• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות ניו יורק. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ניו יורק. הצג את כל הרשומות
15 ביוני 2010

סקס באבו דאבי

ליעד:
איך אפשר לקטול את הסרט סקס והעיר הגדולה 2 בדרך חדשה? כי הרי כבר אמרו הכל:
העלילה מופרכת מעל למצופה או יותר מזה- כלל לא קיימת, לכל אורכו ישנן דקות ארוכות שלא לומר קטעים שלמים שאפשר היה לחתוך בעריכה, המוסלמים מוצגים בצורה שטחית ופרימיטיבית וקארי מעצבנת במיוחד.
לכן החלטתי, לאחר שראיתי את הסרט, לעשות משהו שלא נעשה עדיין בין כל המבקרים: לא לקטול אותו.
הרי זה סקס והעיר הגדולה! לא מגיעים לסרט כזה עם ציפיות. וכשלא מגיעים לסרט עם ציפיות- אי אפשר להתאכזב. הא!
אני חושבת שאני לא בחורה טיפוסית בהרבה (או רוב?) מהמקרים, אך כשזה מגיע לעניינים כמו בגדים ונעליים- I'm a whole lotta woman.
כך מצאתי את עצמי מתרגשת, נפעמת, נגעלת ומזדעזעת לכל אורך הסרט מהתלבושות המגוונות שהבנות לבשו. להשלמת החורים בעלילה היו את רגעי הצחוק (שרלוט הצחיקה די הרבה) והתחת של מקס ראיין בסוף הסרט.
בסופו של דבר, במשך השעתיים של הסרט, שעברו לי מאוד מהר, זכיתי לחוות מגוון רחב של רגשות ותחושות:
צחקתי, קינאתי, מלמלתי "אוי נו באמת" "איזה בולשיט", "נו הם ממש הגזימו" ו-"אף גבר לא באמת נראה ככה" והתבאסתי שאני צריכה לעזוב את מנהטן ולחזור לדירה שלי, שם לא מחכים לי מצעים מכותנה מיצרית, לא נעליים של ג'ימי צ'ו ולא גבר בערום חלקי או אפילו בלבוש מלא.
אז, למי אכפת שהסרט מטופש להחריד, והכתר שקרי שמה לראשה בחתונה של סטנפורד גרם לסנטר שלי לפגוע ברצפה. העובדה היא שעכשיו אני יושבת במשרד בכפכפים ומרגישה אשמה על כך.

איריס:
אז אולי אני כן אקטול אותו? רק קצת.
אני מאוד אהבתי את הסדרה של סקס והעיר. היא הייתה מיוחדת, פורצת דרך, ולפעמים היה אפשר להזדהות איתה. היא התחילה בצורה פשוטה למדיי למי שזוכר. בגדים נורמאלים, חיים רגילים, והרבה הרבה מניו יורק האמיתית.
לאט לאט התקציב גדל ואיתו התפאורה, התלבושות והדמויות. כבר אז היה קשה לקנות שאישה שמתפרנסת מכתיבת טור מסכן בעיתון מקומי, יכולה להרשות לעצמה מאוד זוגות נעליים של מנולו בלניק בשווי של 400 דולר לזוג (400 דולר זה היה בשנת 99' אלוהים יודע כמה זה עכשיו...)
אבל אם הסדרה הייתה הזויה לעיתים, אז הסרטים זה כבר הזיה מסוג אחר. אבל ראשית, עליי להבהיר משהו: זה לא שאני לא נהנית מהסרטים. כי הסרטים מהנים. אבל הם מהנים בצורה שלא מצריכה הפעלת תאים אפורים (אולי זה מה שכיף בהם.)
אבל מבחינת איכות, הסרטים אינם דומים לסדרה. הם גרנדיוזיים, ארוכים ומופרכים.
החלפת תלבושות שלוש פעמים בעשר דקות זו דוגמא אחת. התלבושות עצמן? בואו נאמר שהיו שם פריטים ספורים שהייתי מעיזה ללבוש בעצמי, או רוצה ללבוש בעצמי.
וניו יורק? לאן נעלמה ניו יורק? בתחילת הסרט ישנו מונולוג מרגש של קארי על העיר המופלאה הזאת. אך היא ננטשת לטובת המזרח התיכון השמרני וחוזרים אליה רק בסוף ורק כדי להראות כמה טוב לחזור לשם ולהתרחק מהפרימיטיביות של אבו דאבי.
הדעה שלי אינה שונה בהרבה משל ליעד. שתינו נהנינו מהסרט, למרות שהוא גרוע.
ובקיצור- זה כל כך רע, שזה פשוט טוב. 




