• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות רווקה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רווקה. הצג את כל הרשומות
27 באוקטובר 2010

5 סיבות למה יותר כיף לגור לבד


Because I'll put my fucking stuff wherever I fucking want!
תכלס. גם אם הבן אדם שגר אתכם לוקח את הנעליים שלכם נגיד, שהנחתם היכן שהנחתם אותם, ורק מתוך נימוס שם אותם במקום אחר שפחות יפריע- זה מעצבן.
ואם בא לי לזרוק את הגופייה שלי ממש כאן? או להשאיר את התיק שלי ממש שם? ואת המפתחות שנפלו על הרצפה לא בא לי להרים?
אתם יכולים לקרוא לי קטנונית, ואני יכולה לקרוא לכם קופיפים. כל אחד יכול לקרוא לשני איך שהוא רוצה. העיקר שאת החזייה שלי אני לא צריכה להזיז מהספה.

ואם ביום ראשון לא בא לי?
לשטוף כלים למשל. או לנקות את הבית. או שבא לי להרעיש והשותפה שלי בדיוק הלכה לישון. או שבא לי שקט ובן הזוג שלי בדיוק הביא חברים.
כשאתה גר לבד אתה יכול להרשות לעצמך לעשות בבית רק מה שבא לך. רק אתה קובע. רק אתה! בכמה עוד מקומות אתם יכולים לעשות את זה?
בקיצור, אין משהו יותר מענג מללכת לישון עם מטלה שלא נעשתה, בידיעה שלאף אחד בכל העולם הזה פשוט לא אכפת מכך (רק צריך להיזהר- זה ממכר).

כי זה עכשיו או לעולם לא
לא יודעת מה לגביכם, אבל אני רוצה בשלב מסוים להקים משפחה (וואו. אפילו לכתוב את המשפט הזה קשה לי. אבל זה נכון, אני רוצה. כלומר, ארצה. בעתיד. קודם אני צריכה להצליח להישאר עם בחור יותר מחודש). וכשזה יקרה, תהיה לי את התקופה הזו להתרפק עליה.
אין הרבה הזדמנויות בחיים בהן אפשר לגור לבד. והרבה אנשים עוברים מההורים ישר לגור עם בני זוג, או קודם לגור עם שותפים ואז עם בני זוג, והם לעולם לא ייהנו מחוויה הנפלאה הזו של לגור לבד. אוי.

כי להסתובב בבית בערום זה כיף!
אולי הסעיף הזה פחות מתאים למי שגר עם בן או בת הזוג, כי אז תכלס זה לא בעייתי להסתובב בערום, למרות שמשום מה לא נראה לי שהרבה זוגות עושים את זה (אתם עושים את זה?). אבל לרוב עם שותפים זה לא כל כך נעים, לפחות לאחד מהצדדים, שלא לדבר אם יש לכם שותף מהמין השני. להיתפס עם הציצי בחוץ יכול להיות מאוד מביך. 
בכל מקרה, אולי אתם חושבים שזו קלישאה, כל עניין ה-"להסתובב רק עם תחתונים", אבל זהו- שלא! זה גאוני. תנסו.

כי יש בזה תחושת עצמאות משחררת
מי שגר לבד יבין למה אני מתכוונת.



20 ביולי 2010

דבר אלי ב-סמס, אהובי


ליעד:
בעוד איריס ממלאה את תפקידה כ"אשתו של" נאמנה, אני ממשיכה למלא את תפקידי כ"רווקה תל אביבית" – ומסתבר שבהצלחה יתרה, מאחר ולאחרונה זכיתי לחיות את הקלישאה, ולקבל ב-12 בלילה הודעת "ערה?".
וזאת בצירוף מקרים (או שמא בתכנון מדויק של אלוהי הדייטיניג) לאחר שממש לא מזמן כתבתי כאן פוסט שהכותרת שלו היא בדיוק אותה מילה רבת משמעות.

אז זהו, רבותיי. זה רשמי. הסצינה התל אביבית בלעה גם אותי.
ויכול להיות מאוד שאותו בחור, נקרא לו יוסף לצורך הטיעון, אפילו לא הבין מה הוא עושה, אפילו לא קלט את הסיטואציה אליה הוא מכניס את עצמו. אתם מבינים- גם אם בראש שלו הוא כבר תכנן להקים איתי משפחה – עצם העובדה שהוא מרשה לעצמו לשלוח סמס לבחורה, אחרי 2-3 דייטים, ב-12 בלילה ולהציע לה להיפגש, מוכיחה שעולם החיזור השתגע.
אני תוהה אם רק בתל אביב נוצר מצב של חוסר כבוד בסיסי שכזה, שגורם לגברים לחשוב שזה בסדר להתקשר מתי שבא להם או לצפות שנשכב איתם (בלי קונדום, כמובן) כבר בדרך הביתה מהדייט הראשון.
Dudes!, מה נסגר איתכם?

כמובן שאם נושא היזיזות / סטוץ / whatever מקובל על שני הצדדים, ושניהם רוצים את אותו הדבר, אז יאללה- שלחו הודעות בנוגע למצב הערנות אחד של השנייה כמה שבא לכם.
אבל הייתי רוצה להאמין שאני, במקרה הזה, לא שידרתי את זה. לא נתתי את התחושה שאני אענה בחיוב לבוטי-קול, או שאם אקבל הודעת "מה הולך, את עדיין ערה?" אשלח בתשובה: "כן. אצלי או אצלך?".
ואולי זה דווקא כן מה ששידרתי. אולי הבעיה היא כן אצלי. ואם זה המקרה- פאק איט! איך אני אמורה להתנהג אחרת?
אחר כך גברים מתלוננים שאנחנו משחקות משחקים, אבל אולי המשחקים הללו הם הדבר היחיד שיגרום להם להבין שמגיע לנו קצת יותר טוב מזה.

אני לא יודעת, אולי בגלל שאני קוראת עכשיו את "פרש הברונזה", בו הגבר במרכז העלילה הוא גבר שבגברים ונמצא ברומן מטלטל ומדהים, זה גורם לי לרצות בדיוק את מה שיש להם (טוב- מינוס רוסיה הקומוניסטית ומלחמת העולם השנייה בה העלילה מתרחשת).

בסופו של דבר, אולי אני לא צריכה לקחת את זה אישית. כנראה שאני ויוסף פשוט לא זורמים על אותו גל, או לא מבינים אחד את השנייה, או שהוא פשוט היה מאוד חרמן.
מי יודע, אולי בפעם הבאה אתקדם להודעת:  "שיכור. ערה?". או אולי פשוט "קומי".
(נכון, שירי?)

נ.ב –
חומר למחשבה:
מה יותר גרוע, לקבל הודעת "ערה?" או לנהל התכתבות כדלקמן:
הוא: אז מה, וויתרנו על הקפה?
היא: נראה לי שוויתרנו
הוא: חבל
אחרי חצי שעה:
הוא: ואולי בכל זאת קפה של ידידים..?
היא: בשביל מה?
הוא: שיחה טובה + קפה והכרות של בחורה מעניינת..
אחרי שעה:
הוא: ?!
היא: אני חייבת להודות שאתה מאוד לוחץ. אני לא מעוניינת
הוא: וואי איזה לחוצה כולה קפה. מה את עושה עניין ואם לא אז ביי!


"אז מה את אומרת, בא לך שאני אקפוץ?"


23 ביוני 2010

ערה?

