• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות פסימיות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פסימיות. הצג את כל הרשומות
19 ביוני 2011

האויב הכי גדול שלי


כבר כתבתי בעבר על האויב הכי גדול שלי.
בחרתי להתלונן עליו כאן, בפייסבוק, מול חברים, בארוחת שישי ואין לי ספק שגם מול אנשים זרים יצא לי לזרוק מילה רעה או שתיים עליו.
האויב הכי גדול שלי הוא חרא לא קטן שיש שיגידו שאני צריכה לאמץ אותו לחיקי באהבה. האויב הכי גדול שלי, הוא אני בעצמי.

סתם! נראה לכם!? איזו קלישאה.

האויב שלי הוא דווקא השגרה. השגרה השגרתית שחוזרת על עצמה כמו ספירלת היפנוזה שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים עד שבשלב מסוים מאבדים כל פוקוס.
אני מנסה להילחם באויב הזה כבר שנים. דון קישוט בטח מתהפך עכשיו בקברו; "לא למדת שום דבר מהטעויות שלי?" הוא ממלמל בעוד אני רצה עם חרב שלופה לעבר טחנת השגרה.
אומנם המאבק שלי לא הרואי כמו של קישוט אכול הטריפים, אבל זה המאבק הפרטי שלי למען חיים בעלי משמעות. בתור אתאיסטית שמחכה לגודו, הדברים הקטנים שיוצרים עניין והאושר הרגעי והעתידי שלי הם שנותנים לי משמעות.

ולכן שגרה גורמת לי לצמרמורת ושואבת ממני את כל מצב הרוח. אני מפחדת ממנה ועם זאת מוצאת את עצמי נשאבת אליה כל פעם מחדש.
אני יכולה להמשיך ולדבר על המפלצת הזו, האויב הנורא שלי, לנצח. אך בשבילכם, חבריי לעידן ה-140 תווים, אקצר ואגיע לפואנטה:

אדון פילד- הגבר בחיי, הבחין בי יום אחד אומללה ומוכת שגרה והציע לי הצעה שאני לא יכולה לסרב לה: "סופ"ש ליעד". סופ"ש שלם שבו אני רשאית לבקש, לדרוש ולהחליט כל דבר ואדון פילד יהיה חייב לשתף איתי פעולה. סופ"ש של שבירת שגרה בו אני יכולה להתפרע והוא ילך איתי באש ובמים בלי לומר מילה.
ההתרגשות הייתה בשיאה ומיד התחלתי לחשוב מה אני רוצה שיקרה באותו סופ"ש משמעותי. ואתם יודעים מה עלה במוחי? כלום. פשוט פאקינג כלום.
מלבד רעיונות מינוריים כמו "שיעשה לי מסג'", "שיכין ארוחת ערב במקומי", "שירד לי כל בוקר" – לא ידעתי מה אני רוצה.
"מה את היית רוצה?" שאלתי חברה. "שיחליף את החול של החתולה במקומי" ענתה בעיניים נוצצות.

ואז זה הכה בי: אני מתמרמרת על השגרה שבחיי כשאני לא באמת יודעת מה הייתי רוצה לעשות אחרת. כמובן שטיסה לחו"ל כל חודש או החלפת עבודה כל חודשיים בהחלט ישברו את האמא של כל השגרות, אך הן דורשות גב כלכלי שעיר במיוחד. החוכמה היא לשבור את השגרה בלי לשבור את החיסכון, ואין לי מושג איך עושים את זה כשמגיעה ההזדמנות.
הובסתי. כנראה שהשגרה טבועה בי. כנראה ששבירת שגרה היא פריווילגיה של אנשים פרועים או עשירים וכנראה שאני מקורית בעבודה, אך כשזה מגיע לחיי האישיים אני יבשה כמו צנון.
"סופ"ש ליעד" מתקרב ובא ואני עומדת מולו חסרת אונים כמו ילדה בחנות ממתקים בלי כסף ובלי אומץ לגנוב משהו.
ובמילה אחת לסיכום: אוף.

נ.ב – הסופ"ש המיוחל הולך להתקיים בסופ"ש הזה, 23-25.6. זו ההזדמנות שלכם, 565,708 קוראים מדהימים שלי, להוכיח מה אתם שווים.

