• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות עצבות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עצבות. הצג את כל הרשומות
4 ביולי 2011

זווית אחת שווה אלף מילים



שתי תמונות, בשינוי קל של 90 מעלות. שני עולמות שונים לחלוטין.
אני נתקלת בתמונה הראשונה והיא ישר מכניסה לי אגרוף בבטן. מעבירה בי גל של עצבות. מזכירה לי שיש עולם בחוץ ולא הכל סובב סביבי. גורמת לי לחוש הקלה ולהיות אסירת תודה על החיים שלי. אני בוהה בה, נבולה בכיסא, במשך דקה ארוכה.

ואז אני גוללת למטה ומגלה את התמונה השנייה. ואיתה מגיע האגרוף השני בבטן. לפתע תחושת העצבות מתחלפת בתחושת מציצנות. לפתע לא נעים לי עוד לבהות בתמונה. אני רוצה לתת לה פרטיות. תחושה שאם נחליף את הנערה בבר רפאלי על השטיח האדום, זה יהיה הרבה יותר טבעי. ובכל זאת, אני לא מצליחה להוריד את העיניים.
שתי תמונות, בשינוי קל של 90 מעלות. שני עולמות שונים לחלוטין.


*התמונות צולמו בהאיטי לאחר רעידת האדמה שנה שעברה. הנערה המצולמת היא פביאן בת ה-15 שנורתה שלוש פעמים, פעמיים מטווח אפס, ע"י משטרת האיטי שחשבה שהיא אחד מהבוזזים. 14 צלמים תיעדו את פביאן, ובכך הפכו את המראה הבלתי נשכח הזה לנוקב, חודר, מכאיב, מעורר- מחקו את המיותר – ביותר שיצא מהטרגדיה הנוראית שקרתה בהאיטי.

התמונות מתוך האתר המדהים iconicphotos
29 בדצמבר 2010

יש חיים אחרי המוות


אני חיה בבועה. מרחפת לי בעולם הקטן שלי ופוגשת צדדים אחרים במדינה שלנו בעיקר על גבי YNET.
אני מתעסקת רוב הזמן בבעיות שלי ושל הקרובים אלי. מרגישה רע כשקוראת על אסון או טרגדיה אך ממשיכה הלאה לאכול את ארוחת הצהריים שלי.

אני כל הזמן אומרת שאלך לתרום דם, אבל לא עושה את זה. פעם אחת התנדבתי באירוע לנשים מוכות והרגשתי שעשיתי את שלי ל-5 השנים הקרובות.
אפילו את סבא וסבתא שלי אני בקושי מבקרת.

ואתם יודעים מה? אני חושבת שרובכם כמוני. לכל אחד מאתנו האי הקטן שלו, העיסוקים האישיים שלו, הפחדים הפרטיים שלו. למי יש זמן או חשק לעזור לאחרים, להשפיע על הסביבה, לתרום זולת?
אני מצאתי דרך. חתמתי, כבר לפני כמה שנים, על כרטיס אד"י.

עצרו: זה לא תוכן שיווקי. מלבד הכרטיס שיש לי בארנק, ותמונה שלי עם הכרטיס בעמוד בפייסבוק שלהם, אין לי שום קשר לארגון. כל מה שאכתוב עכשיו יוצא מליבי ומתחושותיי האישיות בלבד.

כותרות היממה האחרונה הן מותו הטרגי של כוכב הכדורגל אבי כהן. עקבתי, כמו כולם, אחרי מצבו, וליבי נצבט, כמו של כולם, כשהודיעו על מותו. אך גם התעצבתי לשמוע, לא כמו כולם, שמשפחתו נוטה שלא לתרום את איבריו, למרות שהוא חתום על כרטיס אד"י.
אני לא רוצה לשים את משפחתו במרכז הדיון. בכל זאת, לא שופטים אדם בעת צער וכו'.
אך אשתמש באירוע שלהם כדי להעלות שני נושאים מטרידים:

דבר ראשון, מדוע, למרות שאדם חותם על כרטיס אד"י, ההחלטה הסופית היא של משפחתו? בוודאי ובוודאי שברגעים כאלה יש להתחשב ברגשות המשפחה, הצער שלהם הוא הגדול ביותר ולהם מגיע לקבוע את המשך הדרך. אך ההחלטה שלהם לא יכולה לבוא על חשבון החלטת הנפטר. לבצע את רצונות המת זהו כבוד בסיסי כלפיו וכלפי מי שהוא היה. לתרום את איברי אהובינו ע"פ בקשתם ולעזור לחיים של אחרים- זוהי הנחמה הגדולה, לא העובדה שגופו נשאר שלם.

