• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות חיי לילה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חיי לילה. הצג את כל הרשומות
19 בספטמבר 2010

5 סיבות למה הפסקתי ללכת לגלינה, לגוסיפ, לגזוז, ולעוד כמה מקומות שלאו דווקא מתחילים באות ג'


1. כי האבקות מרפקים זה לא ענף ספורט שאני מעוניינת לקחת בו חלק
אם תרשו לי להשתחצן רגע, אני דווקא די טובה בתקיעת ודחיפת מרפקים. תעיד על כך התקופה הסוערת בחיי בה זרקתי מרפקים לכל עבר בלי להביט לאחור במסיבות, והעובדה שלא תמיד אכפת לי מה חושבים עלי. אך הימים הללו חלפו עברו להם, והיום אני מעדיפה להניח את מרפקיי בעדינות על הבר במקום לתקוע אותם לאיזו שרמוטה בצלעות.

2. כי האלכוהול שם יקר בטרוף
ואני אוהבת אלכוהול. מאוד. ואני לא יכולה להרשות לעצמי לשלם על שתייה כמו אשת אוליגרך. ושלא תעזו להגיד "את בחורה, תמצאי אוליגרך שיזמין אותך לשתות" כי א. זה מטומטם להגיד דבר כזה. ב. לא אשקר- אם בחור יזמין אותי לשתות לא אגיד לו לא. אך לפלרטט עם מישהו רק כדי לקבל ממנו משקה חינם ואז להעלם, או מנגד להעביר את כל הערב שלי עם מישהו רק כדי להוציא ממנו כמה שוטים על חשבונו, יגרום לי להרגיש שאני, או אמא שלי, עוסקות במקצוע הוותיק בעולם.

3. כי זה מבאס להיתקל בבת הדודה שלי חוגגת שם יום הולדת 21

4. כי תמיד יש שם בחורות שנראות כאילו הן התאמצו יותר מידיי
וזה מביך. יותר מידיי מייקאפ, פחות מידיי תחתונים, עקבים מטורפים, ושמלות ממש מכוערות. אומנם כיף להסתכל עליהן ולצחוק, אבל לא בטוחה שזה הקהל שאני רוצה להתחכך בו. אז אני סנובית. ויש מצב שהן גם חושבות עלי דברים איומים. אבל הנה, אתם רואים- אפילו לא התחיל הערב וכבר אנחנו לא מסתדרות.

5. כי ככה.
ובנינו, זו הסיבה הכי טובה.


now, thats what i'm talking about!


23 בינואר 2010

הגברים ש(לא) בחיי

ליעד:
פרדיננד השני- OUT
הדוד סם- IN

עדכון לגבי פרדיננד (מי שלא זוכר מי זה פרדיננד שיתבייש לו וילחץ כאן): מרפי (הידוע יותר בשמו המלא חוק מרפי) החליט להתערב. חודשים שלמים אני עוברת על פני פרדיננד ברחוב, ויום אחרי שאני מחליטה להציע לו להיפגש מחוץ לגבולות רחוב שבזי, בולעת אותו האדמה. לא ראיתי אותו יותר. הוא פשוט נעלם. תגידו לי אתם, מה הסיכויים שיקרה דבר כזה? באמת! זה פשוט אכזרי.
אולי הוא פוטר והפסיק ללכת לעבודה. אולי הוא עבר דירה. אולי הוא ואשתו הסתבכו עם השוק האפור ונאלצו לברוח מהארץ.
בכל מקרה, כנראה שזה לא נועד להיות. היה שלום, פרדיננד.

ושלום גם לך, הדוד סם.
אומנם אתה גבר אמיתי, אך אני משתמשת בך כאן רק כדי להוכיח שהגזע הגברי הוא גזע מעצבן שמעורר בנו ציפיות לשווא.
אני אהפוך סיפור ארוך לקצר ואספר שבאחד מימות השבוע (אותו יום לא רוצה להזדהות וביקש ממני שלא אחשוף אותו בשמו) ישבתי עם חברה בבר. בסוף הערב, כשכבר עמדנו להזמין חשבון, ניגש אלינו גבר שישב מולנו במהלך הערב והתחיל איתי. הוא היה חמוד, נראה טוב, טיפונת שיכור. הוא אמר את כל הדברים הנכונים, החמיא לי וביקש את המספר. דיברנו עוד קצת והחלפנו מספרי טלפון.

הוא לא התקשר.

אני לא רוצה להישמע קטנונית, וזה לא שאני מרגישה שהפסדתי משהו כי אני לא מכירה את הדוד סם ואולי הוא חרא בן אדם, או גרוע במיטה, או נשוי (ד"ש לפרדיננד). אבל זו בכלל לא הפואנטה הרי, נכון? הפואנטה היא שאני, בתור אישה עם חברות שגם הן נשים- נאלצת לשמוע כל יום מספר פעמים "נו, הוא התקשר?" ולענות בבושת פנים: "לא".
הרי נגשת אלי, והצליח לך, חשבתי שאתה חמוד (לא קורה לעיתים קרובות!), סקרנת אותי, ביקשת את המספר והסכמתי. אז תתקשר, חתיכת קקי שכמותך. אחרת, בשביל מה בעצם טרחת?

