• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות כוסית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כוסית. הצג את כל הרשומות
28 בפברואר 2011

פוסט על כלום או אולי על הכל


בגיל 23 הגעתי לתל אביב לדירה מדהימה אך חסרת כל ריהוט. לאחר שאני והשותפה שלי גילינו שישיבה על הרצפה בינואר זו לא הדרך ליהנות מהעצמאות התל אביבית, רכשנו ספה.

כעבור שבועיים, בין השעות תשע בבוקר לשתיים בצהריים, היא הגיעה. ספה חומה וחייכנית. הספה מוקמה בדירה מול ה-יס מקס ומאז נחתו עליה המון ישבנים, כאשר ה-mayor היה ללא ספק התחת שלי.

מה הספה הזו לא עברה? שתי שותפות, חתול עם ציפורניים שלא היו מביישות את פנינה רוזנבלום, כתמי סויה מערבי סושי סוערים, שנ"צים, הזלות ריר, ישבנים נשיים וחינניים וישבנים גבריים ומוצקים (לרוב), מעבר דירה אחד והרבה הרבה ישבן שמחובר לגוף הארוך שלי. דפקתי שם שעות כאילו הספה הזו היא הדרך לשלום עולמי. חיבתי העזה לטלוויזיה, ספרים (פעם כשהיה לי זמן...) ובאופן כללי לזמן איכות עם עצמי (לא התכוונתי למשהו מיני אבל אם בא לכם קחו את זה לשם) גרמו לספה הזו לעבוד קשה.  

הייתי רוצה לומר שהספה שרדה הכל בכבוד. אך זה יהיה שקר. לצערי הרב הספה פיתחה תסמונת בשם "תסמונת השקע" שהמאפיינים שלה הם, אולי תופתעו לשמוע, שקע ענק.
בהתחלה השקע נראה תמים למראה, התאים בצורה מושלמת לתחת שלי וחשבנו שאולי הוא רק שקע ממאיר. אבל לאט לאט, בלי ששמתי לב, השקע גדל.

השקע המאנייק כל כך גדל עד שכבר לא נותרה ספה. רק שקע. השקע בלע את הספה. פריטים היו נשאבים פנימה. אורחים תמימים שהתיישבו במרכז הספה לא נראו עוד. אני מצטערת גברת כהן, הבן שלך יחסר לכולנו.

ועם כל זאת, יש לי כבוד לחתיכת חרא שקע הזה. הוא ראה הרבה בחייו. הוא ליווה אותי ברגעים השמחים והעצובים. תמיד קיבל את התחת שלי באהבה, גם בימי חורף בהם הוא גדל קצת וגם בימי קיץ בהם היה מלא חול. 
אבל סופו של כל שקע לשקוע. השקע שלי ספג כבר הכל. ואחרי 3 שנים של התהוללות תל אביבית, השקע עזב את הבניין, ופינה את מקומו לספה חדשה, אדומה, שלימים תפתח שקע משלה, אין לי ספק.

להתראות לך שקע, ושלום לך ספה חדשה! התחת שלי מאוד מתרגש. זוהי תחילתו של עידן חדש.

זוהי תחילתה של ידידות נפלאה
19 בינואר 2011

מי שרוצה להיות במערכת יחסים מונוגמית שילחץ לייק


עד לאחרונה יצאתי עם גברים שלא הצליחו להחזיק מעמד בחיי הסוערים ולכן יכולתי להרשות לעצמי לכתוב עליהם בחופשיות. או מנגד, הגבר שכן החזיק מעמד (קצת, החזיק מעמד קצת) לא קרא בכלל את הבלוג ולכן גם עליו ריכלתי בגסות.

אבל עכשיו... עכשיו נדפקתי. יוצאת עם גבר כבר זמן מה ולא יכולה לכתוב עליו מילה. קורא את הבלוג, המאנייק.
ובכל זאת, כמה כבר אפשר להחזיק מעמד בלי לשתף אתכם, 2.4 מיליון הקוראים שלי? אז נכנעתי. הנה אני כאן, ואני מוכנה לדבר.

