• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות חיים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חיים. הצג את כל הרשומות
19 ביוני 2011

האויב הכי גדול שלי


כבר כתבתי בעבר על האויב הכי גדול שלי.
בחרתי להתלונן עליו כאן, בפייסבוק, מול חברים, בארוחת שישי ואין לי ספק שגם מול אנשים זרים יצא לי לזרוק מילה רעה או שתיים עליו.
האויב הכי גדול שלי הוא חרא לא קטן שיש שיגידו שאני צריכה לאמץ אותו לחיקי באהבה. האויב הכי גדול שלי, הוא אני בעצמי.

סתם! נראה לכם!? איזו קלישאה.

האויב שלי הוא דווקא השגרה. השגרה השגרתית שחוזרת על עצמה כמו ספירלת היפנוזה שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים עד שבשלב מסוים מאבדים כל פוקוס.
אני מנסה להילחם באויב הזה כבר שנים. דון קישוט בטח מתהפך עכשיו בקברו; "לא למדת שום דבר מהטעויות שלי?" הוא ממלמל בעוד אני רצה עם חרב שלופה לעבר טחנת השגרה.
אומנם המאבק שלי לא הרואי כמו של קישוט אכול הטריפים, אבל זה המאבק הפרטי שלי למען חיים בעלי משמעות. בתור אתאיסטית שמחכה לגודו, הדברים הקטנים שיוצרים עניין והאושר הרגעי והעתידי שלי הם שנותנים לי משמעות.

ולכן שגרה גורמת לי לצמרמורת ושואבת ממני את כל מצב הרוח. אני מפחדת ממנה ועם זאת מוצאת את עצמי נשאבת אליה כל פעם מחדש.
אני יכולה להמשיך ולדבר על המפלצת הזו, האויב הנורא שלי, לנצח. אך בשבילכם, חבריי לעידן ה-140 תווים, אקצר ואגיע לפואנטה:

אדון פילד- הגבר בחיי, הבחין בי יום אחד אומללה ומוכת שגרה והציע לי הצעה שאני לא יכולה לסרב לה: "סופ"ש ליעד". סופ"ש שלם שבו אני רשאית לבקש, לדרוש ולהחליט כל דבר ואדון פילד יהיה חייב לשתף איתי פעולה. סופ"ש של שבירת שגרה בו אני יכולה להתפרע והוא ילך איתי באש ובמים בלי לומר מילה.
ההתרגשות הייתה בשיאה ומיד התחלתי לחשוב מה אני רוצה שיקרה באותו סופ"ש משמעותי. ואתם יודעים מה עלה במוחי? כלום. פשוט פאקינג כלום.
מלבד רעיונות מינוריים כמו "שיעשה לי מסג'", "שיכין ארוחת ערב במקומי", "שירד לי כל בוקר" – לא ידעתי מה אני רוצה.
"מה את היית רוצה?" שאלתי חברה. "שיחליף את החול של החתולה במקומי" ענתה בעיניים נוצצות.

ואז זה הכה בי: אני מתמרמרת על השגרה שבחיי כשאני לא באמת יודעת מה הייתי רוצה לעשות אחרת. כמובן שטיסה לחו"ל כל חודש או החלפת עבודה כל חודשיים בהחלט ישברו את האמא של כל השגרות, אך הן דורשות גב כלכלי שעיר במיוחד. החוכמה היא לשבור את השגרה בלי לשבור את החיסכון, ואין לי מושג איך עושים את זה כשמגיעה ההזדמנות.
הובסתי. כנראה שהשגרה טבועה בי. כנראה ששבירת שגרה היא פריווילגיה של אנשים פרועים או עשירים וכנראה שאני מקורית בעבודה, אך כשזה מגיע לחיי האישיים אני יבשה כמו צנון.
"סופ"ש ליעד" מתקרב ובא ואני עומדת מולו חסרת אונים כמו ילדה בחנות ממתקים בלי כסף ובלי אומץ לגנוב משהו.
ובמילה אחת לסיכום: אוף.

נ.ב – הסופ"ש המיוחל הולך להתקיים בסופ"ש הזה, 23-25.6. זו ההזדמנות שלכם, 565,708 קוראים מדהימים שלי, להוכיח מה אתם שווים.

22 בנובמבר 2010

מזל טוב! אתה בן 90!


סבא שלי, שכבר זכה לככב כאן בבלוג, חוגג החודש 90.
כל שבט קליין (כל שבט קליין... אנחנו אשכנזים, זה לא שבט כזה גדול) עומד להתאסף ולחגוג ליצחק קליין 90 שנים על פני כדור הארץ.

