• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות נעליים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות נעליים. הצג את כל הרשומות
5 ביולי 2010

!!!wear me


ליעד:
יש לי בעיה. הבגדים שלי משחקים לי עם המוח.
אם יש בגד שלא הלכתי איתו הרבה זמן, אני ממש ארגיש אשמה. המצפון לא ירפה. המחשבה שיש לי בגד בארון ואני לא הולכת איתו עושה לי פריחה בכל הגוף. אני יודעת, תאשפזו אותי. אני פשוט לא שולטת בזה. Must-wear-them-all.
לעולם לא אצליח להבין איך יש בנות עם בגדים בארון שעדיין יש עליהם את התווית. מה, לא הלכתן עם הבגד אף פעם?? איך אתן יכולות לחיות עם עצמכן??!
אני יודעת שחלקכן מהנהנות ואומרות: נכון, לי יש בגדים כאלה. תתביישו לכן! בשמי ובשם כל פרטי הלבוש ברחבי הארון, אני דורשת שתלבשו את כולם. עכשיו.

איכשהו, בגבורה רבה, אני מצליחה לייצר שוויון כלשהו בארון שלי. בערך. כמעט. סוג של. טוב, לא ממש. 30% מהארון שלי תמיד ירגיש מקופח.
אבל הבעיה ה-באמת גדולה, הנקודה בה המצפון מכה בי הכי חזק, היא במגירה היכן ששוכבים כל משקפי השמש שלי.
כי ברגע שנכנסו לחיי משקפי שמש חדשים- אני יודעת שהקודמים לא יראו יותר אור שמש בחייהם. ברגע שקניתי זוג חדש אני אשים אותו יום יום, אחרוש עליו עד צאת הנשמה, או עד שיגיע הזוג הבא.

בכל פעם שאני חולפת על פני המגירה ושומעת את המשקפיים הישנים שלי קוראים בשמי, אני מנסה להתעלם ולהמשיך הלאה. אך מידיי פעם אני לא עומדת בפיתוי ומוציאה את אחד הזוגות הישנים. הם עדיין יפים, הם עדיין באופנה. אז למה לעזאזל הפסקתי ללכת איתם? הם עלו לי איזה 1000 שקל!!!
אבל איכשהו, דווקא המשקפיים האחרונים שקניתי במבצע ועלו לי 99 שקל אחרי מע"מ, הרבה יותר מוצאים חן בעיני עכשיו. לפעמים רגשות האשם כבדים במיוחד ואני מרגישה צורך לשים את כל הזוגות שברשותי על הראש. אם יום אחד תראו בחורה מגוחכת משוטטת עם 5 משקפיים בו זמנית על הפרצוף שלה- כנראה שנשברתי.

בסופו של דבר, אין פתרון. אני אף פעם לא אוכל לרצות את כל החפצים הדוממים שברשותי.
הם כולם היו בניי. אך במשפחה הזו, תמיד יהיה ילד אחד מועדף.
(ואם זה היה מחזה, הייתי עכשיו יוצאת נסערת מהבמה).

נ.ב- בנתיים, את הצורך שלי לקנות דברים חדשים אני מרסנת באמצעות האינטרנט, בבלוגים של אופנה או באפליקציות של משקפיים. פעם היה window shopping. היום זה website shopping. וזו כבר מחלה אחרת לגמרי...


24 ביוני 2010

10 זוגות נעליים שניקח לאי בודד

ליעד:






איריס:







על כל הנעליים הזלנו ריר באתרים הבאים:
saksfifthavenue
forever21
15 ביוני 2010

סקס באבו דאבי

ליעד:
איך אפשר לקטול את הסרט סקס והעיר הגדולה 2 בדרך חדשה? כי הרי כבר אמרו הכל:
העלילה מופרכת מעל למצופה או יותר מזה- כלל לא קיימת, לכל אורכו ישנן דקות ארוכות שלא לומר קטעים שלמים שאפשר היה לחתוך בעריכה, המוסלמים מוצגים בצורה שטחית ופרימיטיבית וקארי מעצבנת במיוחד.
לכן החלטתי, לאחר שראיתי את הסרט, לעשות משהו שלא נעשה עדיין בין כל המבקרים: לא לקטול אותו.
הרי זה סקס והעיר הגדולה! לא מגיעים לסרט כזה עם ציפיות. וכשלא מגיעים לסרט עם ציפיות- אי אפשר להתאכזב. הא!
אני חושבת שאני לא בחורה טיפוסית בהרבה (או רוב?) מהמקרים, אך כשזה מגיע לעניינים כמו בגדים ונעליים- I'm a whole lotta woman.
כך מצאתי את עצמי מתרגשת, נפעמת, נגעלת ומזדעזעת לכל אורך הסרט מהתלבושות המגוונות שהבנות לבשו. להשלמת החורים בעלילה היו את רגעי הצחוק (שרלוט הצחיקה די הרבה) והתחת של מקס ראיין בסוף הסרט.
בסופו של דבר, במשך השעתיים של הסרט, שעברו לי מאוד מהר, זכיתי לחוות מגוון רחב של רגשות ותחושות:
צחקתי, קינאתי, מלמלתי "אוי נו באמת" "איזה בולשיט", "נו הם ממש הגזימו" ו-"אף גבר לא באמת נראה ככה" והתבאסתי שאני צריכה לעזוב את מנהטן ולחזור לדירה שלי, שם לא מחכים לי מצעים מכותנה מיצרית, לא נעליים של ג'ימי צ'ו ולא גבר בערום חלקי או אפילו בלבוש מלא.
אז, למי אכפת שהסרט מטופש להחריד, והכתר שקרי שמה לראשה בחתונה של סטנפורד גרם לסנטר שלי לפגוע ברצפה. העובדה היא שעכשיו אני יושבת במשרד בכפכפים ומרגישה אשמה על כך.

איריס:
אז אולי אני כן אקטול אותו? רק קצת.
אני מאוד אהבתי את הסדרה של סקס והעיר. היא הייתה מיוחדת, פורצת דרך, ולפעמים היה אפשר להזדהות איתה. היא התחילה בצורה פשוטה למדיי למי שזוכר. בגדים נורמאלים, חיים רגילים, והרבה הרבה מניו יורק האמיתית.
לאט לאט התקציב גדל ואיתו התפאורה, התלבושות והדמויות. כבר אז היה קשה לקנות שאישה שמתפרנסת מכתיבת טור מסכן בעיתון מקומי, יכולה להרשות לעצמה מאוד זוגות נעליים של מנולו בלניק בשווי של 400 דולר לזוג (400 דולר זה היה בשנת 99' אלוהים יודע כמה זה עכשיו...)
אבל אם הסדרה הייתה הזויה לעיתים, אז הסרטים זה כבר הזיה מסוג אחר. אבל ראשית, עליי להבהיר משהו: זה לא שאני לא נהנית מהסרטים. כי הסרטים מהנים. אבל הם מהנים בצורה שלא מצריכה הפעלת תאים אפורים (אולי זה מה שכיף בהם.)
אבל מבחינת איכות, הסרטים אינם דומים לסדרה. הם גרנדיוזיים, ארוכים ומופרכים.
החלפת תלבושות שלוש פעמים בעשר דקות זו דוגמא אחת. התלבושות עצמן? בואו נאמר שהיו שם פריטים ספורים שהייתי מעיזה ללבוש בעצמי, או רוצה ללבוש בעצמי.
וניו יורק? לאן נעלמה ניו יורק? בתחילת הסרט ישנו מונולוג מרגש של קארי על העיר המופלאה הזאת. אך היא ננטשת לטובת המזרח התיכון השמרני וחוזרים אליה רק בסוף ורק כדי להראות כמה טוב לחזור לשם ולהתרחק מהפרימיטיביות של אבו דאבי.
הדעה שלי אינה שונה בהרבה משל ליעד. שתינו נהנינו מהסרט, למרות שהוא גרוע.
ובקיצור- זה כל כך רע, שזה פשוט טוב. 




4 במרץ 2010

pasta, pesto, vaffanculo ומה שבניהם

ליעד:
טי שירט לבנה עם הדפס, דחוסה בתוך מכנס אפור עד הקרסול, אליו מחוברים שלייקס דקים, מעליהם זרוק קרדיגן קטן. ולמטה- נעלי סירה על עקב גבוה בצבע אפור מטאלי.
בהיתי בלבוש הזה, שנח לו על איטלקייה בשם אילרייה וחשבתי לעצמי: damn, woman! למה אני לא יודעת להתלבש ככה?

יש סיבה למה מילנו נחשבת לבירת האופנה, וחוויתי זאת (שוב) על בשרי כאשר הצטרפתי שבוע שעבר לאמא שלי בנסיעת העסקים התקופתית שלה לשבוע האופנה במילנו.
במשך שבוע שלם, יום אחר יום, שעה אחר שעה: הזלתי ריר על כל איטלקיה שחלפה מולי בלבוש ההורס שלה, עם אקססוריז מדויקים ונעליים שגורמות לך לפתח אובססיה. ובכל פעם מחדש אמרתי לעצמי שכשאחזור לארץ, אצטרך לבהות בגברים עם ג'ינס וכפכפים, או נשים בכפכפי קרוקס נוצצים.