נכון, נכון מאוד- גם לי יש את המספר שלו. אולי אני אתקשר אליו. ואולי הוא עוד יתקשר. אולי אני חושבת על זה יותר מידיי. אולי הפכתי את זה לעניין גדול מידיי בשנייה שכתבתי על זה כאן בבלוג. אולי אתם חושבים שבגלל שכתבתי על זה כאן אני קצת מגזימה. אולי אתם טועים. אולי אני לא מגזימה. אולי לא באמת אכפת לי אבל סתם רציתי לשתף אתכם במה שקורה בחיי. אולי אתם מזדהים. אולי אתם לא מבינים מה אני רוצה מכם בכלל. ואולי די.
איריס:
קראתי את הפוסט שוב ושוב וניסיתי לחשוב על תשובה הולמת. הבעיה היא, אמרתי לעצמי, שכבר כתבנו על זה. ובעוד הפוסט של ליעד שונה מקודמו, כי מדובר ב"נסיך" אחר, הפוסט שלי עלול להשמע דומה מידיי, כי הדעה שלי לא השתנתה הרי. ולאחר מחשבות רבות, ועיכובים רבים (אם היה לי דד-ליין הייתי בבעיה. לא שליעד לא מתפקדת טוב בתפקיד העורך הזועם שצריך לסגור גיליון...) התיישבתי וכתבתי.
הבעיה היא שכולנו היינו שם ואולם עכשיו, כשאנחנו רחוקים משם יחסית, ונמצאים בתוך מערכת יחסים בטוחה ומגוננת, זה פתאום נראה לנו מעט מוזר, שלא לומר, אפילו מעט מטופש להתרגש מהדברים האלו, מכיוון שאנחנו יודעים שבסוף זה מסתדר. אני שוכחת לפעמים (לצערי) שגם אני הייתי לוקחת דברים כאלו קשה ונוברת בהם עד אין סוף ומטריפה את עצמי ואת סובבי (תודה וסליחה על הכול, עינת חברתי היקרה).

ואז, פתאום, יום בהיר אחד, זה מסתדר. מגיע האחד שלא עושה את הבעיות והכול פתאום נראה קל כל כך וטוב ולא מסובך ומייגע כמו תמיד. ועוברת שנה ועוד שנה.. ופתאום הרווקות נראית כמו חלום רחוק, ואני שוכחת את הצדדים הרעים שלו ותוהה מדוע לא נהניתי מהצדדים הטובים שלו..
יש אנשים שמוצאים את הזוגיות בקלות ויש כאלה שפחות בקלות. יש את אלו שמחליפים זוגיות כל שנתיים. יש כאלה שנמצאים בזוגיות ארבעים שנה ולאחר שהיא נגמרת, מוצאים בקלות זוגיות חדשה. מה שאני אומרת לליעד זה, לא משנה כמה זה נראה קשה עכשיו, ואולי גם בלתי אפשרי, בסופו של דבר צריך רק אחד. ואז זה כבר לא כל מסובך.

אה, ולגביי פרדיננד. אכן מוזר שהוא נעלם לו ככה סתם פתאום. זה אולי מאושש קצת את הטענה שהוא לא נועד להיות אמיתי?
ולגביי הדוד סם. את יודעת מה אני חושבת על זה שאת תתקשרי אליו. כתבנו על זה כבר.
יש סיכוי שהוא עוד עדיין יתקשר בעצמו (אני מבטיחה לא לשאול... בעצם לא מבטיחה. אני אשתדל) ואם לא, זאת הבעיה שלו בלבד.

1 בדצמבר 2009

Gossip girl

ליעד:
איריס יצאה ללימודים, היא כבר לא במשרד.
וכשאיריס לא במשרד אני עצובה. כי אני אוהבת שאיריס במשרד. אני אוהבת להיות במשרד עם איריס.
מסתבר שאני גם מאוד אוהבת לכתוב את המילים "איריס" ו"משרד".
בכל מקרה, בגלל שאיריס כבר לא במשרד, אני מדברת עם עצמי (אבל בשקט, שלא ישימו לב, לא נעים).
ואני מספרת לעצמי שהייתי ביום שבת במועדון הגוסיפ, מבית היוצר של הלנדן AKA הדיסקוטק.