ליעד:
כמו בתיאוריה עתיקת הימים: אם עץ נופל באמצע יער, האם הוא משמיע קול? אני תוהה, אם לגבר יש הרבה סטוצים אך הוא לא מספר עליהם לאף אחד- האם זה נחשב שהוא זיין?

בכלל, מה הקטע של גברים עם סטוצים? למה לגברים הרבה יותר קשה לעבור תקופה ארוכה בלי סקס מאשר לנשים? אולי רק בגלל שהחברה "מצפה" מגברים לעשות יותר סקס מנשים.
אולי הסיבה היחידה שגברים כל כך אוהבים סטוצים היא רק כדי שיוכלו לספר עליהם לחברים.
הי, אני חושבת שעליתי כאן על משהו: החברה היא שגורמת לגברים לקיים סקס חסר משמעות, רק כדי שהם ירגישו מוערכים! הם בכלל לא אוהבים סקס חסר משמעות! הם בכלל לא אוהבים סקס!!! אה-הא!

ועכשיו ברצינות. אני אישית פחות נוטה לחבב את כל עניין הסטוצים. בשביל סטוץ מוצלח צריך חוסר רגש, כימיה מצוינת והשקעה משני הצדדים. הבעיה היא שגברים רבים נוטים "להתעצל" בסטוץ. הם לא צריכים להרשים את הבחורה, הם לא הולכים להתקשר אליה יום למחרת, אין להם שום כוונות לגביה- אז אפשר לפמפם וללכת. ולכן סטוצים רבים נועדו לכישלון עוד לפני שהתחילו.
ואם אתם חושבים שאני לא צודקת, ורוצים להעמיד אותי על טעותי, ומאמינים שתהיה בנינו כימיה מטורפת- אז למה שאני ארצה סטוץ אתכם? אתם נשמעים אחלה מציאה, בואו נצא לדייט!
אתם מבינים, סטוץ זה פשוט מיותר.

סיבה נוספת לתהייה שלי לגבי יעילות הסטוצים היא בהמשך למאמר המיתולוגי של קארין ארד "המין הנשי או: איך לא לעצבן לנו את הדגדגן", שם היא העלתה תיאוריה שלנשים יש נטייה להתאהב מעט בגברים איתם הן נכנסות למיטה. והיא צודקת.
כמובן שיש יוצאים מן הכלל, ותאמינו לי שכשבחורה שיכורה מוצאת את עצמה בבוקר במיטה של הברמן ומסתלקת משם בלי לזכור איך קוראים לו- אין שם שום אהבה,
אך אם זה סטוץ מוצלח, כמו שאנחנו שואפות שהוא יהיה, והסקס מעולה ואנחנו נמשכות אל הפרטנר – אז אתן יכולות להכחיש עד מחר אבל תמצאו את עצמכן טיפה, טיפונת, קטנטונת, מאוהבות.
ומה יצא לכן מזה?
הרי עברנו את הגיל בו אנחנו מחכות ליד הטלפון בעוד חברה מלטפת לנו את השיער ומדקלמת בחוסר אמינות מוחלט: "הוא לא בוגר מספיק/ את טובה מידיי בשבילו/ יש הרבה דגים בים / קחי עוד שלוק מהוודקה".

תראו, אני לא רואה שום בעיה עם נשים ששוכבות הרבה. אני מתנגדת לנשים שהולכות עם החוטיני מבצבץ מתוך המכנס, או לנשים מעל גיל 12 עם חולצות בטן, או לנשים עם ציפורניים בנויות- אך אין שום בעיה עם נשים ששוכבת הרבה. לעזאזל- אנחנו כבר מתחילות לעקוף את הגברים. מצד שני, אני באמת לא חושבת שסטוצים נועדו לנשים. אנחנו פשוט לא בנויות לזה. תמיד עדיף במקום לקבל הודעת "ערה?" באחת בלילה לצורך סקס, לקבל הודעת "ערה?" ב-10 בבוקר לצורך ארוחת בוקר זוגית. מה, לא?

10 ביוני 2010

6 דברים שאסור לעשות בדייט ראשון


1. לצחקק מכל דבר
את לא נואשת, נכון? אז תירגעי. אם תצחקי ותתלהבי מכל מה שהוא אומר, זה יתחיל לשעמם מאוד מהר. גם אם הוא ממש מוצא חן בעיניך, או ממש שווה, זאת לא סיבה להשתפך. אל תוותרי על מעט (מעט!) ריחוק ומעט פאסון בדייט ראשון. תצחקי ממה שמצחיק. וזהו.

2. להשקיע מידיי בלבוש
את רוצה להרשים ולהיראות מצוין וכך לפתע את מוצאת את עצמך עומדת מולו בשמלה שלבשת לחתונה של אחותך. והוא בכלל בדגמ"ח וכפכפים (ובינינו, בארץ כמו שלנו, רוב הסיכויים שהוא יבוא עם דגמ"ח וכפכפים).
כדי להימנע ממצב של over-dressed ובאסה טוטאלית לכל הערב, תמיד בדייט ראשון שימי עליך את הלבוש הכי "סקסי אך נוח" שיש לך בארון.
ולגבי הבחור עם הדגמ"ח והכפכפים- הוא יקבל רשימת "5 דברים שאסור לעשות בדייט ראשון" משלו, ומפגש אישי עם ליאת אשורי.

3. להשתכר
למרות שזה כיף, למרות שזה נראה לך באותו רגע רעיון גאוני, למרות שטעים לך ולמרות שאת הרבה יותר כייפית כשאת שיכורה – אל תשתי יותר מידיי בדייט הראשון.
ברגע שאת מתחילה להרגיש טיפה מסוחררת, תעברי לקולה. או מים. או לשחק עם השיער. אנחנו יודעות שבאותו רגע המחשבה על עוד משקה תקסום לך, אבל האחוזים שתתחרטי על זה יום למחרת הם 100. אם לא 200.  כי אם תשתכרי את תתחילי לספר כל מיני סיפורים הזויים על עצמך, לשבור את כלל מספר 1 ו-4 ולהקיא (מניסיון).
ראי הוזהרת!

4. לדבר על כמה את רוצה זוגיות \ משפחה
אפילו אם את באמת רוצה.
את אף פעם לא מתכננת להזכיר את האקס ששבר את ליבך, או כמה את רוצה כבר משפחה, או איך את מתגעגעת שיחבקו אותך בזמן שאת נרדמת. אבל אז באמצע הדייט, שהולך מצוין דרך אגב, את מוצאת את עצמך מספרת לו שאת מתה כבר להכיר מישהו, וכולם מנסים לשדך לך, ואמא כבר דואגת, ונמאס לך לחיות רק עם חתול ובלה בלה בלה.
Big mistake.
גברים הם גזע מורכב, וצריך להתנהג איתם בהתאם. עצוב, אך נכון. יש מידע שהם לא צריכים לדעת בהתחלה. תהיי מעט ערמומית.
ילדים? לא כרגע... למה למהר?
ברור?

5. ללכת למקום בו יש סיכוי שתתקלי באנשים שאת מכירה
נכון שהאינסטינקט הראשון הוא להציע ללכת למקום שאת מכירה ומרגישה בו בנוח, אבל את בטח לא רוצה שלידכם ישב האקס, או שחברים שלך יבהו בך מהקצה השני של הבר כל הערב, או שתתקלי בידיד חסר טקט שיזמין את עצמו להצטרף לשולחן.
זה מביך.