6 באפריל 2010

the breakup

ליעד:
"עדיף לאהוב ולהיפגע מאשר לא לאהוב לעולם" ו-"כל סוף הוא התחלה חדשה" הם נדושים כמעט כמו חיקוי של לואי ויטון, אך עם זאת הם כל כך נכונים.

כן, אני והדוד סם נפרדנו. סיימנו את הקשר אחרי חודשיים אינטנסיביים, הזויים ומלאי חוויות שאותן אחסוך מפאת החוק, או אשפוז כפוי בבית משוגעים (שלי או של הדוד סם).

אני חונכתי ביד קשה בנוגע לאהבה: זו בסה"כ אהבה.
אנשים נוטים לעשות ממנה קצת יותר ממה שהיא. אין ספק שכשאהבה מגיעה לסופה זה כואב. ומדכא. אבל עד גבול מסוים. אם אנשים מרשים לעצמם להתפרק, לסבול, לסחוב את הכאב במשך שבועות ארוכים או אפילו חודשים- זה לא בסדר. אני לא אומרת שלא צריך קצת להתאבל ולהתבאס ולבכות- להפך, יש בזה משהו בריא, אבל ככל שיעשו מזה ביג דיל זה יהפוך לפאקינג ביג דיל. הרי זמן מרפא הכל. בנוסף, הרשו לי להוסיף את "יש הרבה דגים בים" לרשימת המשפטים הנדושים אך נכונים שלנו. פרידות זה קשה, אין ספק- אך בגבול הטעם הטוב. אז בוכים, ומרחמים על עצמנו, אוכלים קצת יותר, או שותים קצת יותר, או מתבודדים קצת יותר או עובדים קצת יותר (אני למשל מוצאת את עצמי שותה אלכוהול בכל הזדמנות אפשרית לאחרונה). כל אחד מתמודד בדרכו שלו אבל העיקר זה ההתמודדות. כי באמת שזה לא סוף העולם. הרי כולנו חווינו פרידה, ואני מניחה שכמעט כולם גם יותר מפעם אחת, אז גם את זה נעבור (וכשאני אומרת 'נעבור' ברבים אני מתייחסת אלי ואל הבגדים החדשים שקניתי אתמול).

אפרופו רכישת בגדים לא רצויה, כשמערכת יחסים נגמרת אתה מוצא את עצמך עם המון זמן פנוי בידיים.
פתאום יש לי זמן להשלים את כל התוכניות שהקלטתי ביס מקס, אני חוזרת לקרוא ספרים, רוצה לצאת לבלות יותר עם חברות, אפילו סבא וסבתא שלי לא רגילים לראות אותי כל כך הרבה.

וזה כיף שבזמנים כאלה יש חברות אהובות לבלות איתן ולדעת שיש מי שיישאר בחיי לנצח (איריס, יאנה, ענת, שרה- אני אוהבת אתכן). הי! אתה שם שמגלגל את העיניים! גם לי מותר להיות קצת מושי מושי פעם בעשור בערך. אני וחבר שלי בדיוק נפרדנו, אוקי? קצת רגישות.

סליחה, נמשיך: זה גם כיף שיש משפחה מדהימה שתומכת בי בכל מקרה ולא חשוב כמה הדוד סם עשה בעיות. עכשיו שהפרידה עוד טרייה אני לא יכולה שלא לחשוב על כל הדברים הללו, שהם נחמה ענקית. הם מכניסים אותי לפרופורציות.

וכמובן שיש את איריס שצועקת עלי שאני צעירה ולמה לעזאזל אני כל כך רוצה להיות במערכת יחסים. טוב, הבחורה מתחתנת בקרוב ולכן רוצה לחיות את חייה דרכי :-)

אבל זה כבר נושא אחר לשיחה- לרצות את מה שאין לך. כל החברות הרווקות שלי מבינות את הרצון למצוא בחור והחברות שנמצאות במערכות יחסים ארוכות מזילות ריר על כל הדייטים הראשוניים שאני יוצאת אליהם.

בסופו של דבר, אני מניחה שהפואנטה שלי היא: חזרתי להיות פנויה. יש לכם מישהו להכיר לי??

