• סתמי תבלוג שלך
  • איריס וליעד
  • פרידמן וקליין
29 במרץ 2011

איזה כיף זה להשתין בטבע


רעיונות טובים צריך להפיץ! עזרו לנו לגרום לרעיון הזה להתגשם!
28 בפברואר 2011

פוסט על כלום או אולי על הכל


בגיל 23 הגעתי לתל אביב לדירה מדהימה אך חסרת כל ריהוט. לאחר שאני והשותפה שלי גילינו שישיבה על הרצפה בינואר זו לא הדרך ליהנות מהעצמאות התל אביבית, רכשנו ספה.

כעבור שבועיים, בין השעות תשע בבוקר לשתיים בצהריים, היא הגיעה. ספה חומה וחייכנית. הספה מוקמה בדירה מול ה-יס מקס ומאז נחתו עליה המון ישבנים, כאשר ה-mayor היה ללא ספק התחת שלי.

מה הספה הזו לא עברה? שתי שותפות, חתול עם ציפורניים שלא היו מביישות את פנינה רוזנבלום, כתמי סויה מערבי סושי סוערים, שנ"צים, הזלות ריר, ישבנים נשיים וחינניים וישבנים גבריים ומוצקים (לרוב), מעבר דירה אחד והרבה הרבה ישבן שמחובר לגוף הארוך שלי. דפקתי שם שעות כאילו הספה הזו היא הדרך לשלום עולמי. חיבתי העזה לטלוויזיה, ספרים (פעם כשהיה לי זמן...) ובאופן כללי לזמן איכות עם עצמי (לא התכוונתי למשהו מיני אבל אם בא לכם קחו את זה לשם) גרמו לספה הזו לעבוד קשה.  

הייתי רוצה לומר שהספה שרדה הכל בכבוד. אך זה יהיה שקר. לצערי הרב הספה פיתחה תסמונת בשם "תסמונת השקע" שהמאפיינים שלה הם, אולי תופתעו לשמוע, שקע ענק.
בהתחלה השקע נראה תמים למראה, התאים בצורה מושלמת לתחת שלי וחשבנו שאולי הוא רק שקע ממאיר. אבל לאט לאט, בלי ששמתי לב, השקע גדל.

השקע המאנייק כל כך גדל עד שכבר לא נותרה ספה. רק שקע. השקע בלע את הספה. פריטים היו נשאבים פנימה. אורחים תמימים שהתיישבו במרכז הספה לא נראו עוד. אני מצטערת גברת כהן, הבן שלך יחסר לכולנו.

ועם כל זאת, יש לי כבוד לחתיכת חרא שקע הזה. הוא ראה הרבה בחייו. הוא ליווה אותי ברגעים השמחים והעצובים. תמיד קיבל את התחת שלי באהבה, גם בימי חורף בהם הוא גדל קצת וגם בימי קיץ בהם היה מלא חול. 
אבל סופו של כל שקע לשקוע. השקע שלי ספג כבר הכל. ואחרי 3 שנים של התהוללות תל אביבית, השקע עזב את הבניין, ופינה את מקומו לספה חדשה, אדומה, שלימים תפתח שקע משלה, אין לי ספק.

להתראות לך שקע, ושלום לך ספה חדשה! התחת שלי מאוד מתרגש. זוהי תחילתו של עידן חדש.

זוהי תחילתה של ידידות נפלאה
19 בינואר 2011

מי שרוצה להיות במערכת יחסים מונוגמית שילחץ לייק


עד לאחרונה יצאתי עם גברים שלא הצליחו להחזיק מעמד בחיי הסוערים ולכן יכולתי להרשות לעצמי לכתוב עליהם בחופשיות. או מנגד, הגבר שכן החזיק מעמד (קצת, החזיק מעמד קצת) לא קרא בכלל את הבלוג ולכן גם עליו ריכלתי בגסות.

אבל עכשיו... עכשיו נדפקתי. יוצאת עם גבר כבר זמן מה ולא יכולה לכתוב עליו מילה. קורא את הבלוג, המאנייק.
ובכל זאת, כמה כבר אפשר להחזיק מעמד בלי לשתף אתכם, 2.4 מיליון הקוראים שלי? אז נכנעתי. הנה אני כאן, ואני מוכנה לדבר.

