• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
‏הצגת רשומות עם תוויות תל אביב. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תל אביב. הצג את כל הרשומות
28 בפברואר 2011

פוסט על כלום או אולי על הכל


בגיל 23 הגעתי לתל אביב לדירה מדהימה אך חסרת כל ריהוט. לאחר שאני והשותפה שלי גילינו שישיבה על הרצפה בינואר זו לא הדרך ליהנות מהעצמאות התל אביבית, רכשנו ספה.

כעבור שבועיים, בין השעות תשע בבוקר לשתיים בצהריים, היא הגיעה. ספה חומה וחייכנית. הספה מוקמה בדירה מול ה-יס מקס ומאז נחתו עליה המון ישבנים, כאשר ה-mayor היה ללא ספק התחת שלי.

מה הספה הזו לא עברה? שתי שותפות, חתול עם ציפורניים שלא היו מביישות את פנינה רוזנבלום, כתמי סויה מערבי סושי סוערים, שנ"צים, הזלות ריר, ישבנים נשיים וחינניים וישבנים גבריים ומוצקים (לרוב), מעבר דירה אחד והרבה הרבה ישבן שמחובר לגוף הארוך שלי. דפקתי שם שעות כאילו הספה הזו היא הדרך לשלום עולמי. חיבתי העזה לטלוויזיה, ספרים (פעם כשהיה לי זמן...) ובאופן כללי לזמן איכות עם עצמי (לא התכוונתי למשהו מיני אבל אם בא לכם קחו את זה לשם) גרמו לספה הזו לעבוד קשה.  

הייתי רוצה לומר שהספה שרדה הכל בכבוד. אך זה יהיה שקר. לצערי הרב הספה פיתחה תסמונת בשם "תסמונת השקע" שהמאפיינים שלה הם, אולי תופתעו לשמוע, שקע ענק.
בהתחלה השקע נראה תמים למראה, התאים בצורה מושלמת לתחת שלי וחשבנו שאולי הוא רק שקע ממאיר. אבל לאט לאט, בלי ששמתי לב, השקע גדל.

השקע המאנייק כל כך גדל עד שכבר לא נותרה ספה. רק שקע. השקע בלע את הספה. פריטים היו נשאבים פנימה. אורחים תמימים שהתיישבו במרכז הספה לא נראו עוד. אני מצטערת גברת כהן, הבן שלך יחסר לכולנו.

ועם כל זאת, יש לי כבוד לחתיכת חרא שקע הזה. הוא ראה הרבה בחייו. הוא ליווה אותי ברגעים השמחים והעצובים. תמיד קיבל את התחת שלי באהבה, גם בימי חורף בהם הוא גדל קצת וגם בימי קיץ בהם היה מלא חול. 
אבל סופו של כל שקע לשקוע. השקע שלי ספג כבר הכל. ואחרי 3 שנים של התהוללות תל אביבית, השקע עזב את הבניין, ופינה את מקומו לספה חדשה, אדומה, שלימים תפתח שקע משלה, אין לי ספק.

להתראות לך שקע, ושלום לך ספה חדשה! התחת שלי מאוד מתרגש. זוהי תחילתו של עידן חדש.

זוהי תחילתה של ידידות נפלאה
1 בדצמבר 2010

עיר החטאים- סיכום ביניים


בחודש הבא אני חוגגת 3 שנים בתל אביב.
3 שנים רחוק מאמא ואבא.
3 שנים של נסיעה לרעננה כל שישי (עליתם עלי. רעננה זה לא כזה רחוק).
גיסה אחת.
אחיינית אחת.

בחודש  הבא אני חוגגת 3 שנים בעיר הזאת שאני הכי אוהבת בעולם.
3 שנים בהם חרשתי על כל המועדונים עד שנמאס לי מכולם וכרתי ברית עם השטן לא לחזור לשם לעולם (ועכשיו הוא מחזיק בנשמתי).
3 שנים של סחיבת שישיות מים במדרגות. למרות שעזרו לי לפעמים.
3 שנים של חיפוש חנייה.
2 שותפות.
2 סופי שותפויות.
ו-1 אושר של לגור לבד.

בחודש הבא אני חוגגת 3 שנים של הסצינה התל אביבית.
עשרות (מאות?) דייטים.
עשרות (מאות?) אכזבות.
עשרות דייטים ראשונים מוצלחים שהובילו לדייט שני/שלישי/רביעי לא מוצלח.
1 מערכת יחסים רצינית.
3 דברים שאני מעדיפה לא לכתוב עליהם כאן בבלוג.
סקס חסר משמעות (אתם לא מצפים למספר מדויק, נכון?)
סקס עם קצת משמעות.
סקס עם הרבה משמעות.
סקס טוב.
סקס רע.
טוב, נראה לי שסיכמנו היטב את נושא הסקס.

בחודש הבא אני חוגגת 3 שנים של עצמאות.
3 שנים של התבגרות.
3 שנים שבהן אני מבשלת לעצמי (אורז ופסטה נחשב לבשל?).
3 שנים בהן כוס הבייליס הפכה לכוס וויסקי.
3 מנקים שהתחלפו מסיבה זו או אחרת בדירה הקודמת.
1 ליעד שמנקה בעצמה בדירה החדשה.
אלף פעמים בהן חשבתי לחזור להורים כי תל אביב פשוט יקרה מידיי.
אלף ואחת פעמים בהן ביטלתי את המחשבה הזו בשנייה.

בחודש הבא אני חוגגת 3 שנים של AM:PM.
3 משרדי פרסום.
1 סרט ביו טיוב שעבר את מיליון הצפיות.
1 המרוץ למיליון (טוב, כמעט. אבל היינו קרובים, נכון , אודי?)
1 סרט בו הרגליים שלי זכו לתשומת הלב שהן תמיד חלמו עליה
מאות סושי בג'פניקה.
מאות שרימפס בגוצ'ה.
וקפיצה מידיי פעם להוטל מונטיפיורי כשאמא באה לבקר בתל אביב.

