• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות זכרונות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות זכרונות. הצג את כל הרשומות
17 במאי 2010

my friend went to london and all i got was this lousy post

איריס:
כבר דיברנו על חו"ל, זוכרים?  יש מישהו שלא אוהב חו"ל? ההכנות, ההתרגשות, הדלתות שמנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן ותחושת האינטרקונטנינטל שמדגדגת כאן וכאן וכאן... והריח של המטוס, והאוכל הקטנטן והסרט הגרוע בטיסה, (שאח"כ כשיש אותו בטלוויזיה, אומרים לכולם: אה... את זה ראיתי בטיסה..) ואז כמובן יש גם את חו"ל עצמו.
גם לא רע, נכון?

אני עצמי, כמו שסיפרתי, הייתי דיילת, והחוויה הזאת קצת לקחה לי משהו מחוויית החו"ל המרגשת. שדות תעופה זה בשבילי עבודה, ריח של מטוס זה תמיד ריח של שעה מוקדמת מידיי בבוקר, ואוכל של מטוס? אחרי שראיתי איך עושים אותו? תשכחו מזה!

ואז יש כמובן את חו"ל... לקראת חתונתי המשמשת ובאה, חברתי היקרה עינת הציעה שנבצע גיחת רווקות אחרונה לבירת הממלכה המאוחדת, הלוא היא לונדון כמובן. כבר מזמן הפנמתי שהיא לא מחכה לי, אך אני מעולם לא הפסקתי לחכות לה (כלומר לחכות שהיא תפסיק להיות יקרה כל כך לעזאזל!) ולאחר הרהורים רבים, שמנו פעמינו לנתב"ג באישון לילה ו"קפצנו" לוויקנד ארוך בממלכה. (תמיד רציתי להגיד את זה. ולא במסגרת הדיילות).
אנחנו מאוד אוהבות את לונדון. פעם אחרונה שהיינו שם ביחד זה היה בגיל 17 עם חברתנו דפי, והפעם ביקרנו את חברתנו שלי שלומדת שם וחיה את העיר כמו שצריך.

פאוזה- יש לי משהו לספר לגביי עצמי בחופשה בחו"ל. וזה הדבר: תמיד קורה לי משהו. תמיד כשאני בחופשה, קורה משהו מוזר. אני בריאה כמו שור כל השנה, אבל בניו יורק, אני חוטפת שפעת. מעולם לא הייתה לי דלקת בעין, אבל בקלאב בטורקיה, נראיתי כמו איש הפיל. יש לי קיבה מברזל, אבל בתאילנד, חטפתי קלקול קיבה אלים. מאוד אלים. בקיצור, תמיד כשאני בחופשה, וכיף לי, אני פשוט מחכה שהנעל השנייה תיפול. (שככה בעיקרון אני חיה את כל חיי ,אבל זה כבר לפוסט אחר...) הפעם זו לא הייתה מחלה. זה היה: היום האחרון...: זה התחיל מזה שלא חישבנו נכון כמה זמן נשאר לנו ונלחצנו באריזה, זה המשיך בזה שלא עשינו צ'ק אאוט בזמן במלון, כי פשוט לא חשבנו על זה. אחר כך טעינו ברכבת בדרך לשדה, וברכבת עצמה שני טרוריסטים בפוטנציה קלטו שאנחנו ישראליות והחלו לאסוף עלינו מל"מ.. לא תחושה נעימה לפני טיסה.

אחר כך הגענו לשדה, אבל לטרמינל הלא נכון, (וזה הית'רו, זה לא נתב"ג. זה שדה בגודל של כפר-סבא) הגענו מתנשפות לדלפק, אחרי בידוק ביטחוני מתיש, ורצנו לגייט שהיה במרחק של 20 דקות ריצה קלה. כשהגענו לגייט עינת קנתה דיאט קולה שהשפריצה לכל הכיוונים, וגם קראו לנו ברמקול לרדת לאזור בטן המטוס ולזהות את המזוודות החשודות שלנו... בקיצור, כיף גדול. ובגלל שאני מאמינה שצרות באות בצרורות, התיישבתי במטוס וחשבתי לעצמי, מה עכשיו? ענן אפר וולקני?

