• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות דיכאון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דיכאון. הצג את כל הרשומות
1 ביוני 2010

Iris fridman is now married

איריס:
יש אנשים ששואלים אותי אם אני מרגישה שונה, עכשיו כשאני אישה נשואה. התשובה היא: כנראה שלא. אחרי הכול, הפושטק ואני כבר ביחד חמש שנים! אז מה כבר יכול להיות שונה?

בסה"כ אספנו איזה מאה איש ועשינו מסיבה יפה, והפושטק שבר את הכוס. זה הכול.
מה שכן, זה אולי גורם לי להרגיש טיפה זקנה? אתם חייבים להבין, שלמרות שליעד מציגה את עצמה כה-עוללה שבין שתינו, אני גדלתי כ-הקטנה מתוך שלוש ותמיד התייחסו אליי ככה. בתמורה, תמיד הרגשתי ככה. ועכשיו אני, איריס הקטנה? מכפר-סבא? אישה נשואה?
(למי שצעיר כמו ליעד, זה ציטוט מדיזינגוף 99, אבל שם זה הולך: "אני? אוסנת הקטנה מכפר-סבא? עם עוד בחור ועוד בחורה?" לא דומה בכלל, אבל הייתי חייבת משום מה).

אז זאת בדיוק הנקודה. אני לא מרגישה שונה. אני אף פעם לא מרגישה שונה. יש לי דודה ששואלת אותי בכל יומולדת, איך זה להיות בת.. מה שאני באותה שנה. ואני אף פעם לא מרגישה שונה.
אבל אנשים משתנים. יש חברויות שנגמרות בגלל זה. אנשים מתבגרים, מתחתנים, מולידים ילדים ופשוט נהיים אחרים ואז יש להם גם חברים אחרים.
ואולי בעצם גם אני משתנה? עובדה, גם אני התרחקתי מכמה חברים מכל מיני סיבות, אבל אף פעם לא בגלל סכסוך. פשוט התרחקות טבעית כזאת של אנשים שהשתנו.
גם האנשים שנשארו בחיי השתנו, כולם התפתחו לכיוונים מסוימים. אבל ההבדל ביניהם לבין האנשים שהתרחקו הוא כזה: אלו אנשים שתמיד עמוק בפנים אני יכולה למצוא בהם את הילדים שהם היו פעם. ואת הסיבה שהתחברנו מלכתחילה. האנשים שבחיי, אולי התבגרו ומצאו עבודה של גדולים, אולי התחתנו וכבר הספיקו לעשות כמה ילדים, אולי אוהבים דברים אחרים ממה שאני אוהבת, אבל עמוק בפנים כולנו עדיין הילדות עם הדוק מרטינס הירוקות שאוהבות את פרל ג'ם.

רוב האנשים האלו היו בחתונה שלי ושל הפושטק השבוע. הם אלו שגרמו לחתונה הזאת לעלות על כל הציפיות. כמה שעות לפניי חשבתי לעצמי: מה אני צריכה את כל הבלגאן הזה? אבל במהלך, פשוט נהניתי להיות מוקפת בכל האנשים שנמצאים בחיים שלי והמשפחה המקסימה שלי, שבשבילם אני תמיד אהיה הקטנה.
כנראה שבסופו של דבר צריך להשלים עם זה שהכול משתנה. אבל חייבים לשמור גם על כמה חלקים שנשארים תמיד אותו דבר. ולראייה- שבוע הבא אני בפיקסיס. לידיעת דפי ורתם, כבר הורדתי את הדוק מרטינס מהבוידעם! נפגש שם.

נ.ב. ליעד, חסר לך שגם את הפיקסיס את לא מכירה. אבל אוהבת אותך מאוד בכל זאת! 


6 באפריל 2010

the breakup

ליעד:
"עדיף לאהוב ולהיפגע מאשר לא לאהוב לעולם" ו-"כל סוף הוא התחלה חדשה" הם נדושים כמעט כמו חיקוי של לואי ויטון, אך עם זאת הם כל כך נכונים.