דבר שני, למה לא כולם חותמים על הכרטיס? למה זה לא מובן מאליו שלאחר המוות, במידה והאיברים תקינים, לא תורמים אותם? ישנן מספר סיבות שאני יכולה לחשוב עליהן:

1. השמועה, או האמת, כי אדם שמגיע במצב קשה (לא עלינו) וחתום על כרטיס אד"י, הרופאים לא ילחמו על חייו כמו שהיו נלחמים על חיי אדם ללא כרטיס. לא הצלחתי למצוא בסיס לשמועה אך גם לא הצלחתי להפריך אותה. אם מישהו מכם רופא או מכיר אחד, אשמח לשמוע את דעתו בנושא.
2. אנשים מפחדים להתמודד עם המוות. מרגישים שהם "פותחים פה לשטן" ומזמנים על עצמם אסון אם הם חותמים על הכרטיס. "מה אני צריך להסתובב עם כרטיס המוות הזה בארנק" הם חושבים לעצמם. והרי זו שטות גמורה.
3. המחשבה שקוברים גוף לא שלם, "גוף מפורק", קשה לאנשים. אבל למה? הגוף הוא רק כלי. הקבורה היא סמלית. הנפש שלו לא נפגעת אם קוברים אדם ללא הכבד שלו. הנשמה היא שמשתחררת לחופשי והגוף נשאר מתחת לאדמה. לפי חוקי היהדות ועל פי דעת מרבית הרבנים, תרומת איברים- כאשר היא מתבצעת על פי חוקי ההלכה, יכולה להיות מצווה גדולה. 


אני מרגישה שחתימה על כרטיס אד"י זה המעט שאני יכולה לעשות. המעט ביותר. אינני רוצה להישאר אנוכית גם אחרי מותי.
כולנו במרדף אחרי החיים, במרוץ אישי לעבר האושר, במחשבה שלא הכל לחינם, בתקווה לעשות דברים טובים עם עצמנו. הנה ההזדמנות שלכם.




22 בפברואר 2010

אופטימיות זהירה




ליעד:
כשאתה קם בסוף הסרט, אתה משאיר חלק מהאיברים הפנימיים שלך על הכסא באולם. זה סרט מדהים שמערער אותך מעט, מטלטל אותך מעט וגורם לך לשמוח שאתה מי שאתה.

רגע לפני שנכנסתי לאולם אמרתי לעצמי: איך אין לי כוח לסרט דכאוני עכשיו.
ונכון, הוא מדכא, אין ספק. אך לכל אורכו יש אופטימיות זהירה שמטפטפת לאט בדמותה של קלאריס פרשס, של המורה שלה, ושל חברותיה לכיתה. למרות כל מה שהילדה הזו עוברת, למרות שבטח החיים שלה, אחרי שהסרט נגמר והכתוביות עלו, לא יהפכו לזוהרים כמו שהיא חולמת, למרות כל זה אתה לא יכול שלא לחוש שבסרט הזה יש אהבה לחיים.

ואני בטוחה שכל מי שיצא מהסרט (יום שבת, 2 בצהריים והאולם היה מלא. מי היה מאמין) הרגיש, כמוני, שהחיים טובים. ועל מה לעזאזל יש לי להתלונן? שיש לי יותר מידיי עבודה? שאין לי מספיק עבודה? שאני לא מרוויחה מספיק? שאין לי חבר כרגע? שהחבר שיש לי גורם לי להסיר 5 שנים מהחיים שלי? נו באמת.