מילנו היא לא עיר תיירותית במיוחד. היא מאוד תעשייתית, לא יפה, למרות שיש בה מספר רב של פינות חמד, רחובות נפלאים לשיטוט ובניינים מדהימים- אך היא נמצאת הרחק מאחורי אחיותיה רומא, פירנצה, פוזינטו והרשימה עוד ארוכה.
אבל יש שלושה דברים מאוד חזקים במילנו שהופכים אותה שווה לביקור:
אופנה, אוכל ובילויים.

שורות החנויות עם חלונות הראווה המדהימים, הנשים והגברים שמהלכים להם ברחובות כאילו יצאו מתוך ז'ורנל, המסעדות שהשפים שלהן עונים לשם ג'ובאני, פבריציו או אנטוניו, הברים והמועדונים שמציעים אפריטיף בו אתה משלם על המשקה ומנשנש גבינות ולחמים על חשבון הבית- כל זה הופך את מילנו למה שהיא: מהממת.

כשאני במילנו כף רגלי לא דורכת ב-H&M. זה בוטנים. גרגירים. אוכל ליונים.
מבחר הבגדים, נעליים ואקססוריז שקיים שם גרם לי להסתנוור, ומצאתי את עצמי במרכזו של מסע הרג אכזרי (של חשבון הבנק שלי). למי אכפת שהמחיר של המכנס הזה גורם לאבא שלי להתהפך במיטתו בלי להבין מדוע. למי אכפת שהתקציב שלי נגמר ביום הראשון. למי אכפת שאני לא באמת צריכה את זוג הנעליים השלישי (!!!) הזה. אני רוצה להתלבש כמו הנשים במילנו! אני רוצה להיות אופנתית! אני רוצה להיכנס למידה 6 אבל עדיין להזמין את צלחת הניוקי הזו יחד עם כוס יין ולימונצ'לו לקינוח!

היו הרבה שיאים במהלך השבוע הזה שכללו אופנה, אוכל, אלכוהול, קניות, איטלקים, איטלקיות ובחור צעיר שעבר לידי וצעק באיטלקית: איזה רגליים!, אבל השיא המופלא ביותר היה, ללא ספק, ביום ראשון בערב, בו ביליתי עם אימי היקרה במועדון שנקרא "גאטו פרדו", הממוקם בכנסיה ישנה (אין דברים כאלה!), ובאחת מהגיחות שלי לבר, הברמן שאל אותי אם אני טופ מודל.
אין, אין כמו מילנו.

איריס:
איזה כיף זה חו"ל, הא? כשאני בחו"ל הכול נראה טוב. הכול נראה אחר: מסוער יותר, מהיר יותר, יפה יותר, אחר. (זה לא שלי לצערי, זה של י.רכטר)

במסגרת צפייה ראשונה וחשובה עד מאוד בסדרת המופת סופרנוס, שסיימתי לאחרונה, נתקלתי בפרק בעונה השישית בו כרמלה וחברתה רוזלי נוסעות לפריז. כרמלה, המומה מיופייה של העיר, אומרת לרוזלי: "כשאתה מת, החיים ממשיכים בלעדיך. בדיוק כמו שפריז ממשיכה להתקיים גם כשאנחנו לא כאן".
אם מניחים בצד את כל המשמעויות הנסתרות הסופרניות, המשפט הזה הפתיע אותי כי זה משהו שגם אני חשבתי עליו הרבה פעמים כשהייתי בחו"ל:
אני מחר חוזרת הביתה, וכל זה נשאר פה וממשיך להתקיים? בלעדי? זה מוזר.

הרבה פעמים אני נמצאת בעיר ומוצאת עצמי מדמיינת שאני חיה בה וכמה נפלא זה יכול היה להיות, אבל זו בעצם אשליה. כי בחו"ל הכול נראה שונה. פעם אמרתי לחברה שלי שאני לא רוצה ללכת לשוק האוכל "טעם העיר" כי יש שם יותר מידיי קהל וזה נורא התמסחר.
היא אמרה לי שאם האירוע הזה היה בניו יורק הייתי חושבת שזה מקסים. והיא צדקה. כשאני בחו"ל אני אלך לשוק אוכל מקסים ומגוון עם אנשים שמחים. כאן? זה המוני.
בחו"ל אני אלך לקרנבל עליז ברחוב. אבל כאן? ברוטשילד? אין לי כוח...
שלא לדבר על מוזיאונים. בלונדון כולנו נהיים שוחרי תרבות ואומנות. אבל גם פה יש מוזיאונים! אני לא זוכרת מתי הייתי במוזיאון בארץ בפעם האחרונה..
וברור שעדיף שבחור איטלקי יציק לי ברחוב מאשר ערס ישראלי מצוי. אם כבר הטרדה, אז שתהיה בשפה רומנטית בבקשה!
ולפעמים כשאני מתגעגעת לעיר מסוימת ומהרהרת הרהורים נוגים לגביי כמה מדהים יהיה לחיות בה, אני חושבת לעצמי שאם הייתי גרה ברומא, וקמה שם כל בוקר והולכת לעבודה כל יום, אז גם שם הייתי נכנסת לשגרה וגם שם הייתי מפסיקה ללכת למוזיאונים.