בחודש הבא אני חוגגת.
אבל בנינו, אני כל חודש חוגגת.
זה הכיף בתל אביב.


היוש

27 באוקטובר 2010

5 סיבות למה יותר כיף לגור לבד


Because I'll put my fucking stuff wherever I fucking want!
תכלס. גם אם הבן אדם שגר אתכם לוקח את הנעליים שלכם נגיד, שהנחתם היכן שהנחתם אותם, ורק מתוך נימוס שם אותם במקום אחר שפחות יפריע- זה מעצבן.
ואם בא לי לזרוק את הגופייה שלי ממש כאן? או להשאיר את התיק שלי ממש שם? ואת המפתחות שנפלו על הרצפה לא בא לי להרים?
אתם יכולים לקרוא לי קטנונית, ואני יכולה לקרוא לכם קופיפים. כל אחד יכול לקרוא לשני איך שהוא רוצה. העיקר שאת החזייה שלי אני לא צריכה להזיז מהספה.

ואם ביום ראשון לא בא לי?
לשטוף כלים למשל. או לנקות את הבית. או שבא לי להרעיש והשותפה שלי בדיוק הלכה לישון. או שבא לי שקט ובן הזוג שלי בדיוק הביא חברים.
כשאתה גר לבד אתה יכול להרשות לעצמך לעשות בבית רק מה שבא לך. רק אתה קובע. רק אתה! בכמה עוד מקומות אתם יכולים לעשות את זה?
בקיצור, אין משהו יותר מענג מללכת לישון עם מטלה שלא נעשתה, בידיעה שלאף אחד בכל העולם הזה פשוט לא אכפת מכך (רק צריך להיזהר- זה ממכר).

כי זה עכשיו או לעולם לא
לא יודעת מה לגביכם, אבל אני רוצה בשלב מסוים להקים משפחה (וואו. אפילו לכתוב את המשפט הזה קשה לי. אבל זה נכון, אני רוצה. כלומר, ארצה. בעתיד. קודם אני צריכה להצליח להישאר עם בחור יותר מחודש). וכשזה יקרה, תהיה לי את התקופה הזו להתרפק עליה.
אין הרבה הזדמנויות בחיים בהן אפשר לגור לבד. והרבה אנשים עוברים מההורים ישר לגור עם בני זוג, או קודם לגור עם שותפים ואז עם בני זוג, והם לעולם לא ייהנו מחוויה הנפלאה הזו של לגור לבד. אוי.

כי להסתובב בבית בערום זה כיף!
אולי הסעיף הזה פחות מתאים למי שגר עם בן או בת הזוג, כי אז תכלס זה לא בעייתי להסתובב בערום, למרות שמשום מה לא נראה לי שהרבה זוגות עושים את זה (אתם עושים את זה?). אבל לרוב עם שותפים זה לא כל כך נעים, לפחות לאחד מהצדדים, שלא לדבר אם יש לכם שותף מהמין השני. להיתפס עם הציצי בחוץ יכול להיות מאוד מביך. 
בכל מקרה, אולי אתם חושבים שזו קלישאה, כל עניין ה-"להסתובב רק עם תחתונים", אבל זהו- שלא! זה גאוני. תנסו.

כי יש בזה תחושת עצמאות משחררת
מי שגר לבד יבין למה אני מתכוונת.



19 בספטמבר 2010

5 סיבות למה הפסקתי ללכת לגלינה, לגוסיפ, לגזוז, ולעוד כמה מקומות שלאו דווקא מתחילים באות ג'


1. כי האבקות מרפקים זה לא ענף ספורט שאני מעוניינת לקחת בו חלק
אם תרשו לי להשתחצן רגע, אני דווקא די טובה בתקיעת ודחיפת מרפקים. תעיד על כך התקופה הסוערת בחיי בה זרקתי מרפקים לכל עבר בלי להביט לאחור במסיבות, והעובדה שלא תמיד אכפת לי מה חושבים עלי. אך הימים הללו חלפו עברו להם, והיום אני מעדיפה להניח את מרפקיי בעדינות על הבר במקום לתקוע אותם לאיזו שרמוטה בצלעות.

2. כי האלכוהול שם יקר בטרוף
ואני אוהבת אלכוהול. מאוד. ואני לא יכולה להרשות לעצמי לשלם על שתייה כמו אשת אוליגרך. ושלא תעזו להגיד "את בחורה, תמצאי אוליגרך שיזמין אותך לשתות" כי א. זה מטומטם להגיד דבר כזה. ב. לא אשקר- אם בחור יזמין אותי לשתות לא אגיד לו לא. אך לפלרטט עם מישהו רק כדי לקבל ממנו משקה חינם ואז להעלם, או מנגד להעביר את כל הערב שלי עם מישהו רק כדי להוציא ממנו כמה שוטים על חשבונו, יגרום לי להרגיש שאני, או אמא שלי, עוסקות במקצוע הוותיק בעולם.

3. כי זה מבאס להיתקל בבת הדודה שלי חוגגת שם יום הולדת 21

4. כי תמיד יש שם בחורות שנראות כאילו הן התאמצו יותר מידיי
וזה מביך. יותר מידיי מייקאפ, פחות מידיי תחתונים, עקבים מטורפים, ושמלות ממש מכוערות. אומנם כיף להסתכל עליהן ולצחוק, אבל לא בטוחה שזה הקהל שאני רוצה להתחכך בו. אז אני סנובית. ויש מצב שהן גם חושבות עלי דברים איומים. אבל הנה, אתם רואים- אפילו לא התחיל הערב וכבר אנחנו לא מסתדרות.