6. לא להציע לשלם
איריס: סיפור ששמעתי לא מזמן, קרה באמת, לא אגדה אורבנית- קרה למישהו שמכיר מישהי שחברה טובה של חברה שלי מכירה:
בחור ובחורה יוצאים לדייט. היא מציעה שהם ילכו לבר של המסה. רק לדרינקים..
אחרי שלוש כוסות יין מבעבע בשבילה ושתי בירות בשבילו, ואחרי הפרה בוטה של כללים 1 ו-3 ברשימה חשובה זו, מגיע החשבון. היא נעלמת לשירותים, רק אחרי שגילתה שכל כוס ששתתה עלתה 150 ש"ח. מה שהביא את החשבון לסך של  500 ש"ח! לדרינקים! בדייט ראשון!
בלי למצמץ היא נתנה לו לשלם את החשבון ולקחת אותה הביתה. שם הוא נפרד ממנה בנימוס עם נשיקה על הלחי. היא לא שמעה ממנו יותר.
אז כן, זה נכון שנהוג שהבחור משלם בדייט ראשון. אבל לפחות תציעי! ואם החשבון יצא 500 , אז גם תתעקשי!
ליעד: האם באמת יש צורך לשחק את המשחק בו את שולחת את היד לתיק, והוא אומר: לא, אני משלם, ואת בחוסר אמינות עונה: לא, נתחלק... והוא מתעקש, ואת מתרצה. זה החלק הכי צבוע בכל הדייט. אז נכון שהדוגמא של איריס יוצאת דופן, אבל תרשו לי להתלבט אתכם, בקול רם, האם באמת יש טעם להציע לשלם בדייט ראשון? 





3 ביוני 2010

5 סוגי גברים שצריך להתרחק מהם...


1. הגברים שחושבים שהם יותר טובים ממך –
הוא איתך, אבל זה כאילו שהוא עושה לך טובה.
תמיד יש לו מה להעיר על מה שאת לובשת, או שהוא לא אוהב את חברות שלך אבל מצפה שתאהבי את שלו. הוא יכול לגרום לך להרגיש לא בנוח לבקש ממנו דברים, או להרגיש אשמה, או שהוא כל הזמן מעיר לך ומתקן אותך מול כולם.
בלילה, בזמן שהוא ישן, תוציאי לו את המקל מהתחת. ותלכי.

2. הדפוקים –
אחחח... הדפוקים. אנחנו כל כך אוהבות להתאהב בדפוקים. כמעט לכל בחורה היה אחד כזה, דפוק שטוב לו ואין לו שום כוונה להפסיק.
ככל שחברות שלנו יכעסו עלינו יותר בגללו- כך נרצה אותו יותר. הם תמיד כריזמטיים, סקסיים בטירוף וגורמים לנו להפר הבטחות שהבטחנו לעצמנו. לא חשוב עם איזה סוג דפוק יש לנו עסק- הוא תמיד יצליח ברגע אחד לעשות לנו כל כך טוב עד שנשכח שהוא עושה לנו כל כך רע.
מה שהופך אותנו, לקצת דפוקות...

3. גברים שאוהבים ספורט יותר מאשר אותך –
מיקי חיימוביץ', את מוזמנת לאמץ את כל אוהדי הכדורגל באשר הם. קחי אותם! עשי בהם כרצונך.
גברים אוהבים ספורט. וכדורגל בפרט. זה קשה, אך צריך לקבל זאת כעובדה מוגמרת.
כל עוד הגבר בזוגיות איתך וצופה מידיי פעם במשחקי ספורט- המצב טוב. אבל אם הוא בזוגיות עם הספורט וצופה בך מידיי פעם- תפנצ'רי את הכדור לפני שיהיה מאוחר מידיי, ותברחי מהמגרש.

4. גברים יפיופים–
אף אישה לא צריכה לצאת עם גבר יותר יפה ממנה. And that's that.

5. הגברים חסרי הביטחון –
"מה שאת לובשת ממש חשוף, כולם יסתכלו עלייך. אני לא מבין למה את צריכה ידידים. תגידי, טוב לך איתי? את אוהבת אותי? שמנת קצת, לא? תפסיקי לפלרטט עם כולם. אני לא מבין למה את צריכה למשוך תמיד כל כך הרבה תשומת לב. את בוגדת בי?".


31 במאי 2010

נשואות, רווקות, ומה שבניהן

ליעד:
אם בחורה בת 25 תצהיר שהיא מחפשת מערכת יחסים רצינית- הסביבה ישר תאמר: למה? את צעירה! זה הזמן ליהנות! למה את ממהרת?
אם בחורה בת 30 תצהיר שהיא נהנית להיות רווקה, הסביבה ישר תגיד: אבל את כבר בת 30! הגיע הזמן שתתמסדי. את לא נעשית צעירה יותר...

אז דבר ראשון: למה לעזאזל הסביבה מתערבת?
ודבר שני: לא למדנו כבר שלעניינים הללו אין חוקים?
אין כאן נכון או לא נכון.
אני אישית חושבת שגיל 25 זה גיל נפלא לחפש בו משהו רציני. מגיל 16 אני מתהוללת לי, מבררת מה אני אוהבת, מהם הטיפוסים שלי, מה עושה לי טוב, מה לא מתאים לי.
די, מספיק. הבנתי, ראיתי, הרגשתי. עכשיו אני רוצה את הדבר האמיתי. וזה ממש לא אומר שאני רוצה ישר לצעוד לחופה. רחוק מזה, הרגשות שלי לגבי חופה אמביוולנטיים מאוד.
אבל אני יודעת שאני יוצאת דופן בנושא הזה ואצל נשים רבות עצם העניין הוא החתונה. העיקר להתחתן.
יש אפילו נשים שמעדיפות להיות גרושות בנות 35 מאשר רווקות בנות 35. כך הן מוצאות את עצמן מתחתנות עם מי שנמצא שם באותו רגע לידן, רק כי כל החברות שלהן כבר נשואות, רק כי הן לא רוצות להיות לבד, רק כי זה נוח, ושום מילה על אהבה אמיתית.

לא מזמן בחור שיצאתי איתו אמר לי שרק בגלל הגיל הצעיר שלי אני עדיין מחפשת גבר שיעשה לי פרפרים, ובשלב מסוים בחיים מבינים שלא תמיד יש פרפרים בהתחלה.
לדעתי הוא טועה. כי הייתי שם- במקום הזה בלי הפרפרים. הייתי במערכות יחסים נחמדות, שהכל היה בהן בסדר. וזו בדיוק הבעיה- הכל היה רק בסדר. ואני למדתי מניסיון שאם אין שם את המשהו הנוסף הזה- שאף אחד עלי אדמות לא הצליח להגדיר עדיין מהו- אז כנראה שזה לא יגיע לעולם.
ככה זה אצלי. אני בטוחה שחלקכם מסכימים איתי, ואצל חלקכם זה אחרת.
וזה בדיוק העניין- אצל כל אחד זה עובד אחרת.