בעבודה האחרונה שלי, הלכתי כל בוקר לעבודה דרך השכונה הכי ציורית בתל-אביב. אבל הערכתי את זה? לא. זאת הייתה פשוט הדרך לעבודה בבוקר.
לכן המסקנה שלי היא, שכשאני מתגעגעת לעיר מסוימת, אני לא ממש מתגעגעת אליה, אלא יותר לחופשה שביליתי בה. להרגשה שהייתה לי אז.
כשגרתי ברחוב מאז"ה. פתחתי בוקר אחד את החלון וראיתי קבוצה של תיירים. אף פעם לא חשבתי שאני אגור בעיר שמסתובבים בה תיירים מתחת לבית שלי. ותהיתי לעצמי אם גם הם מקנאים בי על זה אני גרה פה. הפושטק קטע את הרהורי: האנשים האלה גרים בערים הכי יפות בעולם! ומביאים אותם לרחוב מאז"ה? והוא צודק. אין הרבה מה לראות פה יחסית לערים אירופאיות אחרות. אבל גם אני וגם הוא יודעים שהם נהנו בכל זאת, כי זאת החופשה שלהם ויש פה ים והאוכל טעים והם מטיילים עם מישהו שהם אוהבים (אני מקווה... זה לא תמיד ככה). אחר כך הם חזרו לאירופה ואנחנו המשכנו להתקיים כאן, בלי להעריך את מה שיש לנו: עיר שבשביל אנשים אחרים היא געגועים לחופשה.

נ.ב. ליעד, טוב שחזרת. התגעגענו!

ושוב ליעד:
אני ואמא

אמא נחה (מה נחה מה?)

אופנוע נוסח מילנו

ג'ינג'י נוסח מילנו

מרפסת נוסח מילנו

בוטיק מעצבים נוסח מילנו

14 בינואר 2010

פוסט שאף גבר לא יבין לעולם



"אם נשים היו מתלבשות רק בשביל גברים, חנויות בגדים היו מוכרות רק משקפי שמש" -גרושו מרקס


ליעד:
איריס:
1 בנובמבר 2009

likes and dislikes

ליעד:
לאחר מספר רב של פעמים בהן הפצרתי באיריס לקחת את החבר הפושטק שלה לאכול ב"פיקולה פסטה", היא סוף סוף נענתה והזמינה מקום. הייתי בטוחה שהם יהנו, אבל אני ואיריס לא תמיד נוטות להסכים על כל דבר.
למשל, אווה לנגוריה (גבי מ"עקרות בית נואשות"). איריס חושבת שהיא מדהימה. פחחח... גם כן... סתם עוד אחת שאף אחד לא היה מסתכל עליה ברחוב..
אווו, ותמרים. אני מתה על תמרים! איריס לא מתקרבת לשום דבר יבש או מצומק.
אני גם מנבלת את הפה בכל הזדמנות שרק נותנים לי. ואיריס, יורקת הצידה בכל פעם שאני עושה את זה.
איריס נמצאת בצד של הקוסקוס, ואני במחנה של הפתיתים (עדיף עם קטשופ).
אה, איריס גם מאוד אוהבת לרוץ. ואני סולדת מכל פעילות גופנית (טוב, לא מכל פעילות...)

אבל מצד שני, אנחנו גם מסכימות על המון דברים.
למשל, אנחנו אוהבות (אוהבות!) בגדים. ונעליים- במיוחד נעליים. אבל זו לא חוכמה. זה רק מעיד שאנחנו נשים.
אנחנו גם אוהבות (אוהבות!!) לאכול. ולשתות יין. ולאכול.
ואם אין סביבנו אוכל, אנחנו אוהבות לדבר על אוכל.
אנחנו גם חולקות סימפטיה לתוכניות גרועות בטלוויזיה. בכלל, אנחנו מאוהבות ביס מקס. הוא הגבר האולטימטיבי.
ואנחנו אוהבות ללוות אחת את השניה למכולת (עזבו, אתם לא תבינו)
ואנחנו אוהבות לאכול (אני יודעת שכבר אמרתי את זה- חכו, יש המשך) במסעדות.