למזלנו, המטוס המריא בזמן וכעבור 4 שעות שינה קצרות היינו בבית. טוב לחזור הביתה.
אולי בגלל זה תמיד קורים לי דברים מוזרים בחו"ל? כדי שאני אזכור שהכי טוב בבית? אולי..
ואיך היה חוץ מזה? מעולה! אין כמו לונדון. (למרות שאני עדיין מחכה שהיא תהיה זולה)

ליעד:
הפעם האחרונה (והראשונה) שהייתי בלונדון הייתה כשהייתי בת 12. טיול בת מצווה.

הזיכרונות שלי מלונדון הם: יונים, שלד ב-london dungeon שהצליח להפחיד את אבא שלי, המחזמר קטס, המחזמר סטאר לייט אקספרס, הדיסק סטאר לייט אקספרס, קראש מטורף על השחקן הראשי ששיחק בסטאר לייט אקספרס, אמא שלי מצטלמת עם בובת השעווה של ז'אן פול גוטייה ואני תוהה בקול רם מי זה, רכישת חולצה עם דגל אנגליה, גילוי להקת רפובליקה, מסעדת פיצה אכול כפי יכולתך.

לעזאזל, אני צריכה זיכרונות חדשים מלונדון.




ושוב איריס:




1 בפברואר 2010

she works hard for the money

ליעד:
אבא שלי ואחי טסו אתמול לחופשת סקי (וסנובורד) בקלאב מד.
כמובן שמיד עלו בי זיכרונות מהתקופה אחרי הצבא, בה עבדתי חמישה חודשים כברמנית בקלאב מד סקי בצרפת.

העובדים של קלאב מד נקראים G.O כלומר Gentile Organisateur (בצרפתית), 'מארגן נחמד' בתרגום חורק שיניים לעברית.
ואני לא נחמדה.
כלומר, אני נחמדה, אבל לא לכולם. ולכן, בוא נודה בזה כבר עכשיו, הייתי G.O די גרועה. שותפתי לחדר, יוונייה מקסימה בשם דימיטרה, הסבירה לי שבקלאב מד אתה צריך לחייך אפילו למכונת הקפה.
מתוקף תפקידנו, היינו צריכים לרקוד עם האורחים ריקודי שורות, לשבת איתם בארוחות, לצחקק איתם בשעת הקפה, לשאול לשלומם במעלית, ללוות אותם לקומה שלהם אם הם הלכו לאיבוד ולפזז איתם על רחבת הריקודים בדיסקוטק.
היה לי כל כך קשה להישאר מתוקה, חביבה, דברנית וחייכנית כל הזמן ולשבור את השיניים בניסיונות לדבר איתם צרפתית, עד שבשלב מסוים מצאתי את עצמי מרכיבה צלחת מלאה כל טוב בחדר האוכל המפואר, מתגנבת דרך המדרגות האחוריות לעבר החדר שלי ואוכלת שם בודדה וגלמודה- העיקר לא לשבת עם האורחים. ממש G.O למופת.

זה לא שהתקופה בקלאב מד לא הייתה מדהימה; נהניתי מאוד, עבדתי קשה, אכלתי המון, רקדתי המון, חוויתי המון ושתיתי פשוט... המון. אבל כמובן שגם בכיתי המון. הייתי רחוקה מהבית, בלי חברים אמיתיים, בלי אף אחד שמבין את השפה שלי ויותר מזה- היחידה שלא מבינה את השפה שלהם. הייתי צריכה לאסוף את כל הכוחות האפשריים כדי להיות קומוניקטיבית ועליזה 24 שעות ביממה, לפתח סמול טוק שאני כל כך, כל כך שונאת ולהכין המון מוחיטו, או כמו שהרוסים אהבו לקרוא לזה: מוסקיטו.