4 במרץ 2010

pasta, pesto, vaffanculo ומה שבניהם

ליעד:
טי שירט לבנה עם הדפס, דחוסה בתוך מכנס אפור עד הקרסול, אליו מחוברים שלייקס דקים, מעליהם זרוק קרדיגן קטן. ולמטה- נעלי סירה על עקב גבוה בצבע אפור מטאלי.
בהיתי בלבוש הזה, שנח לו על איטלקייה בשם אילרייה וחשבתי לעצמי: damn, woman! למה אני לא יודעת להתלבש ככה?

יש סיבה למה מילנו נחשבת לבירת האופנה, וחוויתי זאת (שוב) על בשרי כאשר הצטרפתי שבוע שעבר לאמא שלי בנסיעת העסקים התקופתית שלה לשבוע האופנה במילנו.
במשך שבוע שלם, יום אחר יום, שעה אחר שעה: הזלתי ריר על כל איטלקיה שחלפה מולי בלבוש ההורס שלה, עם אקססוריז מדויקים ונעליים שגורמות לך לפתח אובססיה. ובכל פעם מחדש אמרתי לעצמי שכשאחזור לארץ, אצטרך לבהות בגברים עם ג'ינס וכפכפים, או נשים בכפכפי קרוקס נוצצים.

מילנו היא לא עיר תיירותית במיוחד. היא מאוד תעשייתית, לא יפה, למרות שיש בה מספר רב של פינות חמד, רחובות נפלאים לשיטוט ובניינים מדהימים- אך היא נמצאת הרחק מאחורי אחיותיה רומא, פירנצה, פוזינטו והרשימה עוד ארוכה.
אבל יש שלושה דברים מאוד חזקים במילנו שהופכים אותה שווה לביקור:
אופנה, אוכל ובילויים.

שורות החנויות עם חלונות הראווה המדהימים, הנשים והגברים שמהלכים להם ברחובות כאילו יצאו מתוך ז'ורנל, המסעדות שהשפים שלהן עונים לשם ג'ובאני, פבריציו או אנטוניו, הברים והמועדונים שמציעים אפריטיף בו אתה משלם על המשקה ומנשנש גבינות ולחמים על חשבון הבית- כל זה הופך את מילנו למה שהיא: מהממת.

כשאני במילנו כף רגלי לא דורכת ב-H&M. זה בוטנים. גרגירים. אוכל ליונים.
מבחר הבגדים, נעליים ואקססוריז שקיים שם גרם לי להסתנוור, ומצאתי את עצמי במרכזו של מסע הרג אכזרי (של חשבון הבנק שלי). למי אכפת שהמחיר של המכנס הזה גורם לאבא שלי להתהפך במיטתו בלי להבין מדוע. למי אכפת שהתקציב שלי נגמר ביום הראשון. למי אכפת שאני לא באמת צריכה את זוג הנעליים השלישי (!!!) הזה. אני רוצה להתלבש כמו הנשים במילנו! אני רוצה להיות אופנתית! אני רוצה להיכנס למידה 6 אבל עדיין להזמין את צלחת הניוקי הזו יחד עם כוס יין ולימונצ'לו לקינוח!

