• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות סיגריות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סיגריות. הצג את כל הרשומות
19 בדצמבר 2010

אח שלי, זה לא אתה זו אני


"שלום, מדברת מיכל מההפקה של האח הגדול, אני רוצה להזמין אותך להשתתף בתוכנית"
 אם הייתם מקבלים כזו שיחת טלפון, הייתם הולכים?
אני מנחשת שהרוב יגידו 'כן'.
 המחשבה לזכות בתהילה, גם אם היא ל-15 דקות, מפתה עד מאוד. וזה עוד לפני שהזכרתי שאיפשהו ברקע מנצנץ הפרס של מיליון שקלים – אבל בואו לא נלך כל כך רחוק.

השתתפות באח הגדול יכולה להקפיץ את הקריירה לבלוגרית כמוני ולהפוך את 124 אלף הקוראים שלי ל-400 אלף קוראים. השתתפות באח הגדול יכולה לעזור לי להפוך להיות השחקנית שתמיד רציתי להיות. השתתפות באח הגדול יכולה להעניק לי בגדים חינם ב-H&M.
 ובכל זאת, לא נראה לי שהייתי הולכת.

אם אתה לא בן אדם סבלני, ויותר מזה- סובלני, אתה תאבד לפחות 3 שנים מהחיים שלך בתוכנית הזו. לעזאזל- רק מלצפות בתוכנית גדלות לי שערות לבנות. ואף מילה על התנ"ך.

אם אתה לא "people person", אתה הולך לחוות סבל גדול.  הרי כדי להישאר בעניינים הם צריכים כל הזמן לייצר שיחה, להסתובב, להתמנגל, להסתחבק, לשוחח, ליצור דרמות, לכבות דרמות ולעייף את עצמם אפילו על עצמם.

אם אתה לא מעשן, אתה נדפק שם בכמה דרכים שונות.

אם אתה משתעמם בקלות, אתה תרצה לתלות את עצמך. הרי רוב הזמן הם לא עושים כלום, אין להם כמעט אוכל, אין להם מוזיקה או חומר קריאה. כל מה שיש להם זה שינה ואחד את השני, כאשר "אחד את השני" כולל תככים, צביעות, מריבות והמון הרגשת לבד.

אם אתה אוהב פרטיות, ולו לרגעים מעטים, אתה תמצא את עצמך שותה גלונים של מים רק בשביל ליהנות מכמה רגעי חסד של פרטיות בשירותים.
אומנם בדור 3.0 שבו אנו חיים, פרטיות קצת איבדה משמעות, ואנו בוחרים לשתף את כולם בכל פרט ולו השולי ביותר של חיינו (הי, קוראים לי ליעד ויש לי בלוג).
אך גם לזה יש גבול. והאח הגדול חותך את הגבול הזה בסכין חד ואימתני. האח הגדול מוציא מהמשתתפים את הרגעים הכי חשופים שלהם, את הצדדים הכי פגועים, המשחק כאן הרבה יותר פסיכולוגי מהישרדות, הרבה יותר חודרני מהמרוץ למיליון. קשה, קשה.

אוקי, נכון, לא הגיוני שהכל שם רע. הרי יש גם צחוקים, זו חוויה של פעם בחיים, אפשר למצוא שם חברויות אמיתיות (או שלא?) ואתה יוצא משם בן אדם חזק יותר (או שלא?).
ולמרות זאת, אני לא בטוחה שזה שווה את ההתשה הנפשית.

אבל זו רק אני.




10 בינואר 2010

החלטות

איריס:
החלטות, החלטות.
כן, אני מדברת על ההחלטות המעצבנות האלו שאנחנו עושים ב-31 בדצמבר, כל שנה.
באנגלית זה resolutions . בעברית עדיין אין לזה מילה אחת מוגדרת, אלא: החלטות לשנה החדשה.