מהאפלוליות של חייה של פרשס והאולם של קולנוע לב יצאנו ל-28 מעלות מחממות ונעימות, אכלנו פסטה ושתינו יין. אני זונה. אין לי שום זכות להתלונן יותר לעולם. פויה ליעד, פויה.
אבל כמובן שמאז אותה החלטה להעריך את מה שיש לי, הספקתי כבר לשמוח, להיות עצובה, להיכנס לדיכאון קל, להתבאס, לחזור לאופטימיות, לדאוג, להתבאס שוב, להיאנח מספר ומספר פעמים כמו אישה בת 73 ועוד כל מיני תחושות ורגשות טיפשיים כאלה.

כי תכלס, כולנו חיים בבועה הקטנה שלנו, וזה פשוט בלתי אפשרי להעביר את חייך במחשבה שבאפריקה סובלים הרבה יותר. אני יודעת שזה נשמע נורא- אבל זה נכון. אין ספק שתמיד יהיה מישהו עם צרות הרבה יותר גרועות משלך ויותר מזה- אין ספק שהצרות שלך מטופשות, פתטיות ולא שוות דיבור לעומת דברים שקורים בעולם. אבל האם זה אפשרי לחיות את החיים באושר תמידי, בגלל שתמיד יכולים להיות דברים גרועים יותר? איך אני יכולה תמיד להסתכל על הצד החיובי? תמיד להגיד: אל תהיי עצובה ליעד, יכולת להיוולד באפגניסטן.
אין מה לעשות- הבעיות הקטנות והמגוחכות שלי, שבאותו הרגע נראות לי כמו סוף העולם אך עוד שנה או אפילו שבוע או אולי מחר- לא אזכור אותן- הן הבעיות שלי בעולם הקטן שלי, בבועה הקטנה שלי. זה מה שאני מכירה.

אני מניחה שהמסקנה של כל ההרהורים האלו היא: לכו לראות את הסרט precious. הוא פשוט מהמם.

איריס:
עדיין לא ראיתי את הסרט הזה. אבל בניגוד לליעד, שיצאה ממנו עם תובנות אופטימיות יחסית על החיים שלה, נראה לי שאותי הוא ידכא.

אני יודעת על מה הסרט הזה, ואני יודעת שהוא על החיים האמיתיים. אני יודעת שיש אנשים שחיים ככה. בתקופות שהסתובבתי בניו יורק, ראיתי הרבה אושר ועושר. ראיתי אנשים שדופקים קניות מטורפות בשדרה החמישית, וראיתי את אלו שמשחררים את העניבה שלהם בסוף יום ארוך במשרד, והולכים לדרינקים עם חברים בברים נוצצים.

אבל גם ראיתי את הילדות האלו, לא משנה מאיזה מוצא אתני (יש שם הכול מהכול). ילדות צעירות, אולי אפילו בנות פחות מ 20, שיש להן כבר ילד או שניים. הן נגררות איתם בעגלה בסאבוויי בדרך לברונקס. הן קונות בגדים בזול, רובן שמנות או שמנות מאוד ובדרך כלל, האבא של הילדים שלהן כבר לא איתן והן גרות עם אמא שלהן שגם האבא של הילדים שלה עזב אותה והיא לא מוצאת עבודה כבר עשרים שנה..

מדהים. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ובכל זאת- אנשים שאין להם סיכוי בכלל. וכמובן שאתה שואל את עצמך איך מגיעים למצב הזה בכלל? ואולי זה בכלל באשמתם? ואתה חושב לעצמך שלך זה בחיים לא יכול לקרות. ופה מגיע הרגע המדכא דווקא, ולא הכרת התודה על המזל שיש לך בחיים: זה מגיע בגלל הפחד הזה העמוק, שגם לך זה יכול לקרות.. הפחד הרחוק הזה שלא משנה מאיפה באת, משהו יכול לקרות, ואתה יכול למצוא את עצמך בלי כלום.

