• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות דיאטה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דיאטה. הצג את כל הרשומות
11 בפברואר 2010

פוסט יום הולדת!!!

איריס:
יום ההולדת הבא שלי יהיה רק בעוד חצי שנה, והאמת? אני לא מחכה לו בקוצר רוח.
אני לא מאלה ששונאים את יום ההולדת שלהם או נכנסים לדיכאון בגללו, אני פשוט מעדיפה את היום שאחרי יום ההולדת או אולי יותר- את היום שלפני יום ההולדת.

תמיד ביום ההולדת שלי, אני מרגישה לחץ כזה מכיוון עצמי, להיות שמחה. וכשיש לחץ כזה, זה בדרך כלל לא עובד. זה גם יום מצוין לבדוק מי הם החברים שלך וקצת להיות עצובים בגלל זה: מי התקשר כל שנה אבל השנה הפסיק, מי שכח, מי לא שכח. יש את הטלפונים שברור שיהיו, ויש את אלו שלא כל כך, ואיכשהו אני משכנעת את עצמי שזה משנה משהו אם זכרו או לא זכרו.
ולא שיש למישהו כוח לנהל את השיחות האלו. לפעמים זה יותר מידיי אנשים ביום אחד, ואז אין זמן להיות שמח- אני כל הזמן בטלפון! (וזה עוד במקרה הטוב).

כמובן שיש לפעמים את המצב בו מתקשר הבן אדם האחרון שחשבת עליו בחמש שנים האחרונות. אתם יודעים, מישהו או מישהי שהיו קרובים אליך פעם לחמש דקות לפני הרבה זמן. זה יכול להיות מישהו מהצבא או מישהי שמלצרת איתה פעם באירוע ברמת אביב ונהייתם BFF ליומיים. המישהו הזה ראה בפייסבוק שיש לך יומולדת והחליט, אולי בצדק, שזאת תהיה מחווה נחמדה להרים טלפון. זה מסתכם בחמש דקות של סמול טוק מאולץ ומשעמם שכולל: "נו, אז מה את עושה בימינו?.." ומסתיים ב: "לא.. חייבים להיפגש! ברור!" כשידוע לשני הצדדים שזה לא יקרה בחיים. לא נורא, בשנה הבאה לא תגיע השיחה הזאת.
יש כמובן גם את שיחת הטלפון מהאקס שלא נשאר ידיד. זאת תמיד שיחה מעט מעיקה, תלוי כמובן גם כמה זמן עבר. אני בעד לבטל אותה: זה מביך, זה מעיק וזה בעיקר לא מעניין. (אם זה היה מעניין עוד הייתם ביחד, לא?)

בימי ההולדת שלי אני תמיד משתדלת לעשות משהו נחמד (אבל לא יוצא דופן) עם האנשים שהכי קרובים אליי. רצה הגורל ויום ההולדת שלי הוא בקיץ, ככה שאף פעם לא חגגו לי יומולדת בבית הספר. יום ההולדת האחרון שלי היה ביום שישי, ככה שגם במשרד לא קרה שום דבר יוצא דופן. אולי בגלל זה אני תמיד מרגישה קצת עצובה ביום ההולדת שלי. זה לא בגלל הגיל, כבר גיליתי שאין מה לעשות בקשר לזה.

ביום שלישי חגגנו יום הולדת לליעד יקירתי שהגיעה לגיל המופלג 25! היה מאוד כיף, אכלנו ושתינו בין טלפונים שהתקבלו לבין טלפונים שטרם התקבלו (כולל אחד מהאקס שאפשר לסמן עליו וי. ליעד דווקא שמחה לשמוע ממנו...היא לא כמוני בקטע הזה).
וזאת הזדמנות טובה לאחל לה יום הולדת שמח עם הרבה טלפונים כיפיים וברכות לא ארוכות מידיי (כמו פוסט הזה). עכשיו אפשר להתחיל להתכונן ליום ההולדת שלי עוד חצי שנה. השנה הוא יחול בשבת... אז מה.

ליעד:
זה נכון. היה לי השבוע יום הולדת. 10/02/10 (איזה תאריך!).

תמיד אנשים אומרים שהם לא אוהבים את יום ההולדת שלהם. שזה מדכא אותם.
אני דווקא אוהבת. אני, בניגוד לאיריס, עושה מזה חגיגה.
אולי בגלל הפחד שלא איהנה, או שזה יהיה סתם עוד יום- אני משתדלת להפוך את יום ההולדת ליום הכי כיף שאפשר. יותר נכון להפוך את שבוע היום הולדת לשבוע הכי כיף שאפשר...