אני אומרת 90, אני כותבת 90, אבל אני לא מצליחה לקלוט את המספר הזה. כמו שהמוח הקטן שלי לא מצליח לתפוס איך זה שליקום אין סוף והוא תמיד מתרחב, כך המוח שלי לא מצליח לעכל 90 שנים של חיים.

זקנה זה עצוב. קשה לראות אנשים שאתה אוהב מזדקנים. ואני בטוחה שיותר מזה, קשה לאותם אנשים לקבל שהם מזדקנים.
סבא שלי הוא איש עשייה. תמיד מסתובב בחצר בלי חולצה, מתקן, משפץ, מטפס, מתכופף. הוא יודע שהוא כבר לא במיטבו, אבל להפסיק את הדברים הקטנים שמעסיקים אותו במהלך היום הוא מסרב. מצד אחד אנחנו חוששים ודואגים לו, ומצד שני מבינים את הרצון שלו להמשיך את סדר היום שהוא אוהב, להמשיך לחיות את חייו כמו שהוא רוצה ולא כמו שהזקנה מכתיבה לו.
הרי אף אחד לא רוצה למצוא את עצמו מזדקן בסבל, בחוסר אונים. אף אחד לא רוצה להפוך לנטל ולאבד את מי שהוא היה. זה הפחד הגדול ביותר.

לכן הידיעה שסבא היקר שלי ממשיך ללכת לקנטרי קלאב בבקרים, ממשיך להשתזף בשמש החמימה בחצר, ממשיך לנפוש בים המלח, ממשיך לשחק ברידג', ממשיך ליהנות מהמאכלים של סבתא שלי, הידיעה הזו מנחמת ומשמחת.
לסבא שלי מגיע את כל הטוב שבעולם.

אז סבא, למרות שאתה לא קורא את הבלוג שלי (האמת שאתה בכלל לא יודע שיש לי בלוג. האמת שאין לך מושג מה זה בלוג. האמת שאתה בכלל לא יודע מה עושים באינטרנט. האמת שבנייד אתה בקושי יודע להשתמש) אני מאחלת לך את שני הדברים החשובים ביותר: אושר ובריאות.
ולמרות שאני לא אומרת את זה מספיק, וכמעט אף פעם לא באה לבקר, אני אוהבת אותך המון. המון. המון.


סבתא מלכה וסבא יצחק :)

30 בספטמבר 2010

כשהחיים תופסים אותך בביצים


הכל בעצם התחיל בסידור ישיבה.

כנראה שיש סיבה למה בארגון החתונה, למשל, עושים מזה כזה עניין. אם דודה רינה תשב ליד אביגדור, האח של השכנה, במקום ליד מיכאלה, הבת החורגת של הדוד יצחק – לכו תדעו לאן זה יוביל.

אז אותי הושיבו במשרד ליד איריס, תקציבאית יפה ומתוקה. אני בכלל לא זוכרת מתי, וכלל לא בטוחה שיש נקודת ציון כזו, שבה התחלנו ממש להפוך לחברות. אך זה קרה, וברגע שזה קרה- לא הייתה שום דרך לעצור את זה.
זה התחיל בשיחות אינסופיות מתשע בבוקר עד 7 בערב ונמשך להפסקת קפה משותפת כל בוקר ב-11, הליכה משותפת למכולת בכל פעם שלמישהי נגמרו המסטיקים ושמירה על דלת השירותים בזמן שהשנייה משתינה (טוב, את הקטע עם הפיפי המצאתי). לא היה אפשר להפריד בנינו.

אני בטוחה שגם אם סידור הישיבה היה שונה, והיינו יושבות בשתי קומות נפרדות, היינו הופכות לחברות טובות כמו שאנחנו היום. אבל אין לי ספק שהעובדה שישבנו אחת ליד השנייה ויכולנו לדבר כל הזמן, היא שהובילה להמשך:
זה קרה סתם כך ביום בהיר אחד, אחרי עוד שיחה על נושא ברומו של עולם. מישהי לפתע זרקה לאוויר:
"אנחנו חייבות לצלם תוכנית טלוויזיה, לדבר מול אנשים על כל הנושאים שאנחנו מדברות עליהן"
"כן, חבל לבזבז את כל פניני החוכמה שלנו ולתת להן ללכת לאיבוד"
"את יודעת מה אנחנו צריכות לעשות? לפתוח בלוג"
יום, יומיים, שבועיים אחר כך, זה קרה. הבלוג נפתח. סיעור מוחות קצר הוביל לשם סתמי ת'בלוג שלך, שבצורה אירונית מסמל בדיוק את ההפך מתוכנו: כל הנושאים שאנחנו לא סתמנו לגביהם.
הפוסט הראשון נכתב. ההתרגשות הייתה רבה. האימהות שלנו היוו קהל נאמן.