אתם בטח חושבים שאני חוצפנית שאני ככה מתלוננת בזמן שחייתי לי באלפים הצרפתים. ואתם יודעים מה? אתם צודקים. כי היום אני מסתכלת אחורה בגעגועים ונוזפת בעצמי איך התלוננתי כל כך הרבה. הייתי צריכה לשתוק, למתוח חיוך וליהנות מזה. ביג דיל, אז עובדים קשה, אז לא מבינים את השפה, אז צריכים להיות צבועים ולרקוד בשורה כמו חבורת קופיפים. אז מה! זה כיף! זו חוויה של פעם בחיים.
במשך כל התקופה ששהיתי בצרפת היה חודש אחד בו שרה, בחורה ישראלית, הגיע לעבוד בקלאב ואני זכיתי לחודש מלא בשיחות בעברית ובחברה (מדהימה :-) ) לכל החיים.
באחת היציאות שלנו לא מזמן התחלנו לפתע לעלות זיכרונות. פתאום מצאנו את עצמנו מתכננות איך אנחנו חוזרות לעבוד בקלאב, כי הפעם נהנה יותר, נשתה יותר, נתפרפר יותר, יהיה כיף יותר!
אבל כולנו גיבורים גדולים לאחר מעשה. מה שהיה כך היה, ובאמת הוצאתי מהתקופה הזו את המיטב, וזכיתי לחוויות שלעולם לא אשכח.

אין לי צורך לחזור לשם שוב.
נו, על מי אני עובדת. יאללה שרה, תארזי מזוודה!

נ.ב – הדבר שאני הכי זוכרת הוא שהיינו, העובדים, יוצאים בלילה לפאב מחוץ לקלאב, לבושים היטב, צועדים בחושך, לאור הכוכבים, בשקט קסום ומרגיע, בין עצים גבוהים על מסלולים לבנים שמשמשים במהלך היום לגלישה. מדהים. הבעיה היחידה הייתה שהיינו צריכים לחזור את כל הדרך חזרה, לפנות בוקר, שיכורים.

איריס:
יש את העבודות האלו, שמדליקות משהו אצל אנשים שאתה מספר להם שאתה עוסק בהן. נדלק אצלם ניצוץ כזה של סקרנות וגם קצת של קינאה. אלו בדרך כלל עבודות שקשורות איכשהו לחו"ל. ליעד ואני דיברנו הרבה על העבודות האלו, שעשינו אותן, נהנינו וסבלנו, ועכשיו, אנחנו קצת מקנאות בנו על שהיינו שם- אבל לא ממש מוכנות לחזור בחזרה.

אני הייתי דיילת אוויר באל-על במשך שלוש וחצי שנים, כפי שכבר ציינתי בעבר בפוסט על למה אני לא רואה האח הגדול.
לפני שהייתי דיילת, הייתי חולת חו"ל. אהבתי הכול- את הבידוק הביטחוני, את המזוודה, את המטוס, ואת האוכל במטוס. ומה מתאים יותר לחולת חו"ל מלהיות דיילת אוויר?

תמיד הסתכלתי על הדיילות בקנאה והערצה, בניסיון לדמיין את החיים המסתוריים שלהן..
וכך, בלב מלא בחלומות על טרמינלים אקזוטיים הצטרפתי לשורות הדיילות וגיליתי מה עושות הדיילות בלילות: הן קמות לפיק אפ בשתיים לפנות בוקר לקוויקי פאריז שבו הן לא יורדות בכלל מהמטוס, הן משרתות נוסעים רבים ומגוונים (לא במובן הטוב של המילה...) בטיסת יום מלאת חרדים וטפיהם לניו יורק, הן נמצאות רוב הזמן על הרגליים, ורוב הזמן מבקשים משהו, נובחים עליהן משהו או שהן מנקות שירותים. (אה, והן בג'ט לג תמידי)

ואז כמובן יש את הצד הנפלא: שהיות בניו יורק, רביצה על החוף בלוס אנג'לס, סופי שבוע באירופה, קפיצה ליומיים לבנקוק, או להונג קונג, טיול קצרצר על החומה הגדולה בבייג'ין, ליטוף של גור אריות בדרום אפריקה, וחזרה למנוחה של יומיים שלושה בבית. והעולם פתאום הופך להיות קטן. שכחתי לקנות משהו בניו יורק? לא נורא, אני אהיה שם שוב עוד השבוע. קצת משעמם לי בבית? אולי אני אקפוץ לאיזה אובר נייט בלונדון להעביר את הזמן...