5. כי ככה.
ובנינו, זו הסיבה הכי טובה.


now, thats what i'm talking about!


10 באוגוסט 2010

תל אביבי אמיתי


להיות תל אביבי אמיתי זה לקבל דחף בלתי נשלט לחנות בחנייה פנויה, גם אם סתם עברת שם במקרה ואתה בכלל לא צריך להחנות.
להיות תל אביבי אמיתי זה להעביר כסף קדימה לנהג במונית שירות של קו 5.
להיות תל אביבי אמיתי זה לצאת להמון דייטים.
להיות תל אביבי אמיתי זה לפגוש את האקס באמצע הדייט שלך.
להיות תל אביבי אמיתי זה לשבת בבית קפה עם חברים כמו חבורת פלצנים ולחשוב שכולם מסביב פלצנים חוץ ממך.
להיות תל אביבי אמיתי זה לגור בקומה רביעית ללא מעלית / בדירה מחולקת / במחסן שחיברו לו צנרת וקראו לו 'דירת סטודיו'.
להיות תל אביבי אמיתי זה להזדעזע מהמחירים של הדירות, ולשלם בכל זאת.
להיות תל אביבי אמיתי זה לרדת ב-4 לפנות בוקר לקנות סיגריות ב-AM:PM
להיות תל אביבי אמיתי זה לרדת ב-4 לפנות בוקר לאכול בורקס.
להיות תל אביבי אמיתי זה לרדת ב-4 לפנות בוקר לברמן/ית בשירותים.
להיות תל אביבי אמיתי זה לדעת שלמפגש הרחובות קינג ג'ורג'-אלנבי-שיינקין קוראים כיכר מגן דוד.
להיות תל אביבי אמיתי זה לדעת שאם היית נשאר לגור אצל ההורים היית חוסך המון כסף (אבל היית משלם על זה בדם יזע ודמעות).
להיות תל אביבי אמיתי זה לזלזל במי שגר ברמת גן וגבעתיים.
להיות תל אביבי זה לנסוע על אופניים.
להיות תל אביבי זה לגלות שגנבו לך את האופניים.
להיות תל אביבי אמיתי זה לא לראות את החברים שגרים מחוץ לתל אביב אלא אם הם באים לתל אביב.
להיות תל אביבי אמיתי זה לא לגור צפונה מיהודה מכבי.
להיות תל אביבי אמיתי זה להיוולד בתל אביב. תכלס.


נ.ב - להיות תל אביבי אמיתי זה לא לכתוב רשימה כזו. אבל נולדתי ברעננה, אז מה אני מבינה :)


כאן אנו רואים את מ. דבש, תל אביבית אמיתית בפעולה

4 באוגוסט 2010

חיי בתל אביב, מנקודת מבט של חניה

ליעד:
חיי בתל אביב מתחלקים, עד היום, לשלושה חלקים:

החלק הראשון, המכונה גם "הזרם הרומנטי" 

נישקתי את הורי ברעננה לשלום, נפרדתי מהרכב הוותיק שלי והתמקמתי בדירה מהממת עם שותפה. הכל היה ורוד, מצאתי את עצמי מהר מאוד בזוגיות, נסעתי לעבודה כל יום באוטובוס שמחה, טובת לב ומזיעה קלות.
ובימי שישי הייתי מגיעה להורים בעזרתו של החבר או של אחי היקר.
כך עברה לה באושר וכיף שנה וחצי.

החלק השני, הידוע גם בכינויו "זרם האקסיסטנציאליזם" 

השותפה שלי לדירה התחלפה, אח שלי עבר עם אשתו הטרייה לרעננה ואני והחבר נפרדנו. התחלתי בכל יום שישי בשעה 17:45 לנסוע באוטובוס האחרון לרעננה עם שק כביסה גדול ביד. זו גם התקופה שבה התחלתי לגלות רווקות תל אביבית מהי (אך זה נושא שדנו בו מספיק פעמים בעבר).

רעננית מפונקת שכמותי, לא החזקתי מעמד וקניתי רכב.
תחילה הוא שכב בודד, גלמוד ומלוכלך מתחת לדירה שלי ורק בסופי שבוע ואירועים מיוחדים הייתי משתמשת בו- מהסיבה הפשוטה שיש לי פוביה נוראית מחיפוש חניה. חיפוש חניה גורם לי לאבד את שפיותי, יעידו על כך חברותיי הסבלניות, ואני מוצאת את עצמי מהר מאוד מאבדת כל רצון לחיות בזמן שאני מחפשת 4 פסי כחול לבן להיצמד אליהם.
אך מהר מאוד הבנתי שאם ברחוב שלי יש חניה (כן, זה נכון, ברחוב משה שרת בתל אביב אפשר למצוא חניה גבירותיי ורבותיי), וליד העבודה שלי יש חניה (כן, זה נכון, בשכונת נווה צדק יש הרבה אזורים אפורים שאפשר להחנות בהם, גבירותיי ורבותיי) אז אין סיבה שלא אנצל את הרכב שלי ואמנע ממנו להיות בודד וגלמוד. מלוכלך הוא נשאר, לצערי. וכך התחלתי לנסוע כל בוקר לעבודה וכל שישי להורים ושכחתי לגמרי איך נראה אוטובוס מבפנים (טוב, זה שקר. בערבים וסופי שבוע עדיין השתמשתי בשירותיו האדיבים של קו 5).
והופ, שנה נוספת חלפה לה בשמחה וצהלה.

החלק השלישי, שאבחר לכנות "זרם המודרניזם" 

אנחנו בהווה.
ואני עוברת לגור לבד!!! מצאתי דירה מקסימה במחיר הגיוני (יחסית. הכל יחסי בחיים), במיקום שעליו תמיד חלמתי. ההתרגשות גדולה, האושר גדול, המטבח קצת פחות.

