• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות ספורט. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ספורט. הצג את כל הרשומות
10 בינואר 2010

החלטות

איריס:
החלטות, החלטות.
כן, אני מדברת על ההחלטות המעצבנות האלו שאנחנו עושים ב-31 בדצמבר, כל שנה.
באנגלית זה resolutions . בעברית עדיין אין לזה מילה אחת מוגדרת, אלא: החלטות לשנה החדשה.

קראתי במגזין אמריקני שבין חודש דצמבר לינואר יש עלייה של 40% בהרשמה למכוני כושר.
בכלל, בארה"ב לוקחים את עניין השנה החדשה הזו באמת ברצינות ומחליטים החלטות עד דלא ידע. הפרסומות בטלוויזיה הן, ברובן, פרסומות לשיטות דיאטה ולמבצעי הצטרפות לחדרי הכושר.
אין ספק שהקפדה על כושר היא ה-החלטה שהרבה אנשים עושים לקראת שנה חדשה, וזה קצת מצחיק בהתחשב בזה שעושים מנוי בשיא הרעל ומחליטים שזהו: השנה זו השנה שבה נהיה בכושר. חודש מאוחר יותר : מפרסמים מודעה ביד 2 למכירת מנוי ל 11 חודשים בחדר כושר. (זה במקרה הטוב. במקרה הרע- פשוט לא הולכים..)

אף פעם לא הבנתי למה צריך לחכות לתחילת שנה, חודש או שבוע (מיום ראשון דיאטה) בשביל להחליט משהו. כלומר, ברור שהבנתי, זה בשביל לדחות את הקץ.. אבל ברור שגם הבנתי שזה מטופש. מה זה אומר שהתחילה שנה חדשה? זה בסה"כ מספר שמישהו קבע, אבל כולם עושים סיכומים ומצעדים והחלטות ושינויים, בעוד שבעצם שום דבר לא השתנה. היום הראשון של השנה הוא בסה"כ עוד יום, לא?

ובכן, רצה הגורל, ובשבילי תחילת השנה הזאת היא באמת התחלה של משהו חדש. כפי שאתם בוודאי יודעים, קוראינו הנאמנים, אני נמצאת בשלב שאני רוצה לקרוא לו: "בין עבודות", וזה בהחלט משהו חדש בשבילי, וגם זמן מצוין לעשות החלטות, שנה חדשה או לא.
חוץ מזה, חזרתי מחו"ל, וזו גם הזדמנות טובה לעשות החלטות (מכירים את הזמן הפנוי מידיי שיש במטוס שבו אנחנו מגיעים למסקנות הרות גורל, עד שהדלת נפתחת בנתב"ג והמסקנות מתאיידות להן בלחות התל-אביבית?)

אבל לצערי, אף פעם לא הייתי טובה בהחלטות. אני לא יכולה להחליט כמעט כלום. לא איפה בא לי לאכול ולא מה בא לי לעשות עם החיים שלי. אפילו את ההחלטות הגדולות שלי, כמו למשל להפסיק לעשן, אני עושה בסתר. כשהפסקתי לעשן לא סיפרתי לאף אחד כמעט חודש, כדי שההחלטה לא תהיה סופית מידיי.. ואכן- כשמספרים על החלטה בקול רם- היא נעשית החלטה שצריך גם לבצע! זה לא משהו שאני מוכנה להתחייב אליו!

המסקנה שלי היא: אם לא מחליטים, לא מתחרטים על ההחלטה אחר כך.
החלטות אפשר לעשות כל הזמן, לא רק בתחילת שנה. אבל תמיד כדאי להיזהר איתן, כי החלטה שלא מומשה, היא תחושת כישלון מעיקה..
מה היא, אם כך, ההחלטה שלי לשנה החדשה? אולי פשוט להחליט כבר?