קראתי במגזין אמריקני שבין חודש דצמבר לינואר יש עלייה של 40% בהרשמה למכוני כושר.
בכלל, בארה"ב לוקחים את עניין השנה החדשה הזו באמת ברצינות ומחליטים החלטות עד דלא ידע. הפרסומות בטלוויזיה הן, ברובן, פרסומות לשיטות דיאטה ולמבצעי הצטרפות לחדרי הכושר.
אין ספק שהקפדה על כושר היא ה-החלטה שהרבה אנשים עושים לקראת שנה חדשה, וזה קצת מצחיק בהתחשב בזה שעושים מנוי בשיא הרעל ומחליטים שזהו: השנה זו השנה שבה נהיה בכושר. חודש מאוחר יותר : מפרסמים מודעה ביד 2 למכירת מנוי ל 11 חודשים בחדר כושר. (זה במקרה הטוב. במקרה הרע- פשוט לא הולכים..)

אף פעם לא הבנתי למה צריך לחכות לתחילת שנה, חודש או שבוע (מיום ראשון דיאטה) בשביל להחליט משהו. כלומר, ברור שהבנתי, זה בשביל לדחות את הקץ.. אבל ברור שגם הבנתי שזה מטופש. מה זה אומר שהתחילה שנה חדשה? זה בסה"כ מספר שמישהו קבע, אבל כולם עושים סיכומים ומצעדים והחלטות ושינויים, בעוד שבעצם שום דבר לא השתנה. היום הראשון של השנה הוא בסה"כ עוד יום, לא?

ובכן, רצה הגורל, ובשבילי תחילת השנה הזאת היא באמת התחלה של משהו חדש. כפי שאתם בוודאי יודעים, קוראינו הנאמנים, אני נמצאת בשלב שאני רוצה לקרוא לו: "בין עבודות", וזה בהחלט משהו חדש בשבילי, וגם זמן מצוין לעשות החלטות, שנה חדשה או לא.
חוץ מזה, חזרתי מחו"ל, וזו גם הזדמנות טובה לעשות החלטות (מכירים את הזמן הפנוי מידיי שיש במטוס שבו אנחנו מגיעים למסקנות הרות גורל, עד שהדלת נפתחת בנתב"ג והמסקנות מתאיידות להן בלחות התל-אביבית?)

אבל לצערי, אף פעם לא הייתי טובה בהחלטות. אני לא יכולה להחליט כמעט כלום. לא איפה בא לי לאכול ולא מה בא לי לעשות עם החיים שלי. אפילו את ההחלטות הגדולות שלי, כמו למשל להפסיק לעשן, אני עושה בסתר. כשהפסקתי לעשן לא סיפרתי לאף אחד כמעט חודש, כדי שההחלטה לא תהיה סופית מידיי.. ואכן- כשמספרים על החלטה בקול רם- היא נעשית החלטה שצריך גם לבצע! זה לא משהו שאני מוכנה להתחייב אליו!

המסקנה שלי היא: אם לא מחליטים, לא מתחרטים על ההחלטה אחר כך.
החלטות אפשר לעשות כל הזמן, לא רק בתחילת שנה. אבל תמיד כדאי להיזהר איתן, כי החלטה שלא מומשה, היא תחושת כישלון מעיקה..
מה היא, אם כך, ההחלטה שלי לשנה החדשה? אולי פשוט להחליט כבר?

ליעד:
"אם לא מחליטים, לא מתחרטים על ההחלטה אחר כך".
איריס, לא לימדתי אותך טוב מזה?
לא קראת אף פעם בעתידות של בזוקה שעדיף לאהוב ולהיפגע מאשר לא לאהוב לעולם?
אי אפשר ללכת תמיד בצד הבטוח של החיים. צריך להבטיח. ואז להתאכזב. ואחר כך שוב להבטיח. ולקיים. ולהבטיח שוב. ולשכוח מה שהבטחת. ועוד פעם להבטיח. ואז לשקר שהבטחת את זה ונראה מישהו אחד שמוכיח אחרת!

