• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות חתונה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חתונה. הצג את כל הרשומות
10 ביוני 2010

6 דברים שאסור לעשות בדייט ראשון


1. לצחקק מכל דבר
את לא נואשת, נכון? אז תירגעי. אם תצחקי ותתלהבי מכל מה שהוא אומר, זה יתחיל לשעמם מאוד מהר. גם אם הוא ממש מוצא חן בעיניך, או ממש שווה, זאת לא סיבה להשתפך. אל תוותרי על מעט (מעט!) ריחוק ומעט פאסון בדייט ראשון. תצחקי ממה שמצחיק. וזהו.

2. להשקיע מידיי בלבוש
את רוצה להרשים ולהיראות מצוין וכך לפתע את מוצאת את עצמך עומדת מולו בשמלה שלבשת לחתונה של אחותך. והוא בכלל בדגמ"ח וכפכפים (ובינינו, בארץ כמו שלנו, רוב הסיכויים שהוא יבוא עם דגמ"ח וכפכפים).
כדי להימנע ממצב של over-dressed ובאסה טוטאלית לכל הערב, תמיד בדייט ראשון שימי עליך את הלבוש הכי "סקסי אך נוח" שיש לך בארון.
ולגבי הבחור עם הדגמ"ח והכפכפים- הוא יקבל רשימת "5 דברים שאסור לעשות בדייט ראשון" משלו, ומפגש אישי עם ליאת אשורי.

3. להשתכר
למרות שזה כיף, למרות שזה נראה לך באותו רגע רעיון גאוני, למרות שטעים לך ולמרות שאת הרבה יותר כייפית כשאת שיכורה – אל תשתי יותר מידיי בדייט הראשון.
ברגע שאת מתחילה להרגיש טיפה מסוחררת, תעברי לקולה. או מים. או לשחק עם השיער. אנחנו יודעות שבאותו רגע המחשבה על עוד משקה תקסום לך, אבל האחוזים שתתחרטי על זה יום למחרת הם 100. אם לא 200.  כי אם תשתכרי את תתחילי לספר כל מיני סיפורים הזויים על עצמך, לשבור את כלל מספר 1 ו-4 ולהקיא (מניסיון).
ראי הוזהרת!

4. לדבר על כמה את רוצה זוגיות \ משפחה
אפילו אם את באמת רוצה.
את אף פעם לא מתכננת להזכיר את האקס ששבר את ליבך, או כמה את רוצה כבר משפחה, או איך את מתגעגעת שיחבקו אותך בזמן שאת נרדמת. אבל אז באמצע הדייט, שהולך מצוין דרך אגב, את מוצאת את עצמך מספרת לו שאת מתה כבר להכיר מישהו, וכולם מנסים לשדך לך, ואמא כבר דואגת, ונמאס לך לחיות רק עם חתול ובלה בלה בלה.
Big mistake.
גברים הם גזע מורכב, וצריך להתנהג איתם בהתאם. עצוב, אך נכון. יש מידע שהם לא צריכים לדעת בהתחלה. תהיי מעט ערמומית.
ילדים? לא כרגע... למה למהר?
ברור?

5. ללכת למקום בו יש סיכוי שתתקלי באנשים שאת מכירה
נכון שהאינסטינקט הראשון הוא להציע ללכת למקום שאת מכירה ומרגישה בו בנוח, אבל את בטח לא רוצה שלידכם ישב האקס, או שחברים שלך יבהו בך מהקצה השני של הבר כל הערב, או שתתקלי בידיד חסר טקט שיזמין את עצמו להצטרף לשולחן.
זה מביך.

