• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות עבודה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עבודה. הצג את כל הרשומות
26 ביולי 2010

6 סיבות למה זה לא כל כך נורא לעבוד המון שעות


1. ככה אפשר להתלונן
והרי אנחנו אוהבים להתלונן. אם, נגיד, הייתם עובדים מ-9 עד 17:00, לא הייתם יכולים להגיד מילה. בכל שיחה בה החברים היו מספרים כמה קשה הם עובדים, הייתם נשארים בחוץ. ואם, חס וחלילה, הייתם מעיזים להגיד שגם אתם עובדים קשה- היו סוקלים אתכם מייד באבנים וכותבים עליכם בטוש שלא יורד: "בכיין!!!".
אז כשעובדים המון- אפשר להתלונן בצדק ולהיות חלק ממשהו גדול יותר. יייההה.

2. כי גם ככה בחוץ ממש חם
אומנם הסיבה הזו תופסת רק לקיץ, אבל בישראל רוב הזמן יש קיץ אז זה מספיק טוב בשבילנו.
הרי כל מה שצריך זה רק הפסקת סיגריה קצרה כדי לרצות כבר לחזור מהר למזגן המקפיא של המשרד. מה הייתם עושים בחוץ עכשיו? חם, אז תחזרו לשולחן שלכם אי שם בקיוביקל השלישי מימין, ותגידו תודה על שירותי הקירור.

3. כי מבזבזים פחות כסף
מה תעשו עם לא תעבדו הרבה? תלכו לים ותקנו שם בירה ושניצלונים במחיר מופקע? תסתובבו בקניון ותקנו שם בגדים במחיר מופקע? תפגשו עם חברים במסעדה ותזמינו סלט קיסר במחיר מופקע? הרי כולנו יודעים שכל רגע שבו אנו מסתובבים בחופשיות נועד לפורענות. תסתכלו על סופי השבוע: יומיים של שיכרון חושים בהם מוציאים כסף כאילו אין מחר. תוסיפו לזה שעות פנויות בכל יום- ואתם ככה קרובים לקבל ביקור מההוצאה לפועל. עזבו אתכם, עדיף לשתות עוד כוס קפה ולנשנש וופל "מטעמים" על חשבון המשרד.

4. כי אחרת כולם ישנאו אתכם
הם יגידו לכם שהם מפרגנים, אבל זה שקר. הם ממש ישנאו אתכם, ורגשות האשם ירדפו אתכם לנצח. לא כיף.

5. כי כבר התרגלנו
ברצינות. עובדים כל יום עד מאוחר? עשו את הניסוי הבא: צאו הביתה מוקדם יום אחד. נגיד ב-17:00.
נו, אתם כבר מדמיינים איך הזמן הזה מתמלא לו בסידורים שנדחו הרבה זמן? איך הזמן מתמלא בבילוי איכות יוקרתי מול הטלוויזיה? ובכן- מה שתגלו במציאות זה שאתם לא יודעים מה לעשות עם הזמן הזה. הוא יעבור מהר, ולפני שתבינו כבר תגיע השעה שבה אתם בדרך כלל חוזרים הביתה וכל תחושת ה"חצי יום" שלכם לא תהיה שווה כלום. יותר מזה- יהיה לכם מצפון כבד על השעות שהתבזבזו להן לחינם. ככה זה- כשמתרגלים לעובדה שיש מעט זמן, לא יודעים מה לעשות כשסוף סוף כן יש זמן.
מבולבלים? אז יאללה, עופו כבר הביתה!  

6. כי מה עדיף, להיות מובטלים???



1 בפברואר 2010

she works hard for the money

ליעד:
אבא שלי ואחי טסו אתמול לחופשת סקי (וסנובורד) בקלאב מד.
כמובן שמיד עלו בי זיכרונות מהתקופה אחרי הצבא, בה עבדתי חמישה חודשים כברמנית בקלאב מד סקי בצרפת.

העובדים של קלאב מד נקראים G.O כלומר Gentile Organisateur (בצרפתית), 'מארגן נחמד' בתרגום חורק שיניים לעברית.
ואני לא נחמדה.
כלומר, אני נחמדה, אבל לא לכולם. ולכן, בוא נודה בזה כבר עכשיו, הייתי G.O די גרועה. שותפתי לחדר, יוונייה מקסימה בשם דימיטרה, הסבירה לי שבקלאב מד אתה צריך לחייך אפילו למכונת הקפה.
מתוקף תפקידנו, היינו צריכים לרקוד עם האורחים ריקודי שורות, לשבת איתם בארוחות, לצחקק איתם בשעת הקפה, לשאול לשלומם במעלית, ללוות אותם לקומה שלהם אם הם הלכו לאיבוד ולפזז איתם על רחבת הריקודים בדיסקוטק.
היה לי כל כך קשה להישאר מתוקה, חביבה, דברנית וחייכנית כל הזמן ולשבור את השיניים בניסיונות לדבר איתם צרפתית, עד שבשלב מסוים מצאתי את עצמי מרכיבה צלחת מלאה כל טוב בחדר האוכל המפואר, מתגנבת דרך המדרגות האחוריות לעבר החדר שלי ואוכלת שם בודדה וגלמודה- העיקר לא לשבת עם האורחים. ממש G.O למופת.