בעיניי עדיף לנסות ולהיכשל מאשר לא להתחייב לשום דבר (נדוש, אני יודעת, אך זו האמת). בואי נגיד איריס, ולא הצלחת לעמוד בהבטחה שלך- אש הגיהינום לא תיקח אותך. מצד שני, אם לא תבטיחי לעצמך שום דבר אז לאן תשאפי? איך תפתיעי את עצמך לטובה? איך תלמדי מטעויות? על מה תדברי איתי בטלפון?

אני אגלה סוד: בתא הקטן של התיק שלי יש פתק שכתבתי לפני כמה חודשים. בפתק כתובה רשימה קצרה של הבטחות ודברים שאני מאחלת לעצמי (שלאו דווקא כולם תלויים רק בי). מידיי פעם אני מציצה ברשימה הזו, כדי להזכיר לעצמי מה אני רוצה.
אולי לכבוד השנה החדשה שהחלה זה מכבר, תרשמי את כל הדברים שאת מאחלת לעצמך, את כל ההבטחות שהיית רוצה לקיים (ולא- לכתוב "לזכות בלוטו" לא נחשב). שימי את הרשימה בתיק, או במגירה ליד המיטה, או בארנק, ומידיי פעם תציצי בה ותזכירי לעצמך את השאיפות שלך לקריירה, עם המשפחה, בזוגיות, או עם עצמך.

אני מבטיחה שבכל פעם שתקראי את הרשימה, היא תיתן לך כוח, ומקום לשאוף אליו.
במקרה הרע, לא יקרה כלום. במקרה הטוב, היקום יהיה לטובתך. מה אכפת לך :)





1 בדצמבר 2009

Gossip girl

ליעד:
איריס יצאה ללימודים, היא כבר לא במשרד.
וכשאיריס לא במשרד אני עצובה. כי אני אוהבת שאיריס במשרד. אני אוהבת להיות במשרד עם איריס.
מסתבר שאני גם מאוד אוהבת לכתוב את המילים "איריס" ו"משרד".
בכל מקרה, בגלל שאיריס כבר לא במשרד, אני מדברת עם עצמי (אבל בשקט, שלא ישימו לב, לא נעים).
ואני מספרת לעצמי שהייתי ביום שבת במועדון הגוסיפ, מבית היוצר של הלנדן AKA הדיסקוטק.

אני וחברה הגענו לשם ברבע לתשע וכבר היה מלא. חצי שעה אחר כך כבר היה מפוצץ ושעה אחר כך התרחשה שואה גרעינית.
וכמה שאני אוהבת שואות גרעיניות (מי לא אוהב, בינינו), הגעתי למסקנה שבשביל ליהנות ממקום צריך שהוא יעמוד באחד התנאים הבאים לפחות:
א. אפשר לדבר בו
ב. אפשר לראות את האנשים
ג. אפשר לרקוד

הגוסיפ היה חשוך, רועש בטירוף ולא היה ניתן לרקוד מבלי להכניס מרפק לצלעות של איזה גבר (מילא הוא היה חמוד, אבל בגלל שכל כך חשוך וצפוף אין לכך שום ערבויות). וזה עוד לפני שהזכרתי את העובדה שחוזרים הביתה עם ריח רענן ומגרה (טוב, כמעט מכל בר בתל אביב חוזרים עם ריחות שכאלה – אבל בגוסיפ הריח נדבק ולא מרפה לנצח נצחים, או עד שמתקלחים לפחות פעמיים- מה שמגיע קודם).

אז תגידו, זה אני הזדקנתי? או שכל מי שיוצא לשם פשוט אידיוט?

אני מניחה שהגוסיפ זו חוויה שכל אחד צריך לעבור פעם אחת. כמו צבא. אחרי ששרדתי שם שעה, אין בר שלא אוכל לכבוש! אני רק מעדיפה לכבוש אותם בישיבה, בלי שאף אחד מזיע עלי, בלי שלוקח לי 10 דקות להגיע לשירותים ובלי להגיד לסלקטורית תודה כי היא הכניסה אותי.
יחי הברים השכונתיים!