בקיצור, הבנתם את הפואנטה. אז חשבתי לעצמי, שאם אני אוהבת כל כך את "פיקולה פסטה", גם איריס והחבר המשיגינע שלה יאהבו.

היום, כשהגענו לעבודה, שאלתי אותה בהתרגשות איך היה להם במסעדה.
היא חייכה בביישנות: "בסוף הלכנו לאכול ב'חדר אוכל' "
חייכתי אליה חזרה. אבל בסתר ליבי, חשבתי לעצמי: "זונה".


איריס:
טוב, אז על פוסט ראשון שכזה, אני כמובן חייבת להגיב ולהציג את הצד שלי בסיפור.
זה לא שהצד שלי של הסיפור הוא שונה לגמרי, סה"כ ליעד די דייקה, אבל יש עוד הסברים ונימוקים
מהצד שלי שכדאי להבין...

נתחיל בזה שלא הלכנו לפסטה פיקולה. זה נכון. החבר שלי (להלן, הפושטק) יכול להיות משכנע מאוד כשהוא רוצה,
במיוחד כשמדובר בלשכנע מישהו ללכת ל"חדר-אוכל". יש לו, לפושטק כאמור, חיוך מאוד משכנע, וכשצירף אליו את צמד המילים:"קרם חצילים", כל מה שנותר לי לעשות זה להתלבש ולומר לו שהפעם אנחנו לא הולכים ברגל, אלא נוסעים באוטו (כי אני עם עקבים...)
וכך ירד המסך על נושא הפסטה, לפחות עד יום חמישי הבא- הדייט נייט הקבוע של הפושטק ושלי. (דרך אגב, מי שמכיר אותו יודע עד כמה מצחיק הכינוי הזה עבורו, אולי בגלל שהוא בדיוק ההיפך מהכינוי).
אבל- אל דאגה! אני מבטיחה שבקרוב נלך לנסות גם את פיקולה פסטה, למרות שאנחנו לא "נופלים" משום מסעדה איטלקית תל-אביבית לאחרונה... זה קשה אחרי שמצאנו את המושלמת בניו-יורק...
אולי פסטה פיקולה תהיה זו שתצליח לשנות את הרושם? נראה..

בינתיים, בצד השני של העיר, הפושטק ואני נאבקנו בנחילי אנשים שאיחרו להצגה בקמארי (החדר אוכל ממוקם מול הקאמרי), וחנינו רחוק מאוד מהמסעדה (עקבים, כבר אמרתי?)
לבסוף הגענו לשם, לא לפני שדרכנו בכמה שלוליות, כמעט נדרסנו על ידי מאחרים כרוניים, ואפילו הספקנו לריב קצת הודות לנטייה המשפחתית שלי לקיטורים (מה אני יכולה לעשות- זה תורשתי!)
אבל הכול בא על מקומו בשלום עם הלגימה של היין והביס מהקרם חצילים- המופלא, כאמור. אכלנו עוד כמה מנות קטנות ונחמדות, ביניהן מנה מיוחדת בשם החביב: גוז'גוז'ה! (אני כל הזמן בחיפוש אחרי שמות חיבה לפושטק.. אולי זה יהיה אחד מהם? כנראה שלא) שזה מאפה קטן ממולא בבשר טחון ומוגש עם רוטב משמנת חמוצה. לא רע..בכלל.
בגלל סלידתי מפירות שאינם בין הטריות, כפי שליעד כבר עדכנה אתכם, הוא הזמין את הקרמבל תפוחים ,ואני בנפרד, את הקרם בוואריה.. הזמנה שהסתיימה בזה שהחלטתי לתת צ'אנס לתפוחים אפויים, כי הקרבמל היה פשוט ממכר.
מסקנה (מסקנה שהפושטק הגיע אליה כבר מזמן): הרבה מאוד דברים שאני כביכול לא אוהבת, אני בעצם בסתר- אוהבת. (חוץ מתמרים וצימוקים! עד כאן! יש גבול)

בכל מקרה, לא תמצאו כאן חרטה על זה שבסוף הלכנו לחדר-אוכל.. וליעד אני מבטיחה שננסה בקרוב את פיקולה. מבטיחה. זה בטח לא יהיה קל, אבל מישהו חייב לעשות את זה.
ועד אז, שיהיה שבוע מעולה...


נ.ב. איווה לנגורייה שולטת!!



Related Posts with Thumbnails