היו הרבה שיאים במהלך השבוע הזה שכללו אופנה, אוכל, אלכוהול, קניות, איטלקים, איטלקיות ובחור צעיר שעבר לידי וצעק באיטלקית: איזה רגליים!, אבל השיא המופלא ביותר היה, ללא ספק, ביום ראשון בערב, בו ביליתי עם אימי היקרה במועדון שנקרא "גאטו פרדו", הממוקם בכנסיה ישנה (אין דברים כאלה!), ובאחת מהגיחות שלי לבר, הברמן שאל אותי אם אני טופ מודל.
אין, אין כמו מילנו.

איריס:
איזה כיף זה חו"ל, הא? כשאני בחו"ל הכול נראה טוב. הכול נראה אחר: מסוער יותר, מהיר יותר, יפה יותר, אחר. (זה לא שלי לצערי, זה של י.רכטר)

במסגרת צפייה ראשונה וחשובה עד מאוד בסדרת המופת סופרנוס, שסיימתי לאחרונה, נתקלתי בפרק בעונה השישית בו כרמלה וחברתה רוזלי נוסעות לפריז. כרמלה, המומה מיופייה של העיר, אומרת לרוזלי: "כשאתה מת, החיים ממשיכים בלעדיך. בדיוק כמו שפריז ממשיכה להתקיים גם כשאנחנו לא כאן".
אם מניחים בצד את כל המשמעויות הנסתרות הסופרניות, המשפט הזה הפתיע אותי כי זה משהו שגם אני חשבתי עליו הרבה פעמים כשהייתי בחו"ל:
אני מחר חוזרת הביתה, וכל זה נשאר פה וממשיך להתקיים? בלעדי? זה מוזר.

הרבה פעמים אני נמצאת בעיר ומוצאת עצמי מדמיינת שאני חיה בה וכמה נפלא זה יכול היה להיות, אבל זו בעצם אשליה. כי בחו"ל הכול נראה שונה. פעם אמרתי לחברה שלי שאני לא רוצה ללכת לשוק האוכל "טעם העיר" כי יש שם יותר מידיי קהל וזה נורא התמסחר.
היא אמרה לי שאם האירוע הזה היה בניו יורק הייתי חושבת שזה מקסים. והיא צדקה. כשאני בחו"ל אני אלך לשוק אוכל מקסים ומגוון עם אנשים שמחים. כאן? זה המוני.
בחו"ל אני אלך לקרנבל עליז ברחוב. אבל כאן? ברוטשילד? אין לי כוח...
שלא לדבר על מוזיאונים. בלונדון כולנו נהיים שוחרי תרבות ואומנות. אבל גם פה יש מוזיאונים! אני לא זוכרת מתי הייתי במוזיאון בארץ בפעם האחרונה..
וברור שעדיף שבחור איטלקי יציק לי ברחוב מאשר ערס ישראלי מצוי. אם כבר הטרדה, אז שתהיה בשפה רומנטית בבקשה!
ולפעמים כשאני מתגעגעת לעיר מסוימת ומהרהרת הרהורים נוגים לגביי כמה מדהים יהיה לחיות בה, אני חושבת לעצמי שאם הייתי גרה ברומא, וקמה שם כל בוקר והולכת לעבודה כל יום, אז גם שם הייתי נכנסת לשגרה וגם שם הייתי מפסיקה ללכת למוזיאונים.