איריס:
נתחיל בזה שהתרגשתי מאוד לקרוא עד כמה ליעד עצובה כשאני לא במשרד.
וגם בהזדמנות זו להתנצל מקרב לב, על כך שהיא נאלצה לדבר עם עצמה, ועוד בנושא חשוב כל כך! חיי הלילה שיש לנו, או יותר נכון, חיי הלילה שאין לנו, או עוד יותר נכון, חיי הלילה שהיינו רוצות שיהיו לנו.

אני הייתי עוד ילדה רכה בשנים כשגיליתי את סצנת המועדונים.
זה התחיל בכפר-סבא בגיל 15, בדוליטל האלנטרטיבי, והמשיך לגולם ולאלנבי 58, כאשר התחלתי להגיע לעיר הגדולה.
אלו היו ימים יפים.. ימים שבהם לא היה אכפת לי לחזור הביתה בשש בבוקר ולישון כל השבת (עם הריח של הסיגריות והמסקרה מרוחה על הכרית), אבל הימים האלו עברו חלפו, ולאט לאט גיליתי שאני כבר לא רוצה לבזבז את השבת שלי בשינה,וגם לא רוצה כל כך ריח של סיגריות וטנטון שממשיך 12 שעות אחר-כך באוזניים.

ויום אחד חברה שלי אמרה לי שהזדקנתי. כמובן שלא הסכמתי איתה. רק בגלל שזה לא כיף לי יותר, זה לא אומר שהזדקנתי! פשוט התחלתי לבלות בגיל צעיר מידי ושבעתי מזה מהר...
אבל מעט אחרי זה הגעתי למסקנה הברורה: אכן הזדקנתי. (זה לא נורא! זה קורה לכולם!)
ועכשיו אני נהנית מדברים אחרים.. אז אני עדיין יוצאת לבארים, אבל כבר לא למועדונים.
והאמת שעכשיו גם קצת קשה לי להבין ממה נהניתי אז..
אבל כשאני קוראת שגם ליעד הרכה בשנים, מתקשה למצוא את דרכה בעולם חיי הלילה העכשוויים, אני קצת מעודדת שאולי זאת לא רק הזקנה שקפצה עליי, אולי באמת קשה למצוא בימינו מקום נורמאלי.

ליעד ואני היינו לא מזמן ברוטשילד 12, המקום המדובר והאנדר-גראונדי כביכול מבית היוצר של הקופי-בר והבראסרי.
ואם אני ממש חייבת למצוא מקום טוב, אז זה כנראה זה. אני שונאת להתקמצן על מחמאות, אבל אין מה לעשות, למרות שזה מקום מוצלח, הוא עדיין נוטף פוזה והתלהבות של מקום חדש. אבל יותר גרוע מזה, כשהשלב הזה יעבור,
בכלל לא נרצה להגיע אליו, נכון?
בכל מקרה ליעד ואני בכל זאת נהנינו שם (בגלל שהגענו מוקדם. ליעד נאלצת לצאת מוקדם כשהיא יוצאת איתי, צעירה פוחזת שכמותה) ובכל זאת יצאנו עם ריח של סיגריות בכל מקום (אפילו העגילים שלי נדפו ריח סיגריות למחרת!)

אז אולי כדאי פשוט להשלים עם העובדה שחיי הלילה זה כבר לא בשבילי?
אולי פשוט נעשה ערב גבינות ויין בבית? (או אולי נגלגל סושי?) כנראה שלא.
כנראה פשוט נלך לישון. זה נשמע לי רעיון מושלם לבילוי.


אתם רואים את שתי הבנות שם בצד שמאל, בשורה שלישית בערך? אז זה לא אנחנו

Related Posts with Thumbnails