איריס:
נתחיל מזה שהסיבה שאני צועקת על ליעד היא לא מפני שאני רוצה לחיות את חיי דרכה. חוויתי את חוויות הרווקות הנפלאות וזה הספיק לי. תודה רבה. הסיבה שאני צועקת עליך, היא שמשום מה את חושבת שהזמן הולך ואוזל ואת רוצה את זה כבר כאן ועכשיו, בזמן שיש לך את כל החיים לזה, אז למה לא לנסות ליהנות ממה שקורה עכשיו?

ולאחר ההבהרה הזאת, עוד גילוי נאות. מההתחלה היה לנו מעט קשה להאמין שהדוד סם זה משהו לטווח רחוק, בואי נהיה מציאותיות... זאת הייתה פנטזיה נהדרת. ואולי זאת בדיוק הסיבה שהפרידה הזאת היא כואבת, אבל מרגישה גם נכונה. כמו הרבה פרידות כמוה, היא קשה, אבל עמוק בפנים את יודעת שרק תצאי ממנה חזקה יותר ומה שנועד לקרות יקרה ומה שלא, לא. ויש לי כמובן עוד הרבה קלישאות להוסיף בנושא וזה ממש ממש קשה לכתוב על הנושא הזה בלי קלישאות... וקצת נמאס לי מקלישאות, למרות שלפעמים הן נכונות.

עברתי כמה פרידות בעצמי, חלק היו קלות יותר מאחרות וחלקן.. ובכן, היו כאלה שחשבתי שאני אף פעם לא אשכח. וצדקתי. לא שכחתי אותן. גם לא שכחתי מה הן גרמו לי להרגיש, אבל, מה שכן, עכשיו זה נראה לי כל כך רחוק ואפילו קצת מצחיק שהרגשתי ככה. כאילו זה סוף העולם.

מה שקשה בפרידה זה עניין ההרגל. רגע אחד יש לך חבר הכי טוב, ורגע אחרי זה, הוא לא שם יותר.
זה מוזר. זה קצת כמו אבל על מוות כי זה פתאום להתמודד עם מישהו שהיה חלק עצום בחיים שלך ועכשיו הוא לא. ואז יום אחד מגיע ואת מגלה שהתגברת על זה. גם זה קצת עצוב, כי את חושבת לעצמך, איך יכול להיות שמישהו שכל כך אהבתי, כל כך לא מעניין אותי עכשיו? ומה זה אומר? שזה בכלל לא היה קיים? שזה לא היה אמיתי? אבל בשלב הזה זה כבר לא כל כך משנה, כי זה השלב שאת מגלה שהפרידה הזאת הייתה אחד מהדברים שהביאו אותך לאיפה שאת היום, וזה בסדר.

יש אנשים שבאים והולכים מהחיים שלנו מהר מידיי. אבל זה שהם היו שם, אפילו לקצת, שינה אותנו טיפה והפך אותנו למה שאנחנו היום. והיום אנחנו תמיד יותר חכמים מאתמול, לא?

בקיצור, אני לא אומרת שצריך לשכוח. פשוט קחי מה שאת צריכה מזה, ויאללה: next!

והכי חשוב, תמשיכי ליהנות!

נ.ב. מתנצלת על השימוש העודף בקלישאות...


14 במרץ 2010

פסיכופטית זו לא מילה גסה


ליעד:
אני חושבת שאני הבן אדם הכי נורמאלי שיש לו תסבוך קשה שאני מכירה.

ובלי הסברים מיותרים נלך ישר לדוגמא:
זוכרים את הדוד סם, שביקש ממני את מספר הטלפון ולא התקשר? (ואם אתם לא זוכרים אז תקראו כי זה מעניין!)
אז הוא התקשר. ואנחנו יוצאים כבר איזה חודשיים. כן, תקראו לו חבר שלי, בסדר.
בכל מקרה, בחורה יוצאת עם בחור חודשיים, הכל סבבה, ויום אחד, בלי התרעה, בלי סיבה, בלי הגיון- היא מחליטה שהוא לא רוצה אותה יותר. והיא נלחצת. ולא רגועה. ועצבנית. ואז הוא מתקשר והכל בסדר, הא הא הא, ברור שהכל בסדר. והיא חוזרת לחייך.
אבל שבוע אחר כך זה חוזר על עצמו.

אלוהים אדירים, שמישהו יאשפז אותה.