הגבר שלי, נקרא לו סרג', יוצא איתי כבר חודשיים. סרג' הוא בן אדם נאמן. וסרג' גם מאוד אוהב סקס. כשמצרפים את כל העובדות הללו יחד, סרג' מתעורר מהשנ"צ מזיע כולו. כי סרג' מפחד ממונוגמיה.
מונוגמיה- מצב שבו אדם או בעל חיים שומר אמונים לבן זוג אחד ואינו מקיים יחסי מין עם מספר פרטנרים במקביל (אני יודעת שכולכם יודעים מזה מונוגמיה, אבל זה פשוט כיף לצטט דברים מויקיפדיה).

בערך מהיום הראשון שנפגשנו הוא לא מפסיק לתהות בקול רם על קנקנו של המושג הזה שנקרא מונוגמיה. איך אפשר? בשביל מה צריך? מה זה נותן? מה הטעם? איפה ארוחת הערב שלי, אישה!

מחקר משנת 2009 שמצאתי באתר האזוטרי "גוגל" מגלה כי כמעט 70% מהגברים בישראל הודו כי בגדו בנשותיהם. ומצד שני, מחקר אחר גילה שנשים, בממוצע, דווקא מסורות למערכות היחסים הרומנטיות שלהן, מה שכנראה מדכא את היחס שלהן לפרטנרים אלטרנטיביים. בנות, נדפקנו. ולא, לא תרתי משמע.

אז למה כל כך קשה לאנשים לשמור על מונוגמיה מינית? הסיבה הבסיסית ביותר היא שזהו דחף. דחף לכבוש, דחף מיני גרידא. סיבה אחרת היא שהסיפוק ממערכת היחסים אחרי הנישואים יורד. צחקנו, נהנינו, חווינו חוויות, ילדנו ילדים. ועכשיו מה? מחפשים סיפוקים במקומות אחרים.  ואולי זה בגלל השחיקה הרגשית שחווים בני זוג עקב כל הקונפליקטים והוויכוחים בניהם?  בקיצור, אני יכולה להמשיך לחשוב על סיבות עד מחר, אבל קבעתי עם חברה היום בערב, אז נמשיך הלאה.  

רגע, אם כך, למה אנשים לא חיים במערכת יחסים אוהבת ומוצלחת, כשמידי פעם הם שוכבים עם אחרים?
אה-אה! שאלה מצוינת. ואני חושבת שיש שתי סיבות עיקריות. הראשונה והברורה היא קנאה. עם יד על הלב, חושבים שתוכלו לחיות בשלום עם הידיעה שבן/בת הזוג בילו עם מישהו אחר? נגעו, התנשקו, התחבקו, היו אחד בתוך השנייה. היו אחד בתוך השנייה!!! אוי, אוי, אוי, הקנאה.
סיבה שנייה היא גבולות. בני אדם צריכים גבולות. האם אפשר להישאר במערכת יחסים רצינית, מוצלחת ואוהבת כשבני הזוג רשאים לשכב מהצד כשמתחשק? הרי הסיבוכים שייווצרו ידועים מראש. פתאום אחד מהצדדים יעשה את זה כל הזמן, פתאום אחד מהם לא ירצה יותר, פתאום הם ימצאו את עצמם מחפשים את זה כל הזמן.

השאלה הגדולה היא האם הפתרון היחיד הוא לשכב עם אנשים אחרים, או שזוג שמגיע לצומת הדרכים הזה יכול יחד למצוא את הפתרון בחדר המיטות הפרטי. ואני רוצה להאמין שבמערכת יחסים פתוחה, כנה ואוהבת, האופציה השנייה יכולה לעשות את העבודה.

אבל עד היום שבו אני וסרג' נצטרך לדון ברצינות בנושא, יעבור עוד המון מיץ אננס מתחת לגשר.