נשמע מעולה, לא? הבעיה היא, כמו שליעד אמרה, שצריך לדעת ליהנות מזה וללמוד לקבל את הרע כדי להבין את הטוב, וזה משהו שמאוד קשה לעשות לפעמים. טיסה לניו יורק זה כיף, אבל לא כשהפיק אפ הוא בעשר וחצי בלילה כשכול מה שבא לי לעשות זה להישאר בפיג'מה ולראות טלוויזיה עם הפושטק. פתאום המחשבה על עוד טרמינל ועוד מטוס ועוד נוסעים נראית פשוט בלתי נסבלת..

כשהייתי בקורס דיילות, ראיתי את הסרט "דיילת בעננים" עם גווינת' פלטרו שחולמת להיות דיילת בינלאומית. חלומה מתגשם ברגע שיא בו היא מגיעה למלון בפריז, פותחת את הוילון ונוף עוצר נשימה של העיר ומגדל אייפל נחשף בפניה. גווינת' מסתכלת אל הנוף בעיניים מזוגגות ונושמת נשימה עמוקה. זהו. היא הגיעה. החלום התגשם.
שבועות לאחר שראיתי את הסרט הזה מצאתי את עצמי בקומה מאוד גבוהה של מלון יפיפה בטורונטו. פתחתי את הוילון, ונגלתה מולי העיר היפה והמושלגת ומגדל ה-CN (האייפל הקנדי לצורך העניין) ולרגע אחד קטן, הרגשתי כמו גווינת'.. אז נכון, אמרתי לעצמי, זאת עבודה קשה, אבל לא שווה לסבול את הקטעים הקשים בשביל הרגעים המדהימים? (ויש הרבה כאלו...)
כמה ימים אחרי זה, כבר פיניתי מגשי אוכל בטיסה הארוכה מנשוא בדרך הביתה. בנחיתה הבטתי במבט מזוגג על תל אביב מלמעלה..

זהו. הייתי דיילת. אבל כנראה שזה לא היה החלום שלי אחרי הכול.
(לקח לי הרבה זמן להבין את זה. אבל נהניתי וסבלתי מכל רגע).

גם לי יש נ.ב.- מבין כל החוויות שהיו בעבודה הזאת, הטובות והרעות, יש את הטובה מכולן- בטיסה הכי גרועה שהייתה לי- הכרתי את הפושטק. אבל זה כבר לפוסט אחר...

ככה נראו החיים שלנו פעם. לעזאזל.
27 בינואר 2010

הפסקול של חיינו

איריס:
פעם היה לי חלום. חלמתי שיהיה לי את אוסף הדיסקים הגדול במדינה. גדול מאוסף התקליטים של י' קוטנר! גדול מאוסף התקליטייה של גלי צה"ל! בחלומי ראיתי חדר ובו מדפים על גביי מדפים של דיסקים אהובים שאת כולם אני מכירה בע"פ.

זה התחיל בקטן, אבל בכיוון חיובי. כשקיבלתי מערכת סטריאו ראשונה ליום הולדת 15, קיבלתי יחד איתה דיסק ראשון לבקשתי. (לידיעתכם: הדיסק הראשון שלי היה של דינוזאור ג'וניור והשני של הפיקסיס)
וככה לאט לאט התחיל להיבנות אוסף החלומות שלי. זה לא היה קל. מדובר בימים שבהם דיסק חדש היה עולה 80 ₪. ואם רציתי דיסק, הדרך היחידה, עד כמה שידוע לי, הייתה לקנות אותו. מצאתי עבודה במלצרות ובערך פעם בחודש השקעתי בדיסק חדש.

אין כמו התחושה הנפלאה של ללכת לחנות "צליל" ולמצוא את הדיסק הנדיר שחיפשתי. הדיסק שילווה אותי לכל מקום באותו חודש. החבר החדש שלי. מגיעים הביתה, ומוציאים אותו בסתר מהתיק.. נאבקים קשות בעטיפת הצלופן ומדבקת הברקוד הקשיחה והשורטת..
מכניסים למערכת ושמים קודם כל את השיר שמכירים. ככה עשר פעמים. מוציאים את החוברת, ומשננים גם את המילים של השיר הזה, עד הוא נמאס, ואז עוברים לשאר הדיסק ומגלים עוד ועוד שירים חדשים ואהובים ומשננים גם אותם. והנה, תוך שבוע יש לי אלבום שלם בראש ודיסק חדש ונוצץ על המדף כהוכחה לכך, וחוזר חלילה.

