• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות בלוג. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בלוג. הצג את כל הרשומות
19 בדצמבר 2010

אח שלי, זה לא אתה זו אני


"שלום, מדברת מיכל מההפקה של האח הגדול, אני רוצה להזמין אותך להשתתף בתוכנית"
 אם הייתם מקבלים כזו שיחת טלפון, הייתם הולכים?
אני מנחשת שהרוב יגידו 'כן'.
 המחשבה לזכות בתהילה, גם אם היא ל-15 דקות, מפתה עד מאוד. וזה עוד לפני שהזכרתי שאיפשהו ברקע מנצנץ הפרס של מיליון שקלים – אבל בואו לא נלך כל כך רחוק.

השתתפות באח הגדול יכולה להקפיץ את הקריירה לבלוגרית כמוני ולהפוך את 124 אלף הקוראים שלי ל-400 אלף קוראים. השתתפות באח הגדול יכולה לעזור לי להפוך להיות השחקנית שתמיד רציתי להיות. השתתפות באח הגדול יכולה להעניק לי בגדים חינם ב-H&M.
 ובכל זאת, לא נראה לי שהייתי הולכת.

אם אתה לא בן אדם סבלני, ויותר מזה- סובלני, אתה תאבד לפחות 3 שנים מהחיים שלך בתוכנית הזו. לעזאזל- רק מלצפות בתוכנית גדלות לי שערות לבנות. ואף מילה על התנ"ך.

אם אתה לא "people person", אתה הולך לחוות סבל גדול.  הרי כדי להישאר בעניינים הם צריכים כל הזמן לייצר שיחה, להסתובב, להתמנגל, להסתחבק, לשוחח, ליצור דרמות, לכבות דרמות ולעייף את עצמם אפילו על עצמם.

אם אתה לא מעשן, אתה נדפק שם בכמה דרכים שונות.

אם אתה משתעמם בקלות, אתה תרצה לתלות את עצמך. הרי רוב הזמן הם לא עושים כלום, אין להם כמעט אוכל, אין להם מוזיקה או חומר קריאה. כל מה שיש להם זה שינה ואחד את השני, כאשר "אחד את השני" כולל תככים, צביעות, מריבות והמון הרגשת לבד.

אם אתה אוהב פרטיות, ולו לרגעים מעטים, אתה תמצא את עצמך שותה גלונים של מים רק בשביל ליהנות מכמה רגעי חסד של פרטיות בשירותים.
אומנם בדור 3.0 שבו אנו חיים, פרטיות קצת איבדה משמעות, ואנו בוחרים לשתף את כולם בכל פרט ולו השולי ביותר של חיינו (הי, קוראים לי ליעד ויש לי בלוג).
אך גם לזה יש גבול. והאח הגדול חותך את הגבול הזה בסכין חד ואימתני. האח הגדול מוציא מהמשתתפים את הרגעים הכי חשופים שלהם, את הצדדים הכי פגועים, המשחק כאן הרבה יותר פסיכולוגי מהישרדות, הרבה יותר חודרני מהמרוץ למיליון. קשה, קשה.

אוקי, נכון, לא הגיוני שהכל שם רע. הרי יש גם צחוקים, זו חוויה של פעם בחיים, אפשר למצוא שם חברויות אמיתיות (או שלא?) ואתה יוצא משם בן אדם חזק יותר (או שלא?).
ולמרות זאת, אני לא בטוחה שזה שווה את ההתשה הנפשית.

אבל זו רק אני.




22 בנובמבר 2010

מזל טוב! אתה בן 90!


סבא שלי, שכבר זכה לככב כאן בבלוג, חוגג החודש 90.
כל שבט קליין (כל שבט קליין... אנחנו אשכנזים, זה לא שבט כזה גדול) עומד להתאסף ולחגוג ליצחק קליין 90 שנים על פני כדור הארץ.