5 במאי 2010

אם למות כמו כלבה, אז לפחות הטלויזיה תהיה טלויזיה

ליעד:
כנקמה על כך שנטשתי את איריס לשבוע וטסתי למילנו, היא החליטה להחזיר לי באותו מטבע ולזנוח אותי לטובת סופ"ש ארוך בלונדון. זונה בריטית.
לכבוד המאורע המהנה (עבור איריס) ומלא הקנאה (עבורי) החלטתי להרכיב wish list עם שני מותגים בריטים ידועים: burberry ו-top shop (דרך אגב burberry מגיעים בקרוב לכיכר המדינה, אז למי שיש עשרות אלפי שקלים לבזבז- זה המקום).
בנות, תהנו!
בנים... תבינו מה גורם לנו ליהנות!

london time
(לפירוט על כל הפריטים לחצו על התמונה)

21 באפריל 2010

פלסטיק זה פנטסטיק

ליעד:
מי האידיוט שהמציא את המשפט "אין דבר העומד בפני הרצון"??!

כי כשאני נכנסתי לשוק האופנה "פלסטיק" ביום שבת היה לי רצון אחד מאוד ברור: לא לבזבז כסף.
"אני באה רק להסתכל" "זה רק בשביל הבלוג" "אין לי כסף" "רק חזרתי ממילנו וקניתי שם המון בגדים" "ממש אין לי כסף".
כל התובנות הנ"ל היו בזבוז של זמן, כי היה משהו מאוד גדול שעמד בפני הרצון שלי: רצון אחר.
רצון לרכוש מכנס קצר, חולצה ושמלה.
לעזאזל.

שוק הפלסטיק התקיים בסופ"ש האחרון זו הפעם ה-11 ואף פעם לא הלכתי אליו לפני. אני לא בחורה של אירועים מהסוג הזה. המון בגדים תלויים בצפיפות, תאי הלבשה מאולתרים והמון נשים מקרקרות סביב בגדים ואקססוריז. לא מפתה במיוחד.

הגעתי לשם יחד עם חברתי משכבר הימים איריס, בלי ציפיות מיוחדות כאמור. לשמחתי המקום לא היה מפוצץ מידיי באנשים, אך אי אפשר להגיד שהחוויה של שיטוט בין הקולבים נוחה ונעימה במיוחד. האופי של המקום לא עושה לך חשק להדחק לתאי ההלבשה הקטנים ולהתחיל למדוד בגדים. מצד שני, בהשוואה לזארה ביום שישי המקום היה גן עדן.
אני מודעת לעובדה שאני קצת אליטיסטית בקטעים האלה (ותודה לאמא שהביאני עד הלום) ולכן כנראה זה הפריע לי. אבל בשורה התחתונה גם אני מצאתי את עצמי דחוסה בתוך תא הלבשה בסופו של דבר.


ובכן לאחר שאני ואיריס סיימנו להסתובב בכל המתחם חזרנו לנקודה בה חיכו להם הפריטים שהפכו את כוח הרצון שלי למשוואה עם נעלם.
לאחר שעברנו על מספר שמלות מקסימות שהיו מעל התקציב של איריס (אני עדיין הייתי בהכחשה באותו רגע) גילינו מכנסיים קצרים מקסימים שלא התאפקתי ומדדתי. "רק למדוד" שיקרתי לעצמי בגסות. אח, אני מתגעגעת לאותם רגעי תמימות. כאשר יצאתי, המעצבת פעלה בחוכמה והתאימה לי גם חולצה שהפכה את ההופעה ל-"לעזאזל אני הולכת להוציא על זה כסף". הגראנד פינאלה היה כשאיריס מדדה שמלה הורסת ואני לא התאפקתי ומדדתי גם (בצבע אחר, ולאיריס לא היה אכפת!) והוספתי לנזק גם אותה.
איריס לא יצאה בידיים ריקות ורכשה את השמלה וקשת לשיער מחמיאה ביותר.

