• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות מילנו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מילנו. הצג את כל הרשומות
4 במרץ 2010

pasta, pesto, vaffanculo ומה שבניהם

ליעד:
טי שירט לבנה עם הדפס, דחוסה בתוך מכנס אפור עד הקרסול, אליו מחוברים שלייקס דקים, מעליהם זרוק קרדיגן קטן. ולמטה- נעלי סירה על עקב גבוה בצבע אפור מטאלי.
בהיתי בלבוש הזה, שנח לו על איטלקייה בשם אילרייה וחשבתי לעצמי: damn, woman! למה אני לא יודעת להתלבש ככה?

יש סיבה למה מילנו נחשבת לבירת האופנה, וחוויתי זאת (שוב) על בשרי כאשר הצטרפתי שבוע שעבר לאמא שלי בנסיעת העסקים התקופתית שלה לשבוע האופנה במילנו.
במשך שבוע שלם, יום אחר יום, שעה אחר שעה: הזלתי ריר על כל איטלקיה שחלפה מולי בלבוש ההורס שלה, עם אקססוריז מדויקים ונעליים שגורמות לך לפתח אובססיה. ובכל פעם מחדש אמרתי לעצמי שכשאחזור לארץ, אצטרך לבהות בגברים עם ג'ינס וכפכפים, או נשים בכפכפי קרוקס נוצצים.

מילנו היא לא עיר תיירותית במיוחד. היא מאוד תעשייתית, לא יפה, למרות שיש בה מספר רב של פינות חמד, רחובות נפלאים לשיטוט ובניינים מדהימים- אך היא נמצאת הרחק מאחורי אחיותיה רומא, פירנצה, פוזינטו והרשימה עוד ארוכה.
אבל יש שלושה דברים מאוד חזקים במילנו שהופכים אותה שווה לביקור:
אופנה, אוכל ובילויים.

שורות החנויות עם חלונות הראווה המדהימים, הנשים והגברים שמהלכים להם ברחובות כאילו יצאו מתוך ז'ורנל, המסעדות שהשפים שלהן עונים לשם ג'ובאני, פבריציו או אנטוניו, הברים והמועדונים שמציעים אפריטיף בו אתה משלם על המשקה ומנשנש גבינות ולחמים על חשבון הבית- כל זה הופך את מילנו למה שהיא: מהממת.

כשאני במילנו כף רגלי לא דורכת ב-H&M. זה בוטנים. גרגירים. אוכל ליונים.
מבחר הבגדים, נעליים ואקססוריז שקיים שם גרם לי להסתנוור, ומצאתי את עצמי במרכזו של מסע הרג אכזרי (של חשבון הבנק שלי). למי אכפת שהמחיר של המכנס הזה גורם לאבא שלי להתהפך במיטתו בלי להבין מדוע. למי אכפת שהתקציב שלי נגמר ביום הראשון. למי אכפת שאני לא באמת צריכה את זוג הנעליים השלישי (!!!) הזה. אני רוצה להתלבש כמו הנשים במילנו! אני רוצה להיות אופנתית! אני רוצה להיכנס למידה 6 אבל עדיין להזמין את צלחת הניוקי הזו יחד עם כוס יין ולימונצ'לו לקינוח!

היו הרבה שיאים במהלך השבוע הזה שכללו אופנה, אוכל, אלכוהול, קניות, איטלקים, איטלקיות ובחור צעיר שעבר לידי וצעק באיטלקית: איזה רגליים!, אבל השיא המופלא ביותר היה, ללא ספק, ביום ראשון בערב, בו ביליתי עם אימי היקרה במועדון שנקרא "גאטו פרדו", הממוקם בכנסיה ישנה (אין דברים כאלה!), ובאחת מהגיחות שלי לבר, הברמן שאל אותי אם אני טופ מודל.
אין, אין כמו מילנו.