חיפוש דירה בתל אביב יכול להוות פוסט בפני עצמו, אז אשמור את הסיפורים לפוסט אחר. הדבר היחיד שמציק לי בקשר למעבר הוא אותה פוביה מחיפוש חניה, לכן חשבתי שלא תהיה ברירה אלא להחזיר את המנהג הישן בו הרכב יחנה מתחת לבית כל השבוע וישמש אותי בעיקר לנסיעה אל ההורים. וזה טיפשי.
ולפתע, לפני כמה ימים, יצא לי להשתמש בשירות של car2go. מי שלא מכיר, הרעיון הוא השכרת רכבים שמפוזרים ברחבי תל אביב לפי שעה. בהתחלה כל עניין התשלום נשמע לי יקר ועם יותר מידיי מספרים במשוואה (הוא מחולק לשלושה גורמים: דמי מנוי, מחיר לשעה/ליום ומחיר לקילומטר). אך חישוב מהיר מאוד הוכיח שאם אני נוסעת לפחות פעם אחת בשבוע- זה הרבה יותר משתלם מאשר להחזיק רכב, לשלם על ביטוח, טיפולים ודלק ולצפות בו חונה כל השבוע מתחת לבית בלי לזוז.

הרכב שנסעתי בו חונה בחנייה פרטית קרוב לדירה שלי, וכשראיתי אותו מחכה לי די התרגשתי (מה? זה מגניב!).
נסעתי ב- Nissan micra. יש לי דעה קדומה על Nissan בלי סיבה מוצדקת, סתם כי החלטתי, אך הרכב דווקא נחמד. הוא קטן וממש צפוף מאחורה אבל לי היה כיף מאחורי ההגה. הבאסה היחידה עם car2go היא שצריך תמיד להחזיר את הרכב בדיוק לאותו מקום, שזה נוח בהרבה מקרים אך לא תמיד מסתדר.

תכלס אני מאוד מתלהבת מהרעיון שיש רכב עם חניה שאני לא צריכה לדאוג לו, וגם לא לביטוח או לדלק (יש דלקן), ופשוט להפוך אותו לשלי רק כשאני צריכה. כך לא יהיו לי ייסורי מצפון על הרכב שלי שלא זז כל השבוע ולא אצטרך לחפש עוד חניה לעולם!!! או לפחות בזמן הקרוב. רק עם נושא הזמנים של הנסיעות אני מתקשה. בפעמיים שלקחתי את הרכב של car2go פספסתי קצת את הזמן שבו התחייבתי להחזיר אותו (ששש... אל תספרו להם).

אז עכשיו כשהתחיל החלק השלישי בחיי בתל אביב סוף סוף אגור לבד, אהיה ברחוב הכי מקסים בתל אביב (תנו לי להתלהב) ואולי אצליח להתחמק מחיפוש חניה. 
אני רוצה להגיד שכל מה שחסר זה גבר. אבל אני לא אגיד את זה. 




הו, פיית החנייה, עשי אותי מאושרת 


זה לא הנוף שרואים מהדירה שלי. אבל היא עדיין אחלה דירה

20 ביולי 2010

דבר אלי ב-סמס, אהובי


ליעד:
בעוד איריס ממלאה את תפקידה כ"אשתו של" נאמנה, אני ממשיכה למלא את תפקידי כ"רווקה תל אביבית" – ומסתבר שבהצלחה יתרה, מאחר ולאחרונה זכיתי לחיות את הקלישאה, ולקבל ב-12 בלילה הודעת "ערה?".
וזאת בצירוף מקרים (או שמא בתכנון מדויק של אלוהי הדייטיניג) לאחר שממש לא מזמן כתבתי כאן פוסט שהכותרת שלו היא בדיוק אותה מילה רבת משמעות.

אז זהו, רבותיי. זה רשמי. הסצינה התל אביבית בלעה גם אותי.
ויכול להיות מאוד שאותו בחור, נקרא לו יוסף לצורך הטיעון, אפילו לא הבין מה הוא עושה, אפילו לא קלט את הסיטואציה אליה הוא מכניס את עצמו. אתם מבינים- גם אם בראש שלו הוא כבר תכנן להקים איתי משפחה – עצם העובדה שהוא מרשה לעצמו לשלוח סמס לבחורה, אחרי 2-3 דייטים, ב-12 בלילה ולהציע לה להיפגש, מוכיחה שעולם החיזור השתגע.
אני תוהה אם רק בתל אביב נוצר מצב של חוסר כבוד בסיסי שכזה, שגורם לגברים לחשוב שזה בסדר להתקשר מתי שבא להם או לצפות שנשכב איתם (בלי קונדום, כמובן) כבר בדרך הביתה מהדייט הראשון.
Dudes!, מה נסגר איתכם?

כמובן שאם נושא היזיזות / סטוץ / whatever מקובל על שני הצדדים, ושניהם רוצים את אותו הדבר, אז יאללה- שלחו הודעות בנוגע למצב הערנות אחד של השנייה כמה שבא לכם.
אבל הייתי רוצה להאמין שאני, במקרה הזה, לא שידרתי את זה. לא נתתי את התחושה שאני אענה בחיוב לבוטי-קול, או שאם אקבל הודעת "מה הולך, את עדיין ערה?" אשלח בתשובה: "כן. אצלי או אצלך?".
ואולי זה דווקא כן מה ששידרתי. אולי הבעיה היא כן אצלי. ואם זה המקרה- פאק איט! איך אני אמורה להתנהג אחרת?
אחר כך גברים מתלוננים שאנחנו משחקות משחקים, אבל אולי המשחקים הללו הם הדבר היחיד שיגרום להם להבין שמגיע לנו קצת יותר טוב מזה.