אפרגן למעצבת ששברה את כוח הרצון שלי, שם המותג feyge ויש לה אחלה של קולקציה. שווה בדיקה! ולא, לא קיבלתי הנחה מיוחדת (עכשיו שאני חושבת על זה, הייתי צריכה לבקש הנחה תמורת אזכור בבלוג. חובבנית שכמותי).

ולסיכום, אני רוצה למסור shout out לרוני כהן המקסימה והמגניבה שהיא אחת ממארגנות האירוע.
היה כיף!

איריס:
אם אתה גבר סטרייט, אין לך הרבה מה לחפש בפלסטיק שוק.
בעצם, אולי זה לא מדויק..
אם אתה גבר סטרייט, שבא עם חברה שלו לשוק ומחזיק לה את השקיות, אז אין לך הרבה מה לחפש שם.
אבל אם אתה גבר סטרייט פנוי ואתה שם, כנראה הגעת ל"mecca" שלך: עשרות, אולי אפילו מאות של נשים במגוון גילאים, גבהים וצבעים צובאות על האירוע הזה. מצד שני, זה קצת קריפי לבוא לשם כגבר סטרייט סתם ככה, וגם, הנשים האלו לא ממש רואות אותך ממטר. יש שם בגדים. הרבה בגדים. אה, וגם אביזרים. בקיצור, כל מה שדרוש כדי שאישה לא תתייחס אליך..

גם ליעד ואנוכי פקדנו את השוק המדובר. בשבילי זאת הפעם השנייה בשוק הזה, ששמו לא עושה לו חסד. בפעם הקודמת נרתעתי מללכת כי אני לא חובבת של פלסטיק לפחות מאז קיץ 91' (עידן השקפקפים הידוע לשמצה), למרות שפה ושם החלו להנץ סימנים של קאמבק בצורת נעליים דווקא לא רעות למראה עשויות מפלסטיק. מה שכן, זה נראה כואב..

בשוק הזה, בכל מקרה, לא ראיתי פלסטיק. אולי היה שם פלסטיק והדחקתי את זה. ואם הדחקתי את זה, זה מכיוון שדוכנים רבים אחרים גנבו את תשומת ליבי.. היו שם באמת דברים יפים. חלקם יקרים, חלקם פחות.. ליעד ואני ננעלנו על דוכן אחד מסוים של המותג "פייגה" של המעצבת בתאל שהייתה מקסימה במיוחד. ולאחר שנשבענו שאנחנו לא רוצות לבזבז כסף, בכל זאת מצאנו את עצמנו שולפות את הפלסטיק (אולי בגלל זה קוראים לשוק ככה?) ומגהצות בחדווה..אבל, אין מה לעשות, לקנות שם זאת הזדמנות טובה, כי זה לא שאפשר למצוא את הדברים האלו אחר כך בזארה. אלו דברים טיפה שונים, כמו שאנחנו אוהבות: לבישים, אבל עם טוויסט. בקיצור, דרך לא רעה להעביר אחר צהריים של שבת.

נ.ב. לפני שמישהו יזדעק: לא קיבלנו דבר חינם. מה שרשמנו הוא מרצוננו החופשי. ואם יש כאן שיווק,הוא לא סמוי ולא הרווחנו עליו. בסה"כ קנינו שמלה. זהו. מה קרה?

פלסטיק, מנקודת מבט של ציפור

לא איריס! התקציב שלנו אזל! הזיזי לאט את ידך מהבגד


??

לעולם לא מוקדם מידיי להתחיל להתלבש בסטייל


31 במרץ 2010

אישה חלקה זו אישה טובה

איריס:
קשה להיות אישה. ולא, אני לא מדברת רק על תקרת הזכוכית ועל זה שנשים במדינה הזאת מרוויחות פחות מגברים באותו המקצוע. זה משהו מעצבן וקשה בפני עצמו.