אני אומרת 90, אני כותבת 90, אבל אני לא מצליחה לקלוט את המספר הזה. כמו שהמוח הקטן שלי לא מצליח לתפוס איך זה שליקום אין סוף והוא תמיד מתרחב, כך המוח שלי לא מצליח לעכל 90 שנים של חיים.

זקנה זה עצוב. קשה לראות אנשים שאתה אוהב מזדקנים. ואני בטוחה שיותר מזה, קשה לאותם אנשים לקבל שהם מזדקנים.
סבא שלי הוא איש עשייה. תמיד מסתובב בחצר בלי חולצה, מתקן, משפץ, מטפס, מתכופף. הוא יודע שהוא כבר לא במיטבו, אבל להפסיק את הדברים הקטנים שמעסיקים אותו במהלך היום הוא מסרב. מצד אחד אנחנו חוששים ודואגים לו, ומצד שני מבינים את הרצון שלו להמשיך את סדר היום שהוא אוהב, להמשיך לחיות את חייו כמו שהוא רוצה ולא כמו שהזקנה מכתיבה לו.
הרי אף אחד לא רוצה למצוא את עצמו מזדקן בסבל, בחוסר אונים. אף אחד לא רוצה להפוך לנטל ולאבד את מי שהוא היה. זה הפחד הגדול ביותר.

לכן הידיעה שסבא היקר שלי ממשיך ללכת לקנטרי קלאב בבקרים, ממשיך להשתזף בשמש החמימה בחצר, ממשיך לנפוש בים המלח, ממשיך לשחק ברידג', ממשיך ליהנות מהמאכלים של סבתא שלי, הידיעה הזו מנחמת ומשמחת.
לסבא שלי מגיע את כל הטוב שבעולם.

אז סבא, למרות שאתה לא קורא את הבלוג שלי (האמת שאתה בכלל לא יודע שיש לי בלוג. האמת שאין לך מושג מה זה בלוג. האמת שאתה בכלל לא יודע מה עושים באינטרנט. האמת שבנייד אתה בקושי יודע להשתמש) אני מאחלת לך את שני הדברים החשובים ביותר: אושר ובריאות.
ולמרות שאני לא אומרת את זה מספיק, וכמעט אף פעם לא באה לבקר, אני אוהבת אותך המון. המון. המון.


סבתא מלכה וסבא יצחק :)

7 בנובמבר 2010

אייפון- יותר יפה או יותר חנון?


כשרק התחילה מגפת הפייסבוק, החלטתי שאני לא אקח בה חלק. רציתי למרוד, החלטתי למחות, ניסיתי להיות מיוחדת.
אבל לצערי, אף אחד לא היה צריך להתאמץ במיוחד כדי שאשבר. מבחורה חסרת פייסבוק הפכתי להיות מכורה שכותבת למפלצת הזו מכתבי אהבה.

כעת, אני מנסה למרוד באייפון. מי צריך את השטות הזו? תכלס, חרא טלפון, והמכשיר הזה בסופו של דבר גורם לך להיות מחובר באינפוזיה לפייסבוק, לאינטרנט ולהתמכר לכל מיני אפליקציות חסרות כל תכלית.

אבל אז הוזמנתי לאירוע בלוגרים של היפה והחנון 2 מטעם ערוץ 10. מצאתי את עצמי מוקפת באייפונים של שאר הבלוגרים מסביבי, שלא הפסיקו להתעסק עם המכשיר, לעדכן סטטוסים, לבדוק מה מזג האוויר בסין ולעדכן בפורסקוור שהם עכשיו בשירותים של קראון פלאזה חיפה.
ובלי ששמתי לב, היא התגנבה, לאיטה, כמו נחש ערמומי: הקנאה. כן, קינאתי. רציתי גם. חשקתי במכשיר האיום הזה. שנאתי אותו ואהבתי אותו בו זמנית. Story of my life.

hello, stranger

לכן, החלטתי להטביע את יגוני באלכוהול (נו, על מי אני עובדת, לא חשוב איזה רגש אני חווה, אני תמיד רוצה להטביע אותו באלכוהול), ולא הייתה מאושרת ממני כאשר פתחנו בקבוקי יין בארוחת הערב המפנקת, או כאשר לקחו אותנו לבר המלון למשחקי קוקטליים.