וזו רק דוגמא אחת.
אני בכלל נוטה להיות לחוצה, ובמקום להגיד: וואלה אני בזוגיות וטוב לי, איזה כיף!
אני אומרת: נכון אני בזוגיות, אבל... אבל... אבל...
כי למה להסתכל על חצי הכוס המלאה כשיש חצי כוס ריקה ונוצצת כל כך?

כשעבדתי בקלאב מד, והייתי בודדה וגלמודה, (גם על זה כבר סיפרתי לכם וגם כאן מי שלא זוכר מוזמן לחזור רגע לאחור כי גם זה מעניין!) מצאתי הגדרה שמתארת את עצמי בצורה מושלמת: אני פסימית שמאמינה שהכל לטובה.
העניין הוא, שאני בחורה מאושרת ואופטימית (נכון, איריס?). אין לי מושג מי הכניס את המחשבות הזדוניות הללו למוח הקטן שלי. בטח לא אמא ואבא שלי כי הם שניהם לא כאלה. להפך- אמא שלי שוקלת לעשות לי גירוש שדים לפעמים.

אז אני מודה שהדוד סם הוא לא בחור רגיל, ולא טיפוס קל להסתדר איתו, אבל אני אמורה ליהנות, לא לדאוג. לא לחשוש. לא לנתח. לא לתהות מה יהיה. למי אכפת ברגע זה מה יהיה. ואם אני אחשוב על זה, זה ישנה את מה שעומד להגיע?
והכי מרגיז שאני מודעת לכל הדברים הללו ויודעת כמה אני מגוחכת ובכל זאת מוצאת את עצמי חוזרת למקום האפל הזה כל פעם מחדש.

אני לא בטוחה שאני מצליחה להסביר את עצמי כראוי.
בכל מקרה, המסקנה של כל הקשקוש הזה היא: ליעד, תשחררי.
אולי העובדה שכתבתי את זה מול 413,987 הקוראים שלנו, תעזור. אולי.

איריס:
אוקיי, קודם כל, תירגעי! את לא הבן אדם הכי נורמאלי שיש לו תסבוך קשה שאת מכירה.
בעצם- את לא נורמאלית בכלל!
אבל באמת- את הכי נורמאלית בקטע הזה. זה הגיוני לגמרי להיות פסיכית בשלב הזה של היחסים!

אתם ממש בהתחלה, מה גם שיצא לי כבר להכיר את הדוד סם ועם כל זה שהוא מקסים ואני יודעת שהוא מת עליך, ההתחלה שלכם לא הייתה בדיוק חלקה, אז מה הפלא שאת חוששת?

אהבתי את זה שכתבת שאת פסימית שמאמינה שהכול לטובה. זה באמת די מדויק, והאמת שלפעמים גם אני חושבת שגם אני קצת ככה: אני בדרך כלל מדמיינת וחוששת מה-worst case scenario : מדמיינת אסונות ומצפה לגרוע מכול, אבל עם זאת אני יודעת שמה שלא יקרה, בסוף אני אסתדר עם זה. כי אין ברירה. וגם את יודעת- שהכול יכול לקרות, ושהמציאות עולה על כל דמיון.. אבל את גם יודעת שגם אם יקרה הדבר שאת הכי לא רוצה שיקרה, את אולי באותו רגע תרגישי נורא, אבל בסופו של דבר תתגברי על זה.

עכשיו- אני לא אומרת שהחששות שלך מוצדקים או משהו כזה, אני רק אומרת שזה טבעי בשלב הזה וזה אפילו אולי חלק מהכיף של מערכת יחסים חדשה.
אני באמת לא יודעת מאיפה קיבלת את זה, כי פגשתי את האימא הקולית שלך..
וזה קצת מעודד עבור אימא שלי מכיוון שעד היום חשבתי שאצלי זה בא ממנה, אבל מסתבר שלא: כנשים חזקות ועצמאיות במאה ה-21, אנחנו יכולות לפתח ולטפח את הנוירוזות שלנו לגמרי בעצמנו, תודה רבה.

ובינתיים- תנסי להפסיק לחשוב ולהתחיל ליהנות!