איריס:
איזה כיף זה חו"ל, הא? כשאני בחו"ל הכול נראה טוב. הכול נראה אחר: מסוער יותר, מהיר יותר, יפה יותר, אחר. (זה לא שלי לצערי, זה של י.רכטר)

במסגרת צפייה ראשונה וחשובה עד מאוד בסדרת המופת סופרנוס, שסיימתי לאחרונה, נתקלתי בפרק בעונה השישית בו כרמלה וחברתה רוזלי נוסעות לפריז. כרמלה, המומה מיופייה של העיר, אומרת לרוזלי: "כשאתה מת, החיים ממשיכים בלעדיך. בדיוק כמו שפריז ממשיכה להתקיים גם כשאנחנו לא כאן".
אם מניחים בצד את כל המשמעויות הנסתרות הסופרניות, המשפט הזה הפתיע אותי כי זה משהו שגם אני חשבתי עליו הרבה פעמים כשהייתי בחו"ל:
אני מחר חוזרת הביתה, וכל זה נשאר פה וממשיך להתקיים? בלעדי? זה מוזר.

הרבה פעמים אני נמצאת בעיר ומוצאת עצמי מדמיינת שאני חיה בה וכמה נפלא זה יכול היה להיות, אבל זו בעצם אשליה. כי בחו"ל הכול נראה שונה. פעם אמרתי לחברה שלי שאני לא רוצה ללכת לשוק האוכל "טעם העיר" כי יש שם יותר מידיי קהל וזה נורא התמסחר.
היא אמרה לי שאם האירוע הזה היה בניו יורק הייתי חושבת שזה מקסים. והיא צדקה. כשאני בחו"ל אני אלך לשוק אוכל מקסים ומגוון עם אנשים שמחים. כאן? זה המוני.
בחו"ל אני אלך לקרנבל עליז ברחוב. אבל כאן? ברוטשילד? אין לי כוח...
שלא לדבר על מוזיאונים. בלונדון כולנו נהיים שוחרי תרבות ואומנות. אבל גם פה יש מוזיאונים! אני לא זוכרת מתי הייתי במוזיאון בארץ בפעם האחרונה..
וברור שעדיף שבחור איטלקי יציק לי ברחוב מאשר ערס ישראלי מצוי. אם כבר הטרדה, אז שתהיה בשפה רומנטית בבקשה!
ולפעמים כשאני מתגעגעת לעיר מסוימת ומהרהרת הרהורים נוגים לגביי כמה מדהים יהיה לחיות בה, אני חושבת לעצמי שאם הייתי גרה ברומא, וקמה שם כל בוקר והולכת לעבודה כל יום, אז גם שם הייתי נכנסת לשגרה וגם שם הייתי מפסיקה ללכת למוזיאונים.

בעבודה האחרונה שלי, הלכתי כל בוקר לעבודה דרך השכונה הכי ציורית בתל-אביב. אבל הערכתי את זה? לא. זאת הייתה פשוט הדרך לעבודה בבוקר.
לכן המסקנה שלי היא, שכשאני מתגעגעת לעיר מסוימת, אני לא ממש מתגעגעת אליה, אלא יותר לחופשה שביליתי בה. להרגשה שהייתה לי אז.
כשגרתי ברחוב מאז"ה. פתחתי בוקר אחד את החלון וראיתי קבוצה של תיירים. אף פעם לא חשבתי שאני אגור בעיר שמסתובבים בה תיירים מתחת לבית שלי. ותהיתי לעצמי אם גם הם מקנאים בי על זה אני גרה פה. הפושטק קטע את הרהורי: האנשים האלה גרים בערים הכי יפות בעולם! ומביאים אותם לרחוב מאז"ה? והוא צודק. אין הרבה מה לראות פה יחסית לערים אירופאיות אחרות. אבל גם אני וגם הוא יודעים שהם נהנו בכל זאת, כי זאת החופשה שלהם ויש פה ים והאוכל טעים והם מטיילים עם מישהו שהם אוהבים (אני מקווה... זה לא תמיד ככה). אחר כך הם חזרו לאירופה ואנחנו המשכנו להתקיים כאן, בלי להעריך את מה שיש לנו: עיר שבשביל אנשים אחרים היא געגועים לחופשה.

נ.ב. ליעד, טוב שחזרת. התגעגענו!

ושוב ליעד:
אני ואמא

אמא נחה (מה נחה מה?)