ואז, איריס עזבה את המשרד.
היה לי משבר קטן, לא אשקר. לקפה לא היה אותו טעם, ההליכה למכולת מעולם לא נראתה כל כך ארוכה. אך לא נתנו לשינוי לשבור אותנו! השיחות בין שני מסכי המחשב עברו לשיחות בין שתי כוסות יין, ההליכות המשותפות לכל מקום עברו לבילויים משותפים בערבים והבלוג המשיך כהרגלו, שגשג והצליח.

אבל אז קרה משהו: החיים.
החיים תפסו את איריס בביצים. היא התחילה להתנדב בחיל השלום, לעבוד בלילות כחשפנית, היא נכנסה להריון וילדה שלישייה.
ועכשיו ברצינות- פשוט אין לה זמן. אתם יודעים- הדבר הזה, שכולנו רוצים ממנו עוד ועוד. וכשאין זמן לעשות משהו בצורה מלאה- לפעמים עדיף להניח אותו בצד. אומנם סתמי ת'בלוג שלך נראה מתוק ותמים, אך הוא מלא דם יזע ודמעות. ואיריס העדיפה לשמור את הדמעות שלה למשברים גדולים יותר, ואני בהחלט יכולה להבין.

כעת, רגע ההכרזה: הבלוג עובר שינוי. טוב, זה לא ממש שינוי חדש. הוא מתרחש כבר זמן מה. אבל עכשיו אני הופכת את זה לרשמי: סתמי ת'בלוג שלך מפסיק להיות דיאלוג בין שתי נשים על החיים והופך להיות מונולוג של אישה אחת על החיים ובעיקר, מכורח המציאות, על תל אביב, עבודה, גברים ותענוגות נוספים.
אני רוצה גם לומר על במה זו, מול עיניהם הקוראות בשקיקה של חמשת אלפים שבעים ושניים הקוראים שלנו (סליחה, שלי:) איריס, אני מתה עלייך ואוהבת אותך, את חברה לכל החיים, ואני בטוחה שהבלוג הזה ישוב לשמוע ממך עוד הרבה.
זהו. הרגשתי צורך לעדכן אתכם. מבטיחה להמשיך ולא לסתום לגבי המון דברים, ואשתדל לעשות זאת בהומור וחיוך.

שיהיה שבוע נפלא, ותחשבו טוב טוב ליד מי אתם מתיישבים בפעם הבאה שאתם מגיעים למקום חדש.


תמיד תהיה לנו את פריז (או לפחות את הבר הזה על דיזינגוף)

4 באוגוסט 2010

חיי בתל אביב, מנקודת מבט של חניה

ליעד:
חיי בתל אביב מתחלקים, עד היום, לשלושה חלקים:

החלק הראשון, המכונה גם "הזרם הרומנטי" 

נישקתי את הורי ברעננה לשלום, נפרדתי מהרכב הוותיק שלי והתמקמתי בדירה מהממת עם שותפה. הכל היה ורוד, מצאתי את עצמי מהר מאוד בזוגיות, נסעתי לעבודה כל יום באוטובוס שמחה, טובת לב ומזיעה קלות.
ובימי שישי הייתי מגיעה להורים בעזרתו של החבר או של אחי היקר.
כך עברה לה באושר וכיף שנה וחצי.

החלק השני, הידוע גם בכינויו "זרם האקסיסטנציאליזם" 

השותפה שלי לדירה התחלפה, אח שלי עבר עם אשתו הטרייה לרעננה ואני והחבר נפרדנו. התחלתי בכל יום שישי בשעה 17:45 לנסוע באוטובוס האחרון לרעננה עם שק כביסה גדול ביד. זו גם התקופה שבה התחלתי לגלות רווקות תל אביבית מהי (אך זה נושא שדנו בו מספיק פעמים בעבר).