ליעד:
"אם לא מחליטים, לא מתחרטים על ההחלטה אחר כך".
איריס, לא לימדתי אותך טוב מזה?
לא קראת אף פעם בעתידות של בזוקה שעדיף לאהוב ולהיפגע מאשר לא לאהוב לעולם?
אי אפשר ללכת תמיד בצד הבטוח של החיים. צריך להבטיח. ואז להתאכזב. ואחר כך שוב להבטיח. ולקיים. ולהבטיח שוב. ולשכוח מה שהבטחת. ועוד פעם להבטיח. ואז לשקר שהבטחת את זה ונראה מישהו אחד שמוכיח אחרת!

בעיניי עדיף לנסות ולהיכשל מאשר לא להתחייב לשום דבר (נדוש, אני יודעת, אך זו האמת). בואי נגיד איריס, ולא הצלחת לעמוד בהבטחה שלך- אש הגיהינום לא תיקח אותך. מצד שני, אם לא תבטיחי לעצמך שום דבר אז לאן תשאפי? איך תפתיעי את עצמך לטובה? איך תלמדי מטעויות? על מה תדברי איתי בטלפון?

אני אגלה סוד: בתא הקטן של התיק שלי יש פתק שכתבתי לפני כמה חודשים. בפתק כתובה רשימה קצרה של הבטחות ודברים שאני מאחלת לעצמי (שלאו דווקא כולם תלויים רק בי). מידיי פעם אני מציצה ברשימה הזו, כדי להזכיר לעצמי מה אני רוצה.
אולי לכבוד השנה החדשה שהחלה זה מכבר, תרשמי את כל הדברים שאת מאחלת לעצמך, את כל ההבטחות שהיית רוצה לקיים (ולא- לכתוב "לזכות בלוטו" לא נחשב). שימי את הרשימה בתיק, או במגירה ליד המיטה, או בארנק, ומידיי פעם תציצי בה ותזכירי לעצמך את השאיפות שלך לקריירה, עם המשפחה, בזוגיות, או עם עצמך.

אני מבטיחה שבכל פעם שתקראי את הרשימה, היא תיתן לך כוח, ומקום לשאוף אליו.
במקרה הרע, לא יקרה כלום. במקרה הטוב, היקום יהיה לטובתך. מה אכפת לך :)





3 בנובמבר 2009

קצת זיעה לא הרגה אף אחד

ליעד:
לי ולאיריס יש ויכוח קל.
איריס אוהבת ספורט (טוב, היא לא מרשה לי להגיד שהיא אוהבת ספורט, והיא מבקשת להבהיר שהיא לא נוטלת ויטמינים ואוכלת דייסות לארוחת בוקר, היא בסך הכל מאמינה שספורט זה חשוב ובריא וכו' וכו').
אני, מנגד, שונאת ספורט. לא, שונאת זו מילה עדינה מידיי. אני מתעבת ספורט. אני סולדת ממנו. אני אפילו חברה בקבוצה בפייסבוק שטוענת שספורט זה בעצם השטן.

בעוד איריס רצה לה 4 עד 17 פעמים בשבוע בחדר כושר הקרוב לביתה, אני הספקתי להיכשל אין ספור פעמים:
נרשמתי ל"שייפ" וכשזה לא תפס עברתי ל"גרייט שייפ" (נשמע מבטיח, לא?). כשזה לא הצליח הוצאתי הון על מאמן כושר אישי. לאחר שכמעט ואיבדתי את כל חסכונותיי חזרתי לרבוץ על הספה. משום מה, הפתרון לא עזר למשקל שלי, מוזר. ניסיון נוסף לחזור לעניינים הוביל אותי לסטודיו לריקוד. אחרי חודש רקדתי את דרכי למטבח וחזרה. וכן- גם לי הייתה תקופה בה רצתי בפארק הירקון. ולבסוף, חזרתי שוב ל"שייפ". מי אמר שלא לומדים מטעויות.
בכל פעם שחשבתי שסוף סוף אצליח להתמיד, אפסיק להשתעמם, לא אכנס לדיכאון קליני- התקווה נקטעה באיבה, נעלי ההתעמלות נזרקו חזרה לתחתית הארון, בגדי הספורט הוסבו לפיג'מה.