הילדות האלו שראיתי, לא בחרו לחיות ככה. הן לא עשו בחירות לא נכונות שהביאו אותן למצב הזה, הן פשוט גדלו וחונכו לזה. זה כאילו אף אחד לא נתן להן אפשרות אחרת.
אבל בכל זאת, איכשהו, הן אף פעם לא נראו לי אומללות. הן תמיד היו בחבורות כאלו של בנות, הן תמיד שרו ושמעו מוזיקה ורקדו, הן תמיד טיפחו את עצמן, את השיער, את הציפורניים, ותמיד מאוד מאוד אהבו את הילדים שלהן. אז אולי לפעמים אנחנו מסתכלים מהצד על חיים של אחרים ורואים תמונה לא מציאותית.

יש אנשים שאנחנו מרחמים עליהם, ויש אנשים שאנחנו מקנאים בהם. ואולי יש אנשים שמקנאים בנו, ואולי יש אנשים שלא היו רוצים להתחלף איתנו. אבל דבר אחד בטוח: אף פעם אי אפשר לדעת מה עובר על מישהו אחר.. לא משנה כמה אומלל או מאושר או עני או עשיר הוא נראה לנו.. אז אולי כדאי פשוט לאהוב את מה שיש, כי בעצם תמיד יכול להיות יותר גרוע, לא?


1 בפברואר 2010

she works hard for the money

ליעד:
אבא שלי ואחי טסו אתמול לחופשת סקי (וסנובורד) בקלאב מד.
כמובן שמיד עלו בי זיכרונות מהתקופה אחרי הצבא, בה עבדתי חמישה חודשים כברמנית בקלאב מד סקי בצרפת.

העובדים של קלאב מד נקראים G.O כלומר Gentile Organisateur (בצרפתית), 'מארגן נחמד' בתרגום חורק שיניים לעברית.
ואני לא נחמדה.
כלומר, אני נחמדה, אבל לא לכולם. ולכן, בוא נודה בזה כבר עכשיו, הייתי G.O די גרועה. שותפתי לחדר, יוונייה מקסימה בשם דימיטרה, הסבירה לי שבקלאב מד אתה צריך לחייך אפילו למכונת הקפה.
מתוקף תפקידנו, היינו צריכים לרקוד עם האורחים ריקודי שורות, לשבת איתם בארוחות, לצחקק איתם בשעת הקפה, לשאול לשלומם במעלית, ללוות אותם לקומה שלהם אם הם הלכו לאיבוד ולפזז איתם על רחבת הריקודים בדיסקוטק.
היה לי כל כך קשה להישאר מתוקה, חביבה, דברנית וחייכנית כל הזמן ולשבור את השיניים בניסיונות לדבר איתם צרפתית, עד שבשלב מסוים מצאתי את עצמי מרכיבה צלחת מלאה כל טוב בחדר האוכל המפואר, מתגנבת דרך המדרגות האחוריות לעבר החדר שלי ואוכלת שם בודדה וגלמודה- העיקר לא לשבת עם האורחים. ממש G.O למופת.

זה לא שהתקופה בקלאב מד לא הייתה מדהימה; נהניתי מאוד, עבדתי קשה, אכלתי המון, רקדתי המון, חוויתי המון ושתיתי פשוט... המון. אבל כמובן שגם בכיתי המון. הייתי רחוקה מהבית, בלי חברים אמיתיים, בלי אף אחד שמבין את השפה שלי ויותר מזה- היחידה שלא מבינה את השפה שלהם. הייתי צריכה לאסוף את כל הכוחות האפשריים כדי להיות קומוניקטיבית ועליזה 24 שעות ביממה, לפתח סמול טוק שאני כל כך, כל כך שונאת ולהכין המון מוחיטו, או כמו שהרוסים אהבו לקרוא לזה: מוסקיטו.