אני לא יודעת, אולי בגלל שאני קוראת עכשיו את "פרש הברונזה", בו הגבר במרכז העלילה הוא גבר שבגברים ונמצא ברומן מטלטל ומדהים, זה גורם לי לרצות בדיוק את מה שיש להם (טוב- מינוס רוסיה הקומוניסטית ומלחמת העולם השנייה בה העלילה מתרחשת).

בסופו של דבר, אולי אני לא צריכה לקחת את זה אישית. כנראה שאני ויוסף פשוט לא זורמים על אותו גל, או לא מבינים אחד את השנייה, או שהוא פשוט היה מאוד חרמן.
מי יודע, אולי בפעם הבאה אתקדם להודעת:  "שיכור. ערה?". או אולי פשוט "קומי".
(נכון, שירי?)

נ.ב –
חומר למחשבה:
מה יותר גרוע, לקבל הודעת "ערה?" או לנהל התכתבות כדלקמן:
הוא: אז מה, וויתרנו על הקפה?
היא: נראה לי שוויתרנו
הוא: חבל
אחרי חצי שעה:
הוא: ואולי בכל זאת קפה של ידידים..?
היא: בשביל מה?
הוא: שיחה טובה + קפה והכרות של בחורה מעניינת..
אחרי שעה:
הוא: ?!
היא: אני חייבת להודות שאתה מאוד לוחץ. אני לא מעוניינת
הוא: וואי איזה לחוצה כולה קפה. מה את עושה עניין ואם לא אז ביי!


"אז מה את אומרת, בא לך שאני אקפוץ?"


20 במאי 2010

פורטרט עצמי לכבוד סוף השבוע




*החברה אשר תזהה היכן צולמה התמונה תזכה לפגוש אותי מחר לבראנצ' בחוף מציצים

21 באפריל 2010

פלסטיק זה פנטסטיק

ליעד:
מי האידיוט שהמציא את המשפט "אין דבר העומד בפני הרצון"??!

כי כשאני נכנסתי לשוק האופנה "פלסטיק" ביום שבת היה לי רצון אחד מאוד ברור: לא לבזבז כסף.
"אני באה רק להסתכל" "זה רק בשביל הבלוג" "אין לי כסף" "רק חזרתי ממילנו וקניתי שם המון בגדים" "ממש אין לי כסף".
כל התובנות הנ"ל היו בזבוז של זמן, כי היה משהו מאוד גדול שעמד בפני הרצון שלי: רצון אחר.
רצון לרכוש מכנס קצר, חולצה ושמלה.
לעזאזל.

שוק הפלסטיק התקיים בסופ"ש האחרון זו הפעם ה-11 ואף פעם לא הלכתי אליו לפני. אני לא בחורה של אירועים מהסוג הזה. המון בגדים תלויים בצפיפות, תאי הלבשה מאולתרים והמון נשים מקרקרות סביב בגדים ואקססוריז. לא מפתה במיוחד.

הגעתי לשם יחד עם חברתי משכבר הימים איריס, בלי ציפיות מיוחדות כאמור. לשמחתי המקום לא היה מפוצץ מידיי באנשים, אך אי אפשר להגיד שהחוויה של שיטוט בין הקולבים נוחה ונעימה במיוחד. האופי של המקום לא עושה לך חשק להדחק לתאי ההלבשה הקטנים ולהתחיל למדוד בגדים. מצד שני, בהשוואה לזארה ביום שישי המקום היה גן עדן.
אני מודעת לעובדה שאני קצת אליטיסטית בקטעים האלה (ותודה לאמא שהביאני עד הלום) ולכן כנראה זה הפריע לי. אבל בשורה התחתונה גם אני מצאתי את עצמי דחוסה בתוך תא הלבשה בסופו של דבר.


ובכן לאחר שאני ואיריס סיימנו להסתובב בכל המתחם חזרנו לנקודה בה חיכו להם הפריטים שהפכו את כוח הרצון שלי למשוואה עם נעלם.
לאחר שעברנו על מספר שמלות מקסימות שהיו מעל התקציב של איריס (אני עדיין הייתי בהכחשה באותו רגע) גילינו מכנסיים קצרים מקסימים שלא התאפקתי ומדדתי. "רק למדוד" שיקרתי לעצמי בגסות. אח, אני מתגעגעת לאותם רגעי תמימות. כאשר יצאתי, המעצבת פעלה בחוכמה והתאימה לי גם חולצה שהפכה את ההופעה ל-"לעזאזל אני הולכת להוציא על זה כסף". הגראנד פינאלה היה כשאיריס מדדה שמלה הורסת ואני לא התאפקתי ומדדתי גם (בצבע אחר, ולאיריס לא היה אכפת!) והוספתי לנזק גם אותה.
איריס לא יצאה בידיים ריקות ורכשה את השמלה וקשת לשיער מחמיאה ביותר.

אפרגן למעצבת ששברה את כוח הרצון שלי, שם המותג feyge ויש לה אחלה של קולקציה. שווה בדיקה! ולא, לא קיבלתי הנחה מיוחדת (עכשיו שאני חושבת על זה, הייתי צריכה לבקש הנחה תמורת אזכור בבלוג. חובבנית שכמותי).

ולסיכום, אני רוצה למסור shout out לרוני כהן המקסימה והמגניבה שהיא אחת ממארגנות האירוע.
היה כיף!

איריס:
אם אתה גבר סטרייט, אין לך הרבה מה לחפש בפלסטיק שוק.
בעצם, אולי זה לא מדויק..
אם אתה גבר סטרייט, שבא עם חברה שלו לשוק ומחזיק לה את השקיות, אז אין לך הרבה מה לחפש שם.
אבל אם אתה גבר סטרייט פנוי ואתה שם, כנראה הגעת ל"mecca" שלך: עשרות, אולי אפילו מאות של נשים במגוון גילאים, גבהים וצבעים צובאות על האירוע הזה. מצד שני, זה קצת קריפי לבוא לשם כגבר סטרייט סתם ככה, וגם, הנשים האלו לא ממש רואות אותך ממטר. יש שם בגדים. הרבה בגדים. אה, וגם אביזרים. בקיצור, כל מה שדרוש כדי שאישה לא תתייחס אליך..