כל המחשבות הללו עלו אצלי השבוע, כי איריס התחתנה ביום שלישי האחרון.
אני יודעת שהיא התחתנה עם האחד הזה, שיש לה איתו את המשהו המיוחד הזה. וזה עשה לי חשק.
לא, לא עשה לי חשק להתחתן (לא קראתם את כל מה שכתבתי עכשיו??), רק חשק למצוא את הגבר שבבוא הזמן אתחתן איתו, אולי באיזה גן יפיפה באיטליה (ששש... תנו לי לחלום).
החתונה הייתה אינטימית, איכותית ונפלאה- כיאה לאיריס ולפושטק.
היה מרגש ביותר לראות את איריס שלי מאושרת בשמלת כלה יפיפייה.
נהניתי מאוד וכמובן שהערב טס לו במהירות. אני לא אתחיל לספר לכם בפירוט על האוכל המעולה, על כמות האלכוהול שנשפכה לגרוננו ועל כמה שירים משנות ה-80 שלא הצלחתי לזהות ועל כן ננזפתי קשות.

בשבת נפגשתי עם איריס לשתיית בקבוק היין השבועית שלנו.
אני חייבת לומר שבתור אישה נשואה היא נראתה שונה, התנהגה אחרת ולא הפסיקה לדבר על הפושטק.
סתם. איריס הייתה אותו הדבר, בדיוק כמו שאני אוהבת J





בקרוב: פוסט חתונה חגיגי מאת גברת פושטק 
  
6 באפריל 2010

the breakup

ליעד:
"עדיף לאהוב ולהיפגע מאשר לא לאהוב לעולם" ו-"כל סוף הוא התחלה חדשה" הם נדושים כמעט כמו חיקוי של לואי ויטון, אך עם זאת הם כל כך נכונים.

כן, אני והדוד סם נפרדנו. סיימנו את הקשר אחרי חודשיים אינטנסיביים, הזויים ומלאי חוויות שאותן אחסוך מפאת החוק, או אשפוז כפוי בבית משוגעים (שלי או של הדוד סם).

אני חונכתי ביד קשה בנוגע לאהבה: זו בסה"כ אהבה.
אנשים נוטים לעשות ממנה קצת יותר ממה שהיא. אין ספק שכשאהבה מגיעה לסופה זה כואב. ומדכא. אבל עד גבול מסוים. אם אנשים מרשים לעצמם להתפרק, לסבול, לסחוב את הכאב במשך שבועות ארוכים או אפילו חודשים- זה לא בסדר. אני לא אומרת שלא צריך קצת להתאבל ולהתבאס ולבכות- להפך, יש בזה משהו בריא, אבל ככל שיעשו מזה ביג דיל זה יהפוך לפאקינג ביג דיל. הרי זמן מרפא הכל. בנוסף, הרשו לי להוסיף את "יש הרבה דגים בים" לרשימת המשפטים הנדושים אך נכונים שלנו. פרידות זה קשה, אין ספק- אך בגבול הטעם הטוב. אז בוכים, ומרחמים על עצמנו, אוכלים קצת יותר, או שותים קצת יותר, או מתבודדים קצת יותר או עובדים קצת יותר (אני למשל מוצאת את עצמי שותה אלכוהול בכל הזדמנות אפשרית לאחרונה). כל אחד מתמודד בדרכו שלו אבל העיקר זה ההתמודדות. כי באמת שזה לא סוף העולם. הרי כולנו חווינו פרידה, ואני מניחה שכמעט כולם גם יותר מפעם אחת, אז גם את זה נעבור (וכשאני אומרת 'נעבור' ברבים אני מתייחסת אלי ואל הבגדים החדשים שקניתי אתמול).

אפרופו רכישת בגדים לא רצויה, כשמערכת יחסים נגמרת אתה מוצא את עצמך עם המון זמן פנוי בידיים.
פתאום יש לי זמן להשלים את כל התוכניות שהקלטתי ביס מקס, אני חוזרת לקרוא ספרים, רוצה לצאת לבלות יותר עם חברות, אפילו סבא וסבתא שלי לא רגילים לראות אותי כל כך הרבה.

וזה כיף שבזמנים כאלה יש חברות אהובות לבלות איתן ולדעת שיש מי שיישאר בחיי לנצח (איריס, יאנה, ענת, שרה- אני אוהבת אתכן). הי! אתה שם שמגלגל את העיניים! גם לי מותר להיות קצת מושי מושי פעם בעשור בערך. אני וחבר שלי בדיוק נפרדנו, אוקי? קצת רגישות.

סליחה, נמשיך: זה גם כיף שיש משפחה מדהימה שתומכת בי בכל מקרה ולא חשוב כמה הדוד סם עשה בעיות. עכשיו שהפרידה עוד טרייה אני לא יכולה שלא לחשוב על כל הדברים הללו, שהם נחמה ענקית. הם מכניסים אותי לפרופורציות.

וכמובן שיש את איריס שצועקת עלי שאני צעירה ולמה לעזאזל אני כל כך רוצה להיות במערכת יחסים. טוב, הבחורה מתחתנת בקרוב ולכן רוצה לחיות את חייה דרכי :-)

אבל זה כבר נושא אחר לשיחה- לרצות את מה שאין לך. כל החברות הרווקות שלי מבינות את הרצון למצוא בחור והחברות שנמצאות במערכות יחסים ארוכות מזילות ריר על כל הדייטים הראשוניים שאני יוצאת אליהם.

בסופו של דבר, אני מניחה שהפואנטה שלי היא: חזרתי להיות פנויה. יש לכם מישהו להכיר לי??

איריס:
נתחיל מזה שהסיבה שאני צועקת על ליעד היא לא מפני שאני רוצה לחיות את חיי דרכה. חוויתי את חוויות הרווקות הנפלאות וזה הספיק לי. תודה רבה. הסיבה שאני צועקת עליך, היא שמשום מה את חושבת שהזמן הולך ואוזל ואת רוצה את זה כבר כאן ועכשיו, בזמן שיש לך את כל החיים לזה, אז למה לא לנסות ליהנות ממה שקורה עכשיו?

ולאחר ההבהרה הזאת, עוד גילוי נאות. מההתחלה היה לנו מעט קשה להאמין שהדוד סם זה משהו לטווח רחוק, בואי נהיה מציאותיות... זאת הייתה פנטזיה נהדרת. ואולי זאת בדיוק הסיבה שהפרידה הזאת היא כואבת, אבל מרגישה גם נכונה. כמו הרבה פרידות כמוה, היא קשה, אבל עמוק בפנים את יודעת שרק תצאי ממנה חזקה יותר ומה שנועד לקרות יקרה ומה שלא, לא. ויש לי כמובן עוד הרבה קלישאות להוסיף בנושא וזה ממש ממש קשה לכתוב על הנושא הזה בלי קלישאות... וקצת נמאס לי מקלישאות, למרות שלפעמים הן נכונות.

עברתי כמה פרידות בעצמי, חלק היו קלות יותר מאחרות וחלקן.. ובכן, היו כאלה שחשבתי שאני אף פעם לא אשכח. וצדקתי. לא שכחתי אותן. גם לא שכחתי מה הן גרמו לי להרגיש, אבל, מה שכן, עכשיו זה נראה לי כל כך רחוק ואפילו קצת מצחיק שהרגשתי ככה. כאילו זה סוף העולם.

מה שקשה בפרידה זה עניין ההרגל. רגע אחד יש לך חבר הכי טוב, ורגע אחרי זה, הוא לא שם יותר.
זה מוזר. זה קצת כמו אבל על מוות כי זה פתאום להתמודד עם מישהו שהיה חלק עצום בחיים שלך ועכשיו הוא לא. ואז יום אחד מגיע ואת מגלה שהתגברת על זה. גם זה קצת עצוב, כי את חושבת לעצמך, איך יכול להיות שמישהו שכל כך אהבתי, כל כך לא מעניין אותי עכשיו? ומה זה אומר? שזה בכלל לא היה קיים? שזה לא היה אמיתי? אבל בשלב הזה זה כבר לא כל כך משנה, כי זה השלב שאת מגלה שהפרידה הזאת הייתה אחד מהדברים שהביאו אותך לאיפה שאת היום, וזה בסדר.