זה לא שהתקופה בקלאב מד לא הייתה מדהימה; נהניתי מאוד, עבדתי קשה, אכלתי המון, רקדתי המון, חוויתי המון ושתיתי פשוט... המון. אבל כמובן שגם בכיתי המון. הייתי רחוקה מהבית, בלי חברים אמיתיים, בלי אף אחד שמבין את השפה שלי ויותר מזה- היחידה שלא מבינה את השפה שלהם. הייתי צריכה לאסוף את כל הכוחות האפשריים כדי להיות קומוניקטיבית ועליזה 24 שעות ביממה, לפתח סמול טוק שאני כל כך, כל כך שונאת ולהכין המון מוחיטו, או כמו שהרוסים אהבו לקרוא לזה: מוסקיטו.

אתם בטח חושבים שאני חוצפנית שאני ככה מתלוננת בזמן שחייתי לי באלפים הצרפתים. ואתם יודעים מה? אתם צודקים. כי היום אני מסתכלת אחורה בגעגועים ונוזפת בעצמי איך התלוננתי כל כך הרבה. הייתי צריכה לשתוק, למתוח חיוך וליהנות מזה. ביג דיל, אז עובדים קשה, אז לא מבינים את השפה, אז צריכים להיות צבועים ולרקוד בשורה כמו חבורת קופיפים. אז מה! זה כיף! זו חוויה של פעם בחיים.
במשך כל התקופה ששהיתי בצרפת היה חודש אחד בו שרה, בחורה ישראלית, הגיע לעבוד בקלאב ואני זכיתי לחודש מלא בשיחות בעברית ובחברה (מדהימה :-) ) לכל החיים.
באחת היציאות שלנו לא מזמן התחלנו לפתע לעלות זיכרונות. פתאום מצאנו את עצמנו מתכננות איך אנחנו חוזרות לעבוד בקלאב, כי הפעם נהנה יותר, נשתה יותר, נתפרפר יותר, יהיה כיף יותר!
אבל כולנו גיבורים גדולים לאחר מעשה. מה שהיה כך היה, ובאמת הוצאתי מהתקופה הזו את המיטב, וזכיתי לחוויות שלעולם לא אשכח.

אין לי צורך לחזור לשם שוב.
נו, על מי אני עובדת. יאללה שרה, תארזי מזוודה!

נ.ב – הדבר שאני הכי זוכרת הוא שהיינו, העובדים, יוצאים בלילה לפאב מחוץ לקלאב, לבושים היטב, צועדים בחושך, לאור הכוכבים, בשקט קסום ומרגיע, בין עצים גבוהים על מסלולים לבנים שמשמשים במהלך היום לגלישה. מדהים. הבעיה היחידה הייתה שהיינו צריכים לחזור את כל הדרך חזרה, לפנות בוקר, שיכורים.

איריס:
יש את העבודות האלו, שמדליקות משהו אצל אנשים שאתה מספר להם שאתה עוסק בהן. נדלק אצלם ניצוץ כזה של סקרנות וגם קצת של קינאה. אלו בדרך כלל עבודות שקשורות איכשהו לחו"ל. ליעד ואני דיברנו הרבה על העבודות האלו, שעשינו אותן, נהנינו וסבלנו, ועכשיו, אנחנו קצת מקנאות בנו על שהיינו שם- אבל לא ממש מוכנות לחזור בחזרה.

אני הייתי דיילת אוויר באל-על במשך שלוש וחצי שנים, כפי שכבר ציינתי בעבר בפוסט על למה אני לא רואה האח הגדול.
לפני שהייתי דיילת, הייתי חולת חו"ל. אהבתי הכול- את הבידוק הביטחוני, את המזוודה, את המטוס, ואת האוכל במטוס. ומה מתאים יותר לחולת חו"ל מלהיות דיילת אוויר?