אם נשים בצד את אותם אנשים שבאמת אוהבים ספורט (שישרפו), יש הרבה מאוד אנשים שפשוט מצליחים להתמיד.
הם משכנעים את עצמם שמתרגלים לזה.
הם מתבאסים על הכסף ומכריחים את עצמם ללכת גם אם זה יהרוג אותם.
הן הולכות בשביל למצוא חתן.
הם הולכים כי הזרועות שלהם לעולם לא יהיו רחבות מספיק.
ויש אותי, שהולכת רק כדי להבין שאני פשוט לא מסוגלת ללכת. המחשבה שאני צריכה להגיע לחדר כושר ממש מצליחה להרוס לי את היום.
אמרו לי לא לעשות מזה כזה עניין, סה"כ שעה מהיום שלי, זה לא כזה ביג דיל, פשוט להכניס את זה לסדר יום, זה רק ספורט (תתביישי לך, דפנה דקל!). אבל זה לא עוזר. אני פשוט לא מסוגלת.

על קיר המשרד, ליד המחשב שלי, תלויה כתבה ובה "עצות אמיתיות מנשים אמיתיות שמצליחות להתמיד באימוני כושר". מידי פעם אני מציצה בה תוך לעיסת בצק כלשהו.
אולי יום אחד גם אני אצליח. אבל עד אז, בכל פעם שאיריס תתיישב לידי בבוקר ותספר איך היה לה בחדר כושר, אני אחייך אליה ואחשוב לעצמי בסתר ליבי: "זונה".

איריס:
for the love of sport!
טוב, שוב אני נאלצת לצאת להגנתי ולהגנת המנהגים הנלוזים שלי...
ובכן, אני אוהבת ספורט. אין דרך אחרת לומר את זה. (הכוונה בספורט היא פעילות גופנית ולא צפייה בכדורגל רחמנא ליצנן!)
אבל המילה "אהבה" היא שימוש במילה חזקה מידיי.
לכן כשליעד שאלה אותי אם היא יכולה לכתוב שאני אוהבת ספורט, צצו בעיני רוחי דימויים אליהם אני מקשרת אסוציאטיבית אהבת ספורט, ואני בהחלט לא מתחברת אליהם.
למשל: נטילת תוספי תזונה מנפחים למיניהם, רכישת נעליים מיוחדות לספיניניג, בגדי ספורט צמודים, קטנים וזוהרים, נטילת חלבונים (אומרים שזה חשוב), ערבי פסטה המוניים לפני מרוצים (הפחמימה אינה ידידה!) והכי חשוב: נעילת נעלי ספורט בכל מקום שהוא אינו חדר הכושר ו\ או מסלול הריצה! כל אלו אינם קשורים אליי בכלל!

ואני מודה- הרבה זמן אהבתי ספורט בארון. לא רציתי לצאת עם זה החוצה.. אני? המעשנת בשרשרת? התל אביבית יושבת הבארים? אני אזנח את תדמית הסמוקרית שטיפחתי בגאווה רבה מאז גיל 15, אני, שזייפה חמישה מחזורים בחודש כדי להימנע מריצת אלפיים בתיכון? אני אהיה אחת מאלו, מהספורטיביים האלו, החטובים, האנרגטיים, מוצפי האנדורפינים האלו שליעד רוצה להרוג? אני נפש בריאה בגוף בריא? אין סיכוי!!!!
אבל אז, משהו השתנה. החלטתי להפסיק לעשן (כי אין ברירה, מתישהו חייבים) וכשהג'ינס התחיל ללחוץ קצת הבנתי שאין ברירה.. אם אני רוצה להמשיך לאכול, אני צריכה להתחיל לזוז! ואז התחלתי להתאמן בסתר.. ולאט לאט לא יכולתי להמשיך עם זה יותר ויצאתי מן הארון בגאווה כמי שאני כיום: מישהי שאוהבת ספורט, אבל לא לעשות ספורט, אלא את מה שספורט עושה...

וזהו. אני ממשיכה מכוח האינרציה. כי אם יש יתרון לזה שאני סמוקרית (לשעבר) זה שאני יודעת איך להתמכר לדברים. והפעם זה ריצה.

זונה- זונה. אבל באותה מידת ג'ינס...
Related Posts with Thumbnails