אני מדברת על התחזוקה. בתור בן אדם רגיל, צריך לעשות הרבה דברים: להתקלח, להתלבש, לצחצח שיניים, ללכת לרופא ועוד ועוד. תוסיפו לבן אדם הזה נשיות, והוספתם עוד אינספור מטלות שונות ומשונות: להתאפר, להתעניין באופנה, מדפים שלמים בסופר-פארם שמיועדים רק לנו, להסיר שיער, לעשות טיפול פנים, ללכת לספר, לעשות גוונים, ללכת על עקבים, ללדת ילדים, להניק ילדים, לעשות קריירה, להתמודד עם כאבים חודשיים, ועוד ועוד.

עם חתונתנו הממשמשת ובאה של הפושטק ושלי, אני חווה יותר ויותר את המטלות האלו. לקראת החתונה: בחרתי שמלה, בחרתי מאפרת, בחרתי מעצב שיער, אני מחפשת נעליים ויש עוד. עוד הרבה. הפושטק, לעומת זאת, קנה חליפה. זהו. זה הוגן?

כמובן שלא הייתי מתחלפת עם גבר. אני שמחה להיות אישה כי מן הסתם ברור שאנחנו המין היפה יותר וגם החכם יותר, אבל זה בהחלט לא קל.
ולכן כל דבר שהופך את המאבק היומיומי שלנו לקל יותר, מתקבל אצלי בברכה.
אם הייתי צריכה לבחור דבר אחד שהייתי שמחה לוותר עליו בלהיות אישה, זה עניין הסרת השיער. ולא, אני לא מתכוונת להתמרד ולתת לרגליי לצמוח פרא. אלא יותר על כיוון של פשוט להעלים את זה לתמיד. במסגרת היכרותי עם נשים הגעתי למסקנה, שכל אישה, אפילו זאת שהשערות על רגליה הן כפלומת האפרסק, שונאת את זה וחושבת שהמצב אצלה די גרוע. (כמובן שיש יוצאות מן הכלל- ראו את מוניק המופלאה בתמונה למטה).
ולכן, מה הפלא שכאשר הומצא פלא הלייזר, רבים מאיתנו הלכו ונעמדו בתור, ולא רק נשים.

אבל גם זה לא כיף גדול. הטיפול אומנם לוקח מספר מועט של דקות. אבל, לקבוע תור? לפנות זמן כדי להגיע? לפגוש בחדר ההמתנה מישהו שהיה חייל שלי? להיות מטופלת על ידי סבתא מזרח אירופאית צפון רוסית שאומרת שהיא דוקטור? לא כיף!
ולכן שמחתי מאוד לשמוע על מכשיר שכזה, ביתי. אפשר לעשות אז זה בבית. בלי תור, בלי המתנה, בלי היתקלויות מביכות ובלי "רופאות" עם תואר מאוניברסיטת דנייפרופטרובסק (סתם. זאת אחלה אוניברסיטה עם קמפוס מקסים. אין לי שום דבר אישי נגדם).

לשמחתי נפל בחלקנו, ליעד ואני, לנסות את המכשיר המדובר silk'n sensepil ומסתבר שהוא המצאה ישראלית! עדיין מוקדם מכדי לדווח על תוצאות, אך אל דאגה! אנחנו לא נשכח להמשיך ולעדכן.

דרך אגב, דנייפרופטרובסק זאת עיר אמיתית באוקראינה. מי אמר שכשאת דיילת את רק עושה קניות? אני גם למדתי גיאוגרפיה!

ליעד:
אני לא אוהבת גברים בג'ינס וכפכפים. זה turn off רציני ולצערי זו תופעה פופולארית מאוד בארצנו החמה והקטנטונת. בחורה מתלבשת יפה, יוצאת לבר ומגלה בו עשרות גברים עם ג'ינס, טי שירט וכפכפים- החל מכפכפי עור דרך הוויאנס ועד סנדלי שורש. חלחלה.