תמיד הסתכלתי על הדיילות בקנאה והערצה, בניסיון לדמיין את החיים המסתוריים שלהן..
וכך, בלב מלא בחלומות על טרמינלים אקזוטיים הצטרפתי לשורות הדיילות וגיליתי מה עושות הדיילות בלילות: הן קמות לפיק אפ בשתיים לפנות בוקר לקוויקי פאריז שבו הן לא יורדות בכלל מהמטוס, הן משרתות נוסעים רבים ומגוונים (לא במובן הטוב של המילה...) בטיסת יום מלאת חרדים וטפיהם לניו יורק, הן נמצאות רוב הזמן על הרגליים, ורוב הזמן מבקשים משהו, נובחים עליהן משהו או שהן מנקות שירותים. (אה, והן בג'ט לג תמידי)

ואז כמובן יש את הצד הנפלא: שהיות בניו יורק, רביצה על החוף בלוס אנג'לס, סופי שבוע באירופה, קפיצה ליומיים לבנקוק, או להונג קונג, טיול קצרצר על החומה הגדולה בבייג'ין, ליטוף של גור אריות בדרום אפריקה, וחזרה למנוחה של יומיים שלושה בבית. והעולם פתאום הופך להיות קטן. שכחתי לקנות משהו בניו יורק? לא נורא, אני אהיה שם שוב עוד השבוע. קצת משעמם לי בבית? אולי אני אקפוץ לאיזה אובר נייט בלונדון להעביר את הזמן...

נשמע מעולה, לא? הבעיה היא, כמו שליעד אמרה, שצריך לדעת ליהנות מזה וללמוד לקבל את הרע כדי להבין את הטוב, וזה משהו שמאוד קשה לעשות לפעמים. טיסה לניו יורק זה כיף, אבל לא כשהפיק אפ הוא בעשר וחצי בלילה כשכול מה שבא לי לעשות זה להישאר בפיג'מה ולראות טלוויזיה עם הפושטק. פתאום המחשבה על עוד טרמינל ועוד מטוס ועוד נוסעים נראית פשוט בלתי נסבלת..

כשהייתי בקורס דיילות, ראיתי את הסרט "דיילת בעננים" עם גווינת' פלטרו שחולמת להיות דיילת בינלאומית. חלומה מתגשם ברגע שיא בו היא מגיעה למלון בפריז, פותחת את הוילון ונוף עוצר נשימה של העיר ומגדל אייפל נחשף בפניה. גווינת' מסתכלת אל הנוף בעיניים מזוגגות ונושמת נשימה עמוקה. זהו. היא הגיעה. החלום התגשם.
שבועות לאחר שראיתי את הסרט הזה מצאתי את עצמי בקומה מאוד גבוהה של מלון יפיפה בטורונטו. פתחתי את הוילון, ונגלתה מולי העיר היפה והמושלגת ומגדל ה-CN (האייפל הקנדי לצורך העניין) ולרגע אחד קטן, הרגשתי כמו גווינת'.. אז נכון, אמרתי לעצמי, זאת עבודה קשה, אבל לא שווה לסבול את הקטעים הקשים בשביל הרגעים המדהימים? (ויש הרבה כאלו...)
כמה ימים אחרי זה, כבר פיניתי מגשי אוכל בטיסה הארוכה מנשוא בדרך הביתה. בנחיתה הבטתי במבט מזוגג על תל אביב מלמעלה..

זהו. הייתי דיילת. אבל כנראה שזה לא היה החלום שלי אחרי הכול.
(לקח לי הרבה זמן להבין את זה. אבל נהניתי וסבלתי מכל רגע).

גם לי יש נ.ב.- מבין כל החוויות שהיו בעבודה הזאת, הטובות והרעות, יש את הטובה מכולן- בטיסה הכי גרועה שהייתה לי- הכרתי את הפושטק. אבל זה כבר לפוסט אחר...

ככה נראו החיים שלנו פעם. לעזאזל.
23 בדצמבר 2009

פוסט המובטלת

איריס:
בשבוע שעבר קרה לי משהו מוזר. פוטרתי מעבודתי.

אני עובדת מגיל 15 וזאת הפעם הראשונה שמפטרים אותי. ההודעה עצמה הייתה זריזה, כמו שמורידים פלסטר. אני לא יודעת עבור מי, בשבילי או בשביל הסמנכ"ל שבישר לי, אולי עבור שנינו, זאת הייתה חוויה מעט כואבת, אבל זריזה, ובהחלט משהו שכנראה צריך לעבור אותו.