בעבודה האחרונה שלי, הלכתי כל בוקר לעבודה דרך השכונה הכי ציורית בתל-אביב. אבל הערכתי את זה? לא. זאת הייתה פשוט הדרך לעבודה בבוקר.
לכן המסקנה שלי היא, שכשאני מתגעגעת לעיר מסוימת, אני לא ממש מתגעגעת אליה, אלא יותר לחופשה שביליתי בה. להרגשה שהייתה לי אז.
כשגרתי ברחוב מאז"ה. פתחתי בוקר אחד את החלון וראיתי קבוצה של תיירים. אף פעם לא חשבתי שאני אגור בעיר שמסתובבים בה תיירים מתחת לבית שלי. ותהיתי לעצמי אם גם הם מקנאים בי על זה אני גרה פה. הפושטק קטע את הרהורי: האנשים האלה גרים בערים הכי יפות בעולם! ומביאים אותם לרחוב מאז"ה? והוא צודק. אין הרבה מה לראות פה יחסית לערים אירופאיות אחרות. אבל גם אני וגם הוא יודעים שהם נהנו בכל זאת, כי זאת החופשה שלהם ויש פה ים והאוכל טעים והם מטיילים עם מישהו שהם אוהבים (אני מקווה... זה לא תמיד ככה). אחר כך הם חזרו לאירופה ואנחנו המשכנו להתקיים כאן, בלי להעריך את מה שיש לנו: עיר שבשביל אנשים אחרים היא געגועים לחופשה.

נ.ב. ליעד, טוב שחזרת. התגעגענו!

ושוב ליעד:
אני ואמא

אמא נחה (מה נחה מה?)

אופנוע נוסח מילנו

ג'ינג'י נוסח מילנו

מרפסת נוסח מילנו

בוטיק מעצבים נוסח מילנו

22 בפברואר 2010

אופטימיות זהירה




ליעד:
כשאתה קם בסוף הסרט, אתה משאיר חלק מהאיברים הפנימיים שלך על הכסא באולם. זה סרט מדהים שמערער אותך מעט, מטלטל אותך מעט וגורם לך לשמוח שאתה מי שאתה.

רגע לפני שנכנסתי לאולם אמרתי לעצמי: איך אין לי כוח לסרט דכאוני עכשיו.
ונכון, הוא מדכא, אין ספק. אך לכל אורכו יש אופטימיות זהירה שמטפטפת לאט בדמותה של קלאריס פרשס, של המורה שלה, ושל חברותיה לכיתה. למרות כל מה שהילדה הזו עוברת, למרות שבטח החיים שלה, אחרי שהסרט נגמר והכתוביות עלו, לא יהפכו לזוהרים כמו שהיא חולמת, למרות כל זה אתה לא יכול שלא לחוש שבסרט הזה יש אהבה לחיים.

ואני בטוחה שכל מי שיצא מהסרט (יום שבת, 2 בצהריים והאולם היה מלא. מי היה מאמין) הרגיש, כמוני, שהחיים טובים. ועל מה לעזאזל יש לי להתלונן? שיש לי יותר מידיי עבודה? שאין לי מספיק עבודה? שאני לא מרוויחה מספיק? שאין לי חבר כרגע? שהחבר שיש לי גורם לי להסיר 5 שנים מהחיים שלי? נו באמת.

מהאפלוליות של חייה של פרשס והאולם של קולנוע לב יצאנו ל-28 מעלות מחממות ונעימות, אכלנו פסטה ושתינו יין. אני זונה. אין לי שום זכות להתלונן יותר לעולם. פויה ליעד, פויה.
אבל כמובן שמאז אותה החלטה להעריך את מה שיש לי, הספקתי כבר לשמוח, להיות עצובה, להיכנס לדיכאון קל, להתבאס, לחזור לאופטימיות, לדאוג, להתבאס שוב, להיאנח מספר ומספר פעמים כמו אישה בת 73 ועוד כל מיני תחושות ורגשות טיפשיים כאלה.

כי תכלס, כולנו חיים בבועה הקטנה שלנו, וזה פשוט בלתי אפשרי להעביר את חייך במחשבה שבאפריקה סובלים הרבה יותר. אני יודעת שזה נשמע נורא- אבל זה נכון. אין ספק שתמיד יהיה מישהו עם צרות הרבה יותר גרועות משלך ויותר מזה- אין ספק שהצרות שלך מטופשות, פתטיות ולא שוות דיבור לעומת דברים שקורים בעולם. אבל האם זה אפשרי לחיות את החיים באושר תמידי, בגלל שתמיד יכולים להיות דברים גרועים יותר? איך אני יכולה תמיד להסתכל על הצד החיובי? תמיד להגיד: אל תהיי עצובה ליעד, יכולת להיוולד באפגניסטן.
אין מה לעשות- הבעיות הקטנות והמגוחכות שלי, שבאותו הרגע נראות לי כמו סוף העולם אך עוד שנה או אפילו שבוע או אולי מחר- לא אזכור אותן- הן הבעיות שלי בעולם הקטן שלי, בבועה הקטנה שלי. זה מה שאני מכירה.