(צילום: ליאת אלבלינג)



ובין כוס יין אחת לכוס מרטיני השביעית, מצאתי את עצמי ישנה עם גבר זר בחדר.
ההפקה הנפלאה של ערוץ 10 ארגנה לנו אירוע משעשע בסגנון "היפה והחנון" וחילקה אותנו לזוגות, איתם חלקנו חדר. אני הוצמדתי לעמרי, בחור מקסים שנהנה להסתכל על גברים בדיוק כמוני, כך שיכולתי לישון בשלווה. 
בכל התחרויות הזוגיות שערכו לנו לאורך האירוע, שהתבססו על כמה לייקים אנו מקבלים יחד, תפסתי טרמפ על בן זוגי החדש שנהנה מ-30 אלף חברים בעמוד הפייסבוק של הבלוג שלו. על כל לייק שאני הצלחתי להשיג, הוא השיג 30. אם אני אגיד לכם שהייתה לי בעיה לרכב על ההצלחה שלו, אני אשקר. רכבתי גם רכבתי (לא, לא תרתי משמע, סוטים).

"נו, עשו לי לייק?" (צילום: טמיר כהן)

בערב צפינו בפרק הראשון של היפה והחנון. היה מעולה ומצחיק ובתור אוהבת ריאליטי שכמותי- אין ספק שזו אחת התוכניות האהובות עליי.
כששאלתי את איליה, אחד ממשתתפי העונה הקודמת שבילה איתנו באירוע, האם זה מבויים- הוא טען בתוקף שכל מה שהמשתתפים אומרים הוא אמיתי. כמובן שההפקה מלבישה את כולם בקיצוניות מכוונת, ובטסטמוניאלס עורכים הכל בצורה מסוימת, אך הפנינים שיוצאות למתמודדים מהפה הן מקוריות ואמיתיות לחלוטין. שזה פשוט תענוג.


איליה, הראשון משמאל, מתרגל את המבט הסקסי שלמד בעונה הראשונה של התוכנית (צילום: טמיר כהן)


בערב יצאנו לבלות בעיר האורות חיפה, בבוקר למחרת התיישבנו לשמוע קצת על המיניות שלנו בשיעור גרפולוגיה (יש לי נ' זוויתית, מי יכול לנחש מה זה אומר?) ובצהריים כבר שרנו שירי ארץ ישראל בדרכנו חזרה למרכז.

לסיכום, היה ממש כיף, ביליתי עם אחלה אנשים, גיליתי שסשה גריי מ"הפמליה" היא באמת כוכבת פורנו (!!!), והכי חשוב: החלטתי שאולי הגיע הזמן לרכוש לעצמי אייפון, או כמו שחברתי שרה אמרה לי אתמול: "ליעד, לפעמים את צריכה לקחת את הערכים שלך, ולזרוק אותם לפח".
אז ערכים יקרים, נתראה בסיבוב.


והנה דיאלוג קצרצר שמסכם יפה את האירוע:


2 בנובמבר 2010

בלוגרית מחפשת משמעות



שלום. קוראים לי ליעד ויש לי בלוג.
בלוג בו אני כותבת את הגיגיי המחודדים, הנואשים, הטיפשיים, הכנים והשקריים להפליא, צוחקת מעצמי, צוחקת על אחרים ו... כו'.

הרבה פעמים עוברת בראשי המחשבה "בשביל מה אני צריכה את כל זה?". הפעם החלטתי לשתף אתכם, שלושת טריליון הקוראים שלי, בתהיות וההתלבטויות שלי, שהרי אתם בסופו של דבר הסיבה לקיומו של בלוג זה.