רעננית מפונקת שכמותי, לא החזקתי מעמד וקניתי רכב.
תחילה הוא שכב בודד, גלמוד ומלוכלך מתחת לדירה שלי ורק בסופי שבוע ואירועים מיוחדים הייתי משתמשת בו- מהסיבה הפשוטה שיש לי פוביה נוראית מחיפוש חניה. חיפוש חניה גורם לי לאבד את שפיותי, יעידו על כך חברותיי הסבלניות, ואני מוצאת את עצמי מהר מאוד מאבדת כל רצון לחיות בזמן שאני מחפשת 4 פסי כחול לבן להיצמד אליהם.
אך מהר מאוד הבנתי שאם ברחוב שלי יש חניה (כן, זה נכון, ברחוב משה שרת בתל אביב אפשר למצוא חניה גבירותיי ורבותיי), וליד העבודה שלי יש חניה (כן, זה נכון, בשכונת נווה צדק יש הרבה אזורים אפורים שאפשר להחנות בהם, גבירותיי ורבותיי) אז אין סיבה שלא אנצל את הרכב שלי ואמנע ממנו להיות בודד וגלמוד. מלוכלך הוא נשאר, לצערי. וכך התחלתי לנסוע כל בוקר לעבודה וכל שישי להורים ושכחתי לגמרי איך נראה אוטובוס מבפנים (טוב, זה שקר. בערבים וסופי שבוע עדיין השתמשתי בשירותיו האדיבים של קו 5).
והופ, שנה נוספת חלפה לה בשמחה וצהלה.

החלק השלישי, שאבחר לכנות "זרם המודרניזם" 

אנחנו בהווה.
ואני עוברת לגור לבד!!! מצאתי דירה מקסימה במחיר הגיוני (יחסית. הכל יחסי בחיים), במיקום שעליו תמיד חלמתי. ההתרגשות גדולה, האושר גדול, המטבח קצת פחות.

חיפוש דירה בתל אביב יכול להוות פוסט בפני עצמו, אז אשמור את הסיפורים לפוסט אחר. הדבר היחיד שמציק לי בקשר למעבר הוא אותה פוביה מחיפוש חניה, לכן חשבתי שלא תהיה ברירה אלא להחזיר את המנהג הישן בו הרכב יחנה מתחת לבית כל השבוע וישמש אותי בעיקר לנסיעה אל ההורים. וזה טיפשי.
ולפתע, לפני כמה ימים, יצא לי להשתמש בשירות של car2go. מי שלא מכיר, הרעיון הוא השכרת רכבים שמפוזרים ברחבי תל אביב לפי שעה. בהתחלה כל עניין התשלום נשמע לי יקר ועם יותר מידיי מספרים במשוואה (הוא מחולק לשלושה גורמים: דמי מנוי, מחיר לשעה/ליום ומחיר לקילומטר). אך חישוב מהיר מאוד הוכיח שאם אני נוסעת לפחות פעם אחת בשבוע- זה הרבה יותר משתלם מאשר להחזיק רכב, לשלם על ביטוח, טיפולים ודלק ולצפות בו חונה כל השבוע מתחת לבית בלי לזוז.

הרכב שנסעתי בו חונה בחנייה פרטית קרוב לדירה שלי, וכשראיתי אותו מחכה לי די התרגשתי (מה? זה מגניב!).
נסעתי ב- Nissan micra. יש לי דעה קדומה על Nissan בלי סיבה מוצדקת, סתם כי החלטתי, אך הרכב דווקא נחמד. הוא קטן וממש צפוף מאחורה אבל לי היה כיף מאחורי ההגה. הבאסה היחידה עם car2go היא שצריך תמיד להחזיר את הרכב בדיוק לאותו מקום, שזה נוח בהרבה מקרים אך לא תמיד מסתדר.

תכלס אני מאוד מתלהבת מהרעיון שיש רכב עם חניה שאני לא צריכה לדאוג לו, וגם לא לביטוח או לדלק (יש דלקן), ופשוט להפוך אותו לשלי רק כשאני צריכה. כך לא יהיו לי ייסורי מצפון על הרכב שלי שלא זז כל השבוע ולא אצטרך לחפש עוד חניה לעולם!!! או לפחות בזמן הקרוב. רק עם נושא הזמנים של הנסיעות אני מתקשה. בפעמיים שלקחתי את הרכב של car2go פספסתי קצת את הזמן שבו התחייבתי להחזיר אותו (ששש... אל תספרו להם).

אז עכשיו כשהתחיל החלק השלישי בחיי בתל אביב סוף סוף אגור לבד, אהיה ברחוב הכי מקסים בתל אביב (תנו לי להתלהב) ואולי אצליח להתחמק מחיפוש חניה. 
אני רוצה להגיד שכל מה שחסר זה גבר. אבל אני לא אגיד את זה. 




הו, פיית החנייה, עשי אותי מאושרת 


זה לא הנוף שרואים מהדירה שלי. אבל היא עדיין אחלה דירה

22 באפריל 2010

סבא של ליעד לכבוד סוף השבוע


מתה על התמונה הזו. גורמת לי לחייך כל פעם מחדש :)
סופ"ש של רביצה בשמש לכולם!

