• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות שינויים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שינויים. הצג את כל הרשומות
30 בספטמבר 2010

כשהחיים תופסים אותך בביצים


הכל בעצם התחיל בסידור ישיבה.

כנראה שיש סיבה למה בארגון החתונה, למשל, עושים מזה כזה עניין. אם דודה רינה תשב ליד אביגדור, האח של השכנה, במקום ליד מיכאלה, הבת החורגת של הדוד יצחק – לכו תדעו לאן זה יוביל.

אז אותי הושיבו במשרד ליד איריס, תקציבאית יפה ומתוקה. אני בכלל לא זוכרת מתי, וכלל לא בטוחה שיש נקודת ציון כזו, שבה התחלנו ממש להפוך לחברות. אך זה קרה, וברגע שזה קרה- לא הייתה שום דרך לעצור את זה.
זה התחיל בשיחות אינסופיות מתשע בבוקר עד 7 בערב ונמשך להפסקת קפה משותפת כל בוקר ב-11, הליכה משותפת למכולת בכל פעם שלמישהי נגמרו המסטיקים ושמירה על דלת השירותים בזמן שהשנייה משתינה (טוב, את הקטע עם הפיפי המצאתי). לא היה אפשר להפריד בנינו.

אני בטוחה שגם אם סידור הישיבה היה שונה, והיינו יושבות בשתי קומות נפרדות, היינו הופכות לחברות טובות כמו שאנחנו היום. אבל אין לי ספק שהעובדה שישבנו אחת ליד השנייה ויכולנו לדבר כל הזמן, היא שהובילה להמשך:
זה קרה סתם כך ביום בהיר אחד, אחרי עוד שיחה על נושא ברומו של עולם. מישהי לפתע זרקה לאוויר:
"אנחנו חייבות לצלם תוכנית טלוויזיה, לדבר מול אנשים על כל הנושאים שאנחנו מדברות עליהן"
"כן, חבל לבזבז את כל פניני החוכמה שלנו ולתת להן ללכת לאיבוד"
"את יודעת מה אנחנו צריכות לעשות? לפתוח בלוג"
יום, יומיים, שבועיים אחר כך, זה קרה. הבלוג נפתח. סיעור מוחות קצר הוביל לשם סתמי ת'בלוג שלך, שבצורה אירונית מסמל בדיוק את ההפך מתוכנו: כל הנושאים שאנחנו לא סתמנו לגביהם.
הפוסט הראשון נכתב. ההתרגשות הייתה רבה. האימהות שלנו היוו קהל נאמן.

ואז, איריס עזבה את המשרד.
היה לי משבר קטן, לא אשקר. לקפה לא היה אותו טעם, ההליכה למכולת מעולם לא נראתה כל כך ארוכה. אך לא נתנו לשינוי לשבור אותנו! השיחות בין שני מסכי המחשב עברו לשיחות בין שתי כוסות יין, ההליכות המשותפות לכל מקום עברו לבילויים משותפים בערבים והבלוג המשיך כהרגלו, שגשג והצליח.

אבל אז קרה משהו: החיים.
החיים תפסו את איריס בביצים. היא התחילה להתנדב בחיל השלום, לעבוד בלילות כחשפנית, היא נכנסה להריון וילדה שלישייה.
ועכשיו ברצינות- פשוט אין לה זמן. אתם יודעים- הדבר הזה, שכולנו רוצים ממנו עוד ועוד. וכשאין זמן לעשות משהו בצורה מלאה- לפעמים עדיף להניח אותו בצד. אומנם סתמי ת'בלוג שלך נראה מתוק ותמים, אך הוא מלא דם יזע ודמעות. ואיריס העדיפה לשמור את הדמעות שלה למשברים גדולים יותר, ואני בהחלט יכולה להבין.

כעת, רגע ההכרזה: הבלוג עובר שינוי. טוב, זה לא ממש שינוי חדש. הוא מתרחש כבר זמן מה. אבל עכשיו אני הופכת את זה לרשמי: סתמי ת'בלוג שלך מפסיק להיות דיאלוג בין שתי נשים על החיים והופך להיות מונולוג של אישה אחת על החיים ובעיקר, מכורח המציאות, על תל אביב, עבודה, גברים ותענוגות נוספים.
אני רוצה גם לומר על במה זו, מול עיניהם הקוראות בשקיקה של חמשת אלפים שבעים ושניים הקוראים שלנו (סליחה, שלי:) איריס, אני מתה עלייך ואוהבת אותך, את חברה לכל החיים, ואני בטוחה שהבלוג הזה ישוב לשמוע ממך עוד הרבה.
זהו. הרגשתי צורך לעדכן אתכם. מבטיחה להמשיך ולא לסתום לגבי המון דברים, ואשתדל לעשות זאת בהומור וחיוך.