יש אנשים שבאים והולכים מהחיים שלנו מהר מידיי. אבל זה שהם היו שם, אפילו לקצת, שינה אותנו טיפה והפך אותנו למה שאנחנו היום. והיום אנחנו תמיד יותר חכמים מאתמול, לא?

בקיצור, אני לא אומרת שצריך לשכוח. פשוט קחי מה שאת צריכה מזה, ויאללה: next!

והכי חשוב, תמשיכי ליהנות!

נ.ב. מתנצלת על השימוש העודף בקלישאות...


24 במרץ 2010

פרדיננד השני מכה שנית

ליעד:
עדכון קצר לכל הקוראים הנאמנים:
לפני כמה ימים הלכתי לקנות קפה ליד העבודה, ובעוד שאני צועדת לי מרוצה וטובת לב חזרה לעבר המשרד, אני מרגישה שעוקבת אחרי מכונית.
מבט קצר ימינה, ומתוך המכונית מחייך אלי פרדיננד השני בכבודו ובעצמו.
"ליעד!"
"פרדיננד!"
מרגש, אין ספק.
"לאן נעלמת?" "אני עובד עכשיו בשעות אחרות, שינו לי את המשמרות. מה קורה?" "הכל בסדר, מה איתך?" "טוב, אז כאן את עובדת? בבניין המתפורר?" "כן, אבל מבפנים הוא משופץ. משרד ממש יפה" "מאיפה קנית את הקפה?" (?!?!?) "פה בגלידריה" "אה וואלה" "טוב..." "טוב..." "אז... בי" "בי".

כן. זהו. אני יודעת שהבטחתי שבפעם הבאה שאראה אותו אזמין אותו לצאת, אבל אני כבר מצאתי לי בחור אחר (הדוד סם לוקח את פרדיננד בכיס הקטן!) ולכן שתקתי. הוא מצידו כנראה עדיין נשוי. או נכה נפשית. אחת משתי האופציות.

עד כאן העדכון להפעם.
:)

14 במרץ 2010

פסיכופטית זו לא מילה גסה


ליעד:
אני חושבת שאני הבן אדם הכי נורמאלי שיש לו תסבוך קשה שאני מכירה.

ובלי הסברים מיותרים נלך ישר לדוגמא:
זוכרים את הדוד סם, שביקש ממני את מספר הטלפון ולא התקשר? (ואם אתם לא זוכרים אז תקראו כי זה מעניין!)
אז הוא התקשר. ואנחנו יוצאים כבר איזה חודשיים. כן, תקראו לו חבר שלי, בסדר.
בכל מקרה, בחורה יוצאת עם בחור חודשיים, הכל סבבה, ויום אחד, בלי התרעה, בלי סיבה, בלי הגיון- היא מחליטה שהוא לא רוצה אותה יותר. והיא נלחצת. ולא רגועה. ועצבנית. ואז הוא מתקשר והכל בסדר, הא הא הא, ברור שהכל בסדר. והיא חוזרת לחייך.
אבל שבוע אחר כך זה חוזר על עצמו.

אלוהים אדירים, שמישהו יאשפז אותה.

וזו רק דוגמא אחת.
אני בכלל נוטה להיות לחוצה, ובמקום להגיד: וואלה אני בזוגיות וטוב לי, איזה כיף!
אני אומרת: נכון אני בזוגיות, אבל... אבל... אבל...
כי למה להסתכל על חצי הכוס המלאה כשיש חצי כוס ריקה ונוצצת כל כך?

כשעבדתי בקלאב מד, והייתי בודדה וגלמודה, (גם על זה כבר סיפרתי לכם וגם כאן מי שלא זוכר מוזמן לחזור רגע לאחור כי גם זה מעניין!) מצאתי הגדרה שמתארת את עצמי בצורה מושלמת: אני פסימית שמאמינה שהכל לטובה.
העניין הוא, שאני בחורה מאושרת ואופטימית (נכון, איריס?). אין לי מושג מי הכניס את המחשבות הזדוניות הללו למוח הקטן שלי. בטח לא אמא ואבא שלי כי הם שניהם לא כאלה. להפך- אמא שלי שוקלת לעשות לי גירוש שדים לפעמים.

אז אני מודה שהדוד סם הוא לא בחור רגיל, ולא טיפוס קל להסתדר איתו, אבל אני אמורה ליהנות, לא לדאוג. לא לחשוש. לא לנתח. לא לתהות מה יהיה. למי אכפת ברגע זה מה יהיה. ואם אני אחשוב על זה, זה ישנה את מה שעומד להגיע?
והכי מרגיז שאני מודעת לכל הדברים הללו ויודעת כמה אני מגוחכת ובכל זאת מוצאת את עצמי חוזרת למקום האפל הזה כל פעם מחדש.

אני לא בטוחה שאני מצליחה להסביר את עצמי כראוי.
בכל מקרה, המסקנה של כל הקשקוש הזה היא: ליעד, תשחררי.
אולי העובדה שכתבתי את זה מול 413,987 הקוראים שלנו, תעזור. אולי.

איריס:
אוקיי, קודם כל, תירגעי! את לא הבן אדם הכי נורמאלי שיש לו תסבוך קשה שאת מכירה.
בעצם- את לא נורמאלית בכלל!
אבל באמת- את הכי נורמאלית בקטע הזה. זה הגיוני לגמרי להיות פסיכית בשלב הזה של היחסים!

אתם ממש בהתחלה, מה גם שיצא לי כבר להכיר את הדוד סם ועם כל זה שהוא מקסים ואני יודעת שהוא מת עליך, ההתחלה שלכם לא הייתה בדיוק חלקה, אז מה הפלא שאת חוששת?

אהבתי את זה שכתבת שאת פסימית שמאמינה שהכול לטובה. זה באמת די מדויק, והאמת שלפעמים גם אני חושבת שגם אני קצת ככה: אני בדרך כלל מדמיינת וחוששת מה-worst case scenario : מדמיינת אסונות ומצפה לגרוע מכול, אבל עם זאת אני יודעת שמה שלא יקרה, בסוף אני אסתדר עם זה. כי אין ברירה. וגם את יודעת- שהכול יכול לקרות, ושהמציאות עולה על כל דמיון.. אבל את גם יודעת שגם אם יקרה הדבר שאת הכי לא רוצה שיקרה, את אולי באותו רגע תרגישי נורא, אבל בסופו של דבר תתגברי על זה.

עכשיו- אני לא אומרת שהחששות שלך מוצדקים או משהו כזה, אני רק אומרת שזה טבעי בשלב הזה וזה אפילו אולי חלק מהכיף של מערכת יחסים חדשה.
אני באמת לא יודעת מאיפה קיבלת את זה, כי פגשתי את האימא הקולית שלך..
וזה קצת מעודד עבור אימא שלי מכיוון שעד היום חשבתי שאצלי זה בא ממנה, אבל מסתבר שלא: כנשים חזקות ועצמאיות במאה ה-21, אנחנו יכולות לפתח ולטפח את הנוירוזות שלנו לגמרי בעצמנו, תודה רבה.