6. לא להציע לשלם
איריס: סיפור ששמעתי לא מזמן, קרה באמת, לא אגדה אורבנית- קרה למישהו שמכיר מישהי שחברה טובה של חברה שלי מכירה:
בחור ובחורה יוצאים לדייט. היא מציעה שהם ילכו לבר של המסה. רק לדרינקים..
אחרי שלוש כוסות יין מבעבע בשבילה ושתי בירות בשבילו, ואחרי הפרה בוטה של כללים 1 ו-3 ברשימה חשובה זו, מגיע החשבון. היא נעלמת לשירותים, רק אחרי שגילתה שכל כוס ששתתה עלתה 150 ש"ח. מה שהביא את החשבון לסך של  500 ש"ח! לדרינקים! בדייט ראשון!
בלי למצמץ היא נתנה לו לשלם את החשבון ולקחת אותה הביתה. שם הוא נפרד ממנה בנימוס עם נשיקה על הלחי. היא לא שמעה ממנו יותר.
אז כן, זה נכון שנהוג שהבחור משלם בדייט ראשון. אבל לפחות תציעי! ואם החשבון יצא 500 , אז גם תתעקשי!
ליעד: האם באמת יש צורך לשחק את המשחק בו את שולחת את היד לתיק, והוא אומר: לא, אני משלם, ואת בחוסר אמינות עונה: לא, נתחלק... והוא מתעקש, ואת מתרצה. זה החלק הכי צבוע בכל הדייט. אז נכון שהדוגמא של איריס יוצאת דופן, אבל תרשו לי להתלבט אתכם, בקול רם, האם באמת יש טעם להציע לשלם בדייט ראשון? 





1 ביוני 2010

Iris fridman is now married

איריס:
יש אנשים ששואלים אותי אם אני מרגישה שונה, עכשיו כשאני אישה נשואה. התשובה היא: כנראה שלא. אחרי הכול, הפושטק ואני כבר ביחד חמש שנים! אז מה כבר יכול להיות שונה?

בסה"כ אספנו איזה מאה איש ועשינו מסיבה יפה, והפושטק שבר את הכוס. זה הכול.
מה שכן, זה אולי גורם לי להרגיש טיפה זקנה? אתם חייבים להבין, שלמרות שליעד מציגה את עצמה כה-עוללה שבין שתינו, אני גדלתי כ-הקטנה מתוך שלוש ותמיד התייחסו אליי ככה. בתמורה, תמיד הרגשתי ככה. ועכשיו אני, איריס הקטנה? מכפר-סבא? אישה נשואה?
(למי שצעיר כמו ליעד, זה ציטוט מדיזינגוף 99, אבל שם זה הולך: "אני? אוסנת הקטנה מכפר-סבא? עם עוד בחור ועוד בחורה?" לא דומה בכלל, אבל הייתי חייבת משום מה).

אז זאת בדיוק הנקודה. אני לא מרגישה שונה. אני אף פעם לא מרגישה שונה. יש לי דודה ששואלת אותי בכל יומולדת, איך זה להיות בת.. מה שאני באותה שנה. ואני אף פעם לא מרגישה שונה.
אבל אנשים משתנים. יש חברויות שנגמרות בגלל זה. אנשים מתבגרים, מתחתנים, מולידים ילדים ופשוט נהיים אחרים ואז יש להם גם חברים אחרים.
ואולי בעצם גם אני משתנה? עובדה, גם אני התרחקתי מכמה חברים מכל מיני סיבות, אבל אף פעם לא בגלל סכסוך. פשוט התרחקות טבעית כזאת של אנשים שהשתנו.
גם האנשים שנשארו בחיי השתנו, כולם התפתחו לכיוונים מסוימים. אבל ההבדל ביניהם לבין האנשים שהתרחקו הוא כזה: אלו אנשים שתמיד עמוק בפנים אני יכולה למצוא בהם את הילדים שהם היו פעם. ואת הסיבה שהתחברנו מלכתחילה. האנשים שבחיי, אולי התבגרו ומצאו עבודה של גדולים, אולי התחתנו וכבר הספיקו לעשות כמה ילדים, אולי אוהבים דברים אחרים ממה שאני אוהבת, אבל עמוק בפנים כולנו עדיין הילדות עם הדוק מרטינס הירוקות שאוהבות את פרל ג'ם.

רוב האנשים האלו היו בחתונה שלי ושל הפושטק השבוע. הם אלו שגרמו לחתונה הזאת לעלות על כל הציפיות. כמה שעות לפניי חשבתי לעצמי: מה אני צריכה את כל הבלגאן הזה? אבל במהלך, פשוט נהניתי להיות מוקפת בכל האנשים שנמצאים בחיים שלי והמשפחה המקסימה שלי, שבשבילם אני תמיד אהיה הקטנה.
כנראה שבסופו של דבר צריך להשלים עם זה שהכול משתנה. אבל חייבים לשמור גם על כמה חלקים שנשארים תמיד אותו דבר. ולראייה- שבוע הבא אני בפיקסיס. לידיעת דפי ורתם, כבר הורדתי את הדוק מרטינס מהבוידעם! נפגש שם.