שיהיה שבוע נפלא, ותחשבו טוב טוב ליד מי אתם מתיישבים בפעם הבאה שאתם מגיעים למקום חדש.


תמיד תהיה לנו את פריז (או לפחות את הבר הזה על דיזינגוף)

1 ביוני 2010

Iris fridman is now married

איריס:
יש אנשים ששואלים אותי אם אני מרגישה שונה, עכשיו כשאני אישה נשואה. התשובה היא: כנראה שלא. אחרי הכול, הפושטק ואני כבר ביחד חמש שנים! אז מה כבר יכול להיות שונה?

בסה"כ אספנו איזה מאה איש ועשינו מסיבה יפה, והפושטק שבר את הכוס. זה הכול.
מה שכן, זה אולי גורם לי להרגיש טיפה זקנה? אתם חייבים להבין, שלמרות שליעד מציגה את עצמה כה-עוללה שבין שתינו, אני גדלתי כ-הקטנה מתוך שלוש ותמיד התייחסו אליי ככה. בתמורה, תמיד הרגשתי ככה. ועכשיו אני, איריס הקטנה? מכפר-סבא? אישה נשואה?
(למי שצעיר כמו ליעד, זה ציטוט מדיזינגוף 99, אבל שם זה הולך: "אני? אוסנת הקטנה מכפר-סבא? עם עוד בחור ועוד בחורה?" לא דומה בכלל, אבל הייתי חייבת משום מה).

אז זאת בדיוק הנקודה. אני לא מרגישה שונה. אני אף פעם לא מרגישה שונה. יש לי דודה ששואלת אותי בכל יומולדת, איך זה להיות בת.. מה שאני באותה שנה. ואני אף פעם לא מרגישה שונה.
אבל אנשים משתנים. יש חברויות שנגמרות בגלל זה. אנשים מתבגרים, מתחתנים, מולידים ילדים ופשוט נהיים אחרים ואז יש להם גם חברים אחרים.
ואולי בעצם גם אני משתנה? עובדה, גם אני התרחקתי מכמה חברים מכל מיני סיבות, אבל אף פעם לא בגלל סכסוך. פשוט התרחקות טבעית כזאת של אנשים שהשתנו.
גם האנשים שנשארו בחיי השתנו, כולם התפתחו לכיוונים מסוימים. אבל ההבדל ביניהם לבין האנשים שהתרחקו הוא כזה: אלו אנשים שתמיד עמוק בפנים אני יכולה למצוא בהם את הילדים שהם היו פעם. ואת הסיבה שהתחברנו מלכתחילה. האנשים שבחיי, אולי התבגרו ומצאו עבודה של גדולים, אולי התחתנו וכבר הספיקו לעשות כמה ילדים, אולי אוהבים דברים אחרים ממה שאני אוהבת, אבל עמוק בפנים כולנו עדיין הילדות עם הדוק מרטינס הירוקות שאוהבות את פרל ג'ם.

רוב האנשים האלו היו בחתונה שלי ושל הפושטק השבוע. הם אלו שגרמו לחתונה הזאת לעלות על כל הציפיות. כמה שעות לפניי חשבתי לעצמי: מה אני צריכה את כל הבלגאן הזה? אבל במהלך, פשוט נהניתי להיות מוקפת בכל האנשים שנמצאים בחיים שלי והמשפחה המקסימה שלי, שבשבילם אני תמיד אהיה הקטנה.
כנראה שבסופו של דבר צריך להשלים עם זה שהכול משתנה. אבל חייבים לשמור גם על כמה חלקים שנשארים תמיד אותו דבר. ולראייה- שבוע הבא אני בפיקסיס. לידיעת דפי ורתם, כבר הורדתי את הדוק מרטינס מהבוידעם! נפגש שם.

נ.ב. ליעד, חסר לך שגם את הפיקסיס את לא מכירה. אבל אוהבת אותך מאוד בכל זאת! 


6 באפריל 2010

the breakup

ליעד:
"עדיף לאהוב ולהיפגע מאשר לא לאהוב לעולם" ו-"כל סוף הוא התחלה חדשה" הם נדושים כמעט כמו חיקוי של לואי ויטון, אך עם זאת הם כל כך נכונים.