כן, אני והדוד סם נפרדנו. סיימנו את הקשר אחרי חודשיים אינטנסיביים, הזויים ומלאי חוויות שאותן אחסוך מפאת החוק, או אשפוז כפוי בבית משוגעים (שלי או של הדוד סם).

אני חונכתי ביד קשה בנוגע לאהבה: זו בסה"כ אהבה.
אנשים נוטים לעשות ממנה קצת יותר ממה שהיא. אין ספק שכשאהבה מגיעה לסופה זה כואב. ומדכא. אבל עד גבול מסוים. אם אנשים מרשים לעצמם להתפרק, לסבול, לסחוב את הכאב במשך שבועות ארוכים או אפילו חודשים- זה לא בסדר. אני לא אומרת שלא צריך קצת להתאבל ולהתבאס ולבכות- להפך, יש בזה משהו בריא, אבל ככל שיעשו מזה ביג דיל זה יהפוך לפאקינג ביג דיל. הרי זמן מרפא הכל. בנוסף, הרשו לי להוסיף את "יש הרבה דגים בים" לרשימת המשפטים הנדושים אך נכונים שלנו. פרידות זה קשה, אין ספק- אך בגבול הטעם הטוב. אז בוכים, ומרחמים על עצמנו, אוכלים קצת יותר, או שותים קצת יותר, או מתבודדים קצת יותר או עובדים קצת יותר (אני למשל מוצאת את עצמי שותה אלכוהול בכל הזדמנות אפשרית לאחרונה). כל אחד מתמודד בדרכו שלו אבל העיקר זה ההתמודדות. כי באמת שזה לא סוף העולם. הרי כולנו חווינו פרידה, ואני מניחה שכמעט כולם גם יותר מפעם אחת, אז גם את זה נעבור (וכשאני אומרת 'נעבור' ברבים אני מתייחסת אלי ואל הבגדים החדשים שקניתי אתמול).

אפרופו רכישת בגדים לא רצויה, כשמערכת יחסים נגמרת אתה מוצא את עצמך עם המון זמן פנוי בידיים.
פתאום יש לי זמן להשלים את כל התוכניות שהקלטתי ביס מקס, אני חוזרת לקרוא ספרים, רוצה לצאת לבלות יותר עם חברות, אפילו סבא וסבתא שלי לא רגילים לראות אותי כל כך הרבה.

וזה כיף שבזמנים כאלה יש חברות אהובות לבלות איתן ולדעת שיש מי שיישאר בחיי לנצח (איריס, יאנה, ענת, שרה- אני אוהבת אתכן). הי! אתה שם שמגלגל את העיניים! גם לי מותר להיות קצת מושי מושי פעם בעשור בערך. אני וחבר שלי בדיוק נפרדנו, אוקי? קצת רגישות.

סליחה, נמשיך: זה גם כיף שיש משפחה מדהימה שתומכת בי בכל מקרה ולא חשוב כמה הדוד סם עשה בעיות. עכשיו שהפרידה עוד טרייה אני לא יכולה שלא לחשוב על כל הדברים הללו, שהם נחמה ענקית. הם מכניסים אותי לפרופורציות.

וכמובן שיש את איריס שצועקת עלי שאני צעירה ולמה לעזאזל אני כל כך רוצה להיות במערכת יחסים. טוב, הבחורה מתחתנת בקרוב ולכן רוצה לחיות את חייה דרכי :-)

אבל זה כבר נושא אחר לשיחה- לרצות את מה שאין לך. כל החברות הרווקות שלי מבינות את הרצון למצוא בחור והחברות שנמצאות במערכות יחסים ארוכות מזילות ריר על כל הדייטים הראשוניים שאני יוצאת אליהם.

בסופו של דבר, אני מניחה שהפואנטה שלי היא: חזרתי להיות פנויה. יש לכם מישהו להכיר לי??