נ.ב. ליעד, חסר לך שגם את הפיקסיס את לא מכירה. אבל אוהבת אותך מאוד בכל זאת! 


31 במאי 2010

נשואות, רווקות, ומה שבניהן

ליעד:
אם בחורה בת 25 תצהיר שהיא מחפשת מערכת יחסים רצינית- הסביבה ישר תאמר: למה? את צעירה! זה הזמן ליהנות! למה את ממהרת?
אם בחורה בת 30 תצהיר שהיא נהנית להיות רווקה, הסביבה ישר תגיד: אבל את כבר בת 30! הגיע הזמן שתתמסדי. את לא נעשית צעירה יותר...

אז דבר ראשון: למה לעזאזל הסביבה מתערבת?
ודבר שני: לא למדנו כבר שלעניינים הללו אין חוקים?
אין כאן נכון או לא נכון.
אני אישית חושבת שגיל 25 זה גיל נפלא לחפש בו משהו רציני. מגיל 16 אני מתהוללת לי, מבררת מה אני אוהבת, מהם הטיפוסים שלי, מה עושה לי טוב, מה לא מתאים לי.
די, מספיק. הבנתי, ראיתי, הרגשתי. עכשיו אני רוצה את הדבר האמיתי. וזה ממש לא אומר שאני רוצה ישר לצעוד לחופה. רחוק מזה, הרגשות שלי לגבי חופה אמביוולנטיים מאוד.
אבל אני יודעת שאני יוצאת דופן בנושא הזה ואצל נשים רבות עצם העניין הוא החתונה. העיקר להתחתן.
יש אפילו נשים שמעדיפות להיות גרושות בנות 35 מאשר רווקות בנות 35. כך הן מוצאות את עצמן מתחתנות עם מי שנמצא שם באותו רגע לידן, רק כי כל החברות שלהן כבר נשואות, רק כי הן לא רוצות להיות לבד, רק כי זה נוח, ושום מילה על אהבה אמיתית.

לא מזמן בחור שיצאתי איתו אמר לי שרק בגלל הגיל הצעיר שלי אני עדיין מחפשת גבר שיעשה לי פרפרים, ובשלב מסוים בחיים מבינים שלא תמיד יש פרפרים בהתחלה.
לדעתי הוא טועה. כי הייתי שם- במקום הזה בלי הפרפרים. הייתי במערכות יחסים נחמדות, שהכל היה בהן בסדר. וזו בדיוק הבעיה- הכל היה רק בסדר. ואני למדתי מניסיון שאם אין שם את המשהו הנוסף הזה- שאף אחד עלי אדמות לא הצליח להגדיר עדיין מהו- אז כנראה שזה לא יגיע לעולם.
ככה זה אצלי. אני בטוחה שחלקכם מסכימים איתי, ואצל חלקכם זה אחרת.
וזה בדיוק העניין- אצל כל אחד זה עובד אחרת.

כל המחשבות הללו עלו אצלי השבוע, כי איריס התחתנה ביום שלישי האחרון.
אני יודעת שהיא התחתנה עם האחד הזה, שיש לה איתו את המשהו המיוחד הזה. וזה עשה לי חשק.
לא, לא עשה לי חשק להתחתן (לא קראתם את כל מה שכתבתי עכשיו??), רק חשק למצוא את הגבר שבבוא הזמן אתחתן איתו, אולי באיזה גן יפיפה באיטליה (ששש... תנו לי לחלום).
החתונה הייתה אינטימית, איכותית ונפלאה- כיאה לאיריס ולפושטק.
היה מרגש ביותר לראות את איריס שלי מאושרת בשמלת כלה יפיפייה.
נהניתי מאוד וכמובן שהערב טס לו במהירות. אני לא אתחיל לספר לכם בפירוט על האוכל המעולה, על כמות האלכוהול שנשפכה לגרוננו ועל כמה שירים משנות ה-80 שלא הצלחתי לזהות ועל כן ננזפתי קשות.