אתם בטח חושבים שאני חוצפנית שאני ככה מתלוננת בזמן שחייתי לי באלפים הצרפתים. ואתם יודעים מה? אתם צודקים. כי היום אני מסתכלת אחורה בגעגועים ונוזפת בעצמי איך התלוננתי כל כך הרבה. הייתי צריכה לשתוק, למתוח חיוך וליהנות מזה. ביג דיל, אז עובדים קשה, אז לא מבינים את השפה, אז צריכים להיות צבועים ולרקוד בשורה כמו חבורת קופיפים. אז מה! זה כיף! זו חוויה של פעם בחיים.
במשך כל התקופה ששהיתי בצרפת היה חודש אחד בו שרה, בחורה ישראלית, הגיע לעבוד בקלאב ואני זכיתי לחודש מלא בשיחות בעברית ובחברה (מדהימה :-) ) לכל החיים.
באחת היציאות שלנו לא מזמן התחלנו לפתע לעלות זיכרונות. פתאום מצאנו את עצמנו מתכננות איך אנחנו חוזרות לעבוד בקלאב, כי הפעם נהנה יותר, נשתה יותר, נתפרפר יותר, יהיה כיף יותר!
אבל כולנו גיבורים גדולים לאחר מעשה. מה שהיה כך היה, ובאמת הוצאתי מהתקופה הזו את המיטב, וזכיתי לחוויות שלעולם לא אשכח.

אין לי צורך לחזור לשם שוב.
נו, על מי אני עובדת. יאללה שרה, תארזי מזוודה!

נ.ב – הדבר שאני הכי זוכרת הוא שהיינו, העובדים, יוצאים בלילה לפאב מחוץ לקלאב, לבושים היטב, צועדים בחושך, לאור הכוכבים, בשקט קסום ומרגיע, בין עצים גבוהים על מסלולים לבנים שמשמשים במהלך היום לגלישה. מדהים. הבעיה היחידה הייתה שהיינו צריכים לחזור את כל הדרך חזרה, לפנות בוקר, שיכורים.

איריס:
יש את העבודות האלו, שמדליקות משהו אצל אנשים שאתה מספר להם שאתה עוסק בהן. נדלק אצלם ניצוץ כזה של סקרנות וגם קצת של קינאה. אלו בדרך כלל עבודות שקשורות איכשהו לחו"ל. ליעד ואני דיברנו הרבה על העבודות האלו, שעשינו אותן, נהנינו וסבלנו, ועכשיו, אנחנו קצת מקנאות בנו על שהיינו שם- אבל לא ממש מוכנות לחזור בחזרה.

אני הייתי דיילת אוויר באל-על במשך שלוש וחצי שנים, כפי שכבר ציינתי בעבר בפוסט על למה אני לא רואה האח הגדול.
לפני שהייתי דיילת, הייתי חולת חו"ל. אהבתי הכול- את הבידוק הביטחוני, את המזוודה, את המטוס, ואת האוכל במטוס. ומה מתאים יותר לחולת חו"ל מלהיות דיילת אוויר?

תמיד הסתכלתי על הדיילות בקנאה והערצה, בניסיון לדמיין את החיים המסתוריים שלהן..
וכך, בלב מלא בחלומות על טרמינלים אקזוטיים הצטרפתי לשורות הדיילות וגיליתי מה עושות הדיילות בלילות: הן קמות לפיק אפ בשתיים לפנות בוקר לקוויקי פאריז שבו הן לא יורדות בכלל מהמטוס, הן משרתות נוסעים רבים ומגוונים (לא במובן הטוב של המילה...) בטיסת יום מלאת חרדים וטפיהם לניו יורק, הן נמצאות רוב הזמן על הרגליים, ורוב הזמן מבקשים משהו, נובחים עליהן משהו או שהן מנקות שירותים. (אה, והן בג'ט לג תמידי)

ואז כמובן יש את הצד הנפלא: שהיות בניו יורק, רביצה על החוף בלוס אנג'לס, סופי שבוע באירופה, קפיצה ליומיים לבנקוק, או להונג קונג, טיול קצרצר על החומה הגדולה בבייג'ין, ליטוף של גור אריות בדרום אפריקה, וחזרה למנוחה של יומיים שלושה בבית. והעולם פתאום הופך להיות קטן. שכחתי לקנות משהו בניו יורק? לא נורא, אני אהיה שם שוב עוד השבוע. קצת משעמם לי בבית? אולי אני אקפוץ לאיזה אובר נייט בלונדון להעביר את הזמן...