כן, אני והדוד סם נפרדנו. סיימנו את הקשר אחרי חודשיים אינטנסיביים, הזויים ומלאי חוויות שאותן אחסוך מפאת החוק, או אשפוז כפוי בבית משוגעים (שלי או של הדוד סם).

אני חונכתי ביד קשה בנוגע לאהבה: זו בסה"כ אהבה.
אנשים נוטים לעשות ממנה קצת יותר ממה שהיא. אין ספק שכשאהבה מגיעה לסופה זה כואב. ומדכא. אבל עד גבול מסוים. אם אנשים מרשים לעצמם להתפרק, לסבול, לסחוב את הכאב במשך שבועות ארוכים או אפילו חודשים- זה לא בסדר. אני לא אומרת שלא צריך קצת להתאבל ולהתבאס ולבכות- להפך, יש בזה משהו בריא, אבל ככל שיעשו מזה ביג דיל זה יהפוך לפאקינג ביג דיל. הרי זמן מרפא הכל. בנוסף, הרשו לי להוסיף את "יש הרבה דגים בים" לרשימת המשפטים הנדושים אך נכונים שלנו. פרידות זה קשה, אין ספק- אך בגבול הטעם הטוב. אז בוכים, ומרחמים על עצמנו, אוכלים קצת יותר, או שותים קצת יותר, או מתבודדים קצת יותר או עובדים קצת יותר (אני למשל מוצאת את עצמי שותה אלכוהול בכל הזדמנות אפשרית לאחרונה). כל אחד מתמודד בדרכו שלו אבל העיקר זה ההתמודדות. כי באמת שזה לא סוף העולם. הרי כולנו חווינו פרידה, ואני מניחה שכמעט כולם גם יותר מפעם אחת, אז גם את זה נעבור (וכשאני אומרת 'נעבור' ברבים אני מתייחסת אלי ואל הבגדים החדשים שקניתי אתמול).

אפרופו רכישת בגדים לא רצויה, כשמערכת יחסים נגמרת אתה מוצא את עצמך עם המון זמן פנוי בידיים.
פתאום יש לי זמן להשלים את כל התוכניות שהקלטתי ביס מקס, אני חוזרת לקרוא ספרים, רוצה לצאת לבלות יותר עם חברות, אפילו סבא וסבתא שלי לא רגילים לראות אותי כל כך הרבה.

וזה כיף שבזמנים כאלה יש חברות אהובות לבלות איתן ולדעת שיש מי שיישאר בחיי לנצח (איריס, יאנה, ענת, שרה- אני אוהבת אתכן). הי! אתה שם שמגלגל את העיניים! גם לי מותר להיות קצת מושי מושי פעם בעשור בערך. אני וחבר שלי בדיוק נפרדנו, אוקי? קצת רגישות.

סליחה, נמשיך: זה גם כיף שיש משפחה מדהימה שתומכת בי בכל מקרה ולא חשוב כמה הדוד סם עשה בעיות. עכשיו שהפרידה עוד טרייה אני לא יכולה שלא לחשוב על כל הדברים הללו, שהם נחמה ענקית. הם מכניסים אותי לפרופורציות.

וכמובן שיש את איריס שצועקת עלי שאני צעירה ולמה לעזאזל אני כל כך רוצה להיות במערכת יחסים. טוב, הבחורה מתחתנת בקרוב ולכן רוצה לחיות את חייה דרכי :-)

אבל זה כבר נושא אחר לשיחה- לרצות את מה שאין לך. כל החברות הרווקות שלי מבינות את הרצון למצוא בחור והחברות שנמצאות במערכות יחסים ארוכות מזילות ריר על כל הדייטים הראשוניים שאני יוצאת אליהם.

בסופו של דבר, אני מניחה שהפואנטה שלי היא: חזרתי להיות פנויה. יש לכם מישהו להכיר לי??

איריס:
נתחיל מזה שהסיבה שאני צועקת על ליעד היא לא מפני שאני רוצה לחיות את חיי דרכה. חוויתי את חוויות הרווקות הנפלאות וזה הספיק לי. תודה רבה. הסיבה שאני צועקת עליך, היא שמשום מה את חושבת שהזמן הולך ואוזל ואת רוצה את זה כבר כאן ועכשיו, בזמן שיש לך את כל החיים לזה, אז למה לא לנסות ליהנות ממה שקורה עכשיו?