לאחר שהתפוגגה תחושת העלבון הצורב שאפפה אותי בחמש הדקות הראשונות שלאחר ההודעה, התחלתי להפנים..
האמת שכבר מספר ימים התלבטתי ביני ולבין עצמי לאן מועדות פניי בעתיד, והאם אני רוצה להישאר בתחום. וככה, פתאום יום בהיר אחד, הגורל פתר לי את הדילמה והגיש לי את התשובה שחור על גביי לבן- את עוזבת. נקודה.
יש בזה משהו משחרר! וכמובן, לאחר שהסבירו לי שזה לא אני, שזה הם, ויש צמצומים וכד', בחרתי גם שלא להיעלב ולהמשיך הלאה לדרכי.

עוד לא התחלתי לחפש עבודה חדשה ועל כן אני מפנטזת לי על מנוחה קצרצרה על זרי דמי האבטלה עם השותף הנפלא שלי- ה"יס מקס", ועוד כמה ספרים שהצטברו לי על המדף..
ובעוד חלומות בהקיץ על ארוחות עסקיות בצהריים ותור לשיננית ב 11 בבוקר, עוטפים אותי, אני לרגע נלחצת: איך מתרגלים לתקופה בלי עבודה? לא עשיתי את זה הרבה זמן, וכמו שאני מכירה את עצמי, אחרי יומיים אני אטפס כבר על הקירות מרוב שעמום.. אני פשוט מכירה את עצמי.. אני זוכרת איך הייתי בימי החופש הגדול בתקופת בית הספר: מיליון תוכניות לנסיעות, אלפי קביעת תורים לטיפולים בדברים שמזמן צריך היה לטפל בהם, ויום- יומיים אשר שוריינו מראש למטרה אחת בלבד:  לסדר אחת ולתמיד את הארון! כי הגיע הזמן ועכשיו יש לי זמן.

פלאש פורוורד חודשיים קדימה: אני מתעוררת יקיצה טבעית ב 12 , אוכלת ארוחת בוקר, וחוזרת לשנת צהריים..
ובערב? כבר אי אפשר לסדר את הארון... כבר חושך בחוץ!

זה מה שעלול לקרות לי! אני לא מוכנה לזה! אני לוקחת שבוע אחד, הולכת לשיננית ומוצאת עבודה. זהו, נגמרו החגיגות. אני כנראה מסוג האנשים שכשנותנים להם יותר מידיי חופש הם הולכים לאיבוד. אז אני מחפשת עבודה אם אתם שומעים על משהו... והארון? אני אסדר אותו באיזה יום שבת אחד...

ליעד:
תרשו לי בבקשה לא להתמרמר מעל מסך המחשב ולתהות כיצד אמשיך את חיי בעבודה ללא איריס – זאת אשמור לרדת החשיכה, אז אבכה אל הכר ואוכל המון גלידה ישר מהקופסא.

בנתיים, אני רק רוצה לספר לאיריס (ולכם, אלפי קוראים נאמנים שלנו) סיפור קצר מניסיוני האישי, שאולי יקל על הכניסה שלה לתוך מעגל האבטלה:
לפני כשנה נכנסתי גם אני לסטטיסטיקה והפכתי למובטלת.
פעם בשבוע, ביום שלישי בין השעות 08:00 ל-10:00, הייתי צריכה להתייצב בלשכת התעסוקה בעמדה 29, שם הופקדתי בידיה של דבורה.
דבורה אהבה לשחק אותה קשה להשגה, והדרך אליה תמיד הייתה עמוסה במכשולים; בכל פעם שהגעתי ללשכה, הייתי צריכה לרשום את שמי על דף שנמצא ליד העמדה, ולברר מי נמצא בתור לפני.

"מי זה דודו??" צעקתי פעם אחת במלוא גרוני. השתרר שקט וכולם נעצו בי מבטים. אחרי כמה שניות של דממה מביכה ניסיתי לדמיין את כולם ערומים וצעקתי שוב, ביתר נחישות: "יש פה מישהו בשם דודו?" גבר משופם (דודו? דודו זר? הייתכן?) הרים את עיניו מהרצפה ומלמל "אני". הללויה, האבדה נמצאה. עכשיו אני יכולה לשבת ולצפות מהצד באנשים היסטרים מנסים לברר לאיזו עמדה הם צריכים לגשת ואיך הם יודעים מתי מגיע תורם.
עכשיו, אני יודעת מה אתם חושבים: "למה אין מספרים כמו בדואר? למה הם לא דואגים לתור מסודר? למה האיילות בוכות רק בלילות?" לצערי, אין לי תשובות.