ובינתיים- תנסי להפסיק לחשוב ולהתחיל ליהנות!



11 בפברואר 2010

פוסט יום הולדת!!!

איריס:
יום ההולדת הבא שלי יהיה רק בעוד חצי שנה, והאמת? אני לא מחכה לו בקוצר רוח.
אני לא מאלה ששונאים את יום ההולדת שלהם או נכנסים לדיכאון בגללו, אני פשוט מעדיפה את היום שאחרי יום ההולדת או אולי יותר- את היום שלפני יום ההולדת.

תמיד ביום ההולדת שלי, אני מרגישה לחץ כזה מכיוון עצמי, להיות שמחה. וכשיש לחץ כזה, זה בדרך כלל לא עובד. זה גם יום מצוין לבדוק מי הם החברים שלך וקצת להיות עצובים בגלל זה: מי התקשר כל שנה אבל השנה הפסיק, מי שכח, מי לא שכח. יש את הטלפונים שברור שיהיו, ויש את אלו שלא כל כך, ואיכשהו אני משכנעת את עצמי שזה משנה משהו אם זכרו או לא זכרו.
ולא שיש למישהו כוח לנהל את השיחות האלו. לפעמים זה יותר מידיי אנשים ביום אחד, ואז אין זמן להיות שמח- אני כל הזמן בטלפון! (וזה עוד במקרה הטוב).

כמובן שיש לפעמים את המצב בו מתקשר הבן אדם האחרון שחשבת עליו בחמש שנים האחרונות. אתם יודעים, מישהו או מישהי שהיו קרובים אליך פעם לחמש דקות לפני הרבה זמן. זה יכול להיות מישהו מהצבא או מישהי שמלצרת איתה פעם באירוע ברמת אביב ונהייתם BFF ליומיים. המישהו הזה ראה בפייסבוק שיש לך יומולדת והחליט, אולי בצדק, שזאת תהיה מחווה נחמדה להרים טלפון. זה מסתכם בחמש דקות של סמול טוק מאולץ ומשעמם שכולל: "נו, אז מה את עושה בימינו?.." ומסתיים ב: "לא.. חייבים להיפגש! ברור!" כשידוע לשני הצדדים שזה לא יקרה בחיים. לא נורא, בשנה הבאה לא תגיע השיחה הזאת.
יש כמובן גם את שיחת הטלפון מהאקס שלא נשאר ידיד. זאת תמיד שיחה מעט מעיקה, תלוי כמובן גם כמה זמן עבר. אני בעד לבטל אותה: זה מביך, זה מעיק וזה בעיקר לא מעניין. (אם זה היה מעניין עוד הייתם ביחד, לא?)

בימי ההולדת שלי אני תמיד משתדלת לעשות משהו נחמד (אבל לא יוצא דופן) עם האנשים שהכי קרובים אליי. רצה הגורל ויום ההולדת שלי הוא בקיץ, ככה שאף פעם לא חגגו לי יומולדת בבית הספר. יום ההולדת האחרון שלי היה ביום שישי, ככה שגם במשרד לא קרה שום דבר יוצא דופן. אולי בגלל זה אני תמיד מרגישה קצת עצובה ביום ההולדת שלי. זה לא בגלל הגיל, כבר גיליתי שאין מה לעשות בקשר לזה.

ביום שלישי חגגנו יום הולדת לליעד יקירתי שהגיעה לגיל המופלג 25! היה מאוד כיף, אכלנו ושתינו בין טלפונים שהתקבלו לבין טלפונים שטרם התקבלו (כולל אחד מהאקס שאפשר לסמן עליו וי. ליעד דווקא שמחה לשמוע ממנו...היא לא כמוני בקטע הזה).
וזאת הזדמנות טובה לאחל לה יום הולדת שמח עם הרבה טלפונים כיפיים וברכות לא ארוכות מידיי (כמו פוסט הזה). עכשיו אפשר להתחיל להתכונן ליום ההולדת שלי עוד חצי שנה. השנה הוא יחול בשבת... אז מה.

ליעד:
זה נכון. היה לי השבוע יום הולדת. 10/02/10 (איזה תאריך!).

תמיד אנשים אומרים שהם לא אוהבים את יום ההולדת שלהם. שזה מדכא אותם.
אני דווקא אוהבת. אני, בניגוד לאיריס, עושה מזה חגיגה.
אולי בגלל הפחד שלא איהנה, או שזה יהיה סתם עוד יום- אני משתדלת להפוך את יום ההולדת ליום הכי כיף שאפשר. יותר נכון להפוך את שבוע היום הולדת לשבוע הכי כיף שאפשר...

ליאנה, חברה הכי טובה שלי, יש יום הולדת באותו יום כמו שלי. צרוף מקרים שכזה. אז אנחנו תמיד חוגגות ביחד. השנה הצטרפה אלינו גם שרה, חברה הכי טובה נוספת שלי שגם היא חוגגת יום הולדת באותו היום. שתיהן זונות שהן גנבו לי את התאריך המיוחד שלי אבל אתם יודעים מה- זה די מגניב!

אז בשלישי חגגתי עם איריס המתוקה ועם מאיה- חברה נוספת מהעבודה. ברביעי לקחתי חופש ונסענו אני ושתי שותפות יום ההולדת ליום כיף שכלל ארוחת בוקר, ספא ("וילה בל" בהוד השרון- ממליצה בחום! היה מדהים!) וסרט בסינמה סיטי VIP. את הערב קינחתי ביציאה לפאב השכונתי עם שותפה לדירה שלי. היום אני נפגשת עם עוד חברה הכי טובה שלי (ענתוש...), מחר בערב ארוחה במסעדה עם המשפחה וביום שבת אולי אחגוג עם איזה בחור שנמצא כרגע בחיי (פרטים בהמשך. אולי.) בקיצור- כמו שהבנתם- דאגתי לעצמי טוב טוב, שחס וחלילה לא אמצא את עצמי בדיכאון או בחוסר מעש ביום הולדת שלי (ובימים שלפני, אחרי, ואחרי אחרי). גיליתי שזו הדרך הטובה ביותר לחגוג יום הולדת. במיוחד לאור העובדה שכשאני ב-היי, אני תמיד נכנסת אחר כך לדאון. אז חשוב לשמור על ה-היי כמה שיותר זמן...

הבעיה היחידה היא שאני ממש אשמין מכל החגיגות האלה.
אבל, מכירים את המשפט "לא משמינים ביום הולדת"? אז אני וחברות שלי החלטנו שלא משמינים בשנה של יום ההולדת. ככה שאני מסודרת.

נ.ב. תמיד חשבתי שזה טיפשי שאנשים שאתה בקושי מכיר כותבים לך מזל טוב על הקיר של הפייסבוק. אני לוקחת את זה בחזרה. זה כיף!

23 בינואר 2010

הגברים ש(לא) בחיי

ליעד:
פרדיננד השני- OUT
הדוד סם- IN

עדכון לגבי פרדיננד (מי שלא זוכר מי זה פרדיננד שיתבייש לו וילחץ כאן): מרפי (הידוע יותר בשמו המלא חוק מרפי) החליט להתערב. חודשים שלמים אני עוברת על פני פרדיננד ברחוב, ויום אחרי שאני מחליטה להציע לו להיפגש מחוץ לגבולות רחוב שבזי, בולעת אותו האדמה. לא ראיתי אותו יותר. הוא פשוט נעלם. תגידו לי אתם, מה הסיכויים שיקרה דבר כזה? באמת! זה פשוט אכזרי.
אולי הוא פוטר והפסיק ללכת לעבודה. אולי הוא עבר דירה. אולי הוא ואשתו הסתבכו עם השוק האפור ונאלצו לברוח מהארץ.
בכל מקרה, כנראה שזה לא נועד להיות. היה שלום, פרדיננד.