אני מניחה שהמסקנה של כל ההרהורים האלו היא: לכו לראות את הסרט precious. הוא פשוט מהמם.

איריס:
עדיין לא ראיתי את הסרט הזה. אבל בניגוד לליעד, שיצאה ממנו עם תובנות אופטימיות יחסית על החיים שלה, נראה לי שאותי הוא ידכא.

אני יודעת על מה הסרט הזה, ואני יודעת שהוא על החיים האמיתיים. אני יודעת שיש אנשים שחיים ככה. בתקופות שהסתובבתי בניו יורק, ראיתי הרבה אושר ועושר. ראיתי אנשים שדופקים קניות מטורפות בשדרה החמישית, וראיתי את אלו שמשחררים את העניבה שלהם בסוף יום ארוך במשרד, והולכים לדרינקים עם חברים בברים נוצצים.

אבל גם ראיתי את הילדות האלו, לא משנה מאיזה מוצא אתני (יש שם הכול מהכול). ילדות צעירות, אולי אפילו בנות פחות מ 20, שיש להן כבר ילד או שניים. הן נגררות איתם בעגלה בסאבוויי בדרך לברונקס. הן קונות בגדים בזול, רובן שמנות או שמנות מאוד ובדרך כלל, האבא של הילדים שלהן כבר לא איתן והן גרות עם אמא שלהן שגם האבא של הילדים שלה עזב אותה והיא לא מוצאת עבודה כבר עשרים שנה..

מדהים. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ובכל זאת- אנשים שאין להם סיכוי בכלל. וכמובן שאתה שואל את עצמך איך מגיעים למצב הזה בכלל? ואולי זה בכלל באשמתם? ואתה חושב לעצמך שלך זה בחיים לא יכול לקרות. ופה מגיע הרגע המדכא דווקא, ולא הכרת התודה על המזל שיש לך בחיים: זה מגיע בגלל הפחד הזה העמוק, שגם לך זה יכול לקרות.. הפחד הרחוק הזה שלא משנה מאיפה באת, משהו יכול לקרות, ואתה יכול למצוא את עצמך בלי כלום.

הילדות האלו שראיתי, לא בחרו לחיות ככה. הן לא עשו בחירות לא נכונות שהביאו אותן למצב הזה, הן פשוט גדלו וחונכו לזה. זה כאילו אף אחד לא נתן להן אפשרות אחרת.
אבל בכל זאת, איכשהו, הן אף פעם לא נראו לי אומללות. הן תמיד היו בחבורות כאלו של בנות, הן תמיד שרו ושמעו מוזיקה ורקדו, הן תמיד טיפחו את עצמן, את השיער, את הציפורניים, ותמיד מאוד מאוד אהבו את הילדים שלהן. אז אולי לפעמים אנחנו מסתכלים מהצד על חיים של אחרים ורואים תמונה לא מציאותית.

יש אנשים שאנחנו מרחמים עליהם, ויש אנשים שאנחנו מקנאים בהם. ואולי יש אנשים שמקנאים בנו, ואולי יש אנשים שלא היו רוצים להתחלף איתנו. אבל דבר אחד בטוח: אף פעם אי אפשר לדעת מה עובר על מישהו אחר.. לא משנה כמה אומלל או מאושר או עני או עשיר הוא נראה לנו.. אז אולי כדאי פשוט לאהוב את מה שיש, כי בעצם תמיד יכול להיות יותר גרוע, לא?


Related Posts with Thumbnails