הגבר שלי, נקרא לו סרג', יוצא איתי כבר חודשיים. סרג' הוא בן אדם נאמן. וסרג' גם מאוד אוהב סקס. כשמצרפים את כל העובדות הללו יחד, סרג' מתעורר מהשנ"צ מזיע כולו. כי סרג' מפחד ממונוגמיה.
מונוגמיה- מצב שבו אדם או בעל חיים שומר אמונים לבן זוג אחד ואינו מקיים יחסי מין עם מספר פרטנרים במקביל (אני יודעת שכולכם יודעים מזה מונוגמיה, אבל זה פשוט כיף לצטט דברים מויקיפדיה).

בערך מהיום הראשון שנפגשנו הוא לא מפסיק לתהות בקול רם על קנקנו של המושג הזה שנקרא מונוגמיה. איך אפשר? בשביל מה צריך? מה זה נותן? מה הטעם? איפה ארוחת הערב שלי, אישה!

מחקר משנת 2009 שמצאתי באתר האזוטרי "גוגל" מגלה כי כמעט 70% מהגברים בישראל הודו כי בגדו בנשותיהם. ומצד שני, מחקר אחר גילה שנשים, בממוצע, דווקא מסורות למערכות היחסים הרומנטיות שלהן, מה שכנראה מדכא את היחס שלהן לפרטנרים אלטרנטיביים. בנות, נדפקנו. ולא, לא תרתי משמע.

אז למה כל כך קשה לאנשים לשמור על מונוגמיה מינית? הסיבה הבסיסית ביותר היא שזהו דחף. דחף לכבוש, דחף מיני גרידא. סיבה אחרת היא שהסיפוק ממערכת היחסים אחרי הנישואים יורד. צחקנו, נהנינו, חווינו חוויות, ילדנו ילדים. ועכשיו מה? מחפשים סיפוקים במקומות אחרים.  ואולי זה בגלל השחיקה הרגשית שחווים בני זוג עקב כל הקונפליקטים והוויכוחים בניהם?  בקיצור, אני יכולה להמשיך לחשוב על סיבות עד מחר, אבל קבעתי עם חברה היום בערב, אז נמשיך הלאה.  

רגע, אם כך, למה אנשים לא חיים במערכת יחסים אוהבת ומוצלחת, כשמידי פעם הם שוכבים עם אחרים?
אה-אה! שאלה מצוינת. ואני חושבת שיש שתי סיבות עיקריות. הראשונה והברורה היא קנאה. עם יד על הלב, חושבים שתוכלו לחיות בשלום עם הידיעה שבן/בת הזוג בילו עם מישהו אחר? נגעו, התנשקו, התחבקו, היו אחד בתוך השנייה. היו אחד בתוך השנייה!!! אוי, אוי, אוי, הקנאה.
סיבה שנייה היא גבולות. בני אדם צריכים גבולות. האם אפשר להישאר במערכת יחסים רצינית, מוצלחת ואוהבת כשבני הזוג רשאים לשכב מהצד כשמתחשק? הרי הסיבוכים שייווצרו ידועים מראש. פתאום אחד מהצדדים יעשה את זה כל הזמן, פתאום אחד מהם לא ירצה יותר, פתאום הם ימצאו את עצמם מחפשים את זה כל הזמן.

השאלה הגדולה היא האם הפתרון היחיד הוא לשכב עם אנשים אחרים, או שזוג שמגיע לצומת הדרכים הזה יכול יחד למצוא את הפתרון בחדר המיטות הפרטי. ואני רוצה להאמין שבמערכת יחסים פתוחה, כנה ואוהבת, האופציה השנייה יכולה לעשות את העבודה.

אבל עד היום שבו אני וסרג' נצטרך לדון ברצינות בנושא, יעבור עוד המון מיץ אננס מתחת לגשר.


29 בדצמבר 2010

יש חיים אחרי המוות


אני חיה בבועה. מרחפת לי בעולם הקטן שלי ופוגשת צדדים אחרים במדינה שלנו בעיקר על גבי YNET.
אני מתעסקת רוב הזמן בבעיות שלי ושל הקרובים אלי. מרגישה רע כשקוראת על אסון או טרגדיה אך ממשיכה הלאה לאכול את ארוחת הצהריים שלי.