איריס:
נתחיל מזה שהסיבה שאני צועקת על ליעד היא לא מפני שאני רוצה לחיות את חיי דרכה. חוויתי את חוויות הרווקות הנפלאות וזה הספיק לי. תודה רבה. הסיבה שאני צועקת עליך, היא שמשום מה את חושבת שהזמן הולך ואוזל ואת רוצה את זה כבר כאן ועכשיו, בזמן שיש לך את כל החיים לזה, אז למה לא לנסות ליהנות ממה שקורה עכשיו?

ולאחר ההבהרה הזאת, עוד גילוי נאות. מההתחלה היה לנו מעט קשה להאמין שהדוד סם זה משהו לטווח רחוק, בואי נהיה מציאותיות... זאת הייתה פנטזיה נהדרת. ואולי זאת בדיוק הסיבה שהפרידה הזאת היא כואבת, אבל מרגישה גם נכונה. כמו הרבה פרידות כמוה, היא קשה, אבל עמוק בפנים את יודעת שרק תצאי ממנה חזקה יותר ומה שנועד לקרות יקרה ומה שלא, לא. ויש לי כמובן עוד הרבה קלישאות להוסיף בנושא וזה ממש ממש קשה לכתוב על הנושא הזה בלי קלישאות... וקצת נמאס לי מקלישאות, למרות שלפעמים הן נכונות.

עברתי כמה פרידות בעצמי, חלק היו קלות יותר מאחרות וחלקן.. ובכן, היו כאלה שחשבתי שאני אף פעם לא אשכח. וצדקתי. לא שכחתי אותן. גם לא שכחתי מה הן גרמו לי להרגיש, אבל, מה שכן, עכשיו זה נראה לי כל כך רחוק ואפילו קצת מצחיק שהרגשתי ככה. כאילו זה סוף העולם.

מה שקשה בפרידה זה עניין ההרגל. רגע אחד יש לך חבר הכי טוב, ורגע אחרי זה, הוא לא שם יותר.
זה מוזר. זה קצת כמו אבל על מוות כי זה פתאום להתמודד עם מישהו שהיה חלק עצום בחיים שלך ועכשיו הוא לא. ואז יום אחד מגיע ואת מגלה שהתגברת על זה. גם זה קצת עצוב, כי את חושבת לעצמך, איך יכול להיות שמישהו שכל כך אהבתי, כל כך לא מעניין אותי עכשיו? ומה זה אומר? שזה בכלל לא היה קיים? שזה לא היה אמיתי? אבל בשלב הזה זה כבר לא כל כך משנה, כי זה השלב שאת מגלה שהפרידה הזאת הייתה אחד מהדברים שהביאו אותך לאיפה שאת היום, וזה בסדר.

יש אנשים שבאים והולכים מהחיים שלנו מהר מידיי. אבל זה שהם היו שם, אפילו לקצת, שינה אותנו טיפה והפך אותנו למה שאנחנו היום. והיום אנחנו תמיד יותר חכמים מאתמול, לא?

בקיצור, אני לא אומרת שצריך לשכוח. פשוט קחי מה שאת צריכה מזה, ויאללה: next!

והכי חשוב, תמשיכי ליהנות!

נ.ב. מתנצלת על השימוש העודף בקלישאות...


11 בפברואר 2010

פוסט יום הולדת!!!

איריס:
יום ההולדת הבא שלי יהיה רק בעוד חצי שנה, והאמת? אני לא מחכה לו בקוצר רוח.
אני לא מאלה ששונאים את יום ההולדת שלהם או נכנסים לדיכאון בגללו, אני פשוט מעדיפה את היום שאחרי יום ההולדת או אולי יותר- את היום שלפני יום ההולדת.