ליאנה, חברה הכי טובה שלי, יש יום הולדת באותו יום כמו שלי. צרוף מקרים שכזה. אז אנחנו תמיד חוגגות ביחד. השנה הצטרפה אלינו גם שרה, חברה הכי טובה נוספת שלי שגם היא חוגגת יום הולדת באותו היום. שתיהן זונות שהן גנבו לי את התאריך המיוחד שלי אבל אתם יודעים מה- זה די מגניב!

אז בשלישי חגגתי עם איריס המתוקה ועם מאיה- חברה נוספת מהעבודה. ברביעי לקחתי חופש ונסענו אני ושתי שותפות יום ההולדת ליום כיף שכלל ארוחת בוקר, ספא ("וילה בל" בהוד השרון- ממליצה בחום! היה מדהים!) וסרט בסינמה סיטי VIP. את הערב קינחתי ביציאה לפאב השכונתי עם שותפה לדירה שלי. היום אני נפגשת עם עוד חברה הכי טובה שלי (ענתוש...), מחר בערב ארוחה במסעדה עם המשפחה וביום שבת אולי אחגוג עם איזה בחור שנמצא כרגע בחיי (פרטים בהמשך. אולי.) בקיצור- כמו שהבנתם- דאגתי לעצמי טוב טוב, שחס וחלילה לא אמצא את עצמי בדיכאון או בחוסר מעש ביום הולדת שלי (ובימים שלפני, אחרי, ואחרי אחרי). גיליתי שזו הדרך הטובה ביותר לחגוג יום הולדת. במיוחד לאור העובדה שכשאני ב-היי, אני תמיד נכנסת אחר כך לדאון. אז חשוב לשמור על ה-היי כמה שיותר זמן...

הבעיה היחידה היא שאני ממש אשמין מכל החגיגות האלה.
אבל, מכירים את המשפט "לא משמינים ביום הולדת"? אז אני וחברות שלי החלטנו שלא משמינים בשנה של יום ההולדת. ככה שאני מסודרת.

נ.ב. תמיד חשבתי שזה טיפשי שאנשים שאתה בקושי מכיר כותבים לך מזל טוב על הקיר של הפייסבוק. אני לוקחת את זה בחזרה. זה כיף!

18 בינואר 2010

הפסטה מכה שנית

איריס:
קשה מאוד להרשים אותי עם אוכל איטלקי, שהוא אחד הז'אנרים המועדפים עליי (בעצם על כולנו, לא?). זה אוכל פשוט, שאמור להיות זול וכבר טעמתי אותו בהרבה מאוד מסעדות ברחבי העולם וכמעט שלא נפלתי. בסה"כ אין איפה ליפול.

כל המסעדות האיטלקיות הרגילות דומות זו לזו. אלו הטובות שיש הבדלים ביניהן. יש אחת, קטנה קטנה באיסט וילג' בניו יורק שהפושטק ואני תמיד חוזרים אליה. אין בה משהו מיוחד, והשירות בה די גרוע, אבל הלזניה...הו הלזניה. ובקיצור, הרבה מסעדות עושות אוכל איטלקי, אבל רק בחלקן יש את הדבר הזה, הלא מוגדר הזה שמפריד בין אוכל איטלקי טוב לבין אוכל איטלקי טוב שגם אני יכולתי להכין בבית..

בפוסט הראשון שלנו בבלוג דיברנו על פיקולה פסטה עליה המליצה לנו ליעד (לא זוכרים? הנה).
הפושטק משום מה הסתייג ומצאנו עצמנו באותו ערב שוב טובלים בקרם החצילים של "חדר האוכל". חודשים חלפו מאז ולפתע הפושטק החליט כי הוא רוצה ללכת לפיקולה (אולי בגלל ביקורת מפתה שהוא קרא בעכבר...)

ובכן, ערב הדייט נייט המיוחל הגיע ושמנו פעמינו אל הפיקולה. זהו מקום קטן, עם עיצוב פשוט ולא מתיימר. מעט הורדנו את הגיל הממוצע. בשולחנות שלידינו, רוב האנשים היו מבוגרים מספיק בשביל להיות הסבים שלנו. אבל זה בסדר. אין לי בעיה עם דברים שגורמים לי להרגיש צעירה יותר...