אני כל הזמן אומרת שאלך לתרום דם, אבל לא עושה את זה. פעם אחת התנדבתי באירוע לנשים מוכות והרגשתי שעשיתי את שלי ל-5 השנים הקרובות.
אפילו את סבא וסבתא שלי אני בקושי מבקרת.

ואתם יודעים מה? אני חושבת שרובכם כמוני. לכל אחד מאתנו האי הקטן שלו, העיסוקים האישיים שלו, הפחדים הפרטיים שלו. למי יש זמן או חשק לעזור לאחרים, להשפיע על הסביבה, לתרום זולת?
אני מצאתי דרך. חתמתי, כבר לפני כמה שנים, על כרטיס אד"י.

עצרו: זה לא תוכן שיווקי. מלבד הכרטיס שיש לי בארנק, ותמונה שלי עם הכרטיס בעמוד בפייסבוק שלהם, אין לי שום קשר לארגון. כל מה שאכתוב עכשיו יוצא מליבי ומתחושותיי האישיות בלבד.

כותרות היממה האחרונה הן מותו הטרגי של כוכב הכדורגל אבי כהן. עקבתי, כמו כולם, אחרי מצבו, וליבי נצבט, כמו של כולם, כשהודיעו על מותו. אך גם התעצבתי לשמוע, לא כמו כולם, שמשפחתו נוטה שלא לתרום את איבריו, למרות שהוא חתום על כרטיס אד"י.
אני לא רוצה לשים את משפחתו במרכז הדיון. בכל זאת, לא שופטים אדם בעת צער וכו'.
אך אשתמש באירוע שלהם כדי להעלות שני נושאים מטרידים:

דבר ראשון, מדוע, למרות שאדם חותם על כרטיס אד"י, ההחלטה הסופית היא של משפחתו? בוודאי ובוודאי שברגעים כאלה יש להתחשב ברגשות המשפחה, הצער שלהם הוא הגדול ביותר ולהם מגיע לקבוע את המשך הדרך. אך ההחלטה שלהם לא יכולה לבוא על חשבון החלטת הנפטר. לבצע את רצונות המת זהו כבוד בסיסי כלפיו וכלפי מי שהוא היה. לתרום את איברי אהובינו ע"פ בקשתם ולעזור לחיים של אחרים- זוהי הנחמה הגדולה, לא העובדה שגופו נשאר שלם.

דבר שני, למה לא כולם חותמים על הכרטיס? למה זה לא מובן מאליו שלאחר המוות, במידה והאיברים תקינים, לא תורמים אותם? ישנן מספר סיבות שאני יכולה לחשוב עליהן:

1. השמועה, או האמת, כי אדם שמגיע במצב קשה (לא עלינו) וחתום על כרטיס אד"י, הרופאים לא ילחמו על חייו כמו שהיו נלחמים על חיי אדם ללא כרטיס. לא הצלחתי למצוא בסיס לשמועה אך גם לא הצלחתי להפריך אותה. אם מישהו מכם רופא או מכיר אחד, אשמח לשמוע את דעתו בנושא.
2. אנשים מפחדים להתמודד עם המוות. מרגישים שהם "פותחים פה לשטן" ומזמנים על עצמם אסון אם הם חותמים על הכרטיס. "מה אני צריך להסתובב עם כרטיס המוות הזה בארנק" הם חושבים לעצמם. והרי זו שטות גמורה.
3. המחשבה שקוברים גוף לא שלם, "גוף מפורק", קשה לאנשים. אבל למה? הגוף הוא רק כלי. הקבורה היא סמלית. הנפש שלו לא נפגעת אם קוברים אדם ללא הכבד שלו. הנשמה היא שמשתחררת לחופשי והגוף נשאר מתחת לאדמה. לפי חוקי היהדות ועל פי דעת מרבית הרבנים, תרומת איברים- כאשר היא מתבצעת על פי חוקי ההלכה, יכולה להיות מצווה גדולה. 


אני מרגישה שחתימה על כרטיס אד"י זה המעט שאני יכולה לעשות. המעט ביותר. אינני רוצה להישאר אנוכית גם אחרי מותי.
כולנו במרדף אחרי החיים, במרוץ אישי לעבר האושר, במחשבה שלא הכל לחינם, בתקווה לעשות דברים טובים עם עצמנו. הנה ההזדמנות שלכם.




Related Posts with Thumbnails