איך זה קשור למה שאיריס כתבה, אתם שואלים? הא, אז ככה: אנחנו מורחות קרמים על הפנים כדי שהגברים לא יתלוננו שאנחנו מקומטות, אנחנו עושות דיאטות כי גבר עם כרס זה סקסי אבל אישה עם בטן זה ביג נו-נו, אנחנו מקבלות מחזור, יולדות, מקבלות פחות שכר (בממוצע) וצריכות להוריד שערות מכל מקום אפשרי. אז כל מה שאנחנו מבקשות מהגברים זה לא ללבוש כפכפים עם הג'ינס. Is that too much to ask?

אני יודעת, נשמעתי קצת ממורמרת לרגע. אני מתנצלת. אני אוהבת להיות אישה ולא הייתי רוצה להיות גבר לרגע אחד.
אני אוהבת להיות נשית ולהיות נשית זה אומר להיות חלקה, מה לעשות. אולי פעם זה יצא מהאופנה אבל כרגע זהו המצב. אז אני מורידה. פינצטה, מכונה, סכין גילוח. כל האמצעים כשרים.

ולכן המכונה silk'n sensepil שהגיעה לידינו הנעימות והרכות שלי ושל איריס (נשים מורחות גם קרמים) שימחה אותי מאוד: המחשבה על שיער שיעלם לעולמים ועוד בלי שאני צריכה לצאת מהבית ולשבת בדיזינגוף סנטר חצי שעה עד שיכניסו אותי לחדר קטן ובו אישה עם חלוק לבן תעבור על הרגליים שלי עם מכשיר חשמלי היא מחשבה נפלאה.

אז מהיום אסלק את השיער לצמיתות בפרטיות דירתי החמימה. ולכל תושבי דנייפרופטרובסק שלום.


כשאנחנו נסיים עם המכשיר, נעביר אותו בשמחה רבה למוניק


9 במרץ 2010

מתקפת החצאיות המשובטות


איריס
פעם היה קשה למצוא מה ללבוש בארץ הזו (זה לא שעכשיו קל- אבל זה כבר לפוסט אחר).
אני מדברת על התקופה שגדלתי בה. קחו את גיל ההתבגרות, הלא-ממש- אטרקטיבי גם ככה, ותוסיפו לו בגדים רעים. רעים מאוד. ומה קיבלתם? גיל התבגרות קשה אפילו יותר, אם זה אפשרי...

היום, כבר אפשר למצוא הכול. אפילו לילדים בני ארבע יש ג'ינסים מגניבים. אבל, פעם, ואני מדברת על הלייט אייטיז, ארלי ניינטיז, לא היו מכנסיים מחמיאים, לא היו אקססוריז חמודים, ובכלל, את הסקס אפיל בבגדים בארץ המציאו רק אי שם בשנת 2002.
אלו היו ימים קשים, בהם ג'ינס ליווייס היה הפריט היחידי שיכול היה להציל את מצב המלתחה, ובשביל טינאייג'רית עם שכר מינימום, הוא היה יקר. יקר מאוד. שאר האופציות? טי שירט רחבה של קסטרו שמכסה טייץ צבעוני של ראש אינדיאני (זוכרים?). אכן, תמונות קשות.

אבל המצב הקשה עורר אותנו להיות יצירתיות. אני זוכרת את ימי שישי לפני היציאה: חברתי דפי ואני מתגנבות בשקט לחדר של אחיה הקטן וגונבות לו טי-שירטים עם ציור של דרדסים, כי להשיג טי שירט צמוד לבנות היה כמעט בלתי אפשרי. וכך היינו מרכיבות לוק כלשהו, עם הליווייס (שבסוף השגתי בדרכי מרמה) והדוק מרטינס ששכנעתי את כל בני משפחתי לרכוש לי בכל צבע אפשרי, וטי שירט אחת שנמתחה מידיי בשביל ילד בן חמש (דרך אגב- סליחה דן...)