גם ליעד ואנוכי פקדנו את השוק המדובר. בשבילי זאת הפעם השנייה בשוק הזה, ששמו לא עושה לו חסד. בפעם הקודמת נרתעתי מללכת כי אני לא חובבת של פלסטיק לפחות מאז קיץ 91' (עידן השקפקפים הידוע לשמצה), למרות שפה ושם החלו להנץ סימנים של קאמבק בצורת נעליים דווקא לא רעות למראה עשויות מפלסטיק. מה שכן, זה נראה כואב..

בשוק הזה, בכל מקרה, לא ראיתי פלסטיק. אולי היה שם פלסטיק והדחקתי את זה. ואם הדחקתי את זה, זה מכיוון שדוכנים רבים אחרים גנבו את תשומת ליבי.. היו שם באמת דברים יפים. חלקם יקרים, חלקם פחות.. ליעד ואני ננעלנו על דוכן אחד מסוים של המותג "פייגה" של המעצבת בתאל שהייתה מקסימה במיוחד. ולאחר שנשבענו שאנחנו לא רוצות לבזבז כסף, בכל זאת מצאנו את עצמנו שולפות את הפלסטיק (אולי בגלל זה קוראים לשוק ככה?) ומגהצות בחדווה..אבל, אין מה לעשות, לקנות שם זאת הזדמנות טובה, כי זה לא שאפשר למצוא את הדברים האלו אחר כך בזארה. אלו דברים טיפה שונים, כמו שאנחנו אוהבות: לבישים, אבל עם טוויסט. בקיצור, דרך לא רעה להעביר אחר צהריים של שבת.

נ.ב. לפני שמישהו יזדעק: לא קיבלנו דבר חינם. מה שרשמנו הוא מרצוננו החופשי. ואם יש כאן שיווק,הוא לא סמוי ולא הרווחנו עליו. בסה"כ קנינו שמלה. זהו. מה קרה?

פלסטיק, מנקודת מבט של ציפור

לא איריס! התקציב שלנו אזל! הזיזי לאט את ידך מהבגד


??

לעולם לא מוקדם מידיי להתחיל להתלבש בסטייל


4 במרץ 2010

pasta, pesto, vaffanculo ומה שבניהם

ליעד:
טי שירט לבנה עם הדפס, דחוסה בתוך מכנס אפור עד הקרסול, אליו מחוברים שלייקס דקים, מעליהם זרוק קרדיגן קטן. ולמטה- נעלי סירה על עקב גבוה בצבע אפור מטאלי.
בהיתי בלבוש הזה, שנח לו על איטלקייה בשם אילרייה וחשבתי לעצמי: damn, woman! למה אני לא יודעת להתלבש ככה?

יש סיבה למה מילנו נחשבת לבירת האופנה, וחוויתי זאת (שוב) על בשרי כאשר הצטרפתי שבוע שעבר לאמא שלי בנסיעת העסקים התקופתית שלה לשבוע האופנה במילנו.
במשך שבוע שלם, יום אחר יום, שעה אחר שעה: הזלתי ריר על כל איטלקיה שחלפה מולי בלבוש ההורס שלה, עם אקססוריז מדויקים ונעליים שגורמות לך לפתח אובססיה. ובכל פעם מחדש אמרתי לעצמי שכשאחזור לארץ, אצטרך לבהות בגברים עם ג'ינס וכפכפים, או נשים בכפכפי קרוקס נוצצים.

מילנו היא לא עיר תיירותית במיוחד. היא מאוד תעשייתית, לא יפה, למרות שיש בה מספר רב של פינות חמד, רחובות נפלאים לשיטוט ובניינים מדהימים- אך היא נמצאת הרחק מאחורי אחיותיה רומא, פירנצה, פוזינטו והרשימה עוד ארוכה.
אבל יש שלושה דברים מאוד חזקים במילנו שהופכים אותה שווה לביקור:
אופנה, אוכל ובילויים.

שורות החנויות עם חלונות הראווה המדהימים, הנשים והגברים שמהלכים להם ברחובות כאילו יצאו מתוך ז'ורנל, המסעדות שהשפים שלהן עונים לשם ג'ובאני, פבריציו או אנטוניו, הברים והמועדונים שמציעים אפריטיף בו אתה משלם על המשקה ומנשנש גבינות ולחמים על חשבון הבית- כל זה הופך את מילנו למה שהיא: מהממת.

כשאני במילנו כף רגלי לא דורכת ב-H&M. זה בוטנים. גרגירים. אוכל ליונים.
מבחר הבגדים, נעליים ואקססוריז שקיים שם גרם לי להסתנוור, ומצאתי את עצמי במרכזו של מסע הרג אכזרי (של חשבון הבנק שלי). למי אכפת שהמחיר של המכנס הזה גורם לאבא שלי להתהפך במיטתו בלי להבין מדוע. למי אכפת שהתקציב שלי נגמר ביום הראשון. למי אכפת שאני לא באמת צריכה את זוג הנעליים השלישי (!!!) הזה. אני רוצה להתלבש כמו הנשים במילנו! אני רוצה להיות אופנתית! אני רוצה להיכנס למידה 6 אבל עדיין להזמין את צלחת הניוקי הזו יחד עם כוס יין ולימונצ'לו לקינוח!