תמיד ביום ההולדת שלי, אני מרגישה לחץ כזה מכיוון עצמי, להיות שמחה. וכשיש לחץ כזה, זה בדרך כלל לא עובד. זה גם יום מצוין לבדוק מי הם החברים שלך וקצת להיות עצובים בגלל זה: מי התקשר כל שנה אבל השנה הפסיק, מי שכח, מי לא שכח. יש את הטלפונים שברור שיהיו, ויש את אלו שלא כל כך, ואיכשהו אני משכנעת את עצמי שזה משנה משהו אם זכרו או לא זכרו.
ולא שיש למישהו כוח לנהל את השיחות האלו. לפעמים זה יותר מידיי אנשים ביום אחד, ואז אין זמן להיות שמח- אני כל הזמן בטלפון! (וזה עוד במקרה הטוב).

כמובן שיש לפעמים את המצב בו מתקשר הבן אדם האחרון שחשבת עליו בחמש שנים האחרונות. אתם יודעים, מישהו או מישהי שהיו קרובים אליך פעם לחמש דקות לפני הרבה זמן. זה יכול להיות מישהו מהצבא או מישהי שמלצרת איתה פעם באירוע ברמת אביב ונהייתם BFF ליומיים. המישהו הזה ראה בפייסבוק שיש לך יומולדת והחליט, אולי בצדק, שזאת תהיה מחווה נחמדה להרים טלפון. זה מסתכם בחמש דקות של סמול טוק מאולץ ומשעמם שכולל: "נו, אז מה את עושה בימינו?.." ומסתיים ב: "לא.. חייבים להיפגש! ברור!" כשידוע לשני הצדדים שזה לא יקרה בחיים. לא נורא, בשנה הבאה לא תגיע השיחה הזאת.
יש כמובן גם את שיחת הטלפון מהאקס שלא נשאר ידיד. זאת תמיד שיחה מעט מעיקה, תלוי כמובן גם כמה זמן עבר. אני בעד לבטל אותה: זה מביך, זה מעיק וזה בעיקר לא מעניין. (אם זה היה מעניין עוד הייתם ביחד, לא?)

בימי ההולדת שלי אני תמיד משתדלת לעשות משהו נחמד (אבל לא יוצא דופן) עם האנשים שהכי קרובים אליי. רצה הגורל ויום ההולדת שלי הוא בקיץ, ככה שאף פעם לא חגגו לי יומולדת בבית הספר. יום ההולדת האחרון שלי היה ביום שישי, ככה שגם במשרד לא קרה שום דבר יוצא דופן. אולי בגלל זה אני תמיד מרגישה קצת עצובה ביום ההולדת שלי. זה לא בגלל הגיל, כבר גיליתי שאין מה לעשות בקשר לזה.

ביום שלישי חגגנו יום הולדת לליעד יקירתי שהגיעה לגיל המופלג 25! היה מאוד כיף, אכלנו ושתינו בין טלפונים שהתקבלו לבין טלפונים שטרם התקבלו (כולל אחד מהאקס שאפשר לסמן עליו וי. ליעד דווקא שמחה לשמוע ממנו...היא לא כמוני בקטע הזה).
וזאת הזדמנות טובה לאחל לה יום הולדת שמח עם הרבה טלפונים כיפיים וברכות לא ארוכות מידיי (כמו פוסט הזה). עכשיו אפשר להתחיל להתכונן ליום ההולדת שלי עוד חצי שנה. השנה הוא יחול בשבת... אז מה.

ליעד:
זה נכון. היה לי השבוע יום הולדת. 10/02/10 (איזה תאריך!).

תמיד אנשים אומרים שהם לא אוהבים את יום ההולדת שלהם. שזה מדכא אותם.
אני דווקא אוהבת. אני, בניגוד לאיריס, עושה מזה חגיגה.
אולי בגלל הפחד שלא איהנה, או שזה יהיה סתם עוד יום- אני משתדלת להפוך את יום ההולדת ליום הכי כיף שאפשר. יותר נכון להפוך את שבוע היום הולדת לשבוע הכי כיף שאפשר...