ולאחר ההבהרה הזאת, עוד גילוי נאות. מההתחלה היה לנו מעט קשה להאמין שהדוד סם זה משהו לטווח רחוק, בואי נהיה מציאותיות... זאת הייתה פנטזיה נהדרת. ואולי זאת בדיוק הסיבה שהפרידה הזאת היא כואבת, אבל מרגישה גם נכונה. כמו הרבה פרידות כמוה, היא קשה, אבל עמוק בפנים את יודעת שרק תצאי ממנה חזקה יותר ומה שנועד לקרות יקרה ומה שלא, לא. ויש לי כמובן עוד הרבה קלישאות להוסיף בנושא וזה ממש ממש קשה לכתוב על הנושא הזה בלי קלישאות... וקצת נמאס לי מקלישאות, למרות שלפעמים הן נכונות.

עברתי כמה פרידות בעצמי, חלק היו קלות יותר מאחרות וחלקן.. ובכן, היו כאלה שחשבתי שאני אף פעם לא אשכח. וצדקתי. לא שכחתי אותן. גם לא שכחתי מה הן גרמו לי להרגיש, אבל, מה שכן, עכשיו זה נראה לי כל כך רחוק ואפילו קצת מצחיק שהרגשתי ככה. כאילו זה סוף העולם.

מה שקשה בפרידה זה עניין ההרגל. רגע אחד יש לך חבר הכי טוב, ורגע אחרי זה, הוא לא שם יותר.
זה מוזר. זה קצת כמו אבל על מוות כי זה פתאום להתמודד עם מישהו שהיה חלק עצום בחיים שלך ועכשיו הוא לא. ואז יום אחד מגיע ואת מגלה שהתגברת על זה. גם זה קצת עצוב, כי את חושבת לעצמך, איך יכול להיות שמישהו שכל כך אהבתי, כל כך לא מעניין אותי עכשיו? ומה זה אומר? שזה בכלל לא היה קיים? שזה לא היה אמיתי? אבל בשלב הזה זה כבר לא כל כך משנה, כי זה השלב שאת מגלה שהפרידה הזאת הייתה אחד מהדברים שהביאו אותך לאיפה שאת היום, וזה בסדר.

יש אנשים שבאים והולכים מהחיים שלנו מהר מידיי. אבל זה שהם היו שם, אפילו לקצת, שינה אותנו טיפה והפך אותנו למה שאנחנו היום. והיום אנחנו תמיד יותר חכמים מאתמול, לא?

בקיצור, אני לא אומרת שצריך לשכוח. פשוט קחי מה שאת צריכה מזה, ויאללה: next!

והכי חשוב, תמשיכי ליהנות!

נ.ב. מתנצלת על השימוש העודף בקלישאות...


23 במרץ 2010

ליעד קליין ואיריס פרידמן. דודות במשרה מלאה

ליעד:
אני דודה.
אני דודה לתינוקת העונה לשם ליאן קליין (שדומה באופן מחשיד לשם ליעד קליין. קונספירציה??).
היום היא חוגגת שבוע.

אבל מה זה התואר 'דודה' לעומת התואר שאח שלי זכה לו: אבא.
ואם תשאלו את אמא שלי, יש תואר אפילו יותר מפוצץ מזה: כבר שבוע שאמא שלי נשואה לסבא ואבא שלי הולך לישון כל לילה עם סבתא.
אבל עזבו אתכם מאמא, אבא, סבתא- ציפור לחשה לי שאני, בתור הדודה, זכיתי בתפקיד הכי מגניב. יש בו רק יתרונות. הידד לי! :)

עכשיו כשליאן הגיחה לאוויר העולם וזוכה להיות התינוקת הראשונה במשפחה, אני מבינה כמה אח שלי, בתור ילד בכור, די נדפק: כאשר אני נולדתי הורים שלי כבר היו מנוסים, כי את כל הטעויות הם כבר עשו עליו. עכשיו הוא ואשתו הביאו ילדה לעולם ואני אוכל לצבור ניסיון לקראת הילדים שלי שיבואו בעתיד (הרחק הרחק אי שם בעתיד).
!!!being the second child rules

בכל פעם שאני מסתכלת על ליאנוש, שוכבת מולי עם האצבעות הקטנטנות שלה והפרצוף העגלגל שלה, אני לא יכולה שלא לדמיין את העתיד ולחשוב איך היא תהיה בגיל 3 (זה נראה לי הגיל הכי כייפי שלהם), איך היא תהיה בגיל 13 (זה נראה לי הגיל הכי מעצבן שלהם...), איך תהיה האישיות שלה, מה היא תאהב לאכול, איזה קשר יהיה לה עם הורים שלה, ועם דודה שלה (זו אני!), עם מי היא תצא...
טוב, אני נסחפת. לפני שהיא מגדלת זוג שדיים ומתחילה לצאת עם בחורים היא צריכה קודם להפסיק לינוק מהשדיים של אמא שלה.

