי פשוט להשלים עם העובדה שחיי הלילה זה כבר לא בשבילי?
אולי פשוט נעשה ערב גבינות ויין בבית? (או אולי נגלגל סושי?) כנראה שלא.
כנראה פשוט נלך לישון. זה נשמע לי רעיון מושלם לבילוי.


אתם רואים את שתי הבנות שם בצד שמאל, בשורה שלישית בערך? אז זה לא אנחנו

Related Posts with Thumbnails