המנה הראשונה, חצילים בפרמז'ן הייתה טעימה (מה רע בחצילים עם גבינה מותכת?) אך עם זאת, החזירה אותנו מעט לימים היפים של שנות השמונים בקפולסקי, כאשר כל דבר בתפריט תואר כ"מוקרם". ובכן, המנה הזאת הייתה מוקרמת. גם זה בסדר. קצת נוסטלגיה לא הרגה אף אחד.
לאחר מכן הזמנו פסטה ופיצה. הפיצה הייתה נחמדה, לא יותר. הפסטה הייתה טעימה, אבל טעימה כמו שגם אני יכולתי להכין אותה, מה שמחזיר אותנו להתחלה: לא היה פה את המשהו הלא מוגדר הזה, שעושה את ההבדל..

לאחר הארוחה, פסענו החוצה אל רחוב בן יהודה הרומנטי, שבעים ומרוצים. אולי נחזור פעם לפיקולה, כדי לחוות משהו שכבר לא קיים במסעדות התל אביביות של היום: פשטות וחסר יומרות. או אולי פשוט ניסע כבר לאיטליה?

ליעד:
או-הו כמה אפשר ליפול במסעדות איטלקיות איריס. כמה אפשר ליפול.
כי כל אחד יכול לזרוק פסטה לסיר מים רותחים. אבל לא כל אחד יודע מתי להוציא אותה החוצה.
המושג "אל דנטה" הגיע לראשונה לאוזניי כשמלצרתי במסעדת ג'ויה בהרצליה פיתוח, אבל רק כשאכלתי במסעדה אחת במילנו הבנתי על מה כל הרעש. כי אל דנטה זו אומנות.

אני מסכימה עם איריס שמסעדה איטלקית מוצלחת צריכה להיות עם המשהו אקסטרה הזה, הדבר הלא מוגדר שגורם לך להתאהב באיטלקים מחדש.
אני לא מסכימה עם איריס שבפיקולה פסטה אין את זה. כי היא מזכירה לי את המסעדה במילנו. בשירות, באווירה, ובאוכל הפשוט אבל ה"לעזאזל זה טעים". לא אזלזל ביכולותיה המופלאות של איריס במטבח- אך היא גילתה לי שהיא אוהבת שהפסטה קצת רכה (הא! בורה שכמותה!) ולכן אני לא נעלבת בשם הנהלת פיקולה פסטה בעקבות הביקורת מעל.

אחזור רגע למסעדה במילנו, ששמה "טרצה קרבונייה" אך בפי ובפה אימי היא נקראת פשוט ג'ובאני על שם בעל המקום. מפות השולחן מגוחכות, עיצוב המקום פשוט עד אימה, אך השירות איטלקי חמים (למרות הצלחות שנזרקות לעבר השולחן שלך), הלימונצ'לו זורם חופשי והאוכל... אין מילים שיכולות לתאר את האוכל שהפיל גזר דין מוות על שאר המסעדות האיטלקיות ברחבי העולם. אבל מעל הכל, הדבר העיקרי שיש במסעדה הזו, שאין במסעדות איטלקיות בארץ, הוא האיטלקים.

ברשותכם, אלך עכשיו לנגב את הריר שנוזל מפי. ולגו'באני שלום.



"פיקולה פסטה". הדעות חלוקות.


"טרצה קרבוניה". כמה שיותר מכוער- יותר טעים.

3 בנובמבר 2009

קצת זיעה לא הרגה אף אחד

ליעד:
לי ולאיריס יש ויכוח קל.
איריס אוהבת ספורט (טוב, היא לא מרשה לי להגיד שהיא אוהבת ספורט, והיא מבקשת להבהיר שהיא לא נוטלת ויטמינים ואוכלת דייסות לארוחת בוקר, היא בסך הכל מאמינה שספורט זה חשוב ובריא וכו' וכו').
אני, מנגד, שונאת ספורט. לא, שונאת זו מילה עדינה מידיי. אני מתעבת ספורט. אני סולדת ממנו. אני אפילו חברה בקבוצה בפייסבוק שטוענת שספורט זה בעצם השטן.

בעוד איריס רצה לה 4 עד 17 פעמים בשבוע בחדר כושר הקרוב לביתה, אני הספקתי להיכשל אין ספור פעמים:
נרשמתי ל"שייפ" וכשזה לא תפס עברתי ל"גרייט שייפ" (נשמע מבטיח, לא?). כשזה לא הצליח הוצאתי הון על מאמן כושר אישי. לאחר שכמעט ואיבדתי את כל חסכונותיי חזרתי לרבוץ על הספה. משום מה, הפתרון לא עזר למשקל שלי, מוזר. ניסיון נוסף לחזור לעניינים הוביל אותי לסטודיו לריקוד. אחרי חודש רקדתי את דרכי למטבח וחזרה. וכן- גם לי הייתה תקופה בה רצתי בפארק הירקון. ולבסוף, חזרתי שוב ל"שייפ". מי אמר שלא לומדים מטעויות.
בכל פעם שחשבתי שסוף סוף אצליח להתמיד, אפסיק להשתעמם, לא אכנס לדיכאון קליני- התקווה נקטעה באיבה, נעלי ההתעמלות נזרקו חזרה לתחתית הארון, בגדי הספורט הוסבו לפיג'מה.