22 בפברואר 2010

אופטימיות זהירה




ליעד:
כשאתה קם בסוף הסרט, אתה משאיר חלק מהאיברים הפנימיים שלך על הכסא באולם. זה סרט מדהים שמערער אותך מעט, מטלטל אותך מעט וגורם לך לשמוח שאתה מי שאתה.

רגע לפני שנכנסתי לאולם אמרתי לעצמי: איך אין לי כוח לסרט דכאוני עכשיו.
ונכון, הוא מדכא, אין ספק. אך לכל אורכו יש אופטימיות זהירה שמטפטפת לאט בדמותה של קלאריס פרשס, של המורה שלה, ושל חברותיה לכיתה. למרות כל מה שהילדה הזו עוברת, למרות שבטח החיים שלה, אחרי שהסרט נגמר והכתוביות עלו, לא יהפכו לזוהרים כמו שהיא חולמת, למרות כל זה אתה לא יכול שלא לחוש שבסרט הזה יש אהבה לחיים.

ואני בטוחה שכל מי שיצא מהסרט (יום שבת, 2 בצהריים והאולם היה מלא. מי היה מאמין) הרגיש, כמוני, שהחיים טובים. ועל מה לעזאזל יש לי להתלונן? שיש לי יותר מידיי עבודה? שאין לי מספיק עבודה? שאני לא מרוויחה מספיק? שאין לי חבר כרגע? שהחבר שיש לי גורם לי להסיר 5 שנים מהחיים שלי? נו באמת.

מהאפלוליות של חייה של פרשס והאולם של קולנוע לב יצאנו ל-28 מעלות מחממות ונעימות, אכלנו פסטה ושתינו יין. אני זונה. אין לי שום זכות להתלונן יותר לעולם. פויה ליעד, פויה.
אבל כמובן שמאז אותה החלטה להעריך את מה שיש לי, הספקתי כבר לשמוח, להיות עצובה, להיכנס לדיכאון קל, להתבאס, לחזור לאופטימיות, לדאוג, להתבאס שוב, להיאנח מספר ומספר פעמים כמו אישה בת 73 ועוד כל מיני תחושות ורגשות טיפשיים כאלה.

כי תכלס, כולנו חיים בבועה הקטנה שלנו, וזה פשוט בלתי אפשרי להעביר את חייך במחשבה שבאפריקה סובלים הרבה יותר. אני יודעת שזה נשמע נורא- אבל זה נכון. אין ספק שתמיד יהיה מישהו עם צרות הרבה יותר גרועות משלך ויותר מזה- אין ספק שהצרות שלך מטופשות, פתטיות ולא שוות דיבור לעומת דברים שקורים בעולם. אבל האם זה אפשרי לחיות את החיים באושר תמידי, בגלל שתמיד יכולים להיות דברים גרועים יותר? איך אני יכולה תמיד להסתכל על הצד החיובי? תמיד להגיד: אל תהיי עצובה ליעד, יכולת להיוולד באפגניסטן.
אין מה לעשות- הבעיות הקטנות והמגוחכות שלי, שבאותו הרגע נראות לי כמו סוף העולם אך עוד שנה או אפילו שבוע או אולי מחר- לא אזכור אותן- הן הבעיות שלי בעולם הקטן שלי, בבועה הקטנה שלי. זה מה שאני מכירה.

אני מניחה שהמסקנה של כל ההרהורים האלו היא: לכו לראות את הסרט precious. הוא פשוט מהמם.

איריס:
עדיין לא ראיתי את הסרט הזה. אבל בניגוד לליעד, שיצאה ממנו עם תובנות אופטימיות יחסית על החיים שלה, נראה לי שאותי הוא ידכא.

אני יודעת על מה הסרט הזה, ואני יודעת שהוא על החיים האמיתיים. אני יודעת שיש אנשים שחיים ככה. בתקופות שהסתובבתי בניו יורק, ראיתי הרבה אושר ועושר. ראיתי אנשים שדופקים קניות מטורפות בשדרה החמישית, וראיתי את אלו שמשחררים את העניבה שלהם בסוף יום ארוך במשרד, והולכים לדרינקים עם חברים בברים נוצצים.