האוסף הלך והתעצם, כאשר אבוי: הטכנולוגיה התערבה וסיימה את החלום. כעת אפשר היה לצרוב דיסקים, אז למה לקנות? ואם הם צרובים, אז למה לשים על המדף? האוסף היפה שלי, של 200 דיסקים מקוריים בערך, עבר בהכנעה הישר מן המדף לתוך קייס מפואר יחד עם חבריו הצרובים והנחותים, ללא עטיפה, ללא חוברת מילים, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום...
ומיותר לציין לאן זה המשיך.. עכשיו האוסף שלי נמצא על המחשב והאייפוד. אפילו י' קוטנר כבר בטח לא קונה תקליטים! הכול נגיש ובחינם (לא שמעתם אותי אומרת את זה) ונוח. לא צריך ללכת לקנות. אבל יש מחיר:
אני כבר לא מכירה מוזיקה כמו פעם. אני לא מכירה בעל פה אלבומים שלמים, וקשה לי יותר להכיר מוזיקה חדשה... זה קצת פרדוכסלי שדווקא מה שאמור היה לשפר את חוויית המוזיקה, לקח ממנה את כמעט את כל "החוויה" עצמה.

בקיצור, אני מחפשת קצת מוזיקה טובה וחדשה. אז אם שמעתם איזה שיר טוב, אולי תורידו לי אותו?

ליעד:
אני מתביישת להגיד מה היה הדיסק הראשון שקנו לי... אני חושבת שזה היה ה-soundtrack של הסרט "the bodyguard"... הי! הייתי בכיתה ב' בערך. תוותרו לי.

אהבת הדיסקים האמיתית שלי החלה רק כמה שנים מאוחר יותר, כשקיבלתי ליום הולדת 12 את אלאניס מוריסט ו-NO DOUBT. זה היה אושר עילאי. חרשתי עליהם מימין ומשמאל, מלמעלה ומלמטה. יום אחרי יום אחרי יום.
מאותו רגע התחלתי גם אני, כמו איריס, לבנות אוסף דיסקים מאוד נאה. לפחות זה מה שחשבתי בזמנו. היום כשאני מגיעה לבית הורי ורואה את כל הדיסקים הישנים שלי, אני מזדעזעת מהטעם המוזיקלי שהיה לי (למרות שבינינו גם היום יש לי טעם מוזיקלי מיינסטרימי להחריד).

אבל מה שאני הכי זוכרת מהתקופה ההיא זה החיבור בין דיסקים לספרים. אני זוכרת שהייתי יושבת בחדר שלי, הדיסק האחרון שקניתי מתנגן ברקע על repeat והספר האחרון שקניתי מונח ביד שלי. הספר והמוזיקה התערבבו ומאותו רגע בכל פעם ששמעתי את הדיסק, נזכרתי בעלילת הספר. ובכל פעם שראיתי את הספר התנגנו לי בראש כל השירים מהדיסק.

היום, היחידה שאני מכירה שעוד קונה דיסקים זו אמא שלי, אז הפעמים היחידות שאני זוכה לשמוע דיסקים שלמים הם בארוחת יום שישי. היא קנתה לא מזמן את הדיסק האחרון של אסף אבידן ואני חטפתי לה אותו לשבוע. תכננתי לשמוע אותו בערבים אבל מצאתי את עצמי מעבירה אותו למחשב שלי, ומשם ל-MP3 ואסף אבידן התערבב לו יחד עם שאר השירים.
אין מה לעשות, צריך להשלים עם העובדה שחווית המוזיקה שעליה גדלנו לא תחזור על עצמה לעולם.

אנא, בואו נעמוד דקת דומיה לזכר הדיסקים שלנו. יהי זכרם ברוך.



Related Posts with Thumbnails