אופנוע נוסח מילנו

ג'ינג'י נוסח מילנו

מרפסת נוסח מילנו

בוטיק מעצבים נוסח מילנו

18 בינואר 2010

הפסטה מכה שנית

איריס:
קשה מאוד להרשים אותי עם אוכל איטלקי, שהוא אחד הז'אנרים המועדפים עליי (בעצם על כולנו, לא?). זה אוכל פשוט, שאמור להיות זול וכבר טעמתי אותו בהרבה מאוד מסעדות ברחבי העולם וכמעט שלא נפלתי. בסה"כ אין איפה ליפול.

כל המסעדות האיטלקיות הרגילות דומות זו לזו. אלו הטובות שיש הבדלים ביניהן. יש אחת, קטנה קטנה באיסט וילג' בניו יורק שהפושטק ואני תמיד חוזרים אליה. אין בה משהו מיוחד, והשירות בה די גרוע, אבל הלזניה...הו הלזניה. ובקיצור, הרבה מסעדות עושות אוכל איטלקי, אבל רק בחלקן יש את הדבר הזה, הלא מוגדר הזה שמפריד בין אוכל איטלקי טוב לבין אוכל איטלקי טוב שגם אני יכולתי להכין בבית..

בפוסט הראשון שלנו בבלוג דיברנו על פיקולה פסטה עליה המליצה לנו ליעד (לא זוכרים? הנה).
הפושטק משום מה הסתייג ומצאנו עצמנו באותו ערב שוב טובלים בקרם החצילים של "חדר האוכל". חודשים חלפו מאז ולפתע הפושטק החליט כי הוא רוצה ללכת לפיקולה (אולי בגלל ביקורת מפתה שהוא קרא בעכבר...)

ובכן, ערב הדייט נייט המיוחל הגיע ושמנו פעמינו אל הפיקולה. זהו מקום קטן, עם עיצוב פשוט ולא מתיימר. מעט הורדנו את הגיל הממוצע. בשולחנות שלידינו, רוב האנשים היו מבוגרים מספיק בשביל להיות הסבים שלנו. אבל זה בסדר. אין לי בעיה עם דברים שגורמים לי להרגיש צעירה יותר...

המנה הראשונה, חצילים בפרמז'ן הייתה טעימה (מה רע בחצילים עם גבינה מותכת?) אך עם זאת, החזירה אותנו מעט לימים היפים של שנות השמונים בקפולסקי, כאשר כל דבר בתפריט תואר כ"מוקרם". ובכן, המנה הזאת הייתה מוקרמת. גם זה בסדר. קצת נוסטלגיה לא הרגה אף אחד.
לאחר מכן הזמנו פסטה ופיצה. הפיצה הייתה נחמדה, לא יותר. הפסטה הייתה טעימה, אבל טעימה כמו שגם אני יכולתי להכין אותה, מה שמחזיר אותנו להתחלה: לא היה פה את המשהו הלא מוגדר הזה, שעושה את ההבדל..

לאחר הארוחה, פסענו החוצה אל רחוב בן יהודה הרומנטי, שבעים ומרוצים. אולי נחזור פעם לפיקולה, כדי לחוות משהו שכבר לא קיים במסעדות התל אביביות של היום: פשטות וחסר יומרות. או אולי פשוט ניסע כבר לאיטליה?

ליעד:
או-הו כמה אפשר ליפול במסעדות איטלקיות איריס. כמה אפשר ליפול.
כי כל אחד יכול לזרוק פסטה לסיר מים רותחים. אבל לא כל אחד יודע מתי להוציא אותה החוצה.
המושג "אל דנטה" הגיע לראשונה לאוזניי כשמלצרתי במסעדת ג'ויה בהרצליה פיתוח, אבל רק כשאכלתי במסעדה אחת במילנו הבנתי על מה כל הרעש. כי אל דנטה זו אומנות.

אני מסכימה עם איריס שמסעדה איטלקית מוצלחת צריכה להיות עם המשהו אקסטרה הזה, הדבר הלא מוגדר שגורם לך להתאהב באיטלקים מחדש.
אני לא מסכימה עם איריס שבפיקולה פסטה אין את זה. כי היא מזכירה לי את המסעדה במילנו. בשירות, באווירה, ובאוכל הפשוט אבל ה"לעזאזל זה טעים". לא אזלזל ביכולותיה המופלאות של איריס במטבח- אך היא גילתה לי שהיא אוהבת שהפסטה קצת רכה (הא! בורה שכמותה!) ולכן אני לא נעלבת בשם הנהלת פיקולה פסטה בעקבות הביקורת מעל.