אבל גם ראיתי את הילדות האלו, לא משנה מאיזה מוצא אתני (יש שם הכול מהכול). ילדות צעירות, אולי אפילו בנות פחות מ 20, שיש להן כבר ילד או שניים. הן נגררות איתם בעגלה בסאבוויי בדרך לברונקס. הן קונות בגדים בזול, רובן שמנות או שמנות מאוד ובדרך כלל, האבא של הילדים שלהן כבר לא איתן והן גרות עם אמא שלהן שגם האבא של הילדים שלה עזב אותה והיא לא מוצאת עבודה כבר עשרים שנה..

מדהים. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ובכל זאת- אנשים שאין להם סיכוי בכלל. וכמובן שאתה שואל את עצמך איך מגיעים למצב הזה בכלל? ואולי זה בכלל באשמתם? ואתה חושב לעצמך שלך זה בחיים לא יכול לקרות. ופה מגיע הרגע המדכא דווקא, ולא הכרת התודה על המזל שיש לך בחיים: זה מגיע בגלל הפחד הזה העמוק, שגם לך זה יכול לקרות.. הפחד הרחוק הזה שלא משנה מאיפה באת, משהו יכול לקרות, ואתה יכול למצוא את עצמך בלי כלום.

הילדות האלו שראיתי, לא בחרו לחיות ככה. הן לא עשו בחירות לא נכונות שהביאו אותן למצב הזה, הן פשוט גדלו וחונכו לזה. זה כאילו אף אחד לא נתן להן אפשרות אחרת.
אבל בכל זאת, איכשהו, הן אף פעם לא נראו לי אומללות. הן תמיד היו בחבורות כאלו של בנות, הן תמיד שרו ושמעו מוזיקה ורקדו, הן תמיד טיפחו את עצמן, את השיער, את הציפורניים, ותמיד מאוד מאוד אהבו את הילדים שלהן. אז אולי לפעמים אנחנו מסתכלים מהצד על חיים של אחרים ורואים תמונה לא מציאותית.

יש אנשים שאנחנו מרחמים עליהם, ויש אנשים שאנחנו מקנאים בהם. ואולי יש אנשים שמקנאים בנו, ואולי יש אנשים שלא היו רוצים להתחלף איתנו. אבל דבר אחד בטוח: אף פעם אי אפשר לדעת מה עובר על מישהו אחר.. לא משנה כמה אומלל או מאושר או עני או עשיר הוא נראה לנו.. אז אולי כדאי פשוט לאהוב את מה שיש, כי בעצם תמיד יכול להיות יותר גרוע, לא?


10 בינואר 2010

החלטות

איריס:
החלטות, החלטות.
כן, אני מדברת על ההחלטות המעצבנות האלו שאנחנו עושים ב-31 בדצמבר, כל שנה.
באנגלית זה resolutions . בעברית עדיין אין לזה מילה אחת מוגדרת, אלא: החלטות לשנה החדשה.

קראתי במגזין אמריקני שבין חודש דצמבר לינואר יש עלייה של 40% בהרשמה למכוני כושר.
בכלל, בארה"ב לוקחים את עניין השנה החדשה הזו באמת ברצינות ומחליטים החלטות עד דלא ידע. הפרסומות בטלוויזיה הן, ברובן, פרסומות לשיטות דיאטה ולמבצעי הצטרפות לחדרי הכושר.
אין ספק שהקפדה על כושר היא ה-החלטה שהרבה אנשים עושים לקראת שנה חדשה, וזה קצת מצחיק בהתחשב בזה שעושים מנוי בשיא הרעל ומחליטים שזהו: השנה זו השנה שבה נהיה בכושר. חודש מאוחר יותר : מפרסמים מודעה ביד 2 למכירת מנוי ל 11 חודשים בחדר כושר. (זה במקרה הטוב. במקרה הרע- פשוט לא הולכים..)

אף פעם לא הבנתי למה צריך לחכות לתחילת שנה, חודש או שבוע (מיום ראשון דיאטה) בשביל להחליט משהו. כלומר, ברור שהבנתי, זה בשביל לדחות את הקץ.. אבל ברור שגם הבנתי שזה מטופש. מה זה אומר שהתחילה שנה חדשה? זה בסה"כ מספר שמישהו קבע, אבל כולם עושים סיכומים ומצעדים והחלטות ושינויים, בעוד שבעצם שום דבר לא השתנה. היום הראשון של השנה הוא בסה"כ עוד יום, לא?