ליאנה, חברה הכי טובה שלי, יש יום הולדת באותו יום כמו שלי. צרוף מקרים שכזה. אז אנחנו תמיד חוגגות ביחד. השנה הצטרפה אלינו גם שרה, חברה הכי טובה נוספת שלי שגם היא חוגגת יום הולדת באותו היום. שתיהן זונות שהן גנבו לי את התאריך המיוחד שלי אבל אתם יודעים מה- זה די מגניב!

אז בשלישי חגגתי עם איריס המתוקה ועם מאיה- חברה נוספת מהעבודה. ברביעי לקחתי חופש ונסענו אני ושתי שותפות יום ההולדת ליום כיף שכלל ארוחת בוקר, ספא ("וילה בל" בהוד השרון- ממליצה בחום! היה מדהים!) וסרט בסינמה סיטי VIP. את הערב קינחתי ביציאה לפאב השכונתי עם שותפה לדירה שלי. היום אני נפגשת עם עוד חברה הכי טובה שלי (ענתוש...), מחר בערב ארוחה במסעדה עם המשפחה וביום שבת אולי אחגוג עם איזה בחור שנמצא כרגע בחיי (פרטים בהמשך. אולי.) בקיצור- כמו שהבנתם- דאגתי לעצמי טוב טוב, שחס וחלילה לא אמצא את עצמי בדיכאון או בחוסר מעש ביום הולדת שלי (ובימים שלפני, אחרי, ואחרי אחרי). גיליתי שזו הדרך הטובה ביותר לחגוג יום הולדת. במיוחד לאור העובדה שכשאני ב-היי, אני תמיד נכנסת אחר כך לדאון. אז חשוב לשמור על ה-היי כמה שיותר זמן...

הבעיה היחידה היא שאני ממש אשמין מכל החגיגות האלה.
אבל, מכירים את המשפט "לא משמינים ביום הולדת"? אז אני וחברות שלי החלטנו שלא משמינים בשנה של יום ההולדת. ככה שאני מסודרת.

נ.ב. תמיד חשבתי שזה טיפשי שאנשים שאתה בקושי מכיר כותבים לך מזל טוב על הקיר של הפייסבוק. אני לוקחת את זה בחזרה. זה כיף!

7 בדצמבר 2009

עכשיו מעונן

ליעד:
כל החברות שלי, me included, בדיכאון.
חכו- אל תוציאו עדיין את הפרוזאק מהתיק. כשאני אומרת דיכאון, אני מתכוונת רק לבאסה כללית, נפנוף ידיים לכל עבר, פליטת אנחה כל כמה דקות ורצון לבכות על חזה גברי ושעיר (מעט. שעיר מעט). אך עדיין, אל לזלזל בדיכאון מסוג זה. הוא נפוץ ביותר וכשמו כן הוא- מדכא עד מאוד.

עכשיו תשאלו, אני יודעת שאתם רוצים: אשמת מי כל זה?
נכון! החורף.
"אני לא מפסיקה לנשנש כל הזמן. זה בטח בגלל החורף" מצהירה נ' בזמן שהיא מורידה את הז'קט ונשארת בגופיה בלבד.
"אני כל הזמן בוכה. הכל אשמת החורף" ד' מתמרמרת ופותחת את המאוורר.
"אני צריכה גבר שיחבק אותי. אני שונאת להיות לבד בחורף" אומרת אות אחרת בא"ב בזמן שאנחנו מתפנקות בשמש בבית קפה בדיזינגוף.

גם אותי הכניע החורף הארור, המקפיא, האפור הזה של ישראל, ובזמן שאני מסתובבת וממלמלת לעצמי "רע לי", אני לא יכולה שלא לחשוב: מה זה החורף של שוודיה לעומת שלנו??! לא פלא שהכל שם כל כך ורוד (ובלונדיני). שיקפצו לכאן בינואר, נראה איך הם ישרדו את הכפור.