אחזור רגע למסעדה במילנו, ששמה "טרצה קרבונייה" אך בפי ובפה אימי היא נקראת פשוט ג'ובאני על שם בעל המקום. מפות השולחן מגוחכות, עיצוב המקום פשוט עד אימה, אך השירות איטלקי חמים (למרות הצלחות שנזרקות לעבר השולחן שלך), הלימונצ'לו זורם חופשי והאוכל... אין מילים שיכולות לתאר את האוכל שהפיל גזר דין מוות על שאר המסעדות האיטלקיות ברחבי העולם. אבל מעל הכל, הדבר העיקרי שיש במסעדה הזו, שאין במסעדות איטלקיות בארץ, הוא האיטלקים.

ברשותכם, אלך עכשיו לנגב את הריר שנוזל מפי. ולגו'באני שלום.



"פיקולה פסטה". הדעות חלוקות.


"טרצה קרבוניה". כמה שיותר מכוער- יותר טעים.

13 בדצמבר 2009

!i can't pull it off

איריס:
יש משפט מאוד שימושי באנגלית שלא קיים בעברית: Pull it off
כלומר, לצאת עם הצהרה אופנתית נועזת, ולצאת ממנה בשלום.
למשל, לחבוש כובע ממש מוזר לעבודה, אבל להצליח להיראות בו טבעית ונינוחה.
לי זה קשה. מאוד.

הבעיה שלנו עם אופנה, היא לא היעדר בסטייל. אלא היעדר בתעוזה.
יש פה סטייל. מסתובבות במחוזותינו מספר אושיות מאוד אופנתיות, ללא ספק.
אבל אני לא בדיוק אחת מהן. זה לא שאני לא אוהבת אופנה, או מתלבשת בצורה לא אופנתית.. אני פשוט לא הפאשוניסטה המצויה. ולמה? כי פאשוניסטה צריכה לקחת סיכונים. ומי שלוקחת סיכונים בחברה הישראלית, צריכה להיות מוכנה להגן על עצמה בחירוף נפש מפני ההערות שיהיו צפויות לה באותו היום, החל ב: פששש... דפקת הופעה, הא?" ועד "איזה לוק הרכבת לעצמך היום, הא?"
אתם לא יכולים פשוט לתת מחמאה וזהו?!

אין מה לעשות. באופנה צריך לקחת סיכונים, ובתור מישהי שכבר לקחה כמה סיכונים ופשוט אין לה כוח להתמודד יותר עם ההערות הסביבתיות, החלטתי שרוב הזמן, אני הולכת על בטוח. יפה, אבל בטוח. זה קצת עצוב, אבל זה מה שבחרתי.
ואני מסירה את הכובע המגניב שלי (שאני אגב לא מעזה לחבוש) בפני כל מי שבוחר אחרת..
אבל גם אני, אין מה לעשות, אינני שמלת צמר שכולה תכלת. (חדשה! עם האטיקט שמעולם לא יצאתי איתה מהבית)

והנה החטא שלי: ביום שישי, הפושטק ואני יושבים בבית הקפה השכונתי שלנו לשעבר (ששש..עוד לא גילינו שם לאף אחד שעברנו דירה).
בעודנו לוגמים את קפה הבוקר שלנו בחשאיות, לבושים במיטב הג'ינסים שלנו, נכנסת לבית הקפה משפחה: אמא, אבא וילדה, שנראים כאילו הרגע עשו עלייה מפריז. ועוד באונייה. כלומר פריזאיים אמיתיים ויפים מהפיפטיז.
הם התנהלו להם באלגנטיות נינוחה בעוד כל יושבי הקפה, התל-אביבים הנאורים, כולל אנחנו,מרימים גבה על עבר התופעה ההזויה: אנשים שהעזו להצהיר הצהרה אופנתית!
זה לא ייתכן! מדובר באנשים שיגרמו אפילו לאילנה ברקוביץ' לחזור הביתה ולהחליף נעליים מחשש לבנאליות מתקדמת באאוטפיט.