נשמע מעולה, לא? הבעיה היא, כמו שליעד אמרה, שצריך לדעת ליהנות מזה וללמוד לקבל את הרע כדי להבין את הטוב, וזה משהו שמאוד קשה לעשות לפעמים. טיסה לניו יורק זה כיף, אבל לא כשהפיק אפ הוא בעשר וחצי בלילה כשכול מה שבא לי לעשות זה להישאר בפיג'מה ולראות טלוויזיה עם הפושטק. פתאום המחשבה על עוד טרמינל ועוד מטוס ועוד נוסעים נראית פשוט בלתי נסבלת..

כשהייתי בקורס דיילות, ראיתי את הסרט "דיילת בעננים" עם גווינת' פלטרו שחולמת להיות דיילת בינלאומית. חלומה מתגשם ברגע שיא בו היא מגיעה למלון בפריז, פותחת את הוילון ונוף עוצר נשימה של העיר ומגדל אייפל נחשף בפניה. גווינת' מסתכלת אל הנוף בעיניים מזוגגות ונושמת נשימה עמוקה. זהו. היא הגיעה. החלום התגשם.
שבועות לאחר שראיתי את הסרט הזה מצאתי את עצמי בקומה מאוד גבוהה של מלון יפיפה בטורונטו. פתחתי את הוילון, ונגלתה מולי העיר היפה והמושלגת ומגדל ה-CN (האייפל הקנדי לצורך העניין) ולרגע אחד קטן, הרגשתי כמו גווינת'.. אז נכון, אמרתי לעצמי, זאת עבודה קשה, אבל לא שווה לסבול את הקטעים הקשים בשביל הרגעים המדהימים? (ויש הרבה כאלו...)
כמה ימים אחרי זה, כבר פיניתי מגשי אוכל בטיסה הארוכה מנשוא בדרך הביתה. בנחיתה הבטתי במבט מזוגג על תל אביב מלמעלה..

זהו. הייתי דיילת. אבל כנראה שזה לא היה החלום שלי אחרי הכול.
(לקח לי הרבה זמן להבין את זה. אבל נהניתי וסבלתי מכל רגע).

גם לי יש נ.ב.- מבין כל החוויות שהיו בעבודה הזאת, הטובות והרעות, יש את הטובה מכולן- בטיסה הכי גרועה שהייתה לי- הכרתי את הפושטק. אבל זה כבר לפוסט אחר...

ככה נראו החיים שלנו פעם. לעזאזל.
7 בדצמבר 2009

עכשיו מעונן

ליעד:
כל החברות שלי, me included, בדיכאון.
חכו- אל תוציאו עדיין את הפרוזאק מהתיק. כשאני אומרת דיכאון, אני מתכוונת רק לבאסה כללית, נפנוף ידיים לכל עבר, פליטת אנחה כל כמה דקות ורצון לבכות על חזה גברי ושעיר (מעט. שעיר מעט). אך עדיין, אל לזלזל בדיכאון מסוג זה. הוא נפוץ ביותר וכשמו כן הוא- מדכא עד מאוד.

עכשיו תשאלו, אני יודעת שאתם רוצים: אשמת מי כל זה?
נכון! החורף.
"אני לא מפסיקה לנשנש כל הזמן. זה בטח בגלל החורף" מצהירה נ' בזמן שהיא מורידה את הז'קט ונשארת בגופיה בלבד.
"אני כל הזמן בוכה. הכל אשמת החורף" ד' מתמרמרת ופותחת את המאוורר.
"אני צריכה גבר שיחבק אותי. אני שונאת להיות לבד בחורף" אומרת אות אחרת בא"ב בזמן שאנחנו מתפנקות בשמש בבית קפה בדיזינגוף.

גם אותי הכניע החורף הארור, המקפיא, האפור הזה של ישראל, ובזמן שאני מסתובבת וממלמלת לעצמי "רע לי", אני לא יכולה שלא לחשוב: מה זה החורף של שוודיה לעומת שלנו??! לא פלא שהכל שם כל כך ורוד (ובלונדיני). שיקפצו לכאן בינואר, נראה איך הם ישרדו את הכפור.