ושלום גם לך, הדוד סם.
אומנם אתה גבר אמיתי, אך אני משתמשת בך כאן רק כדי להוכיח שהגזע הגברי הוא גזע מעצבן שמעורר בנו ציפיות לשווא.
אני אהפוך סיפור ארוך לקצר ואספר שבאחד מימות השבוע (אותו יום לא רוצה להזדהות וביקש ממני שלא אחשוף אותו בשמו) ישבתי עם חברה בבר. בסוף הערב, כשכבר עמדנו להזמין חשבון, ניגש אלינו גבר שישב מולנו במהלך הערב והתחיל איתי. הוא היה חמוד, נראה טוב, טיפונת שיכור. הוא אמר את כל הדברים הנכונים, החמיא לי וביקש את המספר. דיברנו עוד קצת והחלפנו מספרי טלפון.

הוא לא התקשר.

אני לא רוצה להישמע קטנונית, וזה לא שאני מרגישה שהפסדתי משהו כי אני לא מכירה את הדוד סם ואולי הוא חרא בן אדם, או גרוע במיטה, או נשוי (ד"ש לפרדיננד). אבל זו בכלל לא הפואנטה הרי, נכון? הפואנטה היא שאני, בתור אישה עם חברות שגם הן נשים- נאלצת לשמוע כל יום מספר פעמים "נו, הוא התקשר?" ולענות בבושת פנים: "לא".
הרי נגשת אלי, והצליח לך, חשבתי שאתה חמוד (לא קורה לעיתים קרובות!), סקרנת אותי, ביקשת את המספר והסכמתי. אז תתקשר, חתיכת קקי שכמותך. אחרת, בשביל מה בעצם טרחת?

נכון, נכון מאוד- גם לי יש את המספר שלו. אולי אני אתקשר אליו. ואולי הוא עוד יתקשר. אולי אני חושבת על זה יותר מידיי. אולי הפכתי את זה לעניין גדול מידיי בשנייה שכתבתי על זה כאן בבלוג. אולי אתם חושבים שבגלל שכתבתי על זה כאן אני קצת מגזימה. אולי אתם טועים. אולי אני לא מגזימה. אולי לא באמת אכפת לי אבל סתם רציתי לשתף אתכם במה שקורה בחיי. אולי אתם מזדהים. אולי אתם לא מבינים מה אני רוצה מכם בכלל. ואולי די.
איריס:
קראתי את הפוסט שוב ושוב וניסיתי לחשוב על תשובה הולמת. הבעיה היא, אמרתי לעצמי, שכבר כתבנו על זה. ובעוד הפוסט של ליעד שונה מקודמו, כי מדובר ב"נסיך" אחר, הפוסט שלי עלול להשמע דומה מידיי, כי הדעה שלי לא השתנתה הרי. ולאחר מחשבות רבות, ועיכובים רבים (אם היה לי דד-ליין הייתי בבעיה. לא שליעד לא מתפקדת טוב בתפקיד העורך הזועם שצריך לסגור גיליון...) התיישבתי וכתבתי.
הבעיה היא שכולנו היינו שם ואולם עכשיו, כשאנחנו רחוקים משם יחסית, ונמצאים בתוך מערכת יחסים בטוחה ומגוננת, זה פתאום נראה לנו מעט מוזר, שלא לומר, אפילו מעט מטופש להתרגש מהדברים האלו, מכיוון שאנחנו יודעים שבסוף זה מסתדר. אני שוכחת לפעמים (לצערי) שגם אני הייתי לוקחת דברים כאלו קשה ונוברת בהם עד אין סוף ומטריפה את עצמי ואת סובבי (תודה וסליחה על הכול, עינת חברתי היקרה).

ואז, פתאום, יום בהיר אחד, זה מסתדר. מגיע האחד שלא עושה את הבעיות והכול פתאום נראה קל כל כך וטוב ולא מסובך ומייגע כמו תמיד. ועוברת שנה ועוד שנה.. ופתאום הרווקות נראית כמו חלום רחוק, ואני שוכחת את הצדדים הרעים שלו ותוהה מדוע לא נהניתי מהצדדים הטובים שלו..
יש אנשים שמוצאים את הזוגיות בקלות ויש כאלה שפחות בקלות. יש את אלו שמחליפים זוגיות כל שנתיים. יש כאלה שנמצאים בזוגיות ארבעים שנה ולאחר שהיא נגמרת, מוצאים בקלות זוגיות חדשה. מה שאני אומרת לליעד זה, לא משנה כמה זה נראה קשה עכשיו, ואולי גם בלתי אפשרי, בסופו של דבר צריך רק אחד. ואז זה כבר לא כל מסובך.

אה, ולגביי פרדיננד. אכן מוזר שהוא נעלם לו ככה סתם פתאום. זה אולי מאושש קצת את הטענה שהוא לא נועד להיות אמיתי?
ולגביי הדוד סם. את יודעת מה אני חושבת על זה שאת תתקשרי אליו. כתבנו על זה כבר.
יש סיכוי שהוא עוד עדיין יתקשר בעצמו (אני מבטיחה לא לשאול... בעצם לא מבטיחה. אני אשתדל) ואם לא, זאת הבעיה שלו בלבד.

29 בדצמבר 2009

מעללי פרדיננד השני

ליעד:
טוב, הגיע הזמן שאכתוב עליו ואוציא את מערכת היחסים שלנו אל אוויר העולם.
כן- פרדיננד השני, אני מדברת עליך (מה שחשוב זה שאתה לא יודע שאני מדברת עליך, כי אתה לא יודע על קיומו של הבלוג הזה).


מי זה פרדיננד השני (שם בדוי, אל דאגה), אתם שואלים? אה, שאלה מצוינת. סיפור שהיה, כך היה:
אני עולה מידיי בוקר על קו 25, יורדת במונטיפיורי וצועדת לי על שבזי עד המשרד.
פרדיננד, מצידו, יוצא כל בוקר מהדירה שלו, שממוקמת ליד המשרד שלי, ועולה את שבזי לעבר המשרד שלו שממוקם אי שם ב-'לא רלוונטי'.
כך, כמעט כל בוקר, אני ופרדיננד חולפים זה על פני זו, מזה כמה חודשים.