בתור אחת שלא מגדירה את עצמה כאוהבת תינוקות (כלבים הרבה יותר חמודים!), סוף סוף יש תינוקת שגורמת לי להתרגש ואני יכולה לבהות בה בשמחה. הרי כשזה משלך זה שונה. זה מעניין. זה כיף. זו אהבה.
אבל אני חייבת להודות שעם כל האושר הגדול הזה, כשיצאתי מבית החולים אחרי שביקרתי את ההורים הטריים, לא יכולתי שלא לחייך לאור העובדה שאני יכולה ליהנות מליאן כמה שבא לי, ותמיד להחזיר אותה חזרה בסוף השימוש.
הרשו לי לצטט את עצמי: זכיתי בתפקיד הכי מגניב. יש בו רק יתרונות. הידד לי! :)

ג'ולסי החמודה שומרת על ליאן החמודה. מושלם!
 
איריס:
גם אני דודה.
אני כבר הרבה זמן דודה. רוני האחיינית המקסימה שלי תהיה השנה כבר בת 12. ואחריה נולדו עוד 3 אחים ואחות (כן, כן, חמישה ילדים!) ויש לי עוד אחיין אחד מאחותי השנייה. כך שיש קשת רחבה של גילאים שניתן לבחון: כי רוני, היא אומנם עדיין לא טינאייג'ר, אבל היא משתלבת יפה בגיל החדש: טווין. זה הגיל הזה שבין הילדות החביבה לבין הטינאייג'ריות הקשה, כלומר: יש עוד תמימות ילדותית מתוקה, אבל מתחילים לצוץ כבר ניצנים של הגיל הקשה שכוללים שיחות טלפון ארוכות ואובססיביות פייסבוקית קשה.

אחריה יש את דורי ונדב, הספורטיביים שהדודה שלהם לא ממש מעניינת אותם כרגע. אחריהם יש את אורן ההורס בן השלוש ואחריו יש את גילי בת השנה שפורצת בבכי תמרורים כל פעם שהיא רואה אותי. ויש גם את אלדר בן השש מאחותי השנייה שדי משתייך לקטגוריה שהיא בין דורי ונדב לאורן. מבולבלים? גם אני לפעמים.

אבל כל הדברים שליעד מתרגלת אליהם עכשיו, שאמא שלה היא סבתא וכדומה, אנחנו כבר די רגילים אליהם. כל כך רגילים שנראה לי שכשיהיו לי ילדים משלי, אף אחד לא ממש יתרגש מזה, וזה בסדר. שלא תבינו אותי לא נכון, זה באמת תהליך מדהים לראות, אבל זה גם הדבר הכי טבעי בעולם. ליעד עוד לא ממש מכירה את ליאן והתהליך רק מתחיל. אבל כשאני חושבת על זה שאני מכירה את רוני מהיום שהיא נולדה, ופתאום 11 שנים אחרי זה, היא בן אדם שלם ומקסים בפני עצמה, זה די מדהים (וגם גורם לי להרגיש קצת זקנה האמת).

בכל מקרה, ליעד, אני בטוחה שאת תהיי הדודה המגניבה והמון מזל-טוב לכולכם!

ודבר אחד אחרון. זה משהו שדיברנו עליו. גם אני אוהבת כלבים. מאוד אוהבת כלבים. ולאחותי יש גם כמה כלבים, ככה שאני יכולה לעשות את ההשוואה. לא משנה כמה הכלבים חמודים, הילדים תמיד יותר מעניינים. תמיד.
את תראי.
4 בינואר 2010

וואו, הבלוג נראה כל כך שונה פתאום

הי,
רק רצינו לעדכן אתכם ששידרגנו את מראה הבלוג שלנו.
חשוב לציין שהוא עדיין בשלבי הסתגלות ומעבר, שום דבר לא סגור, עדיין לא סיימנו לעצב אותו והצבעים, הפונטים ובעצם הכל בטח עוד ישתנה כמה פעמים... מאחר ואנחנו כל כך החלטיות.

כל השינויים הללו נובעים בסופו של דבר מתוך רצון שלנו לשלוט בעולם.

בנתיים, כדי לעזור לכם לצאת מההלם של המראה החדש שלנו, הנה פרסומת מצחיקה מארה"ב, סתם לכיף:


Related Posts with Thumbnails