אם נשים בצד את אותם אנשים שבאמת אוהבים ספורט (שישרפו), יש הרבה מאוד אנשים שפשוט מצליחים להתמיד.
הם משכנעים את עצמם שמתרגלים לזה.
הם מתבאסים על הכסף ומכריחים את עצמם ללכת גם אם זה יהרוג אותם.
הן הולכות בשביל למצוא חתן.
הם הולכים כי הזרועות שלהם לעולם לא יהיו רחבות מספיק.
ויש אותי, שהולכת רק כדי להבין שאני פשוט לא מסוגלת ללכת. המחשבה שאני צריכה להגיע לחדר כושר ממש מצליחה להרוס לי את היום.
אמרו לי לא לעשות מזה כזה עניין, סה"כ שעה מהיום שלי, זה לא כזה ביג דיל, פשוט להכניס את זה לסדר יום, זה רק ספורט (תתביישי לך, דפנה דקל!). אבל זה לא עוזר. אני פשוט לא מסוגלת.

על קיר המשרד, ליד המחשב שלי, תלויה כתבה ובה "עצות אמיתיות מנשים אמיתיות שמצליחות להתמיד באימוני כושר". מידי פעם אני מציצה בה תוך לעיסת בצק כלשהו.
אולי יום אחד גם אני אצליח. אבל עד אז, בכל פעם שאיריס תתיישב לידי בבוקר ותספר איך היה לה בחדר כושר, אני אחייך אליה ואחשוב לעצמי בסתר ליבי: "זונה".

איריס:
for the love of sport!
טוב, שוב אני נאלצת לצאת להגנתי ולהגנת המנהגים הנלוזים שלי...
ובכן, אני אוהבת ספורט. אין דרך אחרת לומר את זה. (הכוונה בספורט היא פעילות גופנית ולא צפייה בכדורגל רחמנא ליצנן!)
אבל המילה "אהבה" היא שימוש במילה חזקה מידיי.
לכן כשליעד שאלה אותי אם היא יכולה לכתוב שאני אוהבת ספורט, צצו בעיני רוחי דימויים אליהם אני מקשרת אסוציאטיבית אהבת ספורט, ואני בהחלט לא מתחברת אליהם.
למשל: נטילת תוספי תזונה מנפחים למיניהם, רכישת נעליים מיוחדות לספיניניג, בגדי ספורט צמודים, קטנים וזוהרים, נטילת חלבונים (אומרים שזה חשוב), ערבי פסטה המוניים לפני מרוצים (הפחמימה אינה ידידה!) והכי חשוב: נעילת נעלי ספורט בכל מקום שהוא אינו חדר הכושר ו\ או מסלול הריצה! כל אלו אינם קשורים אליי בכלל!

ואני מודה- הרבה זמן אהבתי ספורט בארון. לא רציתי לצאת עם זה החוצה.. אני? המעשנת בשרשרת? התל אביבית יושבת הבארים? אני אזנח את תדמית הסמוקרית שטיפחתי בגאווה רבה מאז גיל 15, אני, שזייפה חמישה מחזורים בחודש כדי להימנע מריצת אלפיים בתיכון? אני אהיה אחת מאלו, מהספורטיביים האלו, החטובים, האנרגטיים, מוצפי האנדורפינים האלו שליעד רוצה להרוג? אני נפש בריאה בגוף בריא? אין סיכוי!!!!
אבל אז, משהו השתנה. החלטתי להפסיק לעשן (כי אין ברירה, מתישהו חייבים) וכשהג'ינס התחיל ללחוץ קצת הבנתי שאין ברירה.. אם אני רוצה להמשיך לאכול, אני צריכה להתחיל לזוז! ואז התחלתי להתאמן בסתר.. ולאט לאט לא יכולתי להמשיך עם זה יותר ויצאתי מן הארון בגאווה כמי שאני כיום: מישהי שאוהבת ספורט, אבל לא לעשות ספורט, אלא את מה שספורט עושה...

וזהו. אני ממשיכה מכוח האינרציה. כי אם יש יתרון לזה שאני סמוקרית (לשעבר) זה שאני יודעת איך להתמכר לדברים. והפעם זה ריצה.

זונה- זונה. אבל באותה מידת ג'ינס...
Related Posts with Thumbnails