בשלב הראשון לא שמתי לב אליו. בחורה אדישה שכמותי, ועוד ב-9 בבוקר, מי בכלל רואה מה מימיני ומשמאלי.
בשלב השני- שמתי לב אליו. אבל רק הבחנתי שיש בחור שעובר על פני כמעט כל בוקר. זה הכל.
שלב שלישי- הי! הבחור הזה די גבוה.
שלב רביעי – הוא חמוד?
שלב חמישי- לא, הוא לא.
שלב שישי- כן, הוא דווקא כן.
שלב שביעי – האם אני אראה אותו הבוקר? האם אני אראה אותו הבוקר? האם אני אראה אותו הבוקר?
שלב שמיני- טוב, ליעד, תפסיקי להיות אדישה כל כך, שמת לב שהוא בוחן אותך, למה שלא תחייכי אליו במקום להמשיך ללכת בסנוביות ולהתעלם מקיומו?
שלב תשיעי- לעזאזל, שוב עברתי על פניו בסנוביות והתעלמתי מקיומו
שלב עשירי עד עשרים ושתיים – ראה ערך שלב תשיעי


ואז, זה קרה. יצאתי מהמשרד בסוף יום העבודה והלכתי לכיוון שבזי, כשלפתע מישהו מתוך מכונית חונה נופף לי לשלום. לא זיהיתי מי זה, אז עשיתי דבר מאוד טיפוסי לי: נופפתי בחזרה ופשוט המשכתי ללכת. איזה מן דבר מוזר לעשות.
הבחור יצא מהמכונית: "הי"
הסתובבתי והופתעתי לראות שזה הבחור ה"חמוד-לא הוא לא-כן הוא כן" שלי.
"הי"
"איך קוראים לך?" שאל בעוד הוא צועד איתי. "ליעד"
"את עובדת כאן?" "כן, במשרד פרסום"
"מה את עושה?" "קופירייטרית" "אז את יצירתית?" "אני מאוד מקווה, אחרת אני במקצוע הלא נכון".
"טוב" הוא עצר. כנראה שכאן הוא גר. "איך אמרת שקוראים לך שוב?"
"ליעד"
"ליעד. טוב..." "אז בי" "בי". והמשכתי בדרכי.
אפילו לא שאלתי אותו איך קוראים לו. אני זונה.
הוא פשוט תפס אותי לא מוכנה! ומנגנון החוסר שיתוף פעולה פרץ ממני החוצה. לעזאזל איתך, מנגנון!
לא נורא, בפעם הבאה שאראה אותו אשאל איך קוראים לו.


למחרת בבוקר פרדיננד צעד לקראתי ואני מילאתי את הבטחתי ושאלתי לשמו.
"אני פרדיננד השני" הוא לחץ לי את היד. גבירותיי ורבותי: אכזבה. לחיצת יד רופסת במיוחד. אך לא ניתן לזה לשבור אותנו, נכון?
ניהלנו עוד דיאלוג קצר וחסר משמעות וכל אחד המשיך בדרכו.
בוקר למחרת שוב ראיתי אותו. אמרתי לו "הי" ורק אחרי שהוא חלף על פני הוא אמר לפתע:
"כל בוקר שאני רואה אותך הוא בוקר טוב" או משהו כזה.. לא זוכרת את הניסוח המדויק. חייכתי ופלטתי "אני שמחה לשמוע" או משהו מפגר דומה.
אין ספק שהיחסים שלי ושל פרדיננד השני עלו מדרגה.


מאז אותו בוקר, בכל פעם שאני רואה אותו הוא אומר לי משהו אחר. ביום גשום אחד הוא לעג על המטריה שלי (היא קטנה מידיי לטענתו), ביום אחר קיבלתי מחמאה על הלבוש (יפה ה.. צעיף שלך), בחנוכה נשאלתי האם אכלתי סופגנייה, ופעם אחת אפילו שוחחנו היכן אני גרה והיכן הוא עובד, ולרוב אנחנו סתם מחייכים ומאחלים בוקר טוב אחד לשני.


והנה מגיעה ההתוודות: פרדיננד הפך לאובססיה קלה. האם אני אראה אותו הבוקר? האם הוא מוצא חן בעיניי? עד כמה הוא מוצא חן בעיניי? ומתי, מתי כבר תשאל אותי אם אני רוצה לצאת איתך??!
ואז נרקמה תיאוריה, בעזרתה האדיבה של איריס (ושל אביטל גיסתי): פרדיננד השני פשוט תפוס. יש לו חברה, מאהבת, ידועה בציבור, או אולי הוא בכלל נשוי, לאישה בשם ציפה דריפה יאמפמפוני.
אחרת אין הסבר למה הגבר הזה, עם אחלה כפות ידיים ממה שהספקתי לקלוט, לא עושה צעד נוסף לעבר הבחורה שהופכת כל בוקר שלו לבוקר טוב.
אני יודעת מה אתם עומדים להגיד, תנו לי להקדים אתכם: החלטתי אני ללבוש את המכנסיים בבית ופשוט לשאול אותו מתי הוא מתכנן להזמין אותי לשתות משהו. אם ההר לא בא אל מוחמד...


וזהו. הנה אנחנו כאן. בתקווה שמחר אראה אותו ואשאל אותו את השאלה, אז סוף סוף נצא לדייט שבו אגלה שהוא בכלל לא היה שווה את כל זה (סתם, בלי פסימיות), או שהוא יגיד לי שהוא נשוי עם 3 ילדים, and that's that.


נ.ב. אני התנהגתי כבחורה טיפוסית, שפכתי בפניכם את כל מעללי פרדיננד השני, ומן הסתם שגם כל החברות שלי יודעות על קיומו. אך האם פרדיננד, מצידו, משקיע בי כל כך הרבה אנרגיות? האם הוא סיפר לאחד החברים שלו על הבחורה שעוברת על פניו כל בוקר? משום מה, ככה בהימור מטורף וחסר כל בסיס, אני אנחש שהתשובה היא 'לא'.


איריס:
למי מאיתנו לא היה אותו? האביר המיתולוגי.. הבלתי מושג, המיסטר ביג שלנו אם תרצו.
זה שאנחנו לא יודעות עליו כלום, אבל משוכנעות (משוכנעות!) שנועדנו להיות יחד..


אבל אני מכירה את ליעד. אני יודעת שהיא לא כזאת. היא דווקא בחורה מציאותית מאוד, אולי אפילו מידיי, והנה, אפילו היא נפלה קורבן לרמזים הדקים שניתנו על ידי אדיבותו (?) של זר.
טוב, הוא כבר לא כל כך זר, אבל כפי שהיא כתבה, אני בהחלט חושבת שהוא לא פנוי, כי אחרת הוא כבר מזמן היה מציע לה לצאת איתו. כל הסימנים שם: פלרטוטים: יש. עניין הדדי: יש. פגישות אקראיות אך תכופות: יש. הזדמנויות לשאול שאלות: יש גם יש. וגם חברה או אישה כנראה שיש. פרדיננד השובב.


אבל מעבר לזה, יש גם את הלא-ידוע. המוטיב החמקמק הזה שאולי כדאי להשאיר אותו כמו שהוא. לדוגמא: כשהייתי בתיכון הייתי מאוהבת קשות ביודבתניק שלא ידע בכלל על קיומי.
כעבור מספר שנים, אחרי הצבא, נפגשו דרכינו והוא הציע לי לצאת איתו. הספיק לי דייט אחד כדי להבין שעשיתי טעות: המיתוס התנפץ לרסיסים ועמד מולי אדם פשוט, לא חכם במיוחד, לא מצחיק במיוחד ואפילו לא נחמד במיוחד. כעסתי על עצמי שנתתי למיתוס להישבר, זה היה כמו לפגוש את הסופר האהוב עליך ואז לגלות שהוא מתעלל בבעלי חיים...מיתוסים לפעמים נועדו להישאר מיתוסים, ולכן אני אומרת לליעד, אולי כדאי שתשאירי את זה ככה. (למרות שאני מאוד סקרנית לדעת מה הסיפור שלו)


ולפרדיננד, תמשיך להיות מיתוס- מי שלא תהיה.

Related Posts with Thumbnails