24 במרץ 2010

פרדיננד השני מכה שנית

ליעד:
עדכון קצר לכל הקוראים הנאמנים:
לפני כמה ימים הלכתי לקנות קפה ליד העבודה, ובעוד שאני צועדת לי מרוצה וטובת לב חזרה לעבר המשרד, אני מרגישה שעוקבת אחרי מכונית.
מבט קצר ימינה, ומתוך המכונית מחייך אלי פרדיננד השני בכבודו ובעצמו.
"ליעד!"
"פרדיננד!"
מרגש, אין ספק.
"לאן נעלמת?" "אני עובד עכשיו בשעות אחרות, שינו לי את המשמרות. מה קורה?" "הכל בסדר, מה איתך?" "טוב, אז כאן את עובדת? בבניין המתפורר?" "כן, אבל מבפנים הוא משופץ. משרד ממש יפה" "מאיפה קנית את הקפה?" (?!?!?) "פה בגלידריה" "אה וואלה" "טוב..." "טוב..." "אז... בי" "בי".

כן. זהו. אני יודעת שהבטחתי שבפעם הבאה שאראה אותו אזמין אותו לצאת, אבל אני כבר מצאתי לי בחור אחר (הדוד סם לוקח את פרדיננד בכיס הקטן!) ולכן שתקתי. הוא מצידו כנראה עדיין נשוי. או נכה נפשית. אחת משתי האופציות.

עד כאן העדכון להפעם.
:)

11 במרץ 2010

משפט אחד לכבוד סוף השבוע



5 בינואר 2010

פוסט שגרתי לגמרי

ליעד:
נכנסתי לשגרה.
לא זוכרת מתי יצאתי ממנה, אבל בהחלט נכנסתי חזרה.

הולכת לעבודה, חוזרת הביתה. אין לי כוח לצאת, וגם כשאני יוצאת, אז סבבה, בסדר. אבל למחרת שוב הולכת לעבודה, ובערב שוב חוזרת הביתה, לספה עם השקע הטיפשי במרכזה (פשוט הספוג נהרס ויצר שקע לכל רוחבה של הספה. שום קשר בין זה לבין התחת שלי שנמצא שם באופן קבוע).

השגרה תמיד נופלת עלי בבום. אני יושבת בעבודה ופתאום קולטת שאתמול ומחר והיום הם בדיוק אותו הדבר. ולא נורא כי סוף שבוע יגיע במהרה, אבל מצד שני הוא גם יגמר במהרה אז מה הטעם. ואז אני חושבת "אז מה הטעם לחיים האלה בכלל?" וקופצת מהמרפסת.
סתם. זו השגרה שמדברת מגרוני.

אני חושבת שגבר יעזור לי לצאת מהשגרה. זה כל מה שאני צריכה. גבר. זה מה שיפתור לי את כל הבעיות בחיים. לעולם לא יהיה לי משעמם. לעולם לא יהיה לי עוד רגע דל. I will never go hungry again!!!
טוב ברור שאני לא באמת חושבת ככה. אני בטוחה שגם איריס תעיד שכשיש לך פושטק לצידך זה נפלא, אך השגרה תגיע במוקדם או במאוחר.
כי החיים בעצם מבוססים על שגרה. לנו לפחות יש יס מקס. תחשבו מה היו עושים במאה ה-19 כשהיו חוזרים מהעבודה אל השקע שבספה.

אויש... אתם תסלחו לי על הפוסט נוטף האושר הזה, נכון? פשוט יש גם רגעים כאלה בחיים, בהם אתה מחכה שמשהו נפלא יקרה לך.
זה מזכיר לי ציטוט שאומר "אתה לעולם לא יכול להיות עשיר מידיי או רזה מידיי". למרות שכל הסיפורים שצצו לאחרונה על אנשים שזכו בלוטו וזה הרס להם את החיים, או נשים שמתו מאנורקסיה, קצת מבטלים את ההיגיון שמאחורי הציטוט הזה.

בקיצור, אני צריכה לסתום את הפה. כי החיים שלי כן נפלאים. וטוב לי. ועל מה לעזאזל אני מתלוננת? על שגרה?? כשחושבים על זה, שגרה היא דבר מבורך. בערך.
חוץ מזה, אתמול גיליתי שבעל הבית שלי חייב לי 500 שקל. אם זו לא סיבה מספיק טובה לחייך בגללה, אני לא יודעת מה כן.


3 בדצמבר 2009

משפט אחד לכבוד סוף השבוע


19 בנובמבר 2009

ציטוט לכבוד סוף השבוע



"ערגתי אליו. השגתי אותו. חרא" -מרגרט אטווד


Related Posts with Thumbnails