7 סיבות להמשיך ולכתוב את הבלוג:
1. "חבל לראות כשרון כזה מתבזבז" (סבתא מלכה)
2. זה נחמד לפעמים לחלוק רגעי אושר ומשבר עם אנשים זרים לחלוטין
3. אני עובדת במשרד אינטראקטיב. זה מתבקש.
4. אולי יגלו אותי ואהפוך לסופרת / תסריטאית / כוכבת קולנוע / כוכבת ריאליטי / כוכבת פורנו.
5. כי לפעמים אני מקבלת דברים חינם
6. זה עוזר ליצור קשרים עסקיים
7. כי זה כיף!

    10 סיבות להפסיק לכתוב בלוג:
    1. "את לא כזו מוכשרת. אני יכול לכתוב הרבה יותר טוב ממך" (אח שלי)
    2. החיים שלי לא כאלה מעניינים, תכלס.
    3. האם אני באמת רוצה לשתף אנשים זרים, חלקם מזילים ריר, בסודות הכי כמוסים שלי?
    4. בכדי לנהל בלוג באמת באמת מוצלח אני צריכה להיות בן אדם ממש חברותי, ליצור אינטראקציות עם אנשים זרים בכדי שיכירו את הבלוג, להשקיע בפרסום שלו ברחבי הרשת, להיות נחמדה לכולם, להשקיע בקשרים וירטואליים, בקיצור, הבנתם את הפואנטה. הבעיה שהפואנטה הזו ממש לא לטעמי, ואני פשוט מסרבת לעשות את  כל הדברים הנ"ל. 
    5. כי אם לא יגלו אותי ולא אהפוך לסופרת / תסריטאית / כוכבת קולנוע / כוכבת ריאליטי / כוכבת פורנו, אני נורא אתאכזב.
    6. למי יש כוח?
    7. למי יש זמן?
    8. למי יש סבלנות?
    9. תכלס, אני לא מקבלת מספיק דברים חינם
    10. בסופו של דבר, את הסיפורים הכי מעניינים אני לא יכולה לכתוב, כי הם כוללים בתוכם אנשים שקוראים את הבלוג הזה. כן, אני מתכוונת אליך. ואליך. ואליך.
        
      אז ע"פ ההיגיון שלי, עדיף להפסיק לכתוב בלוג.
      מזל שאני לא נוטה לפעול ע"פ ההיגיון שלי.
      J



      17 באוקטובר 2010

      המכתב שלי אליך


      המכתב הזה הוא בשבילך.

      סחפת אותי בסערה (ככה כל סיפורי האהבה הטרגיים מתחילים, לא?).
      בהתחלה עוד ניסיתי לעמוד בפיתוי. "אני לא כמו כולם", חשבתי לעצמי, "אותי לא תצליח לכבוש". אבל בסוף נכנעתי. למה לא בעצם? אם אני מאושרת, אז אפשר לשים בצד את כל הדברים הרעים. הרי אף אחד לא מושלם, ואולי איתי זה יהיה אחרת.

      בלי שהספקתי לקלוט מה קורה, כבר נכנסתי כל כך עמוק שלא הייתה דרך חזרה. ראית אותי במערומי. גרוע מזה, גרמת שכולם יראו אותי כך. יש לך את הכישרון הזה לגרום לי לשפוך הכל ולחשוף את עצמי תמיד, קצת יותר ממה שאני באמת רוצה.

      אני אוהבת שאתה אף פעם לא שופט אותי, תמיד נותן לי להגיד כל מה שבא לי. אני אוהבת שאתה נותן לי לבוא וללכת מתי שמתחשק לי. אני אוהבת שהשתלבת בטבעיות ובלי שום מאמץ בין החברים שלי.
      לפעמים כל כך כיף לנו ביחד, אבל אז אתה עושה איזו שטות שגורמת לי לשנוא אותך. אתה פשוט מוציא אותי מדעתי, אתה מבין? ואתה, אתה אף פעם לא מסתפק במה שיש. משתנה כל הזמן, לא סגור על עצמך, חושב שהשינויים שאתה עובר לא ישפיעו עלי. כנראה ששכחת שאנחנו יחד בזה. כמה אני יכולה עוד לספוג?