היו הרבה שיאים במהלך השבוע הזה שכללו אופנה, אוכל, אלכוהול, קניות, איטלקים, איטלקיות ובחור צעיר שעבר לידי וצעק באיטלקית: איזה רגליים!, אבל השיא המופלא ביותר היה, ללא ספק, ביום ראשון בערב, בו ביליתי עם אימי היקרה במועדון שנקרא "גאטו פרדו", הממוקם בכנסיה ישנה (אין דברים כאלה!), ובאחת מהגיחות שלי לבר, הברמן שאל אותי אם אני טופ מודל.
אין, אין כמו מילנו.

איריס:
איזה כיף זה חו"ל, הא? כשאני בחו"ל הכול נראה טוב. הכול נראה אחר: מסוער יותר, מהיר יותר, יפה יותר, אחר. (זה לא שלי לצערי, זה של י.רכטר)

במסגרת צפייה ראשונה וחשובה עד מאוד בסדרת המופת סופרנוס, שסיימתי לאחרונה, נתקלתי בפרק בעונה השישית בו כרמלה וחברתה רוזלי נוסעות לפריז. כרמלה, המומה מיופייה של העיר, אומרת לרוזלי: "כשאתה מת, החיים ממשיכים בלעדיך. בדיוק כמו שפריז ממשיכה להתקיים גם כשאנחנו לא כאן".
אם מניחים בצד את כל המשמעויות הנסתרות הסופרניות, המשפט הזה הפתיע אותי כי זה משהו שגם אני חשבתי עליו הרבה פעמים כשהייתי בחו"ל:
אני מחר חוזרת הביתה, וכל זה נשאר פה וממשיך להתקיים? בלעדי? זה מוזר.

הרבה פעמים אני נמצאת בעיר ומוצאת עצמי מדמיינת שאני חיה בה וכמה נפלא זה יכול היה להיות, אבל זו בעצם אשליה. כי בחו"ל הכול נראה שונה. פעם אמרתי לחברה שלי שאני לא רוצה ללכת לשוק האוכל "טעם העיר" כי יש שם יותר מידיי קהל וזה נורא התמסחר.
היא אמרה לי שאם האירוע הזה היה בניו יורק הייתי חושבת שזה מקסים. והיא צדקה. כשאני בחו"ל אני אלך לשוק אוכל מקסים ומגוון עם אנשים שמחים. כאן? זה המוני.
בחו"ל אני אלך לקרנבל עליז ברחוב. אבל כאן? ברוטשילד? אין לי כוח...
שלא לדבר על מוזיאונים. בלונדון כולנו נהיים שוחרי תרבות ואומנות. אבל גם פה יש מוזיאונים! אני לא זוכרת מתי הייתי במוזיאון בארץ בפעם האחרונה..
וברור שעדיף שבחור איטלקי יציק לי ברחוב מאשר ערס ישראלי מצוי. אם כבר הטרדה, אז שתהיה בשפה רומנטית בבקשה!
ולפעמים כשאני מתגעגעת לעיר מסוימת ומהרהרת הרהורים נוגים לגביי כמה מדהים יהיה לחיות בה, אני חושבת לעצמי שאם הייתי גרה ברומא, וקמה שם כל בוקר והולכת לעבודה כל יום, אז גם שם הייתי נכנסת לשגרה וגם שם הייתי מפסיקה ללכת למוזיאונים.

בעבודה האחרונה שלי, הלכתי כל בוקר לעבודה דרך השכונה הכי ציורית בתל-אביב. אבל הערכתי את זה? לא. זאת הייתה פשוט הדרך לעבודה בבוקר.
לכן המסקנה שלי היא, שכשאני מתגעגעת לעיר מסוימת, אני לא ממש מתגעגעת אליה, אלא יותר לחופשה שביליתי בה. להרגשה שהייתה לי אז.
כשגרתי ברחוב מאז"ה. פתחתי בוקר אחד את החלון וראיתי קבוצה של תיירים. אף פעם לא חשבתי שאני אגור בעיר שמסתובבים בה תיירים מתחת לבית שלי. ותהיתי לעצמי אם גם הם מקנאים בי על זה אני גרה פה. הפושטק קטע את הרהורי: האנשים האלה גרים בערים הכי יפות בעולם! ומביאים אותם לרחוב מאז"ה? והוא צודק. אין הרבה מה לראות פה יחסית לערים אירופאיות אחרות. אבל גם אני וגם הוא יודעים שהם נהנו בכל זאת, כי זאת החופשה שלהם ויש פה ים והאוכל טעים והם מטיילים עם מישהו שהם אוהבים (אני מקווה... זה לא תמיד ככה). אחר כך הם חזרו לאירופה ואנחנו המשכנו להתקיים כאן, בלי להעריך את מה שיש לנו: עיר שבשביל אנשים אחרים היא געגועים לחופשה.

נ.ב. ליעד, טוב שחזרת. התגעגענו!

ושוב ליעד:
אני ואמא

אמא נחה (מה נחה מה?)

אופנוע נוסח מילנו

ג'ינג'י נוסח מילנו

מרפסת נוסח מילנו

בוטיק מעצבים נוסח מילנו

11 בפברואר 2010

פוסט יום הולדת!!!

איריס:
יום ההולדת הבא שלי יהיה רק בעוד חצי שנה, והאמת? אני לא מחכה לו בקוצר רוח.
אני לא מאלה ששונאים את יום ההולדת שלהם או נכנסים לדיכאון בגללו, אני פשוט מעדיפה את היום שאחרי יום ההולדת או אולי יותר- את היום שלפני יום ההולדת.

תמיד ביום ההולדת שלי, אני מרגישה לחץ כזה מכיוון עצמי, להיות שמחה. וכשיש לחץ כזה, זה בדרך כלל לא עובד. זה גם יום מצוין לבדוק מי הם החברים שלך וקצת להיות עצובים בגלל זה: מי התקשר כל שנה אבל השנה הפסיק, מי שכח, מי לא שכח. יש את הטלפונים שברור שיהיו, ויש את אלו שלא כל כך, ואיכשהו אני משכנעת את עצמי שזה משנה משהו אם זכרו או לא זכרו.
ולא שיש למישהו כוח לנהל את השיחות האלו. לפעמים זה יותר מידיי אנשים ביום אחד, ואז אין זמן להיות שמח- אני כל הזמן בטלפון! (וזה עוד במקרה הטוב).