בשבת נפגשתי עם איריס לשתיית בקבוק היין השבועית שלנו.
אני חייבת לומר שבתור אישה נשואה היא נראתה שונה, התנהגה אחרת ולא הפסיקה לדבר על הפושטק.
סתם. איריס הייתה אותו הדבר, בדיוק כמו שאני אוהבת J





בקרוב: פוסט חתונה חגיגי מאת גברת פושטק 
  
13 במאי 2010

תם טקס הורד האחרון. הקהל מתבקש לעמוד לשירת התקווה

ליעד:
מכל האנשים בישראל, איך קרה שדווקא אני מצאתי את עצמי כותבת את הבלוג של הרווק?
אני, בחורה צינית שכמותי, עם נטייה לאדישות, חוסר סובלנות כלפי אנשים משעממים, סולדת מרומנטיקנים חסרי תקנה ולא חושבת שגיא גיאור נראה טוב- כתבתי שבוע אחר שבוע על תוכנית "הרווק". נסתרות דרכי האל.

את הפרק האחרון של התוכנית ראיתי בסוויטה הנשיאותית/ממלכתית/תואר כלשהו של אביר של קראון פלאזה עזריאלי, יחד עם חברותיי הבלוגריות מרחבי הרשת הנשית. פינקו אותנו בסלון הכייפי, עם מסך פלזמה חמוד וארוחה הכללה את שלושת אבות המזון: לחם, גבינות ושוקולד, ולצידם שני אבות השתייה: יין ודיאט קולה. מזל, כי רק כך הצלחתי לשרוד את הפרק ה-לא לעיס בעליל שריצד לו על המסך.


נתחיל בתכלס: לא תהיה עונה שנייה לתוכנית. זוהי כמובן דעתי האישית בלבד. אבל מה שעבד כל כך טוב אצל האמריקאים, לא תופס כאן בארץ ישראל הציניקנית.
ובעוד שבתוכניות ריאליטי אחרות, ראה ערך האח הגדול והישרדות- ניתן למצוא מגוון רחב של טיפוסים- הבנות אשר מגיעות לרווק הינן מזן אחד בלבד.
אני לא טוענת שכולן חלקו את אותה הזהות והאופי, אך צריך להיות טיפוס מאוד מסוים כדי להשתתף בתוכנית כזו. ולכן אני אישית לא מצאתי אף בחורה להזדהות איתה. היחידה שמצאה חן בעיני הייתה ולרי שפשוט נראית לי בחורה מגניבה. היא גם היחידה שהודתה בפה מלא שהיא הגיעה לתוכנית בהתחלה כדי להתפרסם. בניגוד לתוכניות ריאליטי אחרות, בהן ברור שהמטרה היא להתפרסם ולזכות בכסף, כאן הצביעות חוגגת- כי אסור לך להודות ברצון לפרסום. צריך לרצות אהבה. חתונה. ילדים. צריך להיות נטלי.


מבין שתי הפינליסטיות, אני "היית בעד" דפנה. כלומר, היה לי ברור שבה גיא יבחר.
אני לא בטוחה שזה לטובותינו הנשים, אך מה שקרה הוכיח משוואה עתיקת יומין: אם את לא משחקת קצת את המשחק- את תפסידי.
נטלי פשוט רצתה מידיי. היא כל כך רצתה שזה כבר נטף לה מהאף.

בין אם היא באמת אהבה את גיא או לא- אפשר להתווכח. אולי זו באמת אהבה בשבילה ואולי הבום-מן פגע לה בטעות בראש, אך היה ברור שהיא כבר רואה את גיא ואותה יוצאים לקרוע את העיר ביחד. איזה לקרוע את העיר, היא ראתה אותם כבר מתחת לחופה. איזו חופה- היא כבר דמיינה את הבית שלהם עם שני הכיורים לבשר ולחלב. איזה כיורים- היא כבר פנטזה על 13 הילדים שיהיו להם.
לאורך העונה הזכרתי מספר פעמים את אוסף הנשקים שיש לנטלי מתחת למיטה, ואת החשש שלי שהיא תתפרץ יום אחד לוילה, תגרור את גיא לעבר הרי ירושלים באיומי גרזן ותקפיא את הזרע שלו לשימוש עתידי. אבל בסך הכל היא פשוט נשאבה לתוך התוכנית קצת יותר מידיי, ורצתה את גיא קצת יותר מידיי. וזה עלה לה ביוקר.