אז מאיפה הדיכאון הזה מגיע בעצם? מה, כולנו במחזור המוני? אולי פשוט השעון הביולוגי מאותת לנו שהגיע דצמבר ואנחנו חייבות להתבאס עכשיו או שנאבד את המומנטום.
כך אנחנו מתחילות לחשוב על החיים ומבינות שאולי הגיע הזמן לעזוב את החבר-למצוא חבר-להתחיל לעשות ספורט-להתחיל דיאטה-להפסיק לשמור על כל מה שאני אוכלת-להפסיק לצאת עם לוזרים- לעזוב את העבודה-להעריך יותר את העבודה- לצאת יותר-לצאת פחות-לקרוא יותר-לבכות פחות-לאהוב את החיים-לבקר יותר את סבתא-אתם מוזמנים להציע רעיונות משלכם.
המחשבה שמגיע החורף כנראה גורמת לנו למחשבות האלה והמחשבות האלה כנראה גורמות לנו להיכנס לדיכאון. זהו, פיצחתי את התעלומה. עכשיו רק אגלה איך פותרים את כל זה ופרס נובל בדרך אלי.

אתם יודעים, זה מצחיק שאני כותבת על הנושא הזה היום, כי דווקא היום יש חורף די מכובד בחוץ, ככה שסוף סוף באמת יש לנו סיבה מוצדקת להאשים אותו ולבכות על מר גורלנו. אבל דווקא בגשם, בדרך לעבודה מתחת למטריה, הדברים לא נראים כל כך גרועים. ואולי החיים יפים אחרי הכל.

אבל מה אני ממהרת להספיד את הדיכאון. אנחנו רק בדצמבר. חכו חכו מה יקרה בפברואר, אז הטמפרטורות ירדו ל-15 מעלות! בררר.... כמעט כמו ברוסיה.

איריס:
נכון, בתור אחת מהחברות האלו שליעד דיברה עליהן, אני מודה שגם אני משייטת בימים האחרונים בצד המדוכדך של מצב הרוח שלי.
ואכן, אי אפשר להאשים את החורף, כי הוא לא ממש אמיתי..אז מה הסיבה בעצם?

התיאוריה שלי היא, שמצב הרוח, לפחות שלי, אינו קשור למזג אויר סגרירי.
להיפך! אני אוהבת את זה! רק תנו לי קצת אפרוריות לונדונית, ואני כבר מרגישה יותר טוב.
היעדר החורף הוא זה שמדכא אותי. אולי בגלל שזה קשה לתרץ את הדיכאון כשבחוץ הציפורים מצייצות והשמש זורחת.
זה כמו בשיר הזה: "כבר הסתיו עכשיו, את לא צריכה סיבה להיות עצובה..."

מזג אויר סגרירי מצדיק את הקיום של המועקה האנושית הזאת שאנחנו סוחבים איתנו, והופך את הדיכאון למשהו נסבל, רומנטי, ומלנכולי בצורה נעימה כמעט.. אבל כשהשמש זורחת, אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים לזרוח גם כן, וכשאנחנו לא, אנחנו חושבים שמשהו לא בסדר איתנו.. וכשיורד גשם בחוץ, זה בסדר לבהות בטיפות המתגלגלות להן על הזגוגית (התראת קלישאה!) ולחשוב מחשבות נוגות... זה כאילו היקום התאים את עצמו לרגשות שלי.

אז אולי אנחנו צריכים להתאים את האקלים שאנחנו חיים בו למצב הרוח שלנו.
למשל, אם אני אדם דיכאוני, אני אעבור לגור באקלים אפרורי, כדי להצדיק את הדכדוך שלי, לא?
כן, זה נשמע הפוך ממה שאמורים לעשות, אבל אולי זאת השיטה? אז ליעד, תסלחי לי, אבל נראה לי שאני פיצחתי את זה. ואני אשמח לנסוע לקבל את הנובל בסטוקהולם, שמעתי שיש שם מזג אוויר נפלא בשבילי...


ולסיום, שיר חורפי לכבוד הפוסט חורפי:

Related Posts with Thumbnails