אני וחברה הגענו לשם ברבע לתשע וכבר היה מלא. חצי שעה אחר כך כבר היה מפוצץ ושעה אחר כך התרחשה שואה גרעינית.
וכמה שאני אוהבת שואות גרעיניות (מי לא אוהב, בינינו), הגעתי למסקנה שבשביל ליהנות ממקום צריך שהוא יעמוד באחד התנאים הבאים לפחות:
א. אפשר לדבר בו
ב. אפשר לראות את האנשים
ג. אפשר לרקוד

הגוסיפ היה חשוך, רועש בטירוף ולא היה ניתן לרקוד מבלי להכניס מרפק לצלעות של איזה גבר (מילא הוא היה חמוד, אבל בגלל שכל כך חשוך וצפוף אין לכך שום ערבויות). וזה עוד לפני שהזכרתי את העובדה שחוזרים הביתה עם ריח רענן ומגרה (טוב, כמעט מכל בר בתל אביב חוזרים עם ריחות שכאלה – אבל בגוסיפ הריח נדבק ולא מרפה לנצח נצחים, או עד שמתקלחים לפחות פעמיים- מה שמגיע קודם).

אז תגידו, זה אני הזדקנתי? או שכל מי שיוצא לשם פשוט אידיוט?

אני מניחה שהגוסיפ זו חוויה שכל אחד צריך לעבור פעם אחת. כמו צבא. אחרי ששרדתי שם שעה, אין בר שלא אוכל לכבוש! אני רק מעדיפה לכבוש אותם בישיבה, בלי שאף אחד מזיע עלי, בלי שלוקח לי 10 דקות להגיע לשירותים ובלי להגיד לסלקטורית תודה כי היא הכניסה אותי.
יחי הברים השכונתיים!

איריס:
נתחיל בזה שהתרגשתי מאוד לקרוא עד כמה ליעד עצובה כשאני לא במשרד.
וגם בהזדמנות זו להתנצל מקרב לב, על כך שהיא נאלצה לדבר עם עצמה, ועוד בנושא חשוב כל כך! חיי הלילה שיש לנו, או יותר נכון, חיי הלילה שאין לנו, או עוד יותר נכון, חיי הלילה שהיינו רוצות שיהיו לנו.

אני הייתי עוד ילדה רכה בשנים כשגיליתי את סצנת המועדונים.
זה התחיל בכפר-סבא בגיל 15, בדוליטל האלנטרטיבי, והמשיך לגולם ולאלנבי 58, כאשר התחלתי להגיע לעיר הגדולה.
אלו היו ימים יפים.. ימים שבהם לא היה אכפת לי לחזור הביתה בשש בבוקר ולישון כל השבת (עם הריח של הסיגריות והמסקרה מרוחה על הכרית), אבל הימים האלו עברו חלפו, ולאט לאט גיליתי שאני כבר לא רוצה לבזבז את השבת שלי בשינה,וגם לא רוצה כל כך ריח של סיגריות וטנטון שממשיך 12 שעות אחר-כך באוזניים.

ויום אחד חברה שלי אמרה לי שהזדקנתי. כמובן שלא הסכמתי איתה. רק בגלל שזה לא כיף לי יותר, זה לא אומר שהזדקנתי! פשוט התחלתי לבלות בגיל צעיר מידי ושבעתי מזה מהר...
אבל מעט אחרי זה הגעתי למסקנה הברורה: אכן הזדקנתי. (זה לא נורא! זה קורה לכולם!)
ועכשיו אני נהנית מדברים אחרים.. אז אני עדיין יוצאת לבארים, אבל כבר לא למועדונים.
והאמת שעכשיו גם קצת קשה לי להבין ממה נהניתי אז..
אבל כשאני קוראת שגם ליעד הרכה בשנים, מתקשה למצוא את דרכה בעולם חיי הלילה העכשוויים, אני קצת מעודדת שאולי זאת לא רק הזקנה שקפצה עליי, אולי באמת קשה למצוא בימינו מקום נורמאלי.

ליעד ואני היינו לא מזמן ברוטשילד 12, המקום המדובר והאנדר-גראונדי כביכול מבית היוצר של הקופי-בר והבראסרי.
ואם אני ממש חייבת למצוא מקום טוב, אז זה כנראה זה. אני שונאת להתקמצן על מחמאות, אבל אין מה לעשות, למרות שזה מקום מוצלח, הוא עדיין נוטף פוזה והתלהבות של מקום חדש. אבל יותר גרוע מזה, כשהשלב הזה יעבור,
בכלל לא נרצה להגיע אליו, נכון?
בכל מקרה ליעד ואני בכל זאת נהנינו שם (בגלל שהגענו מוקדם. ליעד נאלצת לצאת מוקדם כשהיא יוצאת איתי, צעירה פוחזת שכמותה) ובכל זאת יצאנו עם ריח של סיגריות בכל מקום (אפילו העגילים שלי נדפו ריח סיגריות למחרת!)

אז אולי כדאי פשוט להשלים עם העובדה שחיי הלילה זה כבר לא בשבילי?
אולי פשוט נעשה ערב גבינות ויין בבית? (או אולי נגלגל סושי?) כנראה שלא.
כנראה פשוט נלך לישון. זה נשמע לי רעיון מושלם לבילוי.


אתם רואים את שתי הבנות שם בצד שמאל, בשורה שלישית בערך? אז זה לא אנחנו

Related Posts with Thumbnails