כאשר יצאנו משם, הודעתי לפושטק שגם אנחנו בעצם די צבועים. אנחנו מקטרים על האופנה הישראלית, אבל כשמישהו לוקח סיכון, גם אנחנו מרימים גבה.
ולכן הבעיה היא בעצם, לא חוסר בסטייל, אלא החשש הזה, להיות הילד המוזר בכיתה, שכולם צוחקים על הסוודר ה"מיוחד" שלו. וכל עוד אנחנו לא לוקחים סיכונים ולא נותנים לאנשים אחרים לקחת סיכונים, לא תהיה כאן אופנה.

אז אני קוראת לכל אחת ואחת מכן:
תוציאי את הכובע המוזר שקנית בברלין! תנסי את החצאית המוזרה שקנית בשוק! תקני דווקא את הנעליים הסגולות!
ומה איתי? האם הכובע והשמלה שלי אי פעם יראו אור יום?
אין סיכוי. I just can't pull it off

ליעד:
איריס,
you can pull it off, sister!!!
אולי את לא מעיזה ללכת עם הכובע המוזר, ואולי המעיל הסגול שקנית הפך ללעג בין חבריו המעילים, אבל את נראית מעולה ומתלבשת הורס.

ואחרי החנפנות הקצרצרה הזו (בכל זאת, היא הבטיחה שהיא תאפה לי פיצה במטבח החדש ואני לא רוצה להרוס), אעבור לגילוי נאות: לאמא שלי יש בוטיק בגדים. אני גאה להיות ביתה של אישה שחיה, נושמת וחולמת אופנה 24 שעות, 7 ימים בשבוע. כך שאני מאוד אוהבת ומודעת לאופנה שמסביבי ומאוד מעריכה אנשים שמתלבשים טוב (עזבו אתכם מההתחממות הגלובלית, בוא נדבר על בגדים!).

הבעיה היא, שבעוד שאמא שלי היא האישה הכל יכולה, נראית מעולה, מתלבשת מדהים, מתאבזרת נפלא ובעלת אוסף נעליים מעורר זקפה- אני, כמו איריס, חוששת לחבוש את הכובע המוזר שיש לכל אחת מאיתנו בארון. לפני כשנתיים עשיתי טעות איומה והגעתי איתו למשרד בו עבדתי. לאחר כחצי שעה של מבטים, לחשושים ואצבעות מונפות הורדתי את הכובע בבושת פנים והוא לא חזר לקודקודי מעולם. כי אין מה לעשות, לכולנו (חוץ מאמא שלי), אכפת מה יגידו השכנים. ובישראל כמו בישראל, תמיד יהיה לשכנים מה להגיד.

כל מי שמגלגל עכשיו עיניים בזלזול ומסנן לעצמו "למי אכפת מה אנשים לובשים", תנסו להסתובב פעם במילנו. אתם תרגישו נפלא. כל הנשים נראות מדהים, כל הגברים נראים מדהים, לעזאזל- כל הכלבים נראים מדהים. וזה משנה הכל. הרבה יותר כיף להסתובב ברחוב, הרבה יותר כיף להביט ימינה ושמאלה, והרבה הרבה יותר כיף לדעת שהגבר שזרוק לו סוודר ירוק על הכתפיים לא גיי.
ושם, בדיוק בין הבוטיק של בוטגה וונטה לסניף הראשי של ארמאני אני נכנסת כל פעם למלכוד 22: מצד אחד, אני מעיפה מבט קצר על הלבוש שלי, נחרדת ומייד רצה לחנות הקרובה ומצטיידת בשמלה בת זונה ומגפיים על עקב 9 ס"מ.
ומצד שני... אני חוזרת לארץ. ובעוד שבמילנו בחורה בגובה 1.74 שהולכת על עקבים הוא מראה נפוץ, כאן אני הופכת לגוליבר בממלכת הישראלים הגמדים ומשליכה את הנעליים לקצה המרוחק ביותר שבארון, יחד עם הכובעים המוזרים של כל נשות ישראל.


אמרנו לכן לנסות to pull it off, לא הבטחנו שזה יצליח...






Related Posts with Thumbnails