אז מאיפה הדיכאון הזה מגיע בעצם? מה, כולנו במחזור המוני? אולי פשוט השעון הביולוגי מאותת לנו שהגיע דצמבר ואנחנו חייבות להתבאס עכשיו או שנאבד את המומנטום.
כך אנחנו מתחילות לחשוב על החיים ומבינות שאולי הגיע הזמן לעזוב את החבר-למצוא חבר-להתחיל לעשות ספורט-להתחיל דיאטה-להפסיק לשמור על כל מה שאני אוכלת-להפסיק לצאת עם לוזרים- לעזוב את העבודה-להעריך יותר את העבודה- לצאת יותר-לצאת פחות-לקרוא יותר-לבכות פחות-לאהוב את החיים-לבקר יותר את סבתא-אתם מוזמנים להציע רעיונות משלכם.
המחשבה שמגיע החורף כנראה גורמת לנו למחשבות האלה והמחשבות האלה כנראה גורמות לנו להיכנס לדיכאון. זהו, פיצחתי את התעלומה. עכשיו רק אגלה איך פותרים את כל זה ופרס נובל בדרך אלי.

אתם יודעים, זה מצחיק שאני כותבת על הנושא הזה היום, כי דווקא היום יש חורף די מכובד בחוץ, ככה שסוף סוף באמת יש לנו סיבה מוצדקת להאשים אותו ולבכות על מר גורלנו. אבל דווקא בגשם, בדרך לעבודה מתחת למטריה, הדברים לא נראים כל כך גרועים. ואולי החיים יפים אחרי הכל.

אבל מה אני ממהרת להספיד את הדיכאון. אנחנו רק בדצמבר. חכו חכו מה יקרה בפברואר, אז הטמפרטורות ירדו ל-15 מעלות! בררר.... כמעט כמו ברוסיה.

איריס:
נכון, בתור אחת מהחברות האלו שליעד דיברה עליהן, אני מודה שגם אני משייטת בימים האחרונים בצד המדוכדך של מצב הרוח שלי.
ואכן, אי אפשר להאשים את החורף, כי הוא לא ממש אמיתי..אז מה הסיבה בעצם?

התיאוריה שלי היא, שמצב הרוח, לפחות שלי, אינו קשור למזג אויר סגרירי.
להיפך! אני אוהבת את זה! רק תנו לי קצת אפרוריות לונדונית, ואני כבר מרגישה יותר טוב.
היעדר החורף הוא זה שמדכא אותי. אולי בגלל שזה קשה לתרץ את הדיכאון כשבחוץ הציפורים מצייצות והשמש זורחת.
זה כמו בשיר הזה: "כבר הסתיו עכשיו, את לא צריכה סיבה להיות עצובה..."

מזג אויר סגרירי מצדיק את הקיום של המועקה האנושית הזאת שאנחנו סוחבים איתנו, והופך את הדיכאון למשהו נסבל, רומנטי, ומלנכולי בצורה נעימה כמעט.. אבל כשהשמש זורחת, אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים לזרוח גם כן, וכשאנחנו לא, אנחנו חושבים שמשהו לא בסדר איתנו.. וכשיורד גשם בחוץ, זה בסדר לבהות בטיפות המתגלגלות להן על הזגוגית (התראת קלישאה!) ולחשוב מחשבות נוגות... זה כאילו היקום התאים את עצמו לרגשות שלי.

אז אולי אנחנו צריכים להתאים את האקלים שאנחנו חיים בו למצב הרוח שלנו.
למשל, אם אני אדם דיכאוני, אני אעבור לגור באקלים אפרורי, כדי להצדיק את הדכדוך שלי, לא?
כן, זה נשמע הפוך ממה שאמורים לעשות, אבל אולי זאת השיטה? אז ליעד, תסלחי לי, אבל נראה לי שאני פיצחתי את זה. ואני אשמח לנסוע לקבל את הנובל בסטוקהולם, שמעתי שיש שם מזג אוויר נפלא בשבילי...


ולסיום, שיר חורפי לכבוד הפוסט חורפי:

Related Posts with Thumbnails