ובכן, רצה הגורל, ובשבילי תחילת השנה הזאת היא באמת התחלה של משהו חדש. כפי שאתם בוודאי יודעים, קוראינו הנאמנים, אני נמצאת בשלב שאני רוצה לקרוא לו: "בין עבודות", וזה בהחלט משהו חדש בשבילי, וגם זמן מצוין לעשות החלטות, שנה חדשה או לא.
חוץ מזה, חזרתי מחו"ל, וזו גם הזדמנות טובה לעשות החלטות (מכירים את הזמן הפנוי מידיי שיש במטוס שבו אנחנו מגיעים למסקנות הרות גורל, עד שהדלת נפתחת בנתב"ג והמסקנות מתאיידות להן בלחות התל-אביבית?)

אבל לצערי, אף פעם לא הייתי טובה בהחלטות. אני לא יכולה להחליט כמעט כלום. לא איפה בא לי לאכול ולא מה בא לי לעשות עם החיים שלי. אפילו את ההחלטות הגדולות שלי, כמו למשל להפסיק לעשן, אני עושה בסתר. כשהפסקתי לעשן לא סיפרתי לאף אחד כמעט חודש, כדי שההחלטה לא תהיה סופית מידיי.. ואכן- כשמספרים על החלטה בקול רם- היא נעשית החלטה שצריך גם לבצע! זה לא משהו שאני מוכנה להתחייב אליו!

המסקנה שלי היא: אם לא מחליטים, לא מתחרטים על ההחלטה אחר כך.
החלטות אפשר לעשות כל הזמן, לא רק בתחילת שנה. אבל תמיד כדאי להיזהר איתן, כי החלטה שלא מומשה, היא תחושת כישלון מעיקה..
מה היא, אם כך, ההחלטה שלי לשנה החדשה? אולי פשוט להחליט כבר?

ליעד:
"אם לא מחליטים, לא מתחרטים על ההחלטה אחר כך".
איריס, לא לימדתי אותך טוב מזה?
לא קראת אף פעם בעתידות של בזוקה שעדיף לאהוב ולהיפגע מאשר לא לאהוב לעולם?
אי אפשר ללכת תמיד בצד הבטוח של החיים. צריך להבטיח. ואז להתאכזב. ואחר כך שוב להבטיח. ולקיים. ולהבטיח שוב. ולשכוח מה שהבטחת. ועוד פעם להבטיח. ואז לשקר שהבטחת את זה ונראה מישהו אחד שמוכיח אחרת!

בעיניי עדיף לנסות ולהיכשל מאשר לא להתחייב לשום דבר (נדוש, אני יודעת, אך זו האמת). בואי נגיד איריס, ולא הצלחת לעמוד בהבטחה שלך- אש הגיהינום לא תיקח אותך. מצד שני, אם לא תבטיחי לעצמך שום דבר אז לאן תשאפי? איך תפתיעי את עצמך לטובה? איך תלמדי מטעויות? על מה תדברי איתי בטלפון?

אני אגלה סוד: בתא הקטן של התיק שלי יש פתק שכתבתי לפני כמה חודשים. בפתק כתובה רשימה קצרה של הבטחות ודברים שאני מאחלת לעצמי (שלאו דווקא כולם תלויים רק בי). מידיי פעם אני מציצה ברשימה הזו, כדי להזכיר לעצמי מה אני רוצה.
אולי לכבוד השנה החדשה שהחלה זה מכבר, תרשמי את כל הדברים שאת מאחלת לעצמך, את כל ההבטחות שהיית רוצה לקיים (ולא- לכתוב "לזכות בלוטו" לא נחשב). שימי את הרשימה בתיק, או במגירה ליד המיטה, או בארנק, ומידיי פעם תציצי בה ותזכירי לעצמך את השאיפות שלך לקריירה, עם המשפחה, בזוגיות, או עם עצמך.

אני מבטיחה שבכל פעם שתקראי את הרשימה, היא תיתן לך כוח, ומקום לשאוף אליו.
במקרה הרע, לא יקרה כלום. במקרה הטוב, היקום יהיה לטובתך. מה אכפת לך :)





19 בנובמבר 2009

ציטוט לכבוד סוף השבוע



"ערגתי אליו. השגתי אותו. חרא" -מרגרט אטווד


Related Posts with Thumbnails