תורו של דודו הגיע במהרה, ואני נכנסתי אחריו. דבורה הרימה עין אחת לעברי, בזמן שעינה השניה בחנה את פנקס התעסוקה שהגשתי לה. היא תקתקה במחשב ומיד הפנתה אלי מבט מודאג:
"היום אני צריכה להתחיל להפנות אותך לכל סוג עבודה, לא רק בתחום שלך".
כן, הימים הטובים נגמרו. קדימה דבורה, אני מוכנה! מה גזר הדין? ממיינת ברגים? אורזת קופסאות? מזכירה למנכ"ל? מזכירה למזכירה של המנכ"ל? מזכירה אלקטרונית? מה שזה לא יהיה, אני מסרבת לחבוש כובע מתכת צהוב. מסרבת!
דבורה קטעה את מחשבותיי המצמררות:
"נמשוך את זה עוד שבוע" אמרה וחתמה בפנקס.
"דבורה! אני אוהבת אותך!" רציתי להגיד, אך יצא לי רק "תודה" רגיל ומסורתי.

לאחר קצת מעל חודש ימים מצאתי עבודה, בכוחות עצמי, ונופפתי לעתיד שלי במפעל הברגים לשלום.
איריס, לידיעתך, המשרה שם עדיין פנויה.







4 בנובמבר 2009

גם אני רוצה לככב בקמפיין ולעשות המון כסף

ליעד:
לפני שבוע התפרסמה ידיעה בדה מרקר, שם נכתב שבר רפאלי תקבל 400 אלף דולר על יומיים עבודה בהם היא תצטלם לקמפיין לספא ובנוסף היא תצטרך (מסכנה) להגיע לאירועי יחסי ציבור ולהתאמן בחדר הכושר במקום. (הכתבה המלאה)

אז:
1. אנחנו מקנאות. כן, אנחנו לא מתביישות להגיד את זה: קנאה גדולה וירוקה. ונוזלית.
2. אנחנו מאוד אוהבות את בר רפאלי. היא יפה. הורסת. מדהימה. והיא עובדת קשה, אין לנו ספק. אבל גם אנחנו עובדות קשה! גם אנחנו רוצות 400 אלף דולר על יומיים עבודה! ואין שום בעיה- אנחנו נגיע לכל אירועי יחסי הציבור שנתבקש להגיע אליהם. מבטיחות.
3. אז כל המפורסמות (דוגמניות, שחקניות וכל השרמוטות האלה) גם מקבלות הון על מספר קטנטן של ימי עבודה וגם זוכות ללבוש בגדים מדהימים, להראות מעולה, ולקבל תמונות הורסות. מתנה לכל החיים.

ומה איתנו?
קמות, מסתרקות לבד, שמות קצת מסקרה, הולכות למשרד, יושבות מול המחשב 10 שעות ובמקרה הכי טוב מישהו מצלם אותנו במצלמה של הפלאפון. וזה תמיד נראה רע.

איריס:
כן, אני יודעת שאסור לנו להתלונן, בסה"כ יש לנו המון המון מזל, לא? קראתי איפשהו, שבימינו, עצם העובדה שיש לך איפה לישון בלילה, ממקם אותך בעצם בתוך שכבת עשירי העולם. ואז אנחנו שואלות את עצמנו, אם אנחנו עשירות, אז איך אפשר להגדיר את אלו שעושים 400 אלף דולר ביומיים? על –אנושיים?
אבל אין ברירה, כנראה צריך להתרגל לעובדה שאנחנו פשוט כמו שאר העולם, ולא כמו אותו קומץ של אנשים שיש לו מזל מטורף..הכי מצחיק זה כל הדוגמניות והסלבס שמקטרים על כמה קשה העבודה שלהם וכמה קשה זה לאבד את האנונימיות שלהם.. וזה נכון, זה קשה, אבל.. c'mon !!!

אולי בעצם יש בזה משהו מנחם, לפעמים: העובדה שלא משנה כמה כסף ותהילה יש לך, תמיד תמצא משהו לקטר עליו, זה פשוט הופך לקיטורים בקליבר אחר.. בריטני ספירס מקטרת שהפאפרצי הורסים לה את החיים, אנחנו מקטרות על העבודה המשרדית המונוטונית פלוס המשכורת האומללה. אבל אנחנו עושות את זה בזמן שאנחנו לוגמות מבקבוק יין בבר חדש ומעוצב, כשבאותו זמן ההומלס שבחוץ מקטר על הגשם שמרטיב אותו..אז קצת פרופורציות!!!!!
ובכל זאת: אני צריכה לחזור לעבוד עכשיו... איזה דיכאון. תהרגו אותי וזהו!

אווה מנדז, סקרלט ג'והנסון ובר רפאלי עושות קופה










 
 
 
Related Posts with Thumbnails