דפנה, לעומת זאת, עשתה הכל כמו שצריך. והם מתאימים: בלונדינים, מתפלספים, רדודים, סתמיים, פשוטים.
תקראו לי סנובית, אני אחיה עם זה בשלום. אבל בשביל מה צפיתי בכל הפרקים של התוכנית אם לא כדי לזכות להשמיץ מעט את המשתתפים בה. אל תיקחו לי את כל הכיף.


עכשיו נותר לחכות ולראות האם הם יחזיקו מעמד. אני אשמח אם זה יצליח, כי אהבה זה כיף, ומעודד, וזה יהיה נחמד לדעת שזה אמיתי. אבל האם יש באמת מצב שהם יחזיקו מעמד כזוג? אני מניחה שרוב הסיכויים שלא.
מה שלא יהיה, אני מאחלת לגיא ולדפנה ולנטלי ולי ולכל החברות שלי ולכל הקוראים שלי- שנמצא אהבה. אתם יודעים מה, יותר טוב מזה: אני מאחלת שהאהבה תמצא אותנו.

5 בנובמבר 2009

הדרך למכולת מלאה בקלישאות

ליעד:
איריס נמצאת ביום חופש היום, לכן נאלצתי ללכת למכולת לבדי.
מאחר והמשרד שלנו שוכן בנווה צדק, כמעט תמיד (ובמיוחד בימי חמישי) כשיוצאים לרחוב רואים חתן, כלה וצלם מסתובבים להם ומחפשים דלת כחולה או חלון ונציאני להצטלם לידם.
אז גם היום, בדרך למכולת, לבדי, זכיתי לראות מראה שכזה, והצטערתי שאין איתי מצלמה כדי שאיריס (ואתם, הקוראים הדימיוניים שלנו) תראו מה הפסדתם. נסו לדמיין:
אחות / דודה / בחורה בעלת קרבה כלשהי לחתן או לכלה, לבושה בשמלת תחרה (אוי ווי 1) בצבע טורקיז (אוי ווי 2), וכלה נועלת עקבים שיכלו לשמש כנשק במבצע עופרת יצוקה (אוי ווי 3), שמלת סטרפלס (לא אוי ווי, אך בהחלט נדוש) מנופחת ומעוצבת כקציפת עוגה חגיגית (אוי ואבוי 4). והשיא: כתר. כתר כסוף על הראש. אוי, האימה.
וכל זה עוד לפני שהזכרתי את החתן האומלל שזז על פי פקודותיה הצווחניות של כלתו האהובה: "לא! לא ככה! תעמוד מאחורי!" "אבל אני מאחוריך.." התפתל המסכן.

עכשיו, אני אישית לא נוטה לחבב את כל תרבות החתונות ההיסטרית הזאת.
תצקצקו, תצקצקו בלשונכם, אבל זה נכון. אולי בסוף גם אני אתחתן כמו כולם באולם, אתאפר יתר על המידה וארקוד עם החברים של סבא וסבתא שלי, אבל כרגע, כשזוג חברים שלי מהרהר בקול רם וברצינות תהומית איפה הם יושיבו את נפתלי ואם ההמבורגרים שיוגשו בחצות יהיו מבשק בקר או עגל, זה גורם לי לרצות להקיא בפה שלי.

אני מעדיפה לקחת את הכסף שיתוכנן להיות מושקע בחתונה שלי (כאשר אמצא את בחיר ליבי כמובן- ואני לא דורשת הרבה; רק שיהיה גבוה, אינטילגנט, מצחיק, כריזמטי וטוב במיטה) ולנסוע איתו לאיטליה.
אחח... איטליה... טוב, זה כבר נושא לפוסט אחר לחלוטין...

























Related Posts with Thumbnails