כמובן שיש לפעמים את המצב בו מתקשר הבן אדם האחרון שחשבת עליו בחמש שנים האחרונות. אתם יודעים, מישהו או מישהי שהיו קרובים אליך פעם לחמש דקות לפני הרבה זמן. זה יכול להיות מישהו מהצבא או מישהי שמלצרת איתה פעם באירוע ברמת אביב ונהייתם BFF ליומיים. המישהו הזה ראה בפייסבוק שיש לך יומולדת והחליט, אולי בצדק, שזאת תהיה מחווה נחמדה להרים טלפון. זה מסתכם בחמש דקות של סמול טוק מאולץ ומשעמם שכולל: "נו, אז מה את עושה בימינו?.." ומסתיים ב: "לא.. חייבים להיפגש! ברור!" כשידוע לשני הצדדים שזה לא יקרה בחיים. לא נורא, בשנה הבאה לא תגיע השיחה הזאת.
יש כמובן גם את שיחת הטלפון מהאקס שלא נשאר ידיד. זאת תמיד שיחה מעט מעיקה, תלוי כמובן גם כמה זמן עבר. אני בעד לבטל אותה: זה מביך, זה מעיק וזה בעיקר לא מעניין. (אם זה היה מעניין עוד הייתם ביחד, לא?)

בימי ההולדת שלי אני תמיד משתדלת לעשות משהו נחמד (אבל לא יוצא דופן) עם האנשים שהכי קרובים אליי. רצה הגורל ויום ההולדת שלי הוא בקיץ, ככה שאף פעם לא חגגו לי יומולדת בבית הספר. יום ההולדת האחרון שלי היה ביום שישי, ככה שגם במשרד לא קרה שום דבר יוצא דופן. אולי בגלל זה אני תמיד מרגישה קצת עצובה ביום ההולדת שלי. זה לא בגלל הגיל, כבר גיליתי שאין מה לעשות בקשר לזה.

ביום שלישי חגגנו יום הולדת לליעד יקירתי שהגיעה לגיל המופלג 25! היה מאוד כיף, אכלנו ושתינו בין טלפונים שהתקבלו לבין טלפונים שטרם התקבלו (כולל אחד מהאקס שאפשר לסמן עליו וי. ליעד דווקא שמחה לשמוע ממנו...היא לא כמוני בקטע הזה).
וזאת הזדמנות טובה לאחל לה יום הולדת שמח עם הרבה טלפונים כיפיים וברכות לא ארוכות מידיי (כמו פוסט הזה). עכשיו אפשר להתחיל להתכונן ליום ההולדת שלי עוד חצי שנה. השנה הוא יחול בשבת... אז מה.

ליעד:
זה נכון. היה לי השבוע יום הולדת. 10/02/10 (איזה תאריך!).

תמיד אנשים אומרים שהם לא אוהבים את יום ההולדת שלהם. שזה מדכא אותם.
אני דווקא אוהבת. אני, בניגוד לאיריס, עושה מזה חגיגה.
אולי בגלל הפחד שלא איהנה, או שזה יהיה סתם עוד יום- אני משתדלת להפוך את יום ההולדת ליום הכי כיף שאפשר. יותר נכון להפוך את שבוע היום הולדת לשבוע הכי כיף שאפשר...

ליאנה, חברה הכי טובה שלי, יש יום הולדת באותו יום כמו שלי. צרוף מקרים שכזה. אז אנחנו תמיד חוגגות ביחד. השנה הצטרפה אלינו גם שרה, חברה הכי טובה נוספת שלי שגם היא חוגגת יום הולדת באותו היום. שתיהן זונות שהן גנבו לי את התאריך המיוחד שלי אבל אתם יודעים מה- זה די מגניב!

אז בשלישי חגגתי עם איריס המתוקה ועם מאיה- חברה נוספת מהעבודה. ברביעי לקחתי חופש ונסענו אני ושתי שותפות יום ההולדת ליום כיף שכלל ארוחת בוקר, ספא ("וילה בל" בהוד השרון- ממליצה בחום! היה מדהים!) וסרט בסינמה סיטי VIP. את הערב קינחתי ביציאה לפאב השכונתי עם שותפה לדירה שלי. היום אני נפגשת עם עוד חברה הכי טובה שלי (ענתוש...), מחר בערב ארוחה במסעדה עם המשפחה וביום שבת אולי אחגוג עם איזה בחור שנמצא כרגע בחיי (פרטים בהמשך. אולי.) בקיצור- כמו שהבנתם- דאגתי לעצמי טוב טוב, שחס וחלילה לא אמצא את עצמי בדיכאון או בחוסר מעש ביום הולדת שלי (ובימים שלפני, אחרי, ואחרי אחרי). גיליתי שזו הדרך הטובה ביותר לחגוג יום הולדת. במיוחד לאור העובדה שכשאני ב-היי, אני תמיד נכנסת אחר כך לדאון. אז חשוב לשמור על ה-היי כמה שיותר זמן...

הבעיה היחידה היא שאני ממש אשמין מכל החגיגות האלה.
אבל, מכירים את המשפט "לא משמינים ביום הולדת"? אז אני וחברות שלי החלטנו שלא משמינים בשנה של יום ההולדת. ככה שאני מסודרת.

נ.ב. תמיד חשבתי שזה טיפשי שאנשים שאתה בקושי מכיר כותבים לך מזל טוב על הקיר של הפייסבוק. אני לוקחת את זה בחזרה. זה כיף!

Related Posts with Thumbnails