      מה שהכי מעציב אותי הוא שלאורך כל הדרך אני ממלמלת לעצמי שאני יכולה לקום וללכת מתי שאני רוצה, ואני כאן רק כי אני בוחרת להיות. הא! שקרים.

      אבל לא חשוב כמה אני מתעצבנת, או משתעממת, או מרגישה שזהו, זה מיצה את עצמו, בסוף אני תמיד חוזרת אליך על ארבע. הפכת לחלק בלתי נפרד מחיי ולעזוב אותך עכשיו זו פשוט לא אופציה. והרי אתה לא באמת דואג שאעזוב. כי אתה מכיר אותי. מכיר אותי יותר טוב ממה שאני יכולה לדמיין ומספר עלי לכל מי שרק רוצה לדעת. ואני... אני אמשיך לבהות בך בידיעה שכל החברות שלי בוהות בך גם כן.

      אז הנה, אני מודה בפה מלא במה שכבר כולם יודעים: פייסבוק, אני מכורה אלייך. מכורה חסרת תקנה.

      שלך,
      ליעד



      30 בספטמבר 2010

      כשהחיים תופסים אותך בביצים


      הכל בעצם התחיל בסידור ישיבה.

      כנראה שיש סיבה למה בארגון החתונה, למשל, עושים מזה כזה עניין. אם דודה רינה תשב ליד אביגדור, האח של השכנה, במקום ליד מיכאלה, הבת החורגת של הדוד יצחק – לכו תדעו לאן זה יוביל.

      אז אותי הושיבו במשרד ליד איריס, תקציבאית יפה ומתוקה. אני בכלל לא זוכרת מתי, וכלל לא בטוחה שיש נקודת ציון כזו, שבה התחלנו ממש להפוך לחברות. אך זה קרה, וברגע שזה קרה- לא הייתה שום דרך לעצור את זה.
      זה התחיל בשיחות אינסופיות מתשע בבוקר עד 7 בערב ונמשך להפסקת קפה משותפת כל בוקר ב-11, הליכה משותפת למכולת בכל פעם שלמישהי נגמרו המסטיקים ושמירה על דלת השירותים בזמן שהשנייה משתינה (טוב, את הקטע עם הפיפי המצאתי). לא היה אפשר להפריד בנינו.

      אני בטוחה שגם אם סידור הישיבה היה שונה, והיינו יושבות בשתי קומות נפרדות, היינו הופכות לחברות טובות כמו שאנחנו היום. אבל אין לי ספק שהעובדה שישבנו אחת ליד השנייה ויכולנו לדבר כל הזמן, היא שהובילה להמשך:
      זה קרה סתם כך ביום בהיר אחד, אחרי עוד שיחה על נושא ברומו של עולם. מישהי לפתע זרקה לאוויר:
      "אנחנו חייבות לצלם תוכנית טלוויזיה, לדבר מול אנשים על כל הנושאים שאנחנו מדברות עליהן"
      "כן, חבל לבזבז את כל פניני החוכמה שלנו ולתת להן ללכת לאיבוד"
      "את יודעת מה אנחנו צריכות לעשות? לפתוח בלוג"
      יום, יומיים, שבועיים אחר כך, זה קרה. הבלוג נפתח. סיעור מוחות קצר הוביל לשם סתמי ת'בלוג שלך, שבצורה אירונית מסמל בדיוק את ההפך מתוכנו: כל הנושאים שאנחנו לא סתמנו לגביהם.
      הפוסט הראשון נכתב. ההתרגשות הייתה רבה. האימהות שלנו היוו קהל נאמן.

      ואז, איריס עזבה את המשרד.
      היה לי משבר קטן, לא אשקר. לקפה לא היה אותו טעם, ההליכה למכולת מעולם לא נראתה כל כך ארוכה. אך לא נתנו לשינוי לשבור אותנו! השיחות בין שני מסכי המחשב עברו לשיחות בין שתי כוסות יין, ההליכות המשותפות לכל מקום עברו לבילויים משותפים בערבים והבלוג המשיך כהרגלו, שגשג והצליח.