עוד סוגיה שהייתה בארץ, היא הצניעות. תתפלאו, גם בחורות חילוניות, לפחות בסביבתי, היו מודאגות מאוד שמא זה קצר מידיי, שקוף מידיי, נמוך מידיי או סקסי מידיי...
במסגרת תקופתי כדיילת, כאשר יצא לי לחוות את חיי הלילה מחוץ לארצנו, גיליתי שבהרבה מקומות לא קיימת הבעיה הזאת: למשל, באזור חיי הלילה של טורונטו מסתובבות להן בחורות עם חצאיות שאני לא הייתי הולכת איתן כסרט לשיער.. (ולפעמים גם בטמפרטורה של מינוס עשרים מעלות!) ואני לא יודעת אם זה טוב רע: מצד אחד, למה לא? מצד שני- אולי תשאירו קצת מקום לדמיון?

אבל הנה גם בארץ, הזמנים השתנו, הבגדים התכווצו, והמבחר התרחב (h&m בארץ? מי היה מאמין...) אז כבר יותר קל למצוא מה ללבוש... אבל מצד שני, אין יותר פתרונות יצירתיים..(ואולי טוב שכך- במיוחד עבור ילדים בני חמש עם אחיות מתבגרות).

ולגביי הצניעות? גם זה בדרך החוצה. לפני מספר ימים עברנו הפושטק ואני ליד מקום בילוי שליעד פעם כתבה עליו אצלנו בבלוג: הגוסיפ. (תזכורת) וראינו בחורות צעירות מאוד נכנסות. חלקן יפות וחלקן יפות פחות, אבל דבר אחד משותף היה להן: חצאית מיני שחורה קצרה (כן, שלא הייתי הולכת איתה כסרט לשיער) ונעלי עקב כמעט בלתי אפשריות.
ולרגע חשבתי לעצמי שהנה, גם מעניין הצניעות השתחררנו. ואולי זה טוב, אבל- איפה היצירתיות? טוב- לפחות אנחנו לא במינוס עשרים מעלות...

ליעד
מידיי פעם, בהתקפי נוסטלגיה קשים, אני פותחת את אלבום התמונות מהחופשה שלי בסאמר סקול באנגליה, כשהייתי בת 15. קולות כמו "אוי ווי" "מה לעזאזל חשבתי לעצמי" ו-"למה, אלוהים, למה" נשמעים כדרך קבע.
ג'ינס מתרחב, חותך את הפופיק באכזריות. גופיית בטן. נעלי פלטפורמה. ז'קט מפלסטיק. האימה, אוי האימה. איך נתנו לי להתלבש ככה?

אבל זה בדיוק העניין- שזה היה בסדר. כמו שכריות בכתפיים היו פעם בסדר (בררר... עברה בי צמרמורת עכשיו).
כל אחד מסתכל אחורה בזמן ומזדעזע מהבגדים, השיער והנעליים. אי אפשר אחרת.

אבל בניגוד לאיריס- אני לא חושבת שזה נובע מחוסר היצע שהיה בשנות ה-90. המבחר תמיד נשאר באותה כמות- זו רק האופנה שמשתנה.
איריס, אולי היום את נחרדת כשאת נזכרת בטי שירט הרחבה של קסטרו שכיסתה טייץ צבעוני של ראש אינדיאני- אבל פעם לבשת את הפריטים האלה בראש מורם, ובלי שאקדח מוצמד לרקתך.
גם לגבי הצניעות אני לא מסכימה- שנות ה-90 זכורות לי כעשור גופיות הבטן. פופיקים בחוץ היו האקססורי הכי חם. וזה בהחלט היה מזעזע. וכלל לא צנוע.

ולגבי הבחורות בכניסה לגוסיפ- אני חושבת שארץ ישראל הקטנה שלנו, כולל תל אביב- לא מצטיינת בחוש אופנה משגשג, וזו הסיבה שאיריס ראתה בכניסה בחורות שמשתמשות בסרט לשיער כדי לכסות שיער אחר לחלוטין...

לסיכומו של עניין, בטח עוד 20 שנה אני ואיריס נסתכל בתמונות שלנו מהתקופה הנוכחית ולא נבין איך יצאנו ככה מהבית. ואיריס תכתוב על זה פוסט. זה יהיה נחמד :-)

לפחות הגברים לא מתלוננים...

4 בנובמבר 2009

גם אני רוצה לככב בקמפיין ולעשות המון כסף

ליעד:
לפני שבוע התפרסמה ידיעה בדה מרקר, שם נכתב שבר רפאלי תקבל 400 אלף דולר על יומיים עבודה בהם היא תצטלם לקמפיין לספא ובנוסף היא תצטרך (מסכנה) להגיע לאירועי יחסי ציבור ולהתאמן בחדר הכושר במקום. (הכתבה המלאה)

אז:
1. אנחנו מקנאות. כן, אנחנו לא מתביישות להגיד את זה: קנאה גדולה וירוקה. ונוזלית.
2. אנחנו מאוד אוהבות את בר רפאלי. היא יפה. הורסת. מדהימה. והיא עובדת קשה, אין לנו ספק. אבל גם אנחנו עובדות קשה! גם אנחנו רוצות 400 אלף דולר על יומיים עבודה! ואין שום בעיה- אנחנו נגיע לכל אירועי יחסי הציבור שנתבקש להגיע אליהם. מבטיחות.
3. אז כל המפורסמות (דוגמניות, שחקניות וכל השרמוטות האלה) גם מקבלות הון על מספר קטנטן של ימי עבודה וגם זוכות ללבוש בגדים מדהימים, להראות מעולה, ולקבל תמונות הורסות. מתנה לכל החיים.

ומה איתנו?
קמות, מסתרקות לבד, שמות קצת מסקרה, הולכות למשרד, יושבות מול המחשב 10 שעות ובמקרה הכי טוב מישהו מצלם אותנו במצלמה של הפלאפון. וזה תמיד נראה רע.

איריס:
כן, אני יודעת שאסור לנו להתלונן, בסה"כ יש לנו המון המון מזל, לא? קראתי איפשהו, שבימינו, עצם העובדה שיש לך איפה לישון בלילה, ממקם אותך בעצם בתוך שכבת עשירי העולם. ואז אנחנו שואלות את עצמנו, אם אנחנו עשירות, אז איך אפשר להגדיר את אלו שעושים 400 אלף דולר ביומיים? על –אנושיים?
אבל אין ברירה, כנראה צריך להתרגל לעובדה שאנחנו פשוט כמו שאר העולם, ולא כמו אותו קומץ של אנשים שיש לו מזל מטורף..הכי מצחיק זה כל הדוגמניות והסלבס שמקטרים על כמה קשה העבודה שלהם וכמה קשה זה לאבד את האנונימיות שלהם.. וזה נכון, זה קשה, אבל.. c'mon !!!

אולי בעצם יש בזה משהו מנחם, לפעמים: העובדה שלא משנה כמה כסף ותהילה יש לך, תמיד תמצא משהו לקטר עליו, זה פשוט הופך לקיטורים בקליבר אחר.. בריטני ספירס מקטרת שהפאפרצי הורסים לה את החיים, אנחנו מקטרות על העבודה המשרדית המונוטונית פלוס המשכורת האומללה. אבל אנחנו עושות את זה בזמן שאנחנו לוגמות מבקבוק יין בבר חדש ומעוצב, כשבאותו זמן ההומלס שבחוץ מקטר על הגשם שמרטיב אותו..אז קצת פרופורציות!!!!!
ובכל זאת: אני צריכה לחזור לעבוד עכשיו... איזה דיכאון. תהרגו אותי וזהו!

אווה מנדז, סקרלט ג'והנסון ובר רפאלי עושות קופה










 
 
 
Related Posts with Thumbnails