      אבל אז קרה משהו: החיים.
      החיים תפסו את איריס בביצים. היא התחילה להתנדב בחיל השלום, לעבוד בלילות כחשפנית, היא נכנסה להריון וילדה שלישייה.
      ועכשיו ברצינות- פשוט אין לה זמן. אתם יודעים- הדבר הזה, שכולנו רוצים ממנו עוד ועוד. וכשאין זמן לעשות משהו בצורה מלאה- לפעמים עדיף להניח אותו בצד. אומנם סתמי ת'בלוג שלך נראה מתוק ותמים, אך הוא מלא דם יזע ודמעות. ואיריס העדיפה לשמור את הדמעות שלה למשברים גדולים יותר, ואני בהחלט יכולה להבין.

      כעת, רגע ההכרזה: הבלוג עובר שינוי. טוב, זה לא ממש שינוי חדש. הוא מתרחש כבר זמן מה. אבל עכשיו אני הופכת את זה לרשמי: סתמי ת'בלוג שלך מפסיק להיות דיאלוג בין שתי נשים על החיים והופך להיות מונולוג של אישה אחת על החיים ובעיקר, מכורח המציאות, על תל אביב, עבודה, גברים ותענוגות נוספים.
      אני רוצה גם לומר על במה זו, מול עיניהם הקוראות בשקיקה של חמשת אלפים שבעים ושניים הקוראים שלנו (סליחה, שלי:) איריס, אני מתה עלייך ואוהבת אותך, את חברה לכל החיים, ואני בטוחה שהבלוג הזה ישוב לשמוע ממך עוד הרבה.
      זהו. הרגשתי צורך לעדכן אתכם. מבטיחה להמשיך ולא לסתום לגבי המון דברים, ואשתדל לעשות זאת בהומור וחיוך.

      שיהיה שבוע נפלא, ותחשבו טוב טוב ליד מי אתם מתיישבים בפעם הבאה שאתם מגיעים למקום חדש.


      תמיד תהיה לנו את פריז (או לפחות את הבר הזה על דיזינגוף)

      3 ביוני 2010

      שרדה כדי לספר

      ליעד:
      בכדי לאזן את הכוחות בבלוג, נגזר עלי להיות זו שאוהבת ריאליטי.
      ואני חושבת שאני עושה זאת בכישרון רב.
      האח הגדול, פרויקט מסלול, היפה והחנון. הי- אם הצלחתי שבוע אחרי שבוע לצפות ברווק ולכתוב על כך בלוג- אני יכולה לעשות הכל.
      איריס, ששומרת על האיי-קיו הגבוה בבלוג- נמנעת מלצפות בתוכניות הריאליטי הרדודות הללו (למרות שתפסתי אותה מספר פעמים בקיאה במעללי הרווק...) ולכן לא הצטרפה אלי באירוע הבלוגרים של הישרדות מטעם ערוץ 10 ביער בן שמן.


      כשירדנו מהאוטובוס אל עבר פינת הזולה שסידרו לנו אנשי 'אדרנלין בשטח', עוד הייתי רגועה. רק כאשר עיני נחתו על השלט המאיים "משחקי פיינטבול", זיעה קרה החלה לנזול לאורך גבי.
      פיינטבול? אנחנו הולכים לשחק פיינטבול??!
      תראו, יוצא לי לפעמים לישון באוהל על שפת הכינרת. צנחתי צניחה חופשית. אשמח לנסות סנפלינג. אפילו כמעט והתקבלתי למרוץ למיליון (באמת! הגעתי לשלב מאוד מתקדם).
      אבל פיינטבול? מה הטעם?
      כעבור לא יותר מחצי שעה, בעודי מדדה אל מחוץ למשחק בעקבות כדור צבע שנורה לעברי ויצר בליטה כחולה ואימתנית על הרגל שלי – יכולתי למלמל לעצמי בגאווה: ידעתי שאני אסבול!
      עובדה מאוד מפתיעה: כל שאר הבלוגרים מאוד נהנו. ועובדה עוד יותר מפתיעה: הייתי מש"קית קליעה בצבא. איך נפלו גיבורים.
      כשזה בא להישרדות- אני בהחלט שמחה להיות אישה טיפוסית, לשבת על הספה ולצפות בטל אנגלנדר מהצד (בעונה הקודמת לא התלהבתי ממנו כל כך אבל רק כשראיתי אותו לאחרונה באיזה בר הבנתי כמה הוא חתיך. שמעתי שהוא ושירז טל נפרדו. Call me!).
      בסיום המשחק חזרנו לפינת הזולה, אליה התגעגעתי מאוד, לשיחה עם אביגיל שהשתתפה בהישרדות בקבוצת האולסטארס וגיא. לא, לא גיא זוארץ. לא, לא גיא גיאור. גיא, שאינני זוכרת את שם משפחתו אך הוא השתתף בהישרדות בשבט האוהדים.
      לאורך כל המפגש זכינו לחוש תהילה מהי כי לא הפסיקו לצלם אותנו בסטילס, וידיאו ואפילו מצלמת 3D מגניבה שעולה המון כסף (כ-600$ ליתר דיוק). כמובן שאם צופים בתמונות בלי המשקפיים המיוחדות זה סתם עושה כאב ראש- אך עם המשקפיים זה די מלהיב.
      לסיכום הערב קיבלנו טעימה של כ-10 דקות מהפרק הפותח ו-מודה- הייתי מרותקת למסך.
      קודם כל גיא זוארץ לא קיבל כמעט זמן מסך- אושר גדול, דבר שני היו מכות, גברים ללא חולצה, נשים עם כל החריץ (למעלה ולמטה) בחוץ וטוויסט הוליוודי לסיום. הבעיה היחידה הייתה הטסטמוניאלס המייגעים והבלתי נגמרים, שהזכירו לי שלא הכל דבש בתוכנית הזו. אבל אני חושבת שאם אמשיך את מסורת "הרווק" ואצפה בכל הפרקים יחד עם חברות שלי ודג מגולגל באורז ואצה- זה יהיה מושלם!
      בסוף האירוע, כשחזרנו לאוטובוס- חיכו לנו ערכות טיפוח של קרמה. וזה, גבירותיי ורבותיי- הכי שימח אותי.
      נו, אישה או לא אישה?
      :)

      ואף מילה על המשט

      אביגיל וגיא

      אני לא נראית יותר שמנה בתלת מימד?


      15 באפריל 2010

      לינק אחד לכבוד סוף השבוע

      אז הפעם החלטנו לפרגן לבלוג אחר, שפשוט קורע מצחוק.
      אבל שלא תחשבו לרגע שאתם מחליפים את הבלוג שלנו בבלוג אחר. זה בנוסף, סבבה? בנוסף.


      והנה טעימה קטנה ממנו:

      28 בינואר 2010

      תמונה אחת לכבוד סוף השבוע




      :-)
      4 בינואר 2010

      וואו, הבלוג נראה כל כך שונה פתאום

      הי,
      רק רצינו לעדכן אתכם ששידרגנו את מראה הבלוג שלנו.
      חשוב לציין שהוא עדיין בשלבי הסתגלות ומעבר, שום דבר לא סגור, עדיין לא סיימנו לעצב אותו והצבעים, הפונטים ובעצם הכל בטח עוד ישתנה כמה פעמים... מאחר ואנחנו כל כך החלטיות.

      כל השינויים הללו נובעים בסופו של דבר מתוך רצון שלנו לשלוט בעולם.

      בנתיים, כדי לעזור לכם לצאת מההלם של המראה החדש שלנו, הנה פרסומת מצחיקה מארה"ב, סתם לכיף:


      5 בינואר 2009

      